פורום נשואים טריים (עמוד 615)

ככל שהפורומים מתרבים, עולה גם מספר הגולשים ומספר ההודעות (אני בטוחה שמנהל הפורומים יוכל לגבות אותי בנתונים). היצע יוצר ביקוש - ממש ככה! נרשמים כדי לשאול משהו בפורום הריון, ופתאום רואים שיש פורום לרווקים ורווקות, ונכנסים בגלל סקרנות, ואז רואים שיש עוד פורום בנושא של מתכונים, אז נכנסים רק בשביל להציץ, ונה ההריון מסתיים ומגיע תינוק, אז מצטרפים גם לפורום הורות זו הדינמיקה של הפורומים, וזה חוזר בכל מקום. הפורומים לפעמים נושקים ולפעמים אפילו חופפים, אבל כל עוד בכולם יש ב"ה הרבה תנועה - למי אכפת?! העסק עובד וחי! וכיף לכולם, וכולם שמחים ומקשקשים עצמם לדעת  

חוץ מזה ש-8 ביחס ל-80 זה טרי.

מזכיר לי, שבאחד מהשבע ברכות שלנו, באו ההורים של חמותי מחו"ל, וכשאחד מהזוגות שם אמר שהם נשואים 18 שנים, אמא של חמותי אמרה "you're a baby! we're married 50 years...."

חוסר הצניעות של הגב'

מתי כדאי להתחיל לחשוב על כיפה לילד?

ראיתי כאלה בכול גיל .

אשמח לקבל נתונים עים מקורות.

כמובן לא דחוף רק זה חלק ממחשבות הזמן.

בס"ד,

אנו תמיד חבשנו כיפה לבנים- בסה"כ שנים, ברגע שהיה מה שיטפס בשער, בכדי ללמדו,

כי הרי כתוב ללמד את הילד מבטן אימו,

אומנם כיפה אי אפשר לחבוש בבטן האם

אבל כאשר יש שער כן,

יש שחובשים לילד בחלקה,

אבל לנו יש תמונות עם הילד בגין שנה, עם טלטלי זהב וכיפה על הראש,

כזה מתוק...

בהצלחה רבה

סוכהגדולה,אבל לא מעץ.

באיזור הדרום.

אם זה מעניין אותך, כיתבי לי מסר אישי, ונראה אם זה רלוונטי

נסי לחפס באתר יד 2 באזור מגורייך.

אם מיהו מוכר בזול או יודעים על מישהו שרוצה למסור.

ותודה לאלו שענו.. ואנחנו באזור י-ם גרים.

ואני לא יכולה לישון שם מבעיות רפואיות שונות. אז החלטנו שאני אשן פה והוא שם.

 

אני מבינה את מה שאתה אומר שדווקא הריחוק הוא זה שמקרב. אבל למה? למה קשה לי להרגיש את זה כשקרובים?

התשובה מורכבת ולא מוחלטת, אבל מה שעולה בדעתי כרגע הוא שאולי המגע והקירבה "מנמיכים", מגשימים, ומונעים את הגעגוע הטהור, ואולי הקירבה זו מין מרה בפני עצמה, שכשאת מגיעה אליה, נשלם סיפוקך ואת חשה ריקנות מסויימת. כמו ספורטאי שזכה במקום הראשון ודקה אח"כ מצפה לתחרות הבאה כי אין לו מטרה וענין במה שמול עיניו כרגע.

(בנוסף, יתכן וזה קשור לאירועים לא נעימים שחווית בעברך, שכיום מתעוררים בזמן קירבה, אך אין זה המקום לפורטן)..

זו תשובה אחת, ויתכנו נוספות. אשמח לתגובות נוספות..

וחשים ריקנות-בשביל מה יש את הקירבה הזו בכלל? זה נשמע לי קירבה לא נכונה.

 

אולי כרגע הקירבה שלנו היא לא נכונה, אולי בגלל דברים שעברנו בעבר כמו שציינת, ואולי בגלל שאני נשואים שניה ורבע. (3 וחצי חודשים...וואו!!!) אבל.. איך עושים את זה? איך מגיעים לכך שהקירבה היא קירבה אמיתית ונכונה ושלמה?

 

אגב, אני לא בטוחה שכשאנחנו קרובים אני מרגישה ריקנות מסויימת. להיפך. אני מרגישה עוצמה. שותים יחד נס ומדברים על מה שהיה ומה אנחנו רוצים שיהיה. לא, זו לא ריקנות. זו שלמות.

 

אז אולי כששלמים לא מרגישים את החסרון ודווקא החסרון הוא זה שמעורר את הגעגועים?

 

כמו הלבנה שמתמלאת בכל חודש מחדש.. מתחילת החודש היא חסרה לנו והלילה חשוך ואפל.. וכשמגיע אמצע החודש והלבנה מתמלאת ומאירה באור זך ועדין-זו תחושת שלמות.

 

וכשהיא מתמעטת-היא שוב חסרה.

 

פוףף.. אני סתם חושבת בקול.

..

ויותר מהכל-הוא קדוש!

אני מצטטת לך כאן מספר (כדי שזה ישמע לך מקצועי ואמין) אבל זה דבר שאנחנו לומדים כל יום וכל שעה בנישואים שלנו. החיכוך בין הזוגות מאפשר חיבור יותר עמוק ואמיתי, כמובן, בשמירה על גבולות- לא להתכסח לחינם, אלא באמת, מתוך השונות יוצרים קירבה.

אם זה מעניין אותך, אז הרבנית נעמי שפירא המליצה לקרוא את הספר הזה בקורס שלה על זוגיות:

"ברמה הבסיסית ביותר מעוגנים נישואין בפרדוקס, שכן הם ניסיון להפוך שניים לאחד: שני בני אדם עצמיים ליחידה אחת. תמיד יהיה איפוא מתח וקונפליקט בשל האמת הבסיסית הזאת: מצד אחד שני אנשים שונים כפרטים לעולם לא יוכלו להפוך באמת לאחד. יחד עם זאת הם יכולים להפוך לאחד ביצירת מערך הנקרא 'נישואין' -פרדוקס של ממש.

פרדוקס זה הוא תוצר של שני צרכים אנושיים בסיסיים וסותרים, שפועלים כל הזמן מתוך יחסי גומלין זה עם זה..- הצורך באינטימיות והצורך להיות נפרד. והדבר בא לידי ביטוי במספר אופנים- אנחנו חשים צורך להשתייך לעומת צורך בפרטיות, צורך בעצמאות לעומת צורך בהתקשרות, צורך להיות פרט בעל ייחודיות לעומת צורך להיות דומה לקבוצה החברתית אליה אנחנו משתייכים..." (קלייר רובין, עמ' 36 טובים השניים)

בהמשך הכותבת טוענת (ובצדק) שכל אחד מבני הזוג לוקח על עצמו תפקיד כלשהו- באופן טבעי אם אחד הוא מחפש עצמאות וחופש מאשתו אז אשתו תהיה הקצה השני של הסקאלה (ביחס אליו) היא תחפש בטחון והשתייכות. אם אחד מאוד אינטימי השני יהיה ביחס אליו קצת פחות...(גם בתכונות בכלל אפשר לחשוב כך- אם אחד מסודר אז השני הוא שנחשב לפחות...)

ונראה לי שבאופן טבעי נשים שחשות בגופן ממש שינויים פיזיים- ואיתם נילווים גם שינויים נפשיים יהיו בשינוי מצב רוח גם כלפי בן הזוג, מה שיוביל את בן הזוג להיות יותר יציב ואוהב. גם כי רוב הגברים יותר יציבים.

אבל אל דאגה, התפקידים מתהפכים ומשתנים ברבות השנים, סוגי ההתמודדות והנסיונות הזוגיים. כך שתחושי גם מזה וגם מזה...

בהצלחה.

ותודה על ההשקעה בהעתקה

 

ומה שכתבת על הסקאלה, שבאופן טבעי כל אחד מאיתנו הוא בצד שונה-זה כ"כ נכון!

תודה!

