מי שלא יודע, הכופרים מוגדרים כשונאי ה'.

אביא את דברי הרמב"ם מתוך הקדמת פירושו לפרק "חלק " במסכת סנהדרין:

"וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, וְנִתְבָּרְרָה אמונתו בהם – הוא נכנס בכלל ישראל. וּמִצְוָה לאהבו ולרחם עליו, וְלִנְהֹג עמו בכל מה שֶׁצִּוָּה השם יתברך איש לחבֵרו מן האהבה וְהָאַחֲוָה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת הַתַּאֲוָה והתגברוּת הטבע הגרוע – הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא. והוא מפושעי ישראל.

וּכְשֶׁנִּתְקַלְקֵל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יָצָא מן הכלל וכפר בעיקר. ונקרא "מִין" וְ"אֶפִּיקוֹרוֹס" וְ"קוֹצֵץ בַּנְּטִיעוֹת". וּמִצְוָה לְשׂוֹנְאוֹ וּלְאַבְּדוֹ. ועליו נאמר (תהלים קלט כא): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט"."

אסור לשנוא לפני שמוכיחים, ואנו לא יודעים להוכיח.

מי שמגשים שחושב שהוא איזה כח עליון ועל ידי תפילה יגרום לו להשתנות וכו'

לפי הרמב"ם הוא ראוי למיתה על אחת כמה וכמה מעובד עבודה זרה ומעלה חמה ואויב ה' יותר ממנו.

כי עובד עבודה זרה לפחות מכיר את ה'. לעומתו המגשים הופך את ה' לאיזה מציאות חיצונית לו (שבהכרח אינו ה' שהרי אם הוא חיצוני אלי אני יכל להתקיים בלעדיו) ועל כן כופר בעצמותו של ה'.

מורה נבוכים חלק א פרק לו

מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק לו – ויקיטקסט

ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב  אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז.

(יומא ט עמ' ב)

בס"ד

אני חושב שיש מקום , כלפי לא יהודים בשעת מלחמה וכדו' , מפני שהם אויבי עם ה' ולכן הם אויבי ה' , ומצווה לשנאותם.

כלפי יהודים , הפשט הוא שכן , אבל מבאר בעל התניא בשם הבעש"ט (ושמעתי שגם מרן הרב הלך בשיטה זו) שהמצווה לשנוא את שונאי ה' כפי שכתבו אחרים היא רק מצד הרע שבהם , ולכל ישראל יש חלק אלוק ממעל וחלק זה וודאי וודאי שאין לשנוא אלא יש לאהוב אהבה רבה וגמורה ולהתפלל לרחמים על איש זה וכו' ולקרבו באהבה וכו' אם אני לא טועה זה נמצא בפרק כ/כ"א בתניא , מוזמן לבדוק ולעיין

אגב , כשאני אומר שיש מקום אני לא מתיימר חלילה להיות המתיר לשנאה במקרה זה או אחר אלא רק לומר נקודה כללית.  גדולי הדור הביאו תשובות נפלאות בעניין זה.

בס"ד

שהם שונאי עם ה' ולכן הם גם שונאי ה'.  גם אם הם חושבים שבכך הם מקדשים שם שמיים , היה עליהם להתנער מגאוותם ולראות שלמרות הכל אנחנו עמו , ולא לשנוא אותנו.  במקום זה ממשיכים לחשוב שאנו הבוגדים והם ישראל האמיתי , לכן הם משונאי ה' גם כן.  מדובר כמובן רק על אלה שבאמת חושבים כך ואני בטוח שיש לא מעט שכבר מקבלים את העובדה של עם ישראל.  אם אותם ערבים יצאו מכלל שונאי עם ה' הם לא יהיו איתנו במלחמה ויהיו מראשוני תומכינו

אגב לפי הרב אורי שרקי העניין שלנו עם הערבים שורשו ביצחק וישמעאל , יש לו על כך שיעור מאוד מעניין , ממליץ ביותר.

בס"ד

כמו שאמרתי , אני לא מתיימר להגיד שזו מצווה או מתי זו מצווה. בשביל זה יש את גדולי הדור ואני רק אמרתי מה הבנתי מהם

אני חושב שזה זה 

אני מאמינה שזה מלווה בשינאה by default, כי הוא קרא תיגר על מלכות ה'.

