|
בס'ד
ערב ראש השנה תשס'ט
'וזה בחינת ראש השנה:
כי כל עבודתנו בימים הקדושים הללו
בראש השנה ועשרת ימי תשובה וערב יום הכיפורים ויום הכיפורים
וסוכות וד' מינים עד שמיני עצרת -
הכל הוא כדי לגלות קדושת ארץ ישראל כדי שנזכה לבא לארץ ישראל'
(רבי נתן)
'וביותר על הכל נתעלה ונתקדש בקדושה נוראה ועצומה
על ידי קדושת ארץ ישראל
אשר השליך נפשו מנגד, ונסע לארץ הקדושה...
אולם, כי גבהו שמים מארץ,
סופם של דור
הפלגה ידוע. בהיפרדם מארץ ישראל - ממקור החיים, שליש מהם נפוצו בכל הארץ, שליש
הציף עליהם הקב'ה את הים, ושליש נהפכו להיות קופים, רוחות ושדים[10].
המסר ברור: אין
אפשרות להחליף את ארץ ישראל. ארץ ישראל היא בחירה אלקית שאינה ניתנת לשינוי
גם לא זמני, שנאמר: 'כי בחר ה' בציון איוה למושב לו'.
אז נעשה
הדבר בזדון, אבל היום אף שהדבר נעשה בשגגה, הרי שמחליפים את קדושת ירושלים עם
אומן ואת קדושת המקדש - שורש כל הקדושות - עם קברו של הצדיק! זה מה שהתכוון רבנו
הקדוש?
טעות רביעית:
הבנה לא
נכונה בתורותיו של רבי נחמן כפי שמבוארת בעיקר בספרו הגדול ליקוטי מוהר'ן. מדובר
בעיוות דברי קודשו עד כדי הפיכת דבריו לחלוטין.
הטעויות
הקודמות פוגעות בארץ ישראל, וטעות זו פוגעת ברבי נחמן בכבודו ובעצמו! הוא מעולם
לא אמר בשום מקום לעזוב את ארץ ישראל, חלילה וחלילה, כל דבריו מכוונים איך
להגיע לארץ ישראל בפועל ממש, ועד אז איך לזכות לאוויר של ארץ ישראל גם בגלות.
להבנת דבריו
של מוהר'ן, נקדים מספר הקדמות שבעז'ה דרכם נבין בקצה קצהו את עומק דבריו בקודש:
רבי נחמן
מתייחס הרבה למצב הקשה שבו נקלע העולם אחרי חטאו של אדם הראשון. אז נוצר מצב
שהמציאות בכל חלקיה נפלה לעומק הגשמיות החומריות, ולא עוד אלא שנתערבב מציאות
הרע והקליפה במציאות הטוב והקדושה, וכה הלך העולם וצלל במעבה החושך של הקליפות.
כל זה קרה
בעקבות חטאו של אדם הראשון וגירושו מגן עדן - מארץ ישראל - לטומאת ארץ העמים תחת
רשות הקליפות.
מאז מחפש
העולם את הדרך הנכונה לחזור לאותו גן עדן, ולהשתחרר ממאסר הקליפות הסובבות את
כוחות החיים ולא נותנות להם מנוח.
התורה מלמדת
אותנו שאין אפשרות לצאת מרשות הקליפה, וממילא לעבוד את ה' עבודה זכה ותמימה אלא
בארץ ישראל, ועל כך אמרו חכמים: 'ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם'.
חז'ל
מגדירים את אלפיים השנים הראשונות לבריאת העולם, אחרי חטאו של אדם הראשון
כאלפיים שנות תוהו, המתאפיינות בהסתרת קדושתה של ארץ ישראל וממילא בסילוק שכינה
שהביא בסופו של דבר למחיית העולם בדור המבול, ולמרידה כלל אנושית (בהנהגת נמרוד)
בקב'ה בדור הפלגה.
הופעתו של
אברהם אבינו, סימנה תפנית בעולם. תפנית זו החלה בקיום הצו האלקי לאברהם אבינו:
'לך לך אל הארץ אשר אראך [ושם] היה ברכה'.
וכך במהלך
הדורות הולכת הקדושה ומשתחררת מכבלי הקליפה על ידי הופעת קדושת השכינה שבארץ
ישראל.
אז יצאנו
לגלות אדום - 'וחושך על פני תהום' - נסתרה קדושתה של ארץ ישראל ונפוצו הבנים לכל
עבר. שם בגלות הצמצום נתבע, הקדרות העצבות, החולשה והסגפנות תפסו את מקום הנפש
הישראלית. אי אפשר היה אחרת. כל כוח חיים שהיה מתפתח היה נתון ליניקה ולמרמס של
הקליפה. הסיגים הרבים כיסו על אוצרות החיים, כשם שבארץ ישראל כיסתה השכינה את
קדושתה, ברכתה ואורה.
