בלי להכיר אותו או אותך,

שיהיו לו ניסיונות גם בלי חברה מעורבת וסמארטפון...

אל תעירו ואל תעוררו.

יוסף גדל אצל יעקב אבינו,

שם שמיים שגור בפיו תדיר,

וגם אצל יוסף, כידוע, ויפזו זרעי ידיו, וד"ל.

לא צריך להביא לידי ניסיון,

להפיל חצי מהנוער ולרדד את החצי השני,

ולעשות מזה אידיאליזציה.

האינטגרטיביות הזאת נשמעת לי זיוף,

וכמי שגדל בחברה מעורבת ולא הכי דוסית,

וממה שנחשפתי לנוער (שחלקו כבר הספיק להתבגר)

מכל הזוויות והזרמים של הדת"ל,

ממש לא השתכנעתי.

[מניח שיש מי שיסתכל עלי כעל הדוגמא של הרב רא"ם שליט"א,

ונעזוב את השאלה מה בין זה לבין האמת,

ואפילו הכי לא השתכנעתי...]

יש מלא צדיקים שמדברים בנושא.. 

הוא מביא את דעת רבו

איך אתה אומר לו בכזות החלטיות שזה נגד רצון ה'?

גם אני נגד חברה מעורבת

אבל מה לעשות שיש רבנים גדולים שכן בעד?

אתה יכול לנסות לשכנע אותו בטיעונים שונים למה זה לא נכון.

אבל איך אפשר לבטל ככה דעה אחרת בטענה שזה לא רצון ה'?

הוא מביא את דעתו של הרב ראם, לא של עצמו.

ככה לפחות אני הבנתי.

הכותרת?

הפריע לי ממש שאתם תוקפים אותו שהוא בסה"כ הביא את דעת רבו.

אבל עזוב

אני ישאיר לו להסביר את עצמו

וזה ממש לא 70 פנים לתורה.. זאת טעות לפירוש התורה..

לא כל פירוש הוא לגיטימי.. 

מה שהבעש"ט בא להגיד וזה היה חידוש , זה לא היה נגד יסודות התורה או נגד השולחן ערוך!

ובשמחה אם מישהו יגיד לי שהשהות פה בפורום זאת פריצות, אני בהחלט אשקול ברצינות לעזוב.. 

קדושת המחנה זה אחד מיסודות התורה, אי אפשר לצאת נגד זה...

אבל אשריך שאתה מחובר לרבינו, 

באמת ממליצה לנסות לשמוע צדיקים גדולים ומה הם אומרים בנושא.. 

זהו.. 

א. הצגת בעיה. מסכים איתה מאוד. אבל חברה מעורבת היא לא פתרון מחוייב לבעיה, והיא גם לא פתרון בכלל, היא דרך חיים. לא בוחרים בדרך חיים אחרת בגלל בעיה קטנה שמעיקה, פשוט מחפשים פתרון.

ב. לחברה מעורבת יש יתרונות וחסרונות כמו בכל דבר. מאריך שכל מי שנמצא כאן בפורום הוא לא קיצוני לחלוטין לאף כיוון, פשוט כי אם היה לכיוון אחד לא היה לו גישה לאינטרנט ואם לכיוון השני לא היה מוצא כאן חברה המתאימה לו. השאלה היא איפה האיזון הנכון, ולאו דווקא האם חברה מעורבת נכונה או לא.

ג. לא חושב שיש תשובה אחת לכל אדם. אבל אני מתייחס רק לדעת התורה איך שאני מבין אותה, כך שבתוך המרחב הצר שניתן למשחק יהיו כאלו שירצו פתוח קצת יותר ויהיו להפך.

ד. מעבר לשוני באדם, אני מאמין שיש גם שוני בזמן בחיים ובגיל. ולא צריך להאריך.

ה. כאדם תיאורתי השולח את ילדיו לבני עקיבא, הייתי חושב שלוש פעמים לפני. מצד שני לשלוח ילדה לשירות לאומי כקומונרית הייתי חושב פחות (אם כי זו בכלל לא החלטה שלי). מצד שלישי סוג מוסד לימודים, ודאי לי שרצון ה' ממני הוא מוסד תורני "דוס" עובד ה' וממילא סגור יותר. זה לא מדע מדוייק מתי לפתוח ומתי לא, זו דרך חיים שמבררים בכל רגע. אני רוצה לחשוב שבכל נושא בו הסוגיה תעלה בחיי אשקול ע"פ מה ה' רוצה ממני.

ו. מבחינתי זה לא קשור לדייטים. חשוב לי שיהיה בסיס משותף לחיפוש אחר רצון ה', לא חשוב לי לברר כל סוגיה לפרטי פרטים לפני, וגם לא חייבים להסכים על כל מילימטר. העיקר בשבילי שהשאיפות והמטרה יהיו משותפות.