הייתי ממש עייפה כשכתבתי את זה, אני שמחה שזה מובן. יש הרבה מה לחשוב על אינטרקציה בין בני זוג, ובכלל על איך קשר נפשי נבנה לאורך שנים והתמודדויות בחיים, מול הציפיה הפנימית העמוקה שלנו שתמיד נהיה מאוד מחוברים מאוד אוהבים...

 

שיטוס על טיל מייד הביתה!!

אין דבר כזה שזוג שנשוי "שניה ורבע" (כלשונך...)-- לא ישנו ביחד באותו בית כל לילה!!!!!!

 

ההגדרה של החיים עכשיו היא: "נקי יהיה לביתו-ושימח את אשתו אשר לקח"

כמו שיש זמן לעבוד- יש וחייב להיות זמן שמוקדש לזוגיות, לביחד, לנוכחות פשוטה בבית.

וצריך להגביל את העבודה- אם הוא בנאי- הוא לא שומר. עם כל הכבוד- שהמזמין ימצא לו שומר אחר. זה לא העיניין של בעלך.

אז תגידי- וכסף- מיניין?!

אז אני יענה- וזוגיות- מיניין?! גם היא לא גודלת על העצים......

ומי לא ישן בלילה- איך יעבוד ביום?! תצאו קרחים מכאן ומכאן.

 

 

לגבי שאלת המרחב שלי מול להיות ביחד בלי סוף-

לדעתי נעוץ במה שאמרת: "(אני עוד לא לומדת/עובדת אז אני רואה אותו במשך היום די הרבה..)"

אין לך זמן פנוי של ספייס משלך- לכן את ככ רוצה קצת מרחב... אבל הוא- בעבודה כל היום- הוא שמח להיות ביחד אחרי יום של "לבד".

בתור נשואה "שתי שניות וחצי".

חיזק את הזוגיוות שלנו פי אלף..

 

לפעמים אנחנו צריכים את זה, לא כל הזמן, אבל כן, לפעמים כן.

 

ב"ה זו הייתה תקופה קצרה שנגמרה ועכשיו הוא בבית והכל פורח ומלבלב

אבל לפי דעתי אסור לתת לזה לקרות שוב. לא בשנה הראשונה.

 

לענ"ד זה מסוכן.

להיות בית כל לילה, אבל לא מתפנקים.

אבא שלי היה איש קבע ככה שאני רגילה למציאות הזו מהבית.

וב"ה הזוגיות של ההורים שלי טובה יותר מכל זוגיות אחרת שאני רואה ונפגשת איתה.

 

ככה שלא על זה יקום וייפול דבר.

אין חוקים וכללים לזוגיות מוצלחת ולהתנהגות בשנה הראשונה, לכל זוג יש את הפרטי והאינטימי שלו.

נקי לביתו, זו אמירה כללית, לכל אחד יש נוסחה אחרת. יש אנשים שבאופן טבעי קירבה מוגזמת מרחיקה, זה סוד של חיבור בין איש לאישה. ראיתם שלאביוס זה עשה טוב. לפעמים...קורה שהאיש לא נמצא ובכל זאת לא מתגעגעים, אז מה? המרחב הנפשי שלנו משתנה וישתנה הרבה במשך החיים והחוקיות זו רק הנפש המיוחדת של האיש והאישה הבונים יחד. לכל משפחה יש הגדרות אחרות לקירבה של השנה הראשונה (שטכנית, לפעמים יכולה גם לקחת כמה שנים).

שנית, בני זוג רוצים להיות יחד. המרחב הוא משהו שכולנו זקוקים לו בזמן הנישואין,אךהשאלה היא מדוע את צריכה מרחב כזה גדול עד כדי ריחוק?האם העניין יושב על בעיה מורכבת מזו?

 פחד ממגע אינטימי וקרוב מידי,בעקבות היסטוריה מסוימת,או משהו אישי שלך/שלכם, מקרה לא פטור וכך הלאה?

 אהבה שמתפתחת:אצלו היא כבר קיימת, אצלך היא בתהליכים?

חוסר מוכנות לנישואין והגעה אליהם בשלב מוקדם?

 

אני לא אומרת שיזמנו את המרחק הזה מלכתחילה אלא הוא פשוט קרה, וזה עשה לנו טוב. לשנינו.

 

האם העניין יושב על בעיה מורכבת מזו? פחד ממגע אינטימי? היסטוריה מסויימת?

 

התשובה לכל זה היא לא, אין מקרה לא פתור, אין היסטוריה לא לי ולא לו, ועוד יותר אין פחד ממגע אינטימי-זה הדבר הכי מדהים והכי קדוש שקיים כך שאין ממה לפחד או להירתע.

 

הנקודה היא אחרת-הנקודה שבינינו-כשבן הזוג לא נמצא (או בת הזוג) אנחנו מתמלאים געגועים. וזה לא שאני מסלקת אותו ואומרת לו-נשמה לך מפה אני צריכה להתגעגע. לא.

 

וכמו שהרבנית ימימה אומרת-אישה צריכה מרחב מחייה הרמטי ע"מ שתוכל להעניק מכל הלב, שיהיה לה כח.

 

אם טוב לנו לבד לפעמים זה לא אומר שאנחנו לא מוכנים לנישואים. זה אומר שיש גם *אני* וגם *אנחנו*. וזה לא סותר אחד  את השני.

אינני שואל מתוך שאני יודע את התשובה.

 

היריעה קצרה מהלרחיב אך היה נשמע מהודעתך שלך נוח הרבה יותר כשישנו ריחוק,גם אם הוא גדול(כדוגמאת זה שהצגת של 4 ימים,למרות שהוא אינו מיוזמתכם) והוא יותר מתקשה בכך. דבר זה העלה בי מחשבה שאולי ישנה בעיה מורכבת שמתבטאת ברצון בריחוק

 

אנסה להסביר מאיפה הגיעה כל השערה שהעליתי.

פחד ממגע אינטימי מסוים-אני חושב שדבריי אלו מובנים

משיכה,או אהבה שאצלו קיימת ואצלך מתפתחת ולכן את זקוקה לזמן

אי מוכנות לנישואין-יתכן שבתהליך הנישואין לא חשת מוכנה,או שקרה מאורע אחר שגורם לך להרגיש צורך עדיין לשמר את הלבד

 

אלו רק השערות.

מלבד סיבות אלו,יתכנו גם סיבות חיוביות:נישואין זו עבודה.יתכן ועדיין לא מיצתם את המושג שנקרא "ביחד".שילוב של התכונות שלכם:רגישות,הקשרות,עצמאות יתר,הם אלו שמטים את הכף להצלחת התהליך ביתר זריזות או עיכובו.

 

 

הוא היה.

 

הוא יצא ב12 בלילה וחזר אחרי שחרית בבוקר.

 

ולא, זה לא נוח לי ולא הייתי רוצה מצב כזה מלכתחילה. אבל כשזה קורה-אפשר להוציא מהמצב הזה את הטוב. "מעז יצא מתוק".

 

מלבד זאת, כפי שציינתי, גדלתי בבית בו האבא לא היה נמצא תמיד מכיוון שהוא היה בקבע.

 

שורה תחתונה-לדעתי, דברים כאלו לא צריכים להפיל אותנו. אני קוראת הרבה תגובות של אנשים במיוחד לפני ר"ה שהגבר טס לאומן ואז הרבה בנות קמות ויוצאות נגד זה-מה הוא צריך להיות איתך שנה ראשונה וכל מיני כאלה...

 

זה לא ככה.

 

הלבד כשהוא בתוך הביחד הוא הכרחי, ואני לא חושבת שזה בעיה כזו או אחרת, כי אם כל אחד מאיתנו יסתכל טוב טוב פנימה אנחנו נראה שכולנו רוצים קצת קצת להיות לבד, קצת קצת שקט.

 

ברור, להיות ביחד זה כיף וטוב ומדהים ו-וואו! באמת באמת שאין לי מילים. אם הייתי יודעת שזה כזה כיף להיות נשואה הייתי מתחתנת מזמן.

 

אבל, אני עדיין רוצה להיות לבד לפעמים, לצאת לבד עם חברות או אחיות או סתם חבר'ה.

 

אני חושבת שזו ראייה בריאה, ולא כמו בנות שמתחתנות ופתאום הבעל הופך להיות כל העולם שלהן.