במצב זה
עבודת ה' הפרטית (שלא נדבר על עבודת ה' הכללית שאינה קיימת בחוץ לארץ כיוון ששם
המושגים 'שכינה' או 'כלל ישראל' או 'כנסת ישראל' לא שייכים) הייתה כמעט בלתי
אפשרית. אמנם, מבואר שזמן גלות אדום הוא עד אלף שנים מחורבן בית שני[11], ובזמן הזה שלח הקב'ה את אור השכינה מארץ
ישראל לעם ישראל כדי לקיים את הפסוק: 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים
ולא געלתים לכלותם', ואכן בתוך האלף החמישי שבו נגזרה גזירת הגלות, נחתם התלמוד
הבבלי והירושלמי, וכן מצבם של ישראל היה נסבל. אבל כאשר נגמרה גזירת הגלות,
בעיקר באלף השישי, פסק האור הגדול שהגיע מארץ ישראל להאיר את חשכת הגלות, ואז
הלכה הגלות ונהפכה לאכזרית מאוד. הבטחת הגלות נסתיימה בסיום האלף החמישי, ועם
ישראל היה נתון למרמס.
במצב הזה
כשעדיין לא הייתה התעוררות אמיתית לעלות לארץ ישראל, לא היה קיום ותקווה לעם
ישראל וחייו הגשמיים והרוחניים הפכו לבלתי אפשריים.
אז מה יהיה
עם התפילה והתורה, מה יהיה עם הרגשות והמידות העדינות של ישראל? האם נגזר על
ישראל מיתת חנק בגלותם?
לכן, למרות
סיום גזירת הגלות, המשיך הקב'ה ניצוצות מאור השכינה שבארץ ישראל למקומם של ישראל
בגלות, כדי לקיימם לפחות כדי חיותם. הצדיקים ידעו לקשר את עצמם לאותם ניצוצות,
וזכו לאוויר של ארץ ישראל שסיבב אותם, בדיוק כמו שזכו בני ישראל שיצאו ממצרים
להקפת ענני כבוד - ענני שכינה.
אחד מגדולי
הצדיקים - רבנו הקדוש רבי נחמן - זכה 'לקלוט' ולחיות באוויר זה של ארץ ישראל.
כיוון שכך, לימד לתלמידיו שירבו לבוא אליו כדי שיזכו גם הם לאוויר טהור זה, ובכך
להפוך את עבודת ה' מתכונת הגלות לתכונת ארץ ישראל - מעצבות לשמחה, מייאוש
לתקווה, מפחד לגבורה ומצמצום להרחבה.
על כך מסביר
מוהר'ן:
כוחות החיים
שבחוץ לארץ מלאים בסיגים (דינים שאינם ממותקים). אי אפשר להוציא לבנות ולהחיות
את אותם כוחות חיים מפחד הקליפות הסובבות. מצד שני אין אפשרות לחיות בלי כוחות
החיים - הדינים הקדושים, לכן חייבים להמשיך את האוויר של ארץ ישראל ששם הדינים -
כוחות החיים ללא סיגים למקום גלותנו, ובתוך האוויר של ארץ ישראל אפשר יהיה למתק
את הדינים (להסיר מהם את הסיגים) ולהרחיב את עבודת ה' שתהיה בתכונתה של ארץ
ישראל.
ומסביר הרב
ששני מיני מוחין הן: מוחין דגדלות השייכים לארץ ישראל וממוחין דקטנות השייכים
לחוץ לארץ. כאשר מאירים רק מוחין דקטנות יש הרבה רוגז חרון אף ומחלוקת בעולם.
אפילו תלמידי חכמים שבבבל נקראים 'חובלים'. אבל כאשר מאירים המוחין דגדלות
השייכים לארץ ישראל אז הכל נהפך לבחינת ארך אפים, רחמים גמורים, שלווה תקווה
וביטחון, אמונה ושמחה, הנועם העליון מתפשט וכל עבודת ה' מאירה בפנים אחרות,
בפנים מאירות ושמחות, בביטחון גמור בתשועת ה' הפרטית והכללית.
ובעיקר בראש
השנה - שורש כל הדינים - כוחות החיים - של כל השנה, יש צורך מיוחד למשוך מוחין
דגדלות של ארץ ישראל, ולמתק בכך את דיני כל השנה כולה.
איך
עושים זאת? איך ממתקים גם בגלות את הדינים? איך מושכים את האוויר של ארץ ישראל
לגלות? איך מאירים את המציאות על ידי המוחין דגדלות של ארץ ישראל?