ויש הרבה להאריך.

קשה להציג עמדה לא מובררת לגמרי בכמה שורות. ניסיתי. 

טוב שנחשפתי קצת למקום הנפשי הזה,

כאחד שאין לו אחיות וכו' כאלה...

למדתי!

דווקא אריאל החרד"לית היא תנועת הנוער הכי פמיניסטית- סרוגים

אני יודעת שזה נשמע מעצבן...

יש לנו את התורה קודם כל, ואת הציווי של התורה של והייתם קדושים עם כל המשתמע מכך,

והיה מחניך קדוש.. וכו'

כמו שהוא ישמיענו כתב , בני דודים, משפחה, ואפילו שכנים בהחלט מספיקים בשביל ה"חברה המעורבת"

אני אישית ראיתי את בני דודים שלי שגרים בקהילה אשכנזית ליטאית מופרדת לכל הדעות..

והבנים יודעים מצויין איך להתייחס לבחורה ולא חושבים שהיא עב"ם.. זה מאוד תלוי איך המסר עובר בבית.. 

בתור אחת שגדלה קצת בחברה מעורבת, בעיניי זה רק הרס לי את העדינות..

אין שום "יתרון" בלהיות משופשף בלדבר עם בנים.. סתם המצאה שאנשים המציאו כי הרגישו שאולי זאת הסיבה שבשידוכים יכול להיות קצת מתקיל...

זה האחריות של ההורים לחנך ליחס בריא ונכון בין שני המינים.. 

לא הילד לבד אמור למצוא את עצמו משלים פערים או מנסה לגשש בין מה נכון ללא נכון.. 

זה עדיין לא תירוץ להיחשף למשהו נגד ההלכה.. 

הורים יכולים לעשות הרבה נזק בגלל חוסר מודעות.. 

יש  אנשים שצריכים את החיכוך (ואת היכולת לעשות פאדיחות וגם להזיק לעצמם קצת) בגיל 15-16.

אחרת הם יעשו את אותן טעויות בגיל 23 והנזק יהיה גדול בהרבה.

גילוי נאות: אני בקטגוריה

אתה בעצמך לא יודע, כי לפי מה שאתה אומר גם אתה נחשפת לחברה מעורבת בגיל מבוגר

אין לך איך לדעת איך זה היה משפיע עליך אם היית נחשף לזה בגיל צעיר יותר.. 

ועוד נקודה.. 

יש אנשים שזה לא ישנה להם.. כלומר הם יימצאו את האיזון בין אם ייחשפו לחברה מעורבת ובין אם לא.. 

ובכל זאת האחריות של ההורים היא לשים את הילד שלו במקום הכי טהור וקדוש שיכול להיות

ביחד עם חינוך להתייחסות בריאה בין שני המינים.. (כמו שכבר כתבתי..)

אין שום היתר להביא לאיסורים חמורים על חשבון זה שנער יהיה משופשף בתקשורת שלו עם המין השני.. 

בחרתי במודע להיחשף בגיל צעיר (בעיקר במדיות דיגיטליות), כשהסביבה שלי הייתה השאיפה שלך.

אולי זה רק אני שקצת קשה לי, אבל זה היה קריטי ונחוץ.

הייתה לי הזדמנות להתנסות גם בצד הזה וגם בצד הזה של העולם, וללא ספק ברור איפה נכון למקם אותי.

מצד שני, ראיתי הכל -

יש כאלה שחברה מעורבת הזיקה להם ממש,

יש כאלה שהיו זקוקים לה נואשות ומסיבות של צניעות התרחקו (והזיק להם).

המציאות יותר מורכבת.

ומשאיר אותך באיזה מצב רוחני רדום כזה.. קשה מאוד להתעלות רוחנית שיש מסביב בנים שיכולים להיות פוטנציאלים לחתונה,

וכאלה שסתם אפשר לדבר איתם.... 

שהיחס בין בנות לבנות יכול להיות 'משחק'.

חבר/ה בגיל צעיר זה בהכרח זוגיות לא רצינית במידת מה.

זה לא סוף העולם וב"ה יוצאים מזה דברים נפלאים (ליד נפילות קשות) אך קשה לי מאוד להבין דבר כזה כאידיאל.

זוגיות זה דבר רציני, אמא אבא וילדים. לא רומטיקה של שביעיסטים (הכי בוטה שלי עד כה חח).

אפילו בצבא הייתי בחברה נפרדת (!).

מזדהה מאוד עם מה שכתבת. אמנם כל אחד חווה את זה אחרת.

אני חושב שלאחר קצת שפשוף בסופו של דבר אין הבדל משמעותי.

מה שכן - התחושה ש'פתאום מותר' לדבר עