מי שלא יודע, הכופרים מוגדרים כשונאי ה'.

אביא את דברי הרמב"ם מתוך הקדמת פירושו לפרק "חלק " במסכת סנהדרין:

"וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, וְנִתְבָּרְרָה אמונתו בהם – הוא נכנס בכלל ישראל. וּמִצְוָה לאהבו ולרחם עליו, וְלִנְהֹג עמו בכל מה שֶׁצִּוָּה השם יתברך איש לחבֵרו מן האהבה וְהָאַחֲוָה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת הַתַּאֲוָה והתגברוּת הטבע הגרוע – הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא. והוא מפושעי ישראל.

וּכְשֶׁנִּתְקַלְקֵל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יָצָא מן הכלל וכפר בעיקר. ונקרא "מִין" וְ"אֶפִּיקוֹרוֹס" וְ"קוֹצֵץ בַּנְּטִיעוֹת". וּמִצְוָה לְשׂוֹנְאוֹ וּלְאַבְּדוֹ. ועליו נאמר (תהלים קלט כא): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט"."

אסור לשנוא לפני שמוכיחים, ואנו לא יודעים להוכיח.

מי שמגשים שחושב שהוא איזה כח עליון ועל ידי תפילה יגרום לו להשתנות וכו'

לפי הרמב"ם הוא ראוי למיתה על אחת כמה וכמה מעובד עבודה זרה ומעלה חמה ואויב ה' יותר ממנו.

כי עובד עבודה זרה לפחות מכיר את ה'. לעומתו המגשים הופך את ה' לאיזה מציאות חיצונית לו (שבהכרח אינו ה' שהרי אם הוא חיצוני אלי אני יכל להתקיים בלעדיו) ועל כן כופר בעצמותו של ה'.

מורה נבוכים חלק א פרק לו

מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק לו – ויקיטקסט

ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב  אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז.

(יומא ט עמ' ב)

בס"ד

אני חושב שיש מקום , כלפי לא יהודים בשעת מלחמה וכדו' , מפני שהם אויבי עם ה' ולכן הם אויבי ה' , ומצווה לשנאותם.

כלפי יהודים , הפשט הוא שכן , אבל מבאר בעל התניא בשם הבעש"ט (ושמעתי שגם מרן הרב הלך בשיטה זו) שהמצווה לשנוא את שונאי ה' כפי שכתבו אחרים היא רק מצד הרע שבהם , ולכל ישראל יש חלק אלוק ממעל וחלק זה וודאי וודאי שאין לשנוא אלא יש לאהוב אהבה רבה וגמורה ולהתפלל לרחמים על איש זה וכו' ולקרבו באהבה וכו' אם אני לא טועה זה נמצא בפרק כ/כ"א בתניא , מוזמן לבדוק ולעיין

אגב , כשאני אומר שיש מקום אני לא מתיימר חלילה להיות המתיר לשנאה במקרה זה או אחר אלא רק לומר נקודה כללית.  גדולי הדור הביאו תשובות נפלאות בעניין זה.

בס"ד

שהם שונאי עם ה' ולכן הם גם שונאי ה'.  גם אם הם חושבים שבכך הם מקדשים שם שמיים , היה עליהם להתנער מגאוותם ולראות שלמרות הכל אנחנו עמו , ולא לשנוא אותנו.  במקום זה ממשיכים לחשוב שאנו הבוגדים והם ישראל האמיתי , לכן הם משונאי ה' גם כן.  מדובר כמובן רק על אלה שבאמת חושבים כך ואני בטוח שיש לא מעט שכבר מקבלים את העובדה של עם ישראל.  אם אותם ערבים יצאו מכלל שונאי עם ה' הם לא יהיו איתנו במלחמה ויהיו מראשוני תומכינו

אגב לפי הרב אורי שרקי העניין שלנו עם הערבים שורשו ביצחק וישמעאל , יש לו על כך שיעור מאוד מעניין , ממליץ ביותר.

בס"ד

כמו שאמרתי , אני לא מתיימר להגיד שזו מצווה או מתי זו מצווה. בשביל זה יש את גדולי הדור ואני רק אמרתי מה הבנתי מהם

אני חושב שזה זה 

אני מאמינה שזה מלווה בשינאה by default, כי הוא קרא תיגר על מלכות ה'.

בין יהודים שינאה אף פעם לא מומלצת, ולראיה בתקופת אחאב, כולם היו עובדי ע"ז, אבל בגלל שהיה שלום ביניהם שום אויב לא יכול היה עליהם.

בתקופה שלנו, אף אחד לא באמת עובד ע"ז (אם לא מחשיבים כסף לע"ז חחח), כך שאני באמת מאמינה שרק אם תהיה אהבה בינינו (דתיים-חילונים-חרדים וכיוצ"ב), שום מחבל לא יוכל לנקוף אצבע על אף יהודי.

הלוואי שהייתי יכולה לעמוד בדברים שכתבתי...

כך שלא שייך לחלק את העם לימנים-שמאלנים. 
בגלל שאנחנו בפורום של דתיים, חשבתי שהחלוקה הנכונה יותר בעינינו, לפחות, תהיה דתיים-חילונים-חרדים (ושכחתי לציין את המסורתיים, שהם בעצם הרוב...). 

זה שמישהו חושב אחרת ממני, לא אומר שצריך לשנוא אותו, כל זמן שזה לא פוגע בי באופן קיומי.