זה לא, זה לא כך.

 

הוא משתלב בחיים שלי בצורה מדהימה ומשמעותית, אבל הוא משתלב לא לוקח לי אותם. וכך גם אני. כשהוא רוצה לדבר עם חבר שלו בלעדיי זה בסדר וזה מקובל בעיניי.

 

מקווה שעכשיו דבריי מובנים יותר.

ריחוק כפי שאת מתארת בהודעה זו בוודאי שבריא הוא ונכון.כך כתבתי בהודעתי הראשונה:כולנו זקוקים למרחב ובכל זאת,נשמע שאת יכולה להסתדר גם אם יקרה מצב שבו תהיו רחוקים להרבה זמן.

רוב הצלחה ואשמח לענות לכל שאלה שתרצי במסר אישי

אבל אם יהיה מצב בו נהיה רחוקים לזמן רב-אוכל להסתדר אולי טכנית אך נפשית ממש ממש ממש לא..

 

בע"ה שלא יקרה מצב כזה!

כל אחד ואופיו, גישתו ועניינו המיוחד.

ישנו רצון לקירבה תמידית על אף הצורך בלבדיות.ולכן מה שתיארת היא מציאות יותר הגיונית,מאשר לחוש יותר נוח אף בזמן ריחוק מאוד גדול.

בריאים, עם איזון טוב, אהבת אמת שאינה דווקא תלויה בדבר.  געגועים מרחוק זה דבר טבעי, וכשהוא קורה - צריך "לנצל" אותו להמשך. ולעיתים הבירור של הלבד מעמיד אותי בְיחס לשני ומצמיח את הקשר מחדש ביתר שאת.  אפשר להבין את זה וחשוב להדגיש לבן הזוג שמאד אוהבים אותו, ולצורך הזה של "מציאת עצמי בתוך עצמי" מדי פעם אין כל קשר לכך. זו סתם תכונה. תכונה טובה.

היא כדי שלא נתרגל ולא נמאס בקירבה ושנדע להעריך אותה כדבר שאינו מובן מאליו, כך שהתחושה שלך שההרחקה מקרבת לגמרי לא תלושה מהמציאות.

 

אם זה אפשרי - יחסוך לך להתחבר ולהתנתק כל פעם מכל מקום.

 

המשך הדיון הטכני אם תרצי - בפורום מחשבים סלולארי וטכנולוגיה.

וזה מעולה..

אולי גם את תרגישי ככה, לפעמים, בעוד שנה או עשר?

לי קורה משהו מוזר - כשחברה מספרת לי שיש לה פגישה עיוורת, אז פתאום מדגדג לי כזה געגוע להתרגשות הזו שיש לפני הפגישה... אפילו שאני זוכרת שבסופו של דבר זה סיוט!!!! 

אז הפיתרון שלי הוא לחוות את חיי הרווקות דרך הסיפורים של החברים הרווקים ;) 

גם לפני כמה חודשים. השאלה היא-

 

האם זה המצב מאז או שבאמצע היה יותר טוב? אולי יש מצבים קבועים שמביאים את התחושה הקשה, הייאוש

 

והעייפות?

 

בזמנו עלו בפורום  כמה רעיונות לרענון והקלה האם משהו הגיע לביצוע?

 

אני יודעת שזה נשמע נורא - אבל החגים ובעיקר לפניהם  זו תקופה נורא עמוסה במשימות ומטלות. חששתני

 

שזה לא הזמן "להבריז" רגשית או מעשית. יכול להיות שתצטרך להמשיך לסחוב... לפחות רואים את סוכות

 

באופק ואז תוכלו למצוא זמן להתרענן, לחשוב ביחד ולמצוא פתרונות.

 

בהצלחה רבה!

בס"ד,

הנישואין שוחקים,

אבצל צריך לעבוד על מידות, ולראות את הטוב בנישואין

נישואין זה קודם למלא חובות,

לסייע איש לרעהו, לפרגן, לתמוך,

זה שוחק, זה זיגרתי,

אבל אם יודעים איך להעריך ואיך לחיות, זה יכול להפוך ליותר מענין

לא מרגש כמו שהייה

אבל בהחלט יכול להיות ולהראות טוב יותר ממה שאפשר

נמצא במקום אחר,בד"כ רחוק ובלתי מושג

 

העבודה שלנו היא להיות מרוצים במקום שבו אנו נמצאים, כאן ועכשיו!

 

העצה שלי בשבילך היא להזכר כמה בודד וחצוי הית כרווק.

 

מסכים?

חיה את חיי הרווקות דרך החברות הרווקות... ואחרי כל "דגדוג" כזה של געגועים, פתאום מתחיל גל התלונות הבלתי נגמר של "אני רוצה כל כך..." ושל "הלוואי..." ואז אני נכנסת לפרופורציות ומבינה כמה זכיתי שמצאתי את זה שאני אלך איתו בשארית חיי.

תמצאו זמן למפגש ביניכם, שבו שניכם נינוחים ורגועים. תעלי את הדברים שאת רוצה וצריכה, ותחשבו ביחד איך אפשר לממש את אותם דברים.

קודם כל חיבוקים

מצטרפת לטלי10: כל זוג מוכרח למצוא לעצמו זמן לדבר בנחת-תשבו יחד ותלבנו הכל אבל חשוב שלא תתפרצי.תהיי פתוחה ותסבירי בדיוק למה את מצפה.

אנשים (בעיקר גברים...) לא תמיד מבינים  וצריך לדבר ולהסביר. גם אני כזאת-מלאה ציפיות שיבינו מה אני מרגישה-ולמה שיבינו? הרי כל אחד שונה ומפריע לו דברים אחרים.

וכמובן-לא לשכוח לפרגן על כל שינוי קטנטן-זה תמיד יוביל לשינוי הבא

 

 

למה שלא תשוחחי איתו? התבטאת בהודעה מאוד בעדינות, כך שאני מאמינה שגם בשיחה תדעי לבטא את רגשותייך, במקום ליפול למלכודת ההאשמות. תוכלי לספר לו כמה קשה לך, וכמה את זקוקה לו. גברים אוהבים להציל נשים במצוקה ;) תוכלי להציע לו הסדרים קבועים: למשל, יום בשבוע בו הוא יחזור מוקדם (בארבע וחצי, לדוגמא), וביום הזה הוא יחליף אותך בבית, ואת תצאי. אולי ביום נוסף הוא יוכל להחליף אותך מעט מאוחר יותר, אבל עדיין מוקדם מבחינתו (בשעות הערב המוקדמות)? תנסו לחשוב על דרכים אחרות להקל עלייך, אולי בתשלום? עוזרת בית, מבשלת, אולי נערה צעירה שתיקח את החברה' לגן שעשועים לשעתיים ותיתן לך קצת אוויר...

אבל באמת שצריך לדבר. גברים לא מבינים כלום בעצמם! אמרת שאת בקושי רואה אותו, אז בזמן הזה תדברי איתו, במקום שיישב וייקרא בספר שנתת לו ;)

כולן כאן כתבו לך את האמת: של מה צריך לעשות! והם באמת באמת צודקות... הבעיה שלפעמים המציאות רחוקה מכל ה'ידע' שלנו, אנחנו יודעות שצריך לדבר, אנחנו יודעות שצריך להתמלא ולצאת קצת מהבית להתרענן, אנחנו יודעות שכדאי לקחת עזרה, שכדאי לצאת לבלות יחד...ובכל זאת אנחנו לא עושות את כל זה.

כח הכבידה של החיים.

יום ועוד יום שעובר.

ו...באמת...לא יצאנו כבר כמה חודשים בלי לשים לב.

ובאמת בזמן האחרון אנחנו פחות ופחות מדברים...

שניתגבר...

לא באתי לדכא אותך,

אלא לומר שלפעמים זהו המצב. אצל כולנו.

אני רוצה שתשימי לב שהבן הקטן שלך רק בן חצי שנה (והם צפ-ו-פ-י-ם) ואת עדיין בטח מניקה (והורמונים שמדכאים כל מיני...) ואת כותבת שזה במשך שנה- התחיל בהריון אם כך.