על שאלה
זו עונה מוהר'ן בכתביו ובתורותיו וסולל את הדרך לנפש הפרטית הרחוקה ביותר לזכות
לאור של ארץ ישראל, לטעום מעץ החיים אשר בתוך הגן, גם כשנמצאים באונס מוחלט מחוץ
לגבולותיו.
כך מקשר
אותנו הרב לאוויר של ארץ ישראל, לזרימת האור האלקי שבארץ ישראל, וכל זה כדי
להכשיר אותנו לחזור אליה מהר ככל האפשר, ולזכות לחיות בה ממש ולא רק בבחינתה.
אז נכון שעם
ישראל אינו מפחד מדרך ארוכה, אבל על הדרך הסלולה לציון נאמר: 'היום - אם
בקולו תשמעו', 'ואני ה' בעתה אחישנה', 'ופתאום יבוא אל ביתו האדון
אשר אתם מבקשים'.
מכל זה מובן
שרצונו של מוהר'ן היה לזכות לקבורה בארץ ישראל. אמנם, כיוון שאי אפשר היה להגיע
לארץ ישראל מפני סכנת הדרכים ומיעוט יושביה, דאג מוהר'ן שיהיה 'נתק' בין קברו
לבין החסידים שירצו להשתטח על קברו, לכן בלית ברירה וויתר על קבורה בארץ ישראל
ובחר באומן.
נכון להיום,
שארץ ישראל מלאה ביהודים, ודאי שיש להשתדל לקיים את רצונו של מוהר'ן
ולהעביר את קברו לארץ ישראל.
מוזר מאוד
הדבר שיש בין חסידיו שמתנגדים לכך, ומתעלמים מרצונו הברור, כפי שביטא זאת מוהר'ן
על עצמו[12][אבל זה בלתי אפשרי כיוון שהחסידים גרים
בגלות] אף אחד לא יבוא לקבר - לא תהיה שייכות עם הקבר'.: 'שרוצה לנסוע לארץ ישראל עוד פעם
ולהסתלק שם,
כך באמת
סברו מחשובי חסידי ברסלב, כמו רבי ישראל דב אודיסר שמסר את נפשו מספר רב של
פעמים כידוע לקיים את רצון מוהר'ן לקבורת ארץ ישראל, ואף אמר מספר רב של פעמים
שבזה תלוי עיקר הגאולה האמיתית.
ואני הכותב
שמעתי ממנו ישירות על סוגיה זו, אחר שלא עלה בידו לשכנע להביא את רבנו לארץ
ישראל ואמר בעוגמת נפש נוראית: 'גברו בעלי הממון על תלמידי החכמים'.
יהי רצון שנזכה לקיים את דברי הנביא:[13]
'סולו סולו המסילה סקלו מאבן... אמרו לבת ציון הנה ישעך
בא... וקראו להם עם הקודש...
ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה'.
[1] שו'ת משפט כהן סימן קמז.
[2] ליקוטי תיניינא אות קט.
[3] בבא בתרא צא.
[4] ע'ז ה, ב, (עיקרה מובא בב'ב צא.)
[5] הלכות מלכים ה, ט
[6] ב'ב צא.
[7] ספרי דברים פיסקה פ'.
[8] תצא רעו.
[9] נח עד:
[10] בראשית רבה פרשה לח סימן ה, ו. סנהדרין קט.
[11]'כי הנה הייתה השבועה הגדולה לאלקים, שלא יעוררו את הגאולה, עד
שאותה האהבה תהיה בחפץ וברצון טוב, כמו שנאמר: 'עד שתחפוץ'... וכבר אמרו רז'ל כי
זמן השבועה הוא עד אלף שנים כמו שאמר ז'ל בברייתא דרבי ישמעאל, בפרקי היכלות.' (הקדמת מהרח'ו לשער ההקדמות)
'אמר רבי יצחק, אלף
שנים הם ממשלת כל האומות ביחד על ישראל. ואין לך אומה שלא תשעבד אותם...
דא'ר חייא, אין ממשלת האומות על ישראל אלא יום אחד בלבד, והוא יומו של הקב'ה
שהוא אלף שנים, זהו שנאמר: נתנני שוממה כל היום דווה. יום אחד ולא יותר. אמר רבי
יוסי: אם ישתעבדו יותר מאלף שנים, הוא אינו על פי גזירת המלך, אלא
על שאינם רוצים לחזור כנגדו [לארץ ישראל]. (שמות יז עמוד א')
[12]חיי מוהר'ן קסא קסב, ימי
מוהרנ'ת כו - מא.
[13]ישעיה סב', י - יב.
|
אין לזה סוף...חררר פששש |נוחר|