בין יהודים שינאה אף פעם לא מומלצת, ולראיה בתקופת אחאב, כולם היו עובדי ע"ז, אבל בגלל שהיה שלום ביניהם שום אויב לא יכול היה עליהם.

בתקופה שלנו, אף אחד לא באמת עובד ע"ז (אם לא מחשיבים כסף לע"ז חחח), כך שאני באמת מאמינה שרק אם תהיה אהבה בינינו (דתיים-חילונים-חרדים וכיוצ"ב), שום מחבל לא יוכל לנקוף אצבע על אף יהודי.

הלוואי שהייתי יכולה לעמוד בדברים שכתבתי...

כך שלא שייך לחלק את העם לימנים-שמאלנים. 
בגלל שאנחנו בפורום של דתיים, חשבתי שהחלוקה הנכונה יותר בעינינו, לפחות, תהיה דתיים-חילונים-חרדים (ושכחתי לציין את המסורתיים, שהם בעצם הרוב...). 

זה שמישהו חושב אחרת ממני, לא אומר שצריך לשנוא אותו, כל זמן שזה לא פוגע בי באופן קיומי.

אם אדם חושב שלהחזיר שטחים מא"י זה מה שיביא לנו שלום, אז אני חושבת שזה פוגע בי באופן קיומי, כי ברגע שהערבים יהיו השכנים של בירת ת"א, השלום בטח לא ישרור כאן, אלא נצטרך להתמודד עם פיגועים תדירים יותר קרוב אלינו.

אני לא שונאת שמאלנים. אני שונאת את הדעות שלהם. יכול להיות שהם בתור בני אדם אנשים מאוד נחמדים, אבל זה לא סותר שהדעות שלהם משובשות.

גם אני מקווה שהסוף לא יהיה דומה לשל מלכות ישראל, וצריך הרבה תפילות בשביל זה.

אני יודעת שאהבת ממון זה ע"ז, אבל זה "קצת" שונה מהע"ז הקלאסית של להשתחוות לפסל. נכון שאנשים מוכנים לעשות הרבה דברים שפלים בשביל כסף, אבל עדיין אפשר טיפ טיפה לסנגר ולומר שזה בשביל להתקיים במדינה שהכלכלה בה לא מיטיבה עם רוב אנשיה. בע"ז הקלאסית של השתחוויה לפסל אין את הטענה הזאת, כלומר א"א לומר שאנשים השתחוו כדי להתקיים פיזית (למעט התקופה של מלכות יוון).

לטענה האחרונה, לא אתייחס, כי אני לא מכירה אישית את הבן אדם, ולא אני הסמכות לשפוט אותה.

הלוא משנאיך יהוה אשנא ובתקוממיך אתקוטט כב תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי

זה ההמשך.

הבעיה שאתה לא מבינים מי זה ה'. ולכן למה צריך לשנוא את שונאיו רמז: זאת לא קנאה דתית. מי שחסר מצפון למשל הוא שונא ה' ואותו יש לשנוא

א. בקיצור: לעומתינו הנבראים שהגוף שלנו הוא רק האמצעי שבו אנחנו עצמינו יש לנו כח למפגש עם החוץ שלנו. כך הגוף הוא חיצוני לנו הגוף איננו אנחנו. אלא סימן על עצמותינו. עצמות הבורא שום דבר הוא מחוץ ממנו כך שכל הגדרת חוץ לגביו לא רלוונטית. זאת ההגדרה הפילוסופית.

לכן ניסיון להגדירו בשכל או ברגש איננה נכונה כי השכל והרגש תמיד מדברים על משהו שקיים כמחוץ למציאות שלנו. וממילא לחשוב עליו ככח עליון כו' זאת טעות זה לא ה'. שום דבר יכל להתקיים בלעדיו אם הוא מבחוץ לי אז אפשר בלעדיו.

המפגש שלנו עם ה' הנקרא נבואה זהו מפגש שבו אנו נפעלים לגמרי אין אני והוא כזולת. למשל: תחושת הקיום שלי איננה נובעת מהוכחה הגוף זז אני קיים אני חושב אני קיים. יש את ה'אני' כנתון לא שייך להתווכח על זה כי אינני מסתכל על זה מבחוץ זה חלק ממני ואז אותו 'אני' הוא חושב ומרגיש. כך למשל את חווית החיים ניתן להסביר שכלית ורגשית אבל את החוויה עצמה אין מילים שכליות ורגשיות לבטא את התחושה הזאת. משום שאז צריך להסתכל על זה מבחוץ וזה כבר לא התחושה. שבה אני נפעל לגמרי. גם העיקרון המוסרי שלא לפגוע בחפים מפשע בלי סיבה מוצדקת היא איננה בנויה על הוכחות אלא מצד שכל אדם שהוא חי זה חלק ממנו. אלא אם כן הוא כל כך מתעלם ומכהה את החוש הנבואי הזה עד שנהיה לחסר מצפון. כגון עמלקים. על פי רוב.