יש לנו תקופות שאנחנו רגישות הרבה הרבה יותר. והם לא כל כך מבינים מה עובר עלינו. וזה בדרך כלל שילוב של כל החסרונות שיש בזוגיות שלנו+ המצב הקשה גם כך.

אני רוצה לגלות לך סוד- רוב הגברים לא יודעים איך מתנהגים עם אישה. ורובנו גם לא יודעים להתנהג אחד עם השני. כי אנשים שחיים יחד, מתרגלים ליחד, הרבה פעמים מפספסים דברים מובנים מאליהם. זה עיקר גדול בתורה, וזה עיקר בכלל לא פשוט.

אני לא יודעת מאיזה מגזר את, אבל שמעתי את הרב ערן תמיר ממכון מאיר שאומר שהספר הזה דווקא לא כל כך מומלץ. כך או כך, אולי בעלך לא כל כך מתחבר אליו? 

אני בדיוק במצב הזה שלך עכשיו,

לכן אין לי עצות מחכימות לכתוב לך חוץ מלשלוח עידוד

ולומר שמהרגעים הקשים האלו אנחנו לומדים להיות קרובים יותר ואוהבים יותר

רק...שאוף. יגיעו כבר הזמנים האלו....

בתגובה שלי תיארתי פתרון, שיתכן והוא אינו מעשי עבורכם ("שניכם נינוחים ורגועים.."). חשבתי שאולי במקום זה, תכתבי לו מכתב שבו תגלי הבנה לקשיים שלו (המתח בעבודה, השגרה השוחקת וכו'), תתארי דברים שאת מודה לו (שהוא כן עושה וטוב בהם) ולבסוף תכתבי לו על הקשיים שלך והצורך שלך בעזרה שלו. וכמו שכבר נאמר "דברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל  הלב".

תצליחו!  

אני כותבת השגות, רק מתוך ניסיון אישי...

לי קרה כמה פעמים שכתבתי לבעלי מכתב שהרגשתי שיצא מ-ז-ה מהלב והוא פשוט פיספס ונגע בנקודות הלא נכונות של המכתב. אז לא צריך להתאכזב אם גם זה לא עובד. לפעמים בתקופה של מתיחות כל אחד מבני הזוג ננעל על הצד שלו.

 

השבת החלטתי לשדרג את האוכל אבל מצד שני לא היה לי כח לבשל... הכנתי אפונה, יצא ממש ממש ממש טעים, וזה הוסיף לסעודה חבל על הזמן!!

אבל לא כולם אוהבים את זה אז לא יודעת =]

כף או שתיים שמן בסיר, מטגנים בצל קטן-בינוני.

לאחר מכן מוסיפים גזר קטן-בינוני (תלוי בדומיננטיות שאתם רוצים שיהיה לגזר, זה מאוד מוסיף)

מגורד בפומפיה בחלק הגדול.

מטגנים את הגזר קצת עם הבצל (בשלב הזה אפשר להוסיף עלה סלרי אחד קצוץ אם יש, זה מוסיף צבע וטעם.).

מוסיפים את האורז ומערבבים קצת.

מוסיפים חצי כפית מלח ומערבבים.

2 כוסות מים רותחים.

מערבבים ומחכים שירתח.

לאחר מכן מנמיכים את האש.

מכבים כעבור 40 דק ומשאירים את המכסה סגור עוד 20 דק.

חשוב: להוסיף מים רותחים ולא קרים.

שהסיר יהיה סגור הרמטי

לא לפתוח בכלל את הסיר במהלך הבישול

אה ושכחתי אפשר גם להוסיף קישוא מגורד, אף אחד לא ירגיש בזה וכך הילדים אוכלים קישוא שהם לא אוהבים

בלי לדעת בכלל. 

יוצא משהו משהו בע"ה

בס"ד

 

אני לא יודעת אם זה קשור לבריחה, או נורמליות או אנוכיות.

אבל שתדעי, שאם הילד לא יזמין חברים היתה, אז גם החברים לא יזמינו אותו לבית שלהם.

ולא רק לענייני חברה, אלא גם לימי הולדת, ושאר דברים.

 

אין מה לעשות. ילדים צריכים חברה, ואת לא צריכה להרגיש "דפוקה" או איך שתקראי לעצמך

תהיי פשוט האימא של החבר המארח, תני לחבר שלו תחושה נוחה, שנעים להיות אצלכם.

בס"ד,

ראשית,

צריך שהבן יביא חברים הביתה לפעמים,

כמובן, תלוי במצב בו את נמצאת באותו יום,

(בהתיחס לסוגרים שלך, כנראה האם החמודה ביותר, אולי רק קצת לחוצה ועיפה)

כל יום ביומו, צריך לדון מחדש,

אם הוא גמר את החובות שלו

כמה חברים, לא כל יום אפשר אותו הדבר

אולי יום אחד אפשר רק לראות סרט,

או פעםן אולי משחק

נכון, לפעמים אנו צריכים את השקט, ולכן, מזמינים פחות חברים

אבל הוא, הם צריכים את זה,

לפעמים צריך לשלוח אותו לחברים,

בהצלחה,

אמא יקרה.

כשבני חזר היום מהגן הוא ביקש להזמין חבר. ילד נחמד שהוא ביקש להזמין כבר כמה פעמים

אז מיד התקשרנו והוא אכן הגיע

(אחרי שהוא הלך  שמתי לב שפיספסנו תור לרופא!)

 

 

בס"ד,

את רואה כמה את יקרה, אמא מקסימה,

כל כך רצית להוכיח לעצמך ולבן שאת אכן לא סתם אמא,

אלא אמא שעושה מאמצים,

עד כדי כך,

ששכחת אפילו את הרופא

אבל כנראה שהרופא המרפה

פחות חשוב מהנפש של הילד,

תור לרופא עוד תוכלי לקבוע, אבל לילד יש זכרון טוב ושמח מביקור החבר שלו

כאשר הוא יגדל תספרו לו את המקרה הקט הזה,

והוא יראה כמה אמא חשבה עליו...

בברכת חג שמח

א. שימת ליבך ושאלתך מראים על עדינות.

ב. אתה יכול להגיד בעדינות: אמא, אם לא שמת לב, הבגדים שלבשת השבת לא יצאו כל כך צנועים. אם היא תשאל מה, תגיד לה שתשסתכל לבד בראי.  אם קשה לך, אם יש לך אחיות בגיל קרוב - אתה יכול לדבר איתן. לבָנות זה יותר קל. 

 

אם אין חשש שהעניין הופך להרגל, אני לא רואה סיבה לומר משהו. 

ברגע שאתה אומר, אפילו בעדינות, יוצא שאתה "צדיק גדול יותר", וזה לא מביע כבוד לאמא, ולהיפך. אז הייתי אומרת רק אם היתה סיבה ממש-ממש-ממש טובה לומר. 

אבל אם זה פעם אחת בטעות, שהיא לא שמה לב שהבגד לא כ"כ צנוע, היא בעצמה תשמח שיגידו לה, הרי היא לא רוצה לצאת בצורה לא צנועה לרחוב.

ואיך להגיד זה כבר ענין של דינמיקות משפחתיות. זה יכול להיות לבקש מאחד המאחיות שתעיר לה, מאבא, להגיד בעדינות בעצמך, לגרום לה להסתכל במראה... ולפעמים לך בתור בן אין שום דרך מתאימה להעיר על זה. אבל עכשיו אני מצטרפת ליוקטנה, בכל מקרה עכשיו כבר אין מה להעיר, זה בחינת עבר זמנו בטל קורבנו

יפה שהוא מצא בעצמו חברים בגן! עכשיו, כשאת מגיעה לאסוף אותו, כל שנותר לך לעשות הוא לשאול את הקטן את מי הוא רצה להזמין, ואז לפנות להוריו, כשהם מגיעים לאסוף אותו. אם לא נתקלתם, אפשר להעזר בגננת.

אולי בזכות החמוד תזכי גם את בחברות חדשות (האמהות של אותם חברים), ואולי יש לו אפילו עוד אחים או אחיות בגילאים שמתאימים לשאר הילדים, והשמחה רבה.