אם אדם חושב שלהחזיר שטחים מא"י זה מה שיביא לנו שלום, אז אני חושבת שזה פוגע בי באופן קיומי, כי ברגע שהערבים יהיו השכנים של בירת ת"א, השלום בטח לא ישרור כאן, אלא נצטרך להתמודד עם פיגועים תדירים יותר קרוב אלינו.

אני לא שונאת שמאלנים. אני שונאת את הדעות שלהם. יכול להיות שהם בתור בני אדם אנשים מאוד נחמדים, אבל זה לא סותר שהדעות שלהם משובשות.

גם אני מקווה שהסוף לא יהיה דומה לשל מלכות ישראל, וצריך הרבה תפילות בשביל זה.

אני יודעת שאהבת ממון זה ע"ז, אבל זה "קצת" שונה מהע"ז הקלאסית של להשתחוות לפסל. נכון שאנשים מוכנים לעשות הרבה דברים שפלים בשביל כסף, אבל עדיין אפשר טיפ טיפה לסנגר ולומר שזה בשביל להתקיים במדינה שהכלכלה בה לא מיטיבה עם רוב אנשיה. בע"ז הקלאסית של השתחוויה לפסל אין את הטענה הזאת, כלומר א"א לומר שאנשים השתחוו כדי להתקיים פיזית (למעט התקופה של מלכות יוון).

לטענה האחרונה, לא אתייחס, כי אני לא מכירה אישית את הבן אדם, ולא אני הסמכות לשפוט אותה.

הלוא משנאיך יהוה אשנא ובתקוממיך אתקוטט כב תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי

זה ההמשך.

הבעיה שאתה לא מבינים מי זה ה'. ולכן למה צריך לשנוא את שונאיו רמז: זאת לא קנאה דתית. מי שחסר מצפון למשל הוא שונא ה' ואותו יש לשנוא

א. בקיצור: לעומתינו הנבראים שהגוף שלנו הוא רק האמצעי שבו אנחנו עצמינו יש לנו כח למפגש עם החוץ שלנו. כך הגוף הוא חיצוני לנו הגוף איננו אנחנו. אלא סימן על עצמותינו. עצמות הבורא שום דבר הוא מחוץ ממנו כך שכל הגדרת חוץ לגביו לא רלוונטית. זאת ההגדרה הפילוסופית.

לכן ניסיון להגדירו בשכל או ברגש איננה נכונה כי השכל והרגש תמיד מדברים על משהו שקיים כמחוץ למציאות שלנו. וממילא לחשוב עליו ככח עליון כו' זאת טעות זה לא ה'. שום דבר יכל להתקיים בלעדיו אם הוא מבחוץ לי אז אפשר בלעדיו.

המפגש שלנו עם ה' הנקרא נבואה זהו מפגש שבו אנו נפעלים לגמרי אין אני והוא כזולת. למשל: תחושת הקיום שלי איננה נובעת מהוכחה הגוף זז אני קיים אני חושב אני קיים. יש את ה'אני' כנתון לא שייך להתווכח על זה כי אינני מסתכל על זה מבחוץ זה חלק ממני ואז אותו 'אני' הוא חושב ומרגיש. כך למשל את חווית החיים ניתן להסביר שכלית ורגשית אבל את החוויה עצמה אין מילים שכליות ורגשיות לבטא את התחושה הזאת. משום שאז צריך להסתכל על זה מבחוץ וזה כבר לא התחושה. שבה אני נפעל לגמרי. גם העיקרון המוסרי שלא לפגוע בחפים מפשע בלי סיבה מוצדקת היא איננה בנויה על הוכחות אלא מצד שכל אדם שהוא חי זה חלק ממנו. אלא אם כן הוא כל כך מתעלם ומכהה את החוש הנבואי הזה עד שנהיה לחסר מצפון. כגון עמלקים. על פי רוב.

לכן כל הופעה של ה' באמת על פיה אנחנו מודדים עד כמה החיים יותר טובים או לא. לשכל יש מושכלות ראשונות וכו' על פי זה מודדים את טיב ההשכלה. כל מפגש עם ה' הוא המדד האמיתי לכל דבר. הנבואה הוא הקישור של כל מה שקיים אל מקורו האלוהי כך שהוא טבעי לחלוטין אבל לא תמיד שמים לב אליו.

כאשר ישנו חיבור גדול יותר אל ה' שאיננו מוגבל בשום שכל או רגש אז גם החיים משתחררים מהגבולות שנמצא בהם בדרך כלל למשל על ידי גילוי ה' במצרים היתה יציאת מצרים כל הטבע עצמו יצא גם ממיצריו וכו'.

ב. לא צריך לשנוא את שונאיו כחובה זה בא באופן טבעי. כאשר האדם מחובר אל ה' לא על ידי הדת על ידי הוכחות נסיבתיות אלא חש בחוש הנבואי שלו חיבור חזק אל הבורא עולם שמעלה אותו למעלה מכל הגבולות שבחיים. ופוגש אדם אחר שכל כולו הוא התרחקות מאותו חוש נבואי זה. (נציין שגם לחיים אין משמעות מצד עצמם כאשר הם נובעים מהחלטה שכלית של להנות משום שבסופו של דבר יכולים להיות ההנאות מעטות מהסבל של החיים מה שמוביל לכפירה בה' שהיא התאבדות).  המתבטא בחוסר מצפון מוסרי , באמונה חזקה של דטרמניזם וכו' הוא מתרחק מהם כמו מאש. כי שנאה פירושו התרחקות וכל השתלטות שלהם על חייו תגרום לו להתקוטט עמהם כי לא יתן להם. אין מדובר על רצון לחנך בכפיה את הזולת אלא שהוא מזיק לו. אינו רוצה לראותו.