לכן כל הופעה של ה' באמת על פיה אנחנו מודדים עד כמה החיים יותר טובים או לא. לשכל יש מושכלות ראשונות וכו' על פי זה מודדים את טיב ההשכלה. כל מפגש עם ה' הוא המדד האמיתי לכל דבר. הנבואה הוא הקישור של כל מה שקיים אל מקורו האלוהי כך שהוא טבעי לחלוטין אבל לא תמיד שמים לב אליו.

כאשר ישנו חיבור גדול יותר אל ה' שאיננו מוגבל בשום שכל או רגש אז גם החיים משתחררים מהגבולות שנמצא בהם בדרך כלל למשל על ידי גילוי ה' במצרים היתה יציאת מצרים כל הטבע עצמו יצא גם ממיצריו וכו'.

ב. לא צריך לשנוא את שונאיו כחובה זה בא באופן טבעי. כאשר האדם מחובר אל ה' לא על ידי הדת על ידי הוכחות נסיבתיות אלא חש בחוש הנבואי שלו חיבור חזק אל הבורא עולם שמעלה אותו למעלה מכל הגבולות שבחיים. ופוגש אדם אחר שכל כולו הוא התרחקות מאותו חוש נבואי זה. (נציין שגם לחיים אין משמעות מצד עצמם כאשר הם נובעים מהחלטה שכלית של להנות משום שבסופו של דבר יכולים להיות ההנאות מעטות מהסבל של החיים מה שמוביל לכפירה בה' שהיא התאבדות).  המתבטא בחוסר מצפון מוסרי , באמונה חזקה של דטרמניזם וכו' הוא מתרחק מהם כמו מאש. כי שנאה פירושו התרחקות וכל השתלטות שלהם על חייו תגרום לו להתקוטט עמהם כי לא יתן להם. אין מדובר על רצון לחנך בכפיה את הזולת אלא שהוא מזיק לו. אינו רוצה לראותו.

ג. האדם שאיננו מונע מכבוד עצמי וכדו' אלא כי באופן טבעי מתחבר אל ה' בחוש נבואי וחש שהזולת הוא סיבה למיעוט הופעת ה' בעולם ועל ידי פגיעה בו הוא יחזיר את הופעת ה'. כמובן לא פגיעה מיותרת שאיננה נצרכת למטרה זו. הרי הוא שיכל לעשות זאת.  כמו פנחס שהרג את זמרי בן סלוא שבעל גויה באמירה מול משה שיעשה זאת. והוא היה נשיא ועל ידי הריגתו המגיפה נעצרה.

ד. היום בעולם הדתי רוב הדתיים לא מכירים את ה' הם מגשימים אותו ככח עליון כך שפגיעה במישהו שנגד הדת לא באמת תגרום הופעת ה' שהרי שניהם לא חשים שום דבר לא יודעים על מה מדברים וכו'.

קנאה דתית פירושו של דבר בגלל הבנה שכלית או רגשית על ה' באופן נסיבתי למשל אם יש עולם זה יש בורא וכו' למרות שזה נכון אין לו שום קשר בין תורה ומצוות לבין הופעת ה' ואינו רואה שום קשר בין החיים לתורה ומצוות. דרך אגב אין גם שכר ועונש במצב כזה למשל צרעת על אמירת לשון הרע אין כיום שהרי אין גילוי שכינה. במצב כזה שפועל בלי שום חוש נבואי אלא על ידי ניחושים מושכלים ורגשיים זאת קנאה דתית. שמטרתה לכפות על הזולת שיהיה כמותו ואיננו קשור לשנאת ה' שעניינה מניעת נזק שיכל להתקיים עקב התרחקות מה'. הדתיים כבר מרחוקים מה' זה לא משנה.