רוב החברות שלי פה הם אמהות של חברי ילדי

וגם יש את הגינה-

אולי תרדי איתם לשחק ותכירי נשים זה מקום מפגש  מעולה

אצלנו הוא ממש משמש כמועדון תמיכה של אמהות,  ספריה פעילה והחלפת מתכונים......

אני גרה כאן כבר שנה ומעולם אף אחד לא ניגש אלי. גם לי יש קצת קושי עם יזימת קשר עם אנשים שאני לא מכירה. הבעיה שהשכונה בנויה על ותיקות או כאלה שיש להן שכנות מתאימות. יוצא שאפילו לילדים שלי אין חברים ממש באותו רחוב שלנו. השכונה בנויה מאוכלוסיות דתיות שונות. בגילאים שונים . בקיצור מסתבר שהגינה הוא לא פיתרון...

 

איך כי אפשרלומר ה-כ-ל השאלה היא כאמור- איך

אולי תדגישי את הצער ואת החרטה וכמה זה מפריע למי שהיה מעורב ואז בקצרה תספרי

את הנושא. ובאמת כשאדם מצטער ואפילו מתיסר מרב צער- רואים זאת בשפת הגוף

 

ועוד משהו -למה את חייבת לספר? איש ואשה צריכים לספר דברים שמשמחים אחד את השני

ואם זה כ"כ יצער למה את צריכה לספר?(שמעתי את הרב אבינר אומר זאת)

(אני לא יודעת אם את צריכה או לא צריכה לספר

איני יודעת  במה מדובר) 

לא משנה כמה היא חברה קרובה- יש עדיין סוג של קירבה, וחום, ופתיחות לאפשר דבור, ונחמה

--שיש רק בבעל.

הוא ככ קרוב אלייך שהוא כמעט את- אז בטוח הוא יבין.

יבין הכל- גם את הקושי שלך, גם את היחס שלך לאותם אנשים, גם את האנשים שלא יודעים בכלל.

 

ואולי- את צרכה להודיע לאנשים האלו שאת פגועה מהם- כדי לתת להם הזדמנות לבקש סליחה, לפייס אותך? 

 

הוא רק האדם הכי רגיש ופגיע על ידך וממך. ואני ממש לא מסכימה עם מה שכתבה צדיקה.

להיפך! דווקא בגלל שהוא הבעל שלך את צריכה לזכור שהוא גם הכי קשור וכואב את כאבך.

נכון, אני מסכימה עם הרעיון שלבעל צריך לספר הכל.

א-ב-ל השאלה: איך , מתי, מאיזה מקום אני אומרת את זה (לדוגמא ממש לא נכון לדבר עם הבעל ברגע שעולה רגע נוסטלגי ואת כולך בהתרגשות, יהיה לו קשה לקבל את זה, יהיה לו קשה להבין שלמרות הכל- את עדיין איתו ואוהבת גם אותו).

דברים רגישים צריך להגיד מלב רגיש, שידע מתי ואיך לומר (ומה לעשות...לרוב גברים לא קולטים ממש כמונו, יש להם רגישות מסוג שונה).

לפעמים גם לבעל לוקח זמן לקלוט, להבין, לדעת איך להגיב נכון- זה הכל חלק מתהליך בניית זוגיות טובה, כולל הנפילות והמריבות.

לפעמים כדאי לדבר אולי קודם עם מישהו חיצוני, כדי ללבן את העניין ולא לבוא מתוך סערת רגשות שלפעמים היא מדומה...

בהצלחה.

יחד עם זה, מהכרותי את בעלה של "צדיקה אחותך"- אני מבינה למה היא טוענת מה שהיא טוענת.

אם זה נושא שיכול לגרום לבעל משהו בסגנון של "קנאות" וכד' - אל תסתכני ואל תספרי.  איש זה לא אשה, ומה שאשה לפעמים היתה מוכנה לסבול - איש לאו דווקא. אם (ואני מדגיש - אם, כי יכול להיות שזה בכלל לא בכיוון. לא פירטת) זה משהו כזה, הרי שאת עלולה לגרום שבמקום שלך יצוץ מהתת מודע, זה יהיה לבעלך - גם אחרי שלך כבר לא יפריע...  יש דברים שיכולים לגרום לאיש ריחוק מאד גדול.  לכן, צריך שיקול היטב במה מדובר.  להתפלל לקב"ה שיעזור לך, להוסיף חווויות חיוביות עם בעלך, לחזור לעצמך הרבה על זה שהוא "בעלך המתוק" וממילא לא ייגרם לך ריחוק ממנו, והרע ישקע בעז"ה.

מידות זה עניין מאוד פנימי, לא תלוי רק מגדר (כלומר אם אתה גבר או אישה). זה גם תלוי בסגנון שיצרו הנשואים. יש כאלו ששומרים על גבולות מאוד ברורים, מרגע החתונה אין שום קשר עם בני המין השני, ויש כאלו אחרים- כלומר, מבחינה נפשית יש להם בטחון מאוד גדול בבן הזוג, ששום אמירה בנושא לא תזעזע אותם.

אני אומרת את זה גם מנסיון אישי, כי אני הרבה יותר קנאית מבעלי. ולבעלי, זכותו תגן עלינו, גם לא היו קשרים מרובים/עמוקים לפני החתונה, ואני עדיין לא סיימתי לספר לו את כל הסיפורים...אבל הוא? תאמין לי זה לא משנה לו. העיקר בסופו של דבר שאני אשתו.

תגובה חביבה.

עם זה גם אני מדבר מידיעה קרובה מאד על תוצאות הרסניות ביותר של דברים כאלו.  זה תלוי גם על מה מדובר.  איש טוב מוכן ללכת הרבה מאד לקראת אשתו - כל זמן שקיים הבסיס הבסיסי שהיא אשתו.. אך כשאשה מעלה דברים חמורים מעבָרה - ובפרט כאשר עדיין יש לה משהו אל זה, עלול להישמט הבסיס. הוא עלול להרגיש שהיא בעצם לא כ"כ מתחילה להיות אשתו. בפרט בשלבים ראשונים: חשב שהתחתן עם אשה שכולה פתיחות לבנין היחס איתו, והתברר שבראשה גם דברים אחרים. אז היא מפריעה שיהיה לו את הבסיס שעליו הוא נשען כדי לתת בה את האמון. כאילו אומר לעצמו, הרי לא הייתי מתחתן עם מישהי שאינה לגמרי הולכת איתי; ובכן, מתברר שכך היא, טעיתי.  זה לא מראה דווקא על מידות לא מתוקנות, אולי ההיפך: עפ"י דרכה של תורה, והאנושיות הנורמלית (לא שגעונות של דורות אחרונים מאד), אדם יוצר קשר עם אשה אחת, מתחתן איתה. אשה אינה קושרת כל מיני קשרים עמוקים פחות או עמוקים יותר, עם בחורים, לפני חתונתה. איש בהחלט עלול להרגיש, ברגש טהור, שמפריע לו קשרים קודמים של אשתו, אפילו אם "בסופו של דבר היא אשתו" - ואינני מדבר על נסיונות שידוכים שלא צלחו - ובוודאי אם אשה מציגה לבעלה כאילו קשרים קודמים היו עמוקים, זו בעיה. אם כי תלוי אכן באיזה "מגזר" מדובר. דווקא במיגזרים מופקרים לא כ"כ מתרגשים מזה, וזה - כידוע - לא בא ממעלות המידות, אלא מכך שגם לו יש "קופת שרצים" אחריו, עד שהרגש הנורמלי כבר מתקהה.

זה לאו דווקא קשור לביטחון עכשווי בבן הזוג אלא להרגשה המאד לא נעימה שגורמים לאדם בסיפורים כאלה מן העבר, גם אם הוא בטוח שכעת בת הזוג אוהבת אותו בלבד.  הדברים חמורים בהרבה כאשר מעלים דברים בצורה שכאילו גם כעת יש מהם שאריות (דבר כזה, אגב, נרמז במכתבה של מי שהעלתה את הנושא פה). שהרי שם כבר אי אפשר לדבר רק על "ביטחון גמור בבן הזוג" כאשר הוא עצמו מעיד שיש לו מידי פעם "יציאות" מגדר זה..