ג. האדם שאיננו מונע מכבוד עצמי וכדו' אלא כי באופן טבעי מתחבר אל ה' בחוש נבואי וחש שהזולת הוא סיבה למיעוט הופעת ה' בעולם ועל ידי פגיעה בו הוא יחזיר את הופעת ה'. כמובן לא פגיעה מיותרת שאיננה נצרכת למטרה זו. הרי הוא שיכל לעשות זאת.  כמו פנחס שהרג את זמרי בן סלוא שבעל גויה באמירה מול משה שיעשה זאת. והוא היה נשיא ועל ידי הריגתו המגיפה נעצרה.

ד. היום בעולם הדתי רוב הדתיים לא מכירים את ה' הם מגשימים אותו ככח עליון כך שפגיעה במישהו שנגד הדת לא באמת תגרום הופעת ה' שהרי שניהם לא חשים שום דבר לא יודעים על מה מדברים וכו'.

קנאה דתית פירושו של דבר בגלל הבנה שכלית או רגשית על ה' באופן נסיבתי למשל אם יש עולם זה יש בורא וכו' למרות שזה נכון אין לו שום קשר בין תורה ומצוות לבין הופעת ה' ואינו רואה שום קשר בין החיים לתורה ומצוות. דרך אגב אין גם שכר ועונש במצב כזה למשל צרעת על אמירת לשון הרע אין כיום שהרי אין גילוי שכינה. במצב כזה שפועל בלי שום חוש נבואי אלא על ידי ניחושים מושכלים ורגשיים זאת קנאה דתית. שמטרתה לכפות על הזולת שיהיה כמותו ואיננו קשור לשנאת ה' שעניינה מניעת נזק שיכל להתקיים עקב התרחקות מה'. הדתיים כבר מרחוקים מה' זה לא משנה.

ה. ניסיון להתרחק מהם כמה שיותר ומהשפעותיהם. ולעשות הכל בשביל להפסיק הזאת שזה תכלית שנאה שנאתים. כמו שכל אדם אוהב את עצמו וימנע מכל אחד להורגו כך יש לשנוא אותם אבל לא כחובה אלא זה בה בטבע בגלל החוש הנבואי כפי שאמרתי לא בגלל כבוד לדת או משהו כזה פגיעה בו כמייצג דת.

ו. הסברתי.

והכל לפי דרגתו האמיתית צריך לשנוא את העוול בעולם. לעומת זאת אנשים בעצמם את מי שמרגיש שהוא מרחיק אותו מאותו חוש נבואי שיש לו אפילו אם היא הרמה הכי פחותה למשל לפחות הכרת המוסר. אז יעשה מה שצריך בשביל להימנע מריחוק זה. למשל היום מתייחסים לרצח של יהודים כדבר לגיטימי או לפחות כדבר שניתן להכיל. ילד שלא נפגע בו החוש מזדעזע מדבר כזה. אנחנו ממש צריכים לפחד מלהיות מנותקים עד כדי כך... בגמרא מובא דוגמא שכאשר אני רואה יהודי חוטא בדבר ערוה למשל אשת איש ואינו יכל להעיד עליו שהרי הוא עד יחיד הרי צריך לשנוא אותו על מנת שיהודי זה לא ישפיע עליו. אבל כיום נו... עדיף לרחם זה לא שדתיים במצב טוב יותר.. אז זה תלוי האם השנאה תועיל לו מהשפעה זרה או לא. וזה לא שאנחנו עד כדי כך נקיים שאדם זה או אחר ישפיע עלינו לרעה עד לשנא אותו יעזור למשהו.

השנאה יכולה להיות בדרך כלל כלפי הרוצחים שבאים לפגוע בעם ישראל דוקא. אלא שאני מודה שזאת אחריות שלנו שחלק מהם שולטים בערבים כיום משום שאנו נותנים להם לגיטמציה מוסרית וכלכלית. אז אני מעדיף לא לשנוא ערבים. גם אם שייכים לצד האויב שלי אלא רק את המחבלים בעצמם לא לתת להם לחיות אפילו רגע אחד.  היום למשל לערבים אנו פועלים כך שרוצחים הם המנהיגים שלהם ולא באמת פעלנו כראוי על פי תורה מה שצריכים לעשות. כך שאני לא יחוש בנח לפוצץ בניין של חמס עם ילדים כאשר אנו מממנים כספית את המצב הזה. לו היינו מכירים בודאות שאויב מונע משנאת ישראל ולא מחיפוש זכויות לעצמו שעל פי ההלכה צריכים לתת להם לחיות כרצונם רק שישמרו שבע מצות בני נח. כולל משפט.  ולפי תוכנית זהות דרך אגב לכל אחד תהיה לו דרך לחיות כרצונו. אם למרות זאת יקומו מהם שונאים. הרי זה לא נובע מסיבה קיומית אלא מחוסר רצון לסבול את נוכחות הא-לוהית כעם המוסר. וכמו שאמר היטלר ימ"ש אני שונא את ישראל כי הם הביאו את המוסר לעולם.

במילים פשוטות לשנוא את כל מי שיש לו בעיה עם הזהות היהודית. שיש לו בעיה שאני יהודי. כי מי שלא שונא אז נותן לגיטמציה בנפשו שניתן לשלול את זהותו.