ה. ניסיון להתרחק מהם כמה שיותר ומהשפעותיהם. ולעשות הכל בשביל להפסיק הזאת שזה תכלית שנאה שנאתים. כמו שכל אדם אוהב את עצמו וימנע מכל אחד להורגו כך יש לשנוא אותם אבל לא כחובה אלא זה בה בטבע בגלל החוש הנבואי כפי שאמרתי לא בגלל כבוד לדת או משהו כזה פגיעה בו כמייצג דת.

ו. הסברתי.

והכל לפי דרגתו האמיתית צריך לשנוא את העוול בעולם. לעומת זאת אנשים בעצמם את מי שמרגיש שהוא מרחיק אותו מאותו חוש נבואי שיש לו אפילו אם היא הרמה הכי פחותה למשל לפחות הכרת המוסר. אז יעשה מה שצריך בשביל להימנע מריחוק זה. למשל היום מתייחסים לרצח של יהודים כדבר לגיטימי או לפחות כדבר שניתן להכיל. ילד שלא נפגע בו החוש מזדעזע מדבר כזה. אנחנו ממש צריכים לפחד מלהיות מנותקים עד כדי כך... בגמרא מובא דוגמא שכאשר אני רואה יהודי חוטא בדבר ערוה למשל אשת איש ואינו יכל להעיד עליו שהרי הוא עד יחיד הרי צריך לשנוא אותו על מנת שיהודי זה לא ישפיע עליו. אבל כיום נו... עדיף לרחם זה לא שדתיים במצב טוב יותר.. אז זה תלוי האם השנאה תועיל לו מהשפעה זרה או לא. וזה לא שאנחנו עד כדי כך נקיים שאדם זה או אחר ישפיע עלינו לרעה עד לשנא אותו יעזור למשהו.

השנאה יכולה להיות בדרך כלל כלפי הרוצחים שבאים לפגוע בעם ישראל דוקא. אלא שאני מודה שזאת אחריות שלנו שחלק מהם שולטים בערבים כיום משום שאנו נותנים להם לגיטמציה מוסרית וכלכלית. אז אני מעדיף לא לשנוא ערבים. גם אם שייכים לצד האויב שלי אלא רק את המחבלים בעצמם לא לתת להם לחיות אפילו רגע אחד.  היום למשל לערבים אנו פועלים כך שרוצחים הם המנהיגים שלהם ולא באמת פעלנו כראוי על פי תורה מה שצריכים לעשות. כך שאני לא יחוש בנח לפוצץ בניין של חמס עם ילדים כאשר אנו מממנים כספית את המצב הזה. לו היינו מכירים בודאות שאויב מונע משנאת ישראל ולא מחיפוש זכויות לעצמו שעל פי ההלכה צריכים לתת להם לחיות כרצונם רק שישמרו שבע מצות בני נח. כולל משפט.  ולפי תוכנית זהות דרך אגב לכל אחד תהיה לו דרך לחיות כרצונו. אם למרות זאת יקומו מהם שונאים. הרי זה לא נובע מסיבה קיומית אלא מחוסר רצון לסבול את נוכחות הא-לוהית כעם המוסר. וכמו שאמר היטלר ימ"ש אני שונא את ישראל כי הם הביאו את המוסר לעולם.

במילים פשוטות לשנוא את כל מי שיש לו בעיה עם הזהות היהודית. שיש לו בעיה שאני יהודי. כי מי שלא שונא אז נותן לגיטמציה בנפשו שניתן לשלול את זהותו.

אסיים בדברי הרבי מחב"ד קודם הרבי מלובביץ (עם ביאור מהרבי)

הייתה הנהגתו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע לקרב את כל ישראל, גם את אלו שעליהם אמרו "מורידין ולא מעלין". וכששאלוהו הכיצד, ענה: הסדר בתורה גם הוא תורה. בשולחן ערוך ישנם ארבעה חלקים וחושן משפט הוא החלק הרביעי. בחלק זה עצמו ישנם ארבע מאות ועשרים וכמה סימנים, וההלכות אודות "מורידין" מופיעים רק בסימנים האחרונים. ללמדנו שרק אחרי שילמדו ויקיימו את כל דיני השולחן ערוך מתחילת אורח חיים עד לסימנים אלו, אז יפסקו דינים אלו.

הכוונה בזה: כשעושים ליהודי דבר שהוא היפך הטוב וטוענים שכך הוא על פי תורה, הרי (נוסף על מה שייתכן שיש לו טעות בהלכה) ייתכן שהוא עושה זאת בגלל איזו פני', או לפי שבטבעו הוא איש רע, והוא מטעה את עצמו שעושה כן מפני היראת שמים שבו. אולם כשעושים טובה ליהודי, אזי אין שום ספק כלל שמצווה הוא עושה.