עוד יש להוסיף שאכן יש כאן, למרות דברייך, ענין מגדרי: עפ"י הדין המקורי (לפני חרם דרבנו גרשום) איש יכול לשאת שתי נשים. להיפך לא. נמצינו למדים שבעומק הנפש, מה שאשה יכולה לשאת בזה - לא שייך אצל איש. אמנם זה לא המדובר, אך אפשר ללמוד מכך משהו.

מה שנוגע אלייך, אני חושב - מתוך דברייך - שיש בך הרבה תמימות, והזכות הזו, בנוסף לזכותו של בעלך הצדיק, מגינה עלייך..  עם זאת, לא הייתי מציע גם לך להישען על כך יותר מידי. אכן, יכול להיות שלבעלך זה באמת לא מפריע. אולי גם הסיפורים נגמרים ב"הפי אנד" כמה זה לא היה שייך, אך עלול גם להיות (אינני מכיר ספיציפית, כמובן) שבאיזשהו מקום הדברים כואבים, בפרט אם לא מדובר על דברים שנאמר עליהם מפורשות על ידך שהתברר שהיו שטויות. לשימת ליבך. כבר אמרתי, איש זה לא אשה, ואת לא איש, גם אם את קנאית יותר...  לפעמים מה שאצל אשה נתפס כקנאות די טפשית, אצל איש נתפס כרגש טהור בסיסי ומוצדק.

ועל כל פנים, דומני שגם את תודי שלגבי מי שהתייעצה פה, שאותה ואת בעלה אינך מכירה, בהחלט יכול להיות שאם תספר לו מה שאינו מעלה בדעתו - ייגרם זעזוע ששום הסבר מידותי מלומד לא יתקנו. נכון, יכול גם להיות שלא. תלוי כמה זה איכפת לו. אך כמו שאמרתי - אצל איש בהחלט יש רגליים לדבר שתהיה מזה בעיה. על כן עדיף לענ"ד לא להסתכן ע"י סברות ולגמור עם זה בצורה אחרת, פשוטה ובלי עסק גדול מדי.

אם זה נושא שיכול לגרום לבעל משהו בסגנון של "קנאוּת" וכד' - אל תסתכני ואל תספרי. ואל תשלי/תרמי את עצמך.  איש זה לא אשה, ומה שאשה לפעמים היתה מוכנה לסבול - איש לאו דווקא. אם (ואני מדגיש - אם, כי יכול להיות שזה בכלל לא בכיוון. לא פירטת) זה משהו כזה, הרי שאת עלולה לגרום שבמקום שלך יצוץ מהתת מודע, זה יהיה לבעלך - גם אחרי שלך כבר לא יפריע...  יש דברים שיכולים לגרום לאיש ריחוק מאד גדול. בפרט דיבור על כל קשר שהוא עם מישהו אחר.  לכן, צריך שיקול היטב במה מדובר.  להתפלל לקב"ה שיעזור לך, להוסיף חוויות חיוביות עם בעלך, לחזור לעצמך הרבה על זה שהוא "בעלך המתוק" וממילא לא ייגרם לך ריחוק ממנו, והרע ישקע בעז"ה.

והבעל שלי כזה מתוק. הוא פשוט אמר לי אחרי שדיברתי שהוא אוהב אותי ומקבל אותי בדיוק כמו שאני!!!

 

ואחרי שהוא עודד אותי הוא אמר שצריך לחשוב איך לגרום שזה יפסיק להפריע, ואולי אפילו לא לדבר על זה כי זה יכול לגרום לזה לעלות!!

 

איזה כייף לי זה פשוט הקלה!

בבעל כל כך אוהב!

אבל לאחרות שקוראות כאן בפורום, אני ממליצה לא לספר על דברים רגישים מהעבר לבעלך.

הרבנית ימימה מזרחי סיפרה פעם על תלמידה שלה שהוטרדה מינית ע"י מישהו ולקח לה זמן להשתחרר ממנו. היא התחתנה בהמשך ותמיד הרגישה שזה שהיא לא סיפרה לבעלה על החוייות שעברה זה מעיק עליה ומפריע בקשר ושזה לא פתיחות וכו'... הרבנית אמרה לה לא לספר והיא סיפרה. מה שקרה זה שהבעל בהתחלה קיבל את זה יחסית בסדר אבל אחרי זמן קצר אישתו נכנסה להריון ותמיד זה ישב אצלו בראש הסיפור שלה, הוא חשב תמיד שאולי היו לאישתו בכ"ז רגשות לאיש שפגע בה וכו' בקיצר, האישה ילדה תינוק בלונדיני ושניהם מעדות שהבלונד לא אפשרי אצלהם והבעל כל הזמן חשב שזה קשור לסיפור שהיה לאישתו עם המטריד מינית שהיה בלונדיני ובסוף הזוג הזה נפרד כי היה קשה לבעל לשאת את המחשבות הללו על אישתו.

 

מבחינת בעלך, תמיד תהיי הכי תמה, מושלמת וטובה שיש. מה שהיה, היה ונגמר. נקודה למחשבה

אמנם לרבנית ימימה יש זכויות מרובות והיא עוזרת להרבה אנשים, אבל באופן כללי אני לא אוהבת איומים וסיפורי אימה. כל גבר הוא שונה מאוד, וכל מערכת יחסים נבנית על מורכבויות ורגישויות שונות. דווקא בדרך כלל נשים הן רגישות יותר, מתוסבכות ועסוקות יותר בהירהורים פנימיים מהאיש. האיש יותר מעשי, מציאותי ומכיל.

ברור שאם הילד נולד בלונדיני, אין כאן שום אמירה לגבי נאמנותה של אשתו אליו, אלא היה שבר עמוק יותר של אמון. אולי לאיש הזה יש עבודה על הצד המאמין והבוטח שלו, ואולי בכל אופן הזוג היה נפרד. אי אפשר להשליך מזוג אחד לכלל הבעיות הזוגיות.

אני לא יודעת איך אצלכם, אבל כמו האמירה שמשבר- זו היושבת על המשבר, לידה, אז גם אני מרגישה שכל פעם שאני ובעלי צולחים עוד משבר ועוד קושי (ולא מדומה- כשזה קורה, התחושה היא של סוף העולם...) אנחנו רק מתקרבים, מתחברים ולומדים לסמוך אחד על השני.

אישה שאינה משתפת את בעלה בקשיה, בכאביה, חיה בזוגיות של 'דמה' של צורך להציג מושלמת, והסיכוי שזוגיות כזו תחזיק מעמד היא דווקא נמוכה יותר.

כמובן, כמו שכתבתי בתגובות אחרות צריך לדעת איך לשתף ומתי, לדוגמא- ברגעי קירבה וחיבה, לא להוסיף שמן למדורה הרותחת בדיוק כשהוא התעצבן עליך על השניצלים שנשרפו (סתם...) תהיו חכמות. תלמדו איך ליצור תקשורת נכונה ומקרבת.

ובעיקר שושה- תהיי אישה אמיתית! טובה אבל משתלמת! לומדת מכל טעות! ותלמדו ביחד לגדול! 

יפה כתבת שאיש הוא מציאותי, מעשי ומכיל; אך בתור איש (ולא מישהי שמשערת מה זה איש..) שמכיר נושא כזה מסביבתו הקרובה, אני מודיעך שכאשר מדובר במשהו שסותר את הבסיס של עצם הקשר - זה יכול להיות אחרת לגמרי. ובשביל איש, קשר קודם ב"רמה" מסוימת - יכול להיות סותר את עצם קשר הנישואין.  כתב הדיין הרב יועזר אריאל באיזה ספר, שאישה לא כ"כ איכפת לה מה היה לפני הנישואין - אבל לאיש, זה מאד איכפת.  זו לא "הלכה", אלא הכרת המציאות. יכול להיות שלא אצל כולם זה כך, אך אני מציע לנשים היקרות שדבר כזה רלוונטי אצלן חלילה, להיות זהירות. לא להסתמך על איזו השתפכות רגש רגעית של עצמה, וקל וחומר - לא לחשוב שבעל זה איזה "פח אשפה" שמרוקנים אליו את הזבל מן העבר... המחשבה הזו יכולה להיות קשה מנשוא לגבר, ודווקא גבר ערכי ועדין, שיש לו מושג של בלעדיות ומוחלטות קשר הנישואין בין איש לאשתו, ואין זה מתיישב לו עם המושג של "אשתו". ואכן, נחרבו בתים על דברים כאלה, ולא בגלל שהאיש חשב שלאשתו יש בהווה קשר כלשהו עם מישהו אחר.  כמובן, מישהי שכבר שיתפה במשהו והלך בסדר - שתוסיף אהבה ואחוה ונאמנות ובעז"ה יהיה בסדר.   לכל זה אין קשר לאמת שכתבת, שבוודאי על גבי הבסיס של הבלעדיות שבנישואין - יש מקום לשתף, בעדינות ובזמן המתאים, בהרבה מאד דברים, זה את זה, ולהשתתף, להקשיב, להבין, לעזור, לתמוך.