אסיים בדברי הרבי מחב"ד קודם הרבי מלובביץ (עם ביאור מהרבי)

הייתה הנהגתו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע לקרב את כל ישראל, גם את אלו שעליהם אמרו "מורידין ולא מעלין". וכששאלוהו הכיצד, ענה: הסדר בתורה גם הוא תורה. בשולחן ערוך ישנם ארבעה חלקים וחושן משפט הוא החלק הרביעי. בחלק זה עצמו ישנם ארבע מאות ועשרים וכמה סימנים, וההלכות אודות "מורידין" מופיעים רק בסימנים האחרונים. ללמדנו שרק אחרי שילמדו ויקיימו את כל דיני השולחן ערוך מתחילת אורח חיים עד לסימנים אלו, אז יפסקו דינים אלו.

הכוונה בזה: כשעושים ליהודי דבר שהוא היפך הטוב וטוענים שכך הוא על פי תורה, הרי (נוסף על מה שייתכן שיש לו טעות בהלכה) ייתכן שהוא עושה זאת בגלל איזו פני', או לפי שבטבעו הוא איש רע, והוא מטעה את עצמו שעושה כן מפני היראת שמים שבו. אולם כשעושים טובה ליהודי, אזי אין שום ספק כלל שמצווה הוא עושה.

ונוסף לזה, גם ההנהגה של "תכלית שנאה שנאתים" נובעת מאהבת ישראל (כדי להשפיע עליהם) אלא שיש כאלו שצריך להראות להם אהבה מלכתחילה, וישנם כאלו שכל כך התרחקו בגלוי עד שקירובם יכול להתבצע רק בדרך זו.

ומצווה למחות אותו באופן אקטיבי, ולא מתוך הגנה עצמית. לא משנה אם הוא מונותאיסט. 

גם בלעם הרשע הגיע לדרגת נבואה דומה לשל משה רבינו, ובכ"ז הוא מצד הטומאה, ולא היה ספק שצריך להרוג אותו.

ברגע שגוי מכריז בריש גלי שהוא מעוניין להשמיד את עם ישראל, באותו הרגע ממש הוא איבד את זכות קיומו. 

אם הכוונה ב-לא לחמול על עמלק היא לשנוא, אז כן, יש מצווה לשנוא אותו.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל בשם אביו ציין, שיש דין של 'עמלק' לכל עם הרוצה לפגוע בעם ישראל או מתכנן להשמידו.

מתוך: 'איש האמונה', 'קול דודי דופק', עמ' 101 (הוצאת מוסד הרב קוק) ושם בהערה.

כנראה אוהב את הדת שלו אבל לא את ה'. כפי שאמרתי ה' הוא לא חיצוני למציאות שלנו עד שכופה עלינו את מצוותיו מבחוץ זה כבר לא ה'.  לכל גוי יש לו גם כן חוש נבואי המודיע לו את שבע מצוות בני נח זה נקרא בלשונינו מצפון.

כל מי ששונא את עם ישראל מצד יהדותו שקשור באופן מהותי לתורה ולהופעת ה' בעולם. אז יש לו בעיה עם ה' ולא עם ישראל שלא בחרו להיות יהודים. ולכן הוא שונא את ה' ניתן להוכיח זאת אגב מהמדרשים

אמרו חז"ל (ספרי, מטות קנז): "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין' (במדבר לא:א-ג). להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". כלומר, הקב"ה אמר למשה לנקום את "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'", להודיענו שהיינו הך. ועוד אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' (במדבר י:לה), וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום". וכן (ספרי, מטות קנז): "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב) 'א-ל קנוא ונוקם ה''".

לא אכפת לי מה הסיבות שלו לשנאה  מדוע הוא מפרש את נוכחות כיהודי כבעיה כמו שלא מעניין אותי מה הבעיה שלו עם נוכחות ה'. זה נכון שאני יכל להסביר אבל אני לא בא לחנך אותו. אם יש לו בעיה עם הזהות שלי כיהודי אז אני אמנע כל פגיע בזהות שלי. וזאת שנאה מכיון שאם לא אני נותן לו לגיטמציה. וזה לא בהכרח בהריגתו אבל במקרה של אויב ההריגה זאת הדרך להגן על הזהות היהודית שלי ולכן אעשה זאת בכל הכח עם כל השנאה.

אבל אם זה אדם שלא מוכן לפגוע במלחמה אז אפשר לשוחח איתו כי כמו שאמרתי הפגיעה כתוצאה של שנאה איננה אלא בשביל למנוע את הנזק שהוא יגרום לי. זה לא קשור לחינוך שלו זה. ההגנה עצמית זאת גם הגנה ערכית. ובגלל זה צריך לשנוא.

לכן לגבי מלחמת ישראל נגד אויביו, שהם גם אויביו של הקב"ה, אמרו חז"ל (תנחומא, שופטים טו): "'כי תצא למלחמה על אויבך' (דברים כ:א) - מהו 'על אויבך'? אמר הקב"ה: צאו עליהם כאויבים, כשם שאינם מרחמים עליכם כך אתם לא תרחמו עליהם". 

אנחנו כבני אדם לא מונעים בשכל רק אלא יש לנו רגש כאשר אין שנאה אזי אנו לא מתרחקים כראוי מהדבר שצריך להתרחק ממנו. הערבים מונעים משנאה ואנו כממשלה תמיד נכנעים להם. הסיבה שידם לתחתונה היא רק מכיון שלא היה להם יכולת צבאית ראויה. היטלר עם השנאה כבש את העולם.