ונוסף לזה, גם ההנהגה של "תכלית שנאה שנאתים" נובעת מאהבת ישראל (כדי להשפיע עליהם) אלא שיש כאלו שצריך להראות להם אהבה מלכתחילה, וישנם כאלו שכל כך התרחקו בגלוי עד שקירובם יכול להתבצע רק בדרך זו.

ומצווה למחות אותו באופן אקטיבי, ולא מתוך הגנה עצמית. לא משנה אם הוא מונותאיסט. 

גם בלעם הרשע הגיע לדרגת נבואה דומה לשל משה רבינו, ובכ"ז הוא מצד הטומאה, ולא היה ספק שצריך להרוג אותו.

ברגע שגוי מכריז בריש גלי שהוא מעוניין להשמיד את עם ישראל, באותו הרגע ממש הוא איבד את זכות קיומו. 

אם הכוונה ב-לא לחמול על עמלק היא לשנוא, אז כן, יש מצווה לשנוא אותו.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל בשם אביו ציין, שיש דין של 'עמלק' לכל עם הרוצה לפגוע בעם ישראל או מתכנן להשמידו.

מתוך: 'איש האמונה', 'קול דודי דופק', עמ' 101 (הוצאת מוסד הרב קוק) ושם בהערה.

כנראה אוהב את הדת שלו אבל לא את ה'. כפי שאמרתי ה' הוא לא חיצוני למציאות שלנו עד שכופה עלינו את מצוותיו מבחוץ זה כבר לא ה'.  לכל גוי יש לו גם כן חוש נבואי המודיע לו את שבע מצוות בני נח זה נקרא בלשונינו מצפון.

כל מי ששונא את עם ישראל מצד יהדותו שקשור באופן מהותי לתורה ולהופעת ה' בעולם. אז יש לו בעיה עם ה' ולא עם ישראל שלא בחרו להיות יהודים. ולכן הוא שונא את ה' ניתן להוכיח זאת אגב מהמדרשים

אמרו חז"ל (ספרי, מטות קנז): "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין' (במדבר לא:א-ג). להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". כלומר, הקב"ה אמר למשה לנקום את "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'", להודיענו שהיינו הך. ועוד אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' (במדבר י:לה), וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום". וכן (ספרי, מטות קנז): "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב) 'א-ל קנוא ונוקם ה''".

לא אכפת לי מה הסיבות שלו לשנאה  מדוע הוא מפרש את נוכחות כיהודי כבעיה כמו שלא מעניין אותי מה הבעיה שלו עם נוכחות ה'. זה נכון שאני יכל להסביר אבל אני לא בא לחנך אותו. אם יש לו בעיה עם הזהות שלי כיהודי אז אני אמנע כל פגיע בזהות שלי. וזאת שנאה מכיון שאם לא אני נותן לו לגיטמציה. וזה לא בהכרח בהריגתו אבל במקרה של אויב ההריגה זאת הדרך להגן על הזהות היהודית שלי ולכן אעשה זאת בכל הכח עם כל השנאה.

אבל אם זה אדם שלא מוכן לפגוע במלחמה אז אפשר לשוחח איתו כי כמו שאמרתי הפגיעה כתוצאה של שנאה איננה אלא בשביל למנוע את הנזק שהוא יגרום לי. זה לא קשור לחינוך שלו זה. ההגנה עצמית זאת גם הגנה ערכית. ובגלל זה צריך לשנוא.

לכן לגבי מלחמת ישראל נגד אויביו, שהם גם אויביו של הקב"ה, אמרו חז"ל (תנחומא, שופטים טו): "'כי תצא למלחמה על אויבך' (דברים כ:א) - מהו 'על אויבך'? אמר הקב"ה: צאו עליהם כאויבים, כשם שאינם מרחמים עליכם כך אתם לא תרחמו עליהם". 

אנחנו כבני אדם לא מונעים בשכל רק אלא יש לנו רגש כאשר אין שנאה אזי אנו לא מתרחקים כראוי מהדבר שצריך להתרחק ממנו. הערבים מונעים משנאה ואנו כממשלה תמיד נכנעים להם. הסיבה שידם לתחתונה היא רק מכיון שלא היה להם יכולת צבאית ראויה. היטלר עם השנאה כבש את העולם.

