אבל נראה לי שהבעיה מורכבת יותר מזמן משחק עם בובות.
היא עדיין ישנה במיטה שלכם...
ומחזיקה אתכם קצר. רק תלכי- בכי. רק תחשבי שהיא עומדת להרדם- תתעורר.
את מנוטרלת לשעתיים כל ערב
וכל מה שאת מציעה כדי להרגיע אותה (במיטה שלך, בובות) בסופו של דבר רק מאריך ומסבך את התהליך במקום להקל עלייך.
אני לא מומחית, ובטח יש בזה גישות שונות.
אגיד לך את הגישה שלי.
לא להתרגש מבכי.
כלומר, להתרגש, אבל לא ליד הילדה.
להוביל את הילדה במקום שהיא תוביל אתכם.
להבין ולהחליט מה טוב עבורה ועבורכם, ולהוביל אותה לשם באהבה ובנחישות.
אם החלטתם שהיא ישנה במיטה שלה, אז להסביר לה, ולהקל עליה עם בובה, אבל לעמוד בהחלטתכם שמקומה במיטתה לטובתה ולטובתכם
היא תבכה לילה אחד, שניים, וזה יעבור.
(במקרה שלכם, אולי יותר, כי היא כבר גדולה)
אחר כך, או ביחד, החלטתם שהיא נרדמת לבד - היא כבר מספיק גדולה להבין שגם אם היא לא רואה אתכם, אתם בבית ואיתה. אז שוב, להקל עם בובה או חפץ מעבר, לעשות טקס שינה - סיפור, שמע ישראל, חיבוק. 10 דקות. להגיד לילה טוב ולהיות נחושים ולצאת.
אם הבכי קורע לב, אפשר להזכיר לה שאתם פה ומחר תפגשו שוב.
אפשר להכנס לבדוק אם מפריע לה משהו (טיטול, קר, בקבוק..). נשיקה ולילה טוב.
לילה אחד, שניים, הבינה את הקטע.
אין לי שום בעיה שלוקח לילדים שלי חצי שעה ויותר להרדם, ובזמן הזה משחקים בבובות, שרים ומקשקשים.
הם נרדמים לבד בסוף. במיטה שלהם.
ואני לא צריכה מאבקי כוחות על צעצועים.
שמתי גבול היכן שצריך לטובתם ולטובת שאר המשפחה, ולא הייתי צריכה להכריח אותם לישון בכוח.
בקיצור, תבחרו את המלחמות שלכם מראש, כדי שלא תצטרכו להגיע באפיסת כוחות למלחמות מיותרות.