כמובן להיות שונא כל מי ששונה ממני זו טעות. אלא רק מי שמאיים על הזהות היהודית שלי. וכמובן ככל שמאיים יותר אני שונא יותר. אדם בלי שנאה לא יפעל כראוי כנגד אויביו. כמו המדינה שלנו מלאת אהבה לאויבינו עד שמשתמשת בחיילי צה"ל כמצבור בחיים שלהם לייצר איזון כלשהו בין אויב שמגיע לו זכות כמו אזרח ולא חותרת לניצחון

אדם שאינו שונא את מי שפוגע בו אינו אוהב את עצמו גם כן. האהבה מולידה שנאה. דוקא מפני שאני אוהב את הזהות היהודית שלי אני שונא את מי שרוצה לערער לי אותה. אדישות כלפי האויב היא גם אדישות כלפי החיים שלי ושל עמי. אהבת עמי מולידה את שנאה אויבי. זה דבר פשוט כדברי דוד המלך "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע". זה דבר משמח לראות בנקמה.

וכדברי הגמרא גדולה נקמה שניתנה בין שני אותיות (שמות ה') שנאמר "אל נקמות ה' ". מי שפוגע באלהים שלי כלומר בתכלית של החיים שאין למעלה ממנה אני מזדעזע ממנו ושונא אותו יש כאלה שהאלהים שלהם היא ההנאה שלהם באותו הרגע הקרמבו באותו הזמן זאת התכלית בדמיונו שאין למעלה ממנה ואם יהיה לו את זה אז.... זה האלהים שלו ולא יסבול מישהו שיפגע לו בקרמבו.

ויש כזה שהתכלית שלו הוא שירויח ארבעים אלף כל חודש ואחד תכליתו הוא כבוד. כל אחד רואה אלהים בדבר שלו. והאמת שאין זה האלהים האמיתי התכלית שאין תכלית אלא הוא שאיננו משתנה 'אני הויה לא שניתי'. השאר זה דמיונות.

השנאה זה רגש טבעי שאנשי המדינה עשו תרגילים שכדי שלא ננקום בערבים נאמר זה לא בטוח פיגוע... להגיד זה מזמן וכו' תפתחי את התנך תראי אנשים אמיתיים תסתכלי על המציאות היום תראי אנשים מפלסטיק.

לא אמרתי לנקום ולשנוא כל מי שפוגע בי אלא כל מי שפוגע בי בגלל שאני יהודי.

 חז"ל (תנחומא, מטות ד): "משה מתאוה לראות בנקמת המדינים קודם שימות והיה מבקש מן הקב"ה על כך שיראם בעיניו, ועליו נאמר (תהלים נח:יא): 'ישמח צדיק כי חזה נקם'". מדייק הרב כהנא: "משה מתאוה" כתוב כאן, לא רק רוצה או חפץ או מקוה, אלא מתאוה, כלומר, תאוות הצדיק היא לראות בנקמת הרשע, כי אז רואים ש"יש אלקים שופטים בארץ".

ואמרו חז"ל (ספרי, מטות קנז): "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין' (במדבר לא:א-ג). להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". כלומר, הקב"ה אמר למשה לנקום את "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'", להודיענו שהיינו הך. ועוד אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' (במדבר י:לה), וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום". וכן (ספרי, מטות קנז): "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב) 'א-ל קנוא ונוקם ה''".

במדרש (קהלת רבה ח:[ד], בראשית רבה נה:ג) נאמר: "'באשר דבר מלך שלטון' (קהלת ח:ד) - אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, כתבת בתורתך 'לא תקום ולא תטור', ואת נוקם ונוטר שנאמר 'נוקם ה''... א"ל הקב"ה: אני כתבתי בתורה 'לא תקום ולא תטור את בני עמך', אבל נוקם ונוטר אני (נ"א את) לגוים, 'נקום נקמת בני ישראל'. לקיים מה שנאמר 'כאשר דבר מלך שלטון'". ועל זה נענש אחאב, אחרי שבן הדד מלך ארם עלה על שומרון, ובחירוף ובניאוץ ובבוז אמר לאחאב  (מלכים א כ:ו): "כי אם כעת מחר אשלח את עבדַי אליך וחפשו את ביתך... והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולָקָחו". 

קטעים אלו נלקחו מספר אור הרעיון של הרב כהנה עם ציטוט מחז"ל כמובן

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

הורית לנו לומר 13, וזכור לנו היום ברית 13

ובמילים "כמי שהודעת לענו" יש גם הזכרת זכותו של משה רבינו

יכול להיות שהמשמעות נמצאת דווקא בלחן או בביצוע ולא רק במילים. לפעמים שיר פשוט מצליח לרגש בלי סיבה אחת ברורה.

יכול להיות ש'ספריא' תתאים

גמר חתימה טובה!

מחשב מלא לדעתי יהיה עדיף מבחינת תוכנות. הרבה מאוד כלים בטאבלטים בונים על זה שיש לך רשת נגישה. אלא אם כן יש לך כלי ספציפי שאתה מתכוון להשתמש בו.

אפשרות ביניים: טאבלט windows.

תצלם את הגמרא שלך או שתוריד מאתר כמו היברו בוקס וכדומה (יש הרבה).ותכתוב סקריפט שיתן לך למרקר או לכתוב וכו'.