אגב, יתכן גם, אינני יודע, שיש הבדל אם שניהם באים מאותו רקע ומאותו סוג חוויות. ועדיין צריך לדעת שהרגישויות שונות. 

אם הוא בעלך ומכיר אותך ואתם קשורים מאוד אחד לשני (מה שסביר להניח, איך שנשמעת..)

 הוא ילמד לקבל אותך גם עם הדברים השליליים!

 ואת הדבר שמעיק על ליבך,כדאי לך לספר לו, גם את לא היית רוצה להיות במצב הזה, כשהוא מתלבט אם לספר לך על עברו ולא מעיז..לא?

איך שהוא יגיב גם תלוי בנימה שבה תדברי איתו.. איך שתציגי את הדברים, כך הם גם יתקבלו,

תדאגי שהם יוצגו בצורה הנכונה ביותר!

 

 

 

 

אני יכולה להבין את הצורך של האנשים לשתף בפורום, להתחלק בחוויות שונות ולהתייעץ - אבל בנושאים כ"כ רגישים, בעלי משמעות כ"כ בסיסית לעיתים לעצם קיום האדם / זוגיות/ משפחה, איך אפשר לייעץ מבלי להכיר את מלוא התמונה?! הלא כל פרט שלא מוצג במקרים הללו לעיתים הוא המשמעותי ביותר לעניין פתרון הבעיה... אני מתייחסת אומנם לשרשור הזה אך זוהי תופעה שנתקלתי בה בפורומים שונים סביב בעיות שונות, ובעיניי יש בזה בעייתיות לא קטנה.

אולי גם זה חלק מ"דור האינסטנט"...

אני משוכנע שהמתייעץ יוצא מנקודת הנחה שאכן אין לנו אפשרות לראות את כל התמונה ולייעץ לו את העצה האופטימלית בשבילו, לכן הוא זורק שאלה לחלל האוויר וכל אחד עונה כפי ידיעתו ואורח חייו.

יחד עם זאת, אנחנו סומכים על השואל שיקיש וישווה ויבחר איזה סוג פתרון מתאים לו באון אישי.

את מתארת מתח בין ערכים שמלווה משפחות דתיות רבות בארץ. בהצלחה!

 

אקדים ואומר שאין לי נסיון בעניין, ובכל זאת אביע את דעתי העניה..

אני הייתי מציע להעניק לה תיגבור בשיחות ודוגמאות של מידות טובות והתנהגות מכובדת בבית פנימה, כך שגם כשהיא תצא החוצה היא תחוש ותתנהג אחרת.

בנוסף תציבו לפניה גבולות אדומים ברורים: לא לקלל, לא להרביץ וכדו', כך שהיא תדע בבירור שיש מעשים שלא עושים. לא בבית ולא בחוץ

המלצה אישית לא להתייחס לקללות. פשוט להתעלם- כי כשהיא אומרת היא מנסה למשוך צומי ואם תתיחסי היא תגיד זאת שוב ושוב.

 

פשוט לענות במשפטים תקינים נגיד אם היא אומת מפגרת אז לענות לה משפט משו כמו היא לרא בסדר או משו כזה.

 

בהצלחה!!

מה שהציל אותי מדברים כאלה היתה הידיעה שלי שמה ש'הם' עושים אני עושה הפוך...
וחוצמזה אם האווירה בבית היא אוירה של 'אנחנו מתרחקים מהתרבות הזולה הזאת' זה עוזר ממש!
הרב"הצלחה ושתזכו להפיץ את אור ה' לכל האיזור!

וב"ה גידלנו לתפארת ילדים שכבר הגיעו לגיל תיכון. יהי רצון שכך יימשך. אני מסכים מאוד עם אלעדי ואמא קטנה. הצבת גבולות חדים מה אסור ומה מותר. (כן בהחלט לעשות ענין מקללות וכו' - אצלנו לא מדברים כך בשום אופן, גם אם הילדים האחרים בשכונה לא מודעים לחומרת הענין!). שיחות רבות לחיזוק וביסוס האמונה וגם קירוב של השכנים.

מצד שני אין להתנשא וליצור נתק אישי. לכן הנוסחה היא באופן כללי - כולם טובים ונחמדים, אבל יש דברים שלצערנו הם "לא יודעים" או "לא מודעים" או "לא מבינים את חשיבות הענין בשל החינוך הלא-דתי שקיבלו" וכדומה, ואת זה איננו לומדים מהם. בכלל להשקיע מאמץ חינוכי בזה שלא לומדים מאחרים דברים.

זו השקעה משתלמת מאוד מאוד! היא נותנת חיסונים לכל החיים! מי שגר ביישוב או שכונה דתית חושב שהוא פטור מזה, אך זו אשליה מתוקה, שנעלמת מהר מאוד בסביבות גיל ההתבגרות והלאה, ואז יותר קשה להחדיר את התובנה הזאת.

אבל אנחנו מקפידים יותר?

זה יותר קשה.

הוא אומר:אבל ..... הם דתיים למה אני לא יכול גם לרכב באופניים בשבת? לשחק כדורגל? למה ללכת לביכנ"ס ?

למה להם יש טלוויזיה, איי. סי.קיו? ועוד ועוד.

העניין הוא שהבן שלי נמשך יותר לאותם ילדים שומרי מצוות אך פחות ממנו.

הוא לא מתחבר למשל לחילונים

בודאי יותר קל להציב גבול ברור מול חילוני שאינו שומר כלל את המצוות לבין דתי המקפיד פחות ממני בדבר זה או אחר (ואגב - גם מול דתי המקפיד יותר ממני דבר זה או אחר, ומכל סיבה שהיא איני רוצה שילדיי יחקו את זה).

וזהו שאמרתי לעיל - אם מחנכים שלא כל דבר לומדים מאחרים, זה נותן חיסון שיכול להועיל לכל הנסיונות בחיים. בכל אופן תמיד אפשר להגיד לילד את הכלל שלא כל מה שרואים אצל אחרים אנחנו עושים. כן, אנחנו יודעים שגם משפחת פלוני הם דתיים בדיוק כמונו ושומרים תורה ומצוות בדיוק כמונו, אך בדבר הזה משום מה יש להם דיעה אחרת. אנחנו עושים ככה כי אנחנו מאמינים שזו הדרך...

ההסברים האלה מאוד משתנים עם הגיל, אך את העקרון הזה אפשר להתחיל מגיל מאוד קטן ועד גיל מבוגר. בגיל קטן זה יותר קל, כי בגיל הזה הילד מאוד מזדהה עם הוריו, אז די בכך שנגיד שאצלנו לא עושים ככה והמשפחה הזאת משום מה עושים אחרת, אבל לא נראה לנו שזה נכון.אולי נשאל אותם בהזדמנות למה.  זה בד"כ יספיק לילד הקטן, והוא גם לא ישאל אותם...

לילד יותר גדול נסביר גם סיבות אם הוא פיקח נאתגר את עצמנו לחפש ממש תשובות והסברים ונימוקים למה אנחנו עושים כך.

דוגמא: משפ' פלונית מקפידה על אורך שרוול עד המרפק, והחברות הולכות עם שרוול קצרצר. באה הילדה (הגדולה יחסית) ואומרת גם אני רוצה להתלבש כך. למה אתם לא מרשים לי? הרי גם אמא של... לובשת חולצות כאלה!