כמובן להיות שונא כל מי ששונה ממני זו טעות. אלא רק מי שמאיים על הזהות היהודית שלי. וכמובן ככל שמאיים יותר אני שונא יותר. אדם בלי שנאה לא יפעל כראוי כנגד אויביו. כמו המדינה שלנו מלאת אהבה לאויבינו עד שמשתמשת בחיילי צה"ל כמצבור בחיים שלהם לייצר איזון כלשהו בין אויב שמגיע לו זכות כמו אזרח ולא חותרת לניצחון

אדם שאינו שונא את מי שפוגע בו אינו אוהב את עצמו גם כן. האהבה מולידה שנאה. דוקא מפני שאני אוהב את הזהות היהודית שלי אני שונא את מי שרוצה לערער לי אותה. אדישות כלפי האויב היא גם אדישות כלפי החיים שלי ושל עמי. אהבת עמי מולידה את שנאה אויבי. זה דבר פשוט כדברי דוד המלך "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע". זה דבר משמח לראות בנקמה.

וכדברי הגמרא גדולה נקמה שניתנה בין שני אותיות (שמות ה') שנאמר "אל נקמות ה' ". מי שפוגע באלהים שלי כלומר בתכלית של החיים שאין למעלה ממנה אני מזדעזע ממנו ושונא אותו יש כאלה שהאלהים שלהם היא ההנאה שלהם באותו הרגע הקרמבו באותו הזמן זאת התכלית בדמיונו שאין למעלה ממנה ואם יהיה לו את זה אז.... זה האלהים שלו ולא יסבול מישהו שיפגע לו בקרמבו.

ויש כזה שהתכלית שלו הוא שירויח ארבעים אלף כל חודש ואחד תכליתו הוא כבוד. כל אחד רואה אלהים בדבר שלו. והאמת שאין זה האלהים האמיתי התכלית שאין תכלית אלא הוא שאיננו משתנה 'אני הויה לא שניתי'. השאר זה דמיונות.

השנאה זה רגש טבעי שאנשי המדינה עשו תרגילים שכדי שלא ננקום בערבים נאמר זה לא בטוח פיגוע... להגיד זה מזמן וכו' תפתחי את התנך תראי אנשים אמיתיים תסתכלי על המציאות היום תראי אנשים מפלסטיק.

לא אמרתי לנקום ולשנוא כל מי שפוגע בי אלא כל מי שפוגע בי בגלל שאני יהודי.

 חז"ל (תנחומא, מטות ד): "משה מתאוה לראות בנקמת המדינים קודם שימות והיה מבקש מן הקב"ה על כך שיראם בעיניו, ועליו נאמר (תהלים נח:יא): 'ישמח צדיק כי חזה נקם'". מדייק הרב כהנא: "משה מתאוה" כתוב כאן, לא רק רוצה או חפץ או מקוה, אלא מתאוה, כלומר, תאוות הצדיק היא לראות בנקמת הרשע, כי אז רואים ש"יש אלקים שופטים בארץ".

ואמרו חז"ל (ספרי, מטות קנז): "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין' (במדבר לא:א-ג). להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". כלומר, הקב"ה אמר למשה לנקום את "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'", להודיענו שהיינו הך. ועוד אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' (במדבר י:לה), וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום". וכן (ספרי, מטות קנז): "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב) 'א-ל קנוא ונוקם ה''".

במדרש (קהלת רבה ח:[ד], בראשית רבה נה:ג) נאמר: "'באשר דבר מלך שלטון' (קהלת ח:ד) - אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, כתבת בתורתך 'לא תקום ולא תטור', ואת נוקם ונוטר שנאמר 'נוקם ה''... א"ל הקב"ה: אני כתבתי בתורה 'לא תקום ולא תטור את בני עמך', אבל נוקם ונוטר אני (נ"א את) לגוים, 'נקום נקמת בני ישראל'. לקיים מה שנאמר 'כאשר דבר מלך שלטון'". ועל זה נענש אחאב, אחרי שבן הדד מלך ארם עלה על שומרון, ובחירוף ובניאוץ ובבוז אמר לאחאב  (מלכים א כ:ו): "כי אם כעת מחר אשלח את עבדַי אליך וחפשו את ביתך... והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולָקָחו". 

קטעים אלו נלקחו מספר אור הרעיון של הרב כהנה עם ציטוט מחז"ל כמובן

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!