תוריד בPDF ותסמן על זה

וש"ס גדול בלי התוספות בסוף

אני לא מכיר

אבל מה ההתנגדות לתוספות בסוף? זה בדרך כלל פחות משליש מהמסכת עצמה

מין הסתם זה לא בגלל משקל

כי לא הולכים ברחוב עם ש"ס גדול

אבל יש ש"ס בנוני בלי, יכול להיות שהוא מספיק גדול לך או אולי אפילו הכריכה רכה שהוא אפילו קטן יותר ופרקטי יותר לנשיאה בתיק

נפטרים, משום מה אני שומע על הרבה בעיקר אחרי ...

גמר חתימה טובה

עצם הצבעת נשים בבחירות, דווקא הרב קוק התנגד לזה (כמו שגם התנגד לבית יעקב).

לתשומת לב, אלו שמנסים להשתמש בו בטענות שצריך "להתקדם" ולהתאים את ההלכה...

שמשפיעה באופן ישיר על כוחה של המפלגה.

ולכן הגיוני לסבור שבאופן עקרוני ראוי שלא לתת לאישה עסק בציבוריות, ומשום עת לעשות לה' כן לקרוא לנשים להצביע

אבל חברות בכנסת ובממשלה היא קצת שונה

זה כן יכול להשפיע על הפופולריות של המפלגה בקרב ליברלים יותר, ופה נכנסת הסוגיה התורנית

אולי @הסטורי או @אריאל יוסף ידעו

(אני רק יודע שהרב עוזיאל והרב ישראלי והרב הרצוג והרב חיים דוד הלוי ועוד התירו הלכתית בספרים שלהם. כמו כן - ראיתי שבמפדל היו טובה סנדרהאי, שרה שטרן-קטן, וגילה פינקלשטיין וכמובן איילת שקד, אורית סטרוק ועידית סילמן)

הרב אבינר לחוטובלי: אם ממילא יש ח"כיות, עדיף לבחור בטובות ביותר - כיפה

(אני חושב שהיה זכור לי משהו כזה במעורפל)

ניתן לקיים הלכה ולהיות נבל ברשות

שעלולות להתחפש ל'רוח התורה'

(זה לא פוסל כל טיעון של 'רוח התורה', וגם לא בהכרח במקרה הספציפי הזה. רק מציב במקום לגיטימי את הטענה ההופכית 'לפעמים רוח התורה זה רק תירוץ לשוביניזם')

"הנה קבלתי מכתבו הארוך מאד המלא דברי תוכחה על כל גדותיו על מה שלפי דעתו נדמה לו שתשובותי סימן י' וסימן ע"א מספרי אגרות משה על אבן העזר יגרמו איזה פרצה בטהרת וקדושת יחוס כלל ישראל וכו', אבל האמת שאין בדברים שכתבתי ושהוריתי שום דבר שיגרום חס ושלום איזה חלול בטהרת וקדושת ישראל אלא תורת אמת מדברי רבותינו הראשונים, והערעור של כבוד תורתו הרמה על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות חיצוניות שמבלי משים משפיעים אף על גדולים בחכמה להבין מצות ה' יתברך בתורה הקדושה לפי אותן הדעות הנכזבות אשר מזה מתהפכים חס ושלום האסור למותר והמותר לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא, שיש בזה קפידא גדולה אף בדברים שהוא להחמיר כידוע מהדברים שהצדוקים מחמירים שעשו כמה תקנות להוציא מלבן. ואני ברוך ה' שאיני לא מהם ולא מהמונם וכל השקפתי הוא רק מידיעת התורה בלי שום תערובות מידיעות חיצוניות, שמשפטיה אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל. ואין הטעמים מהשקפות חיצוניות וסברות בדויות מהלב כלום אף אם להחמיר ולדמיון שהוא ליותר טהרה וקדושה"

רק מתלמידי חכמים גדולים וצדיקים ששימשו את רבותיהם הגדולים בדור שלפני, ואם זה מגובה המקור מאגדתא בארון הספרים היהודי, מה טוב. ואז זה וודאי שזה לא מרוח חיצונית.

אם אדם מהרחוב טוען שדעות ת"חים גדולי הדור (באגדתא או בהלכתא) זה רק תירוץ לשווניזם זה ביזוי ת"ח . כמובן ניתן לחלוק, אך לא לטעו ןשזה תירוץ לשווניזם.

ב. בסוף זה מוכרע אחרי כמה דורות לפי מה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה בהנחיית חכמיה. בדורו של הגרא היתה שאלה אם החסידות ראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרמבם היתה שאלה אם הפסילוסוטפיה היהודי תראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרב קוק האם התייחסות חיובית לציונית חילונית ראויה לבוא בקהל. אחרי כמה דורות כל אלו הוכרעו כחלק אינטגרלי מרוח היהדות (למרות שבקשר ליחס לצינוות החילנוית עדיין לא הוכרע במלואו , בניגוד לחסידות ופיסלופיה היוהדית). אבל כמובן כל בית מדרש שאין לו בניין אב אינו בית מדרש. אם יש דעה שנאמרת על ידי אנשים שאינם תלמידי חכמים ששימשו את רבותיהם, היא סתם עוד דעה שמנסרת בחלל העולם וצריך להזהר ממנה כמו כל דעה לא תורנית, הלנו היא אם לצרינו.

ג. בכל מקרה כשם שלא מבררים הלכה על ידי אגדתא, כך לא מבררים רוח תורה על ידי הלכה. אחרת ניתן למצוא היתרים הלכתיים לאשת יפת תואר או להריגת גויים, ולהיות נבל ברשות. כל המערבב הלכה ואגדא עובר באיסור כלאיים, הן בפסיקת הלכה והן בעיון מה רוח התורה

ואם המקור של הרמב"ם לכך הוא מקור חיצוני ולא דגרי רבותינו, זה משנה?

של חכמי דורינו גדולי הדור לזה, והאם ראוי להכירע כמורה נבוכים להנהגת דורינו.

כשםששאתה לא פוסק מהגמרא להלכה אלא על פי ראשונים ואחרונים עד פסוקי דורינו, כך לא נתין להכיע ברוח התורה להנהגות ציבוריות ממורה נבוכים על פי פרשנות של אדם מהרחוב, אלא רק על פי גדולי חכמי התורה ששמשו את רבותיהם.

ב. מה כתוב בעניין זה במורה נבוכים?

ג. בכלל לא נכנס ספציפית למחלוקת הספציפית הזו של נשים בפוליטיקה

דיברתי בכללי על הספר, לא על עניין זה, כי לא מכיר התייחסות במורה נבוכים לנושא הזה.

בסופו של דבר, המורה נבוכים מבוסס גם על חכמת יוון ולא רק ענייני קודש, לכן תהיתי איך אתה מתייחס לספר שרב חשוב כתב שמסתמך על מקורות חיצוניים, האם זה נחשב רוח התורה או שלא?

על שום ערך מערכי יוון.

לוקיגה היא אוניברסלית בין אם יווני גילה אותה ובין אם סיני.

משפט פיתגורסלא הופך להיות יווני כי יווני גילה אותו, כנל לוגיקה אריסטוטלית. אריסטו לא המציא כלום, הוא גילה.

כשם שכוח הכבידה אינו אנגלי רק בגלל שאנגלי כילה אותו.

שמע האמת ממי שאמרה. חכמה בגוים תאמין,תורה וערכים בגוים אל תאמין.

ב. לעיתים יש ערכים גויים שנקלטים באומה היהוגית לדורותיה אחרי זיכוך ובירור ורגולציה, ורק אחרי אישורחכמי ישראל וקבלת האומה. קוראים לזה ליקןט ניצוצות. אבל דווקא מורה נבוכים אינו דוגמא לזה, מאחר שהוא מבוסס 100 אחוז על שכל ולוגיקה, וכלל לאעל מיסטיקה וערכים

א. מקורות של אגדתא שמלאים בארון הספרים היהודי

ב. יותר חשוב - דעות בעניינים אלו של תלמידי חכמים גדולים ותצדיקים ששימשו את רבותיהם בדור הקודם.

(ג. במקרה של מוסר טבעי - מצפון שכל ישר ואינטואיציה)

א. ככלל, נשמע נכון, אבל לפעמים ההבנה של התובנה הנכונה מאוד קשה, אתן לדוגמא את המחלוקת על מידת השכרות הרצויה בפורים התלויה בהבנת האגדתא על רבה ורבי זירא.

ב. גם כאן, לעיתים רבות יש מחלוקות בנושא.

ג. שכר ישר ואינטואיציה שונה לרוב בין בני אדם.

א. לכן יש את ב'. וכמובן לא רק גמרא אלא דברי אגדתא של חכמינו שאחרי הגמרא בכל הדורות. למשל ברור שיש התייחסות לשכרות בפורים מהגמרא עד ימינו אצל ראשונים ואחרונים.

ב. מחלוקת יש גם בהלכה. לגיטימי. כבר אמרו רבותינו עשה לך רב.

ג. דיברתי ב ג על מוסר טבעי, לא על מוסר תורני שאינו טבעי

א. ועדיין יש מחלוקת בכך מן הקצה ועד הקצה.

ב. זה עונה לפרט, אבל זה נותן טווח גדול במה הכלל חושב.

ג. גם בהנחה מה טבעי יש הבדל בין בני אדם.

א. גם בהלכה יש מחלוקות מהקצה אל הקצה. אין הבדל. בסוף יש ליהדות גבולות גזרה ברורים של רוח תורה, ויש גם דברים שמוכרעים לדורות (למשל ברור שכל רב יטען היום שנגד רוח התורה לשאת שתי נשים בימינו, גם אם יש היתר הלכתי). בכל מקרה הרבה פעמים רוח תורה אינה חד משמעית אלא יותר מגמה וכיוון תרבותי מאשר שאלה חד משמעית של אסור/מותר.

ב. כנ"ל בסוף האומה לדרות מכריעה בכלל מה נשאר ומה נופל וכמה חלק כל דעה ושיטה מקבלת.

לגבי דילמות ערכיות של פוליטקאי - ראוי שייתיעץ בענינים ערכיים עם כמה שיותר מגוון רחב של רבנים גם אם חולקים אחד על השני , כמובן בתנאי שהם מתאימים להשקפת מפלגתו (למשל אין סיבה שסמוטריץ יתייעץ עם הרב לנדוי). בסוף כיו םבדמוקרטיה אתה יכול להביא להצבעה בקלפי את כל הדעות. באשר למה יקרה בימי המלך המשיח או מה קרה בבית ראשון ושני - אני מעריך שהשליטים התייעצו עם כל המגוון של החכמים

בדור (ונבאים כשהיתה נבואה ושתהיה בעתיד). וכמובן אין מנוס מכוחניות פוליטית כי כך העולם עובד, למשל ראה את נידוי רבי אליעזר או נידוי רבי מאיר ורבי נתן או חרם הגרא על החסידים, אך בסוף גם פה האומה לדורותיה תכריע. אך כמובן זה תפקיד מלך אידאלי שיש לו רוח קודש - שהוא בסוף זה שמכריע בעצמו לבד בשורה התחתונה בעניינים ערכיים, ושאר דעו תהחכמים הם רק המלצה לגביו.

ג. בחלק - ג , דברתי על דברים שברורים שהם טבעיים. ובענין הזה אין הבדל בין יהודי לגוי. אי אפשר ללמד זכות על אייכמן, כי עשה משהו שברור שהוא נגד המוסר גם אם לפי החוק

א. שים לב שהדוגמא שהבאת היא משהו שבו הוטל חרם בנושא של רבינו גרשום.

ב. טענה מעניינת.

ג. סבבה, זה מאוד מסייג את האמירה בסוף לדברים מוסכמים.

א. דברתי על זה שגם רב תימני יאמר לתימני היום שזה נבל ברשות התורה לשאת שתי נשים, למרות שמותר לו הלכתית ולא חל עליהם חרד"ג (אפילו אם התימני גר במדינה שזה מותר ואין דינא דמלכותא).

ב. זה בסוף נאמר על המשיח שנחה עליו רוח ה שבאמצעותה ידע את הערכים לשפוט , וגם שלמה ביקש לב חכם לדעת טוב ורע לשפוט , והיתה חכמת אלוקים בליבו.

ג. במוסר טבעי זה נכון. אבל יש דברים שהם מוסרברור והפוסטמודרנה והפרוגרס חוטאים בהם ברמה התרבותית

בזמן המנדט הבריטי, כבר בשנת תרפ"א.

חשוב לציין ברקע, שכל המושגים של בחירה דמוקרטית היו יחסית חדשים בעולם וברוב מוחלט של המדינות שכן היו דמוקרטיות - לא היתה זכות הצבעה לנשים (לדוגמא: בשוויץ זכות ההצבעה לנשים ניתנה רק בתש"ל!).

הועברת לדף אחר

בציבור הדתי/חרדי (מושג זהה במונחים של אז) עלתה התנגדות חריפה כפולה - גם שזה אסור תורנית הלכתית/השקפתית וגם שזה פשוט 'נישט שייעך' (=לא שייך) נשים חרדיות (סטייל 'בתי האונגרין' מאה שנה אחורה) - פשוט לא ילכו להצביע ולא יבינו מה רוצים מהן.

רמת הניכור היתה כזאת שרבים מהציבור הדתי האמינו, שגם מפלגות הפועלים לא באמת חושבות שנשים צריכות להצביע, אלא זה בסה"כ דרך להכפיל כח - כי הפועלות ילכו להצביע והדתיות לא...

השלטונות הבריטיים (שגם אצלהם עברו באותן שנים תהליך של נתינת זכות הצבעה לנשים) הכריעו שאמנם תינתן זכות הצבעה לנשים, אך במשפחות שמרניות הבעל יוכל להצביע גם בשביל אשתו. (כן, היום זה נשמע הזוי).

נוצר פולמוס בין רבנים 'מקלים' שטענו שאפשר להתיר, לבין 'מחמירים' שטענו לאיסור גמור. הרב קוק תמך עקרונית בעמדת המתנגדים להשתתפות נשים בבחירות, אבל הקפיד לא לפסוק שזה אסור, אלא רק שזה לא מתאים לאורחות היהדות והצניעות, אה וגם אם נשים יתערבו בענייני ציבור, זה עלול ליצור בעיות בשלום בית.

אגב, הפולמוס הזה היה אחד מכמה עניינים (יחד עם הקמת הרבנות הררשית), שדחף את 'העדה החרדית' לדרוש מהבריטים להכיר בציבור שלהם כ'עדה דתית נפרגת' ולא כחלק מ'הישוב המאורגן' שקיבל סוג של סמכויות אוטנומיות מהשלטון הבריטי כלפי היהודים.

היה ויכוחים סביב חברות כנסת דתיות כמו סביב מזכ"ליות ליישובים?

אבל חידשת לי ששנים קודם היו שתי ח"כיות.

לגבי עצם ההצבעה המציאות ניצחה. ברגע שיש זכות הצבעה, אם נשים לא תצבענה, מפסידים חצי מהכח.

גולדה מאיר היתה בשלב מסויים מועמדת לראשות עריית תל אביב, ולטענתה היא לא נבחרה כי החרדים התנגדו (כידוע, היו בתל אביב אדמו"רים וחסידיהם בהמונים).

אכן כפי שציינו כאן, הרב ישראלי הסביר שמינוי לזמן, שלא קבוע ובוודאי שלא עובר בירושה - אינו מוגדר 'שררה' וממילא מותר שיהיו נשים (וגויים).

גם פה מדובר על אופן שבו התפקיד עובר בירושה?

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם"

אם אתה רוצה, הרב ישראלי כאן: עמוד הימיני פרק יב אות ח

וסיכום טוב של דעות המתירים ונימוקיהם כאן:

נשים בתפקידים ציבוריים - הרב חיים נבון

של הליכה לקלפי ולכן הוצע אז פיתרון שבחלק מהמקומות הגברים יצביעו עבור הבנות במשפחה.

אתה יודע אם הוא צודק בכך?

כי שבתאי טבת מפנה לפשרה שהושגה בפועל

ואם היו מצביעים כולם (בניגוד להחלטה שקבלו להחרים את הבחירות בשל נושא הצבעת הנשים), כל ההיסטוריה של המדינה יכלה להיות שונה.

סתם, אנקדוטה מעניינת.