נפתח ספר ונראה לבת: הנה פה כתוב שכך יש ללבוש. למה ההיא עושה כך? באמת זו קושיה, אך הנה הסיבה למה אני מקפידה על זה. בגיל יותר מבוגר נצטרך אולי גם להתעמק בטעמי המצוה וכו', וזה כבר יצריך התמודדות חנוכית מעמיקה.

בקיצור, חינוך זה אתגר, אך אם נמנע מהילד חשיפה לשכנים וחברים זה לא יפתור שום דבר, במקרה הטוב זה ידחה את הבעיה ובמקרה הרע גם זה לא!. 

חשוב להבהיר את האמת, שאנחנו יהודים שומרי מצוות, וכפי שאני אומר אצלנו לילדים, 'יש יהודים שאין להם שבת', הם לא יודעים מה זה שבת, וגם כאן הם לא יודעים לדבר יפה כי לא חינכו אותם לכך. וכן הייתי מחפש לה חברים טובים ואיכותיים יותר, ואפילו ללכת רחוק לבית של מכרים טובים. שווה להשקיע שיהיו לילדים קשרים טובים עם חבר'ה איכותיים בני גילם, וכך גם הם יגדלו ויתפתחו בצורה טובה.

גם לגבי המשחקים הללו, צריך להיות ברור, אפשר לשחק, אך בהגבלה, ולפקוח עין שאין השפעה. אם ההשפעה גדולה מדאי, עדיף לפעמים לנתק מגע, ולחפש חברה טובה יותר בסביבה עבור הילדים.

 

אגב אני גר גם בגרעין תורני, ואנו נתקלים עם אותם הבעיות. למזלנו באזור שלנו יש גם ציבור דתי, ואפשר גם למצוא חברים טובים לילדים.

אני לא אוהבת להסביר לילדים שיהודים אחרים "לא יודעים" - זה לא הסבר טוב - זה גורר תגובות של " אז נגיד להם". אני מסבירה לילדים (גם בגיל הגן) שיש יהודים שלא מבינים מהי קדושה - הם לא מבינים ששבת הוא יום קדוש, שאנחנו עם קדוש וכו'. זה יותר אמיתי ויותר מחזק את הילדים..

אלא כי קיבלו חינוך לא דתי ולכן לא מודעים ולכן לא מזדהים עם ערכים של קדושה וכו'. כן, הם בודאי יודעים שהדתיים שומרים שבת למשל, אך לא מבינים עד כמה זה חשוב. "אז נסביר להם", "נכון. חשוב להסביר ואנחנו מנסים, אך זה לא פשוט כי זה ענין של דרך חיים שלימה ולא רק של שבת או דיבור ללא קללות". לפי הגיל לחשוף יותר את החסר אצלם, אך כמובן טוב הדגשת דרך האמת ולא תוך שלילת האחר.

לצערינו דרך ארץ קלוקלת היא לא מחלה חילונית בלבד. במוקדם או במאוחר סביר להניח שהילדים יתקלו בדברים כמו שפת רחוב, לעג לחלש, ביריונות כלפי השונה, גזענות וכו'. כדי לך להעמיד גבולות ברורים בנחישות, וכאשר השפה יורדת לשפת הרחוב לא להתעלם ולא להרשות זאת מפי בני הבית. במקביל כדי להסביר את חשיבות הנימוס - שהוא כמו שמן סיכה המאפשר תנועה חלקה בין דברים השזורים זה בזה, ואת סכנות הבוטות שמביאה לחשדנות, עלבוון ושאר רגשות שליליים אשר עלולים לגרום גם אלימות. כמו כן ניתן להסביר שמי שמשתמש בשפה זו מנסה למשוך צומת לב ולהיראות "אחד מהחברה" - אולם למי שבטוח בעצמו אין כלל צורך בשיטות נלוזות אילו. כאשר ביתך תראה שהנושא חשוב לך ותבין מדוע - תראי שהיא תפסיק ותפנים. חינוך לנימוס ודרך ארץ הוא מהותי ביותר ואסור להתעלם.

יש עוד הרבה שנמצאים במצבך גם אם את לא מודעת לכך. גם לי זה קורה בעיקר בגלל קשר רופף עם חלק מבני המשפחה המורחבת שאיתם נצטרך לאכול יחד וזה ממש לא מתחשק.

אני בגלל זה בסוכות מסדרת לי את הימים שיהיו בעיקר לחברים ולאלו שנעים לי להיות איתם (וכל אחד תורם את חלקו) בחופשה וזו כבר אופציה לגיטימית. מה דעתך לנסות????????.

זה נורא ואיום. כנראה באמת כל אינם מכירים אותך מבפנים ומה הולך אצלך בפנים. יש לי ילדים בגילך, ואני - חושבני עם עוד רבים אחרים פה - מחזק את ידייך. אל תתייאשי ואל תיפלי. קוי לה'. אמך צודקת: כל זמן שהנר דולק... אך זה אמור גם על אימהות. אינך צריכה לדעתי להטריד את עצמך כעת "מה את לא בסדר". יכול להיות שבכלל אין דבר כזה - וגם אם היה משהו קטן, היו צריכים לדבר אבל אז גם לך היתה הזדמנות לבטא את עצמך.  אולי יש איזה מישהו נעים הליכות, רב, רבנית, שההורים מכבדים, ויוכל/תוכל להסביר להם את הטעות היסודית ש(כנראה) באי הכרתך כלל? חזקי ואימצי. חזקי ואימצי.

אבל בינתיים....תעשי מה שצריך כדי לדאוג לעצמך. בראש ובראשונה לצרכייך הפיזיים, ובנוסף, מאחר והמצב שסיפרת עליו לא ניתן לתיקון כרגע, לפחות לא בידייך, כדאי לדחות את הטיפול בו, ובכך יהיו לך יותר כוחות למשימות קיומיות אחרות. בכיה אודות המצב הזה, זה פשוט בזבוז אנרגיה. המצב לא משתנה, ואת סתם נמצאת במצב רוח ירוד, והתפקוד שלך נפגע. 

שולחת לך הרבה כח להתמודד!

שבכל מקום שיש שנאה ישנה גם אהבה............. צריך רק לעזור לנו למצוא אותה........

 

רק באפתיות מוחלטת אין שנאה ואין אהבה ןאין רגש.................

 

רגשותיךך קשים כי את מחפשת קשר של אהבה חיבה משו שיקרב ולמרות הקרבתך את לא מקבלת דבר כזה אז נראה לי שאפתיות לענין פשוט תעזור לך להתמודד.

 

בהצלחה!!!!!!

 

וחיבוק חזק ואוהב.........

 

ואם את באמת לא רוצה להשרף אז קחי עכשיו את הרגליים שלך ופרשי את כנפי הברבור היפהפיות שלך- וצאי לדרך כי כשהם יעשו זאת זה יהיה כואב ואפילו כטאב מאוד.............

שולחת אותך לרבנית\ מדריכה\ יועצת\ דודה\ חברה של אמא-

מישי שתוכל לשמוע ממך ולדבר איתה.

אל תשארי לבד בלי עיצה.

(שלחתי אותך- עכשיו את שליחת מצווה שלי- ואת חייבת לקיים....)

 

מה שכתבת למטה>> על הצורך בפלטפורמה כלכלית ופיזית מההורים- זה נכון וראוי. את לא צריכה להתבייש או להתנצל או להרגיש שלא מגיע לך. זו המחוייבות והאחריות של הורים לילדיהם. ואל תתני לקיפוח שלך להתרחב על דברים שהם כן נותנים.

 

 

 

הם שונאים אותך כי שינת את דרכך? כי את לומדת? או כי סתם בא להם?

 

 

וגם סתם שתדעי כל אחד רואה דברים מזווית אחרת זה לא שאני מצדיקה אותם ממש לא אב לפעמים יש אנשים עם ראיה מצומצמת ומעוותת אז ככה שאת לא צריכה להרגיש אשמה בדברים והרגשות שהם מקרינים לך...........

 

חיבוק חזק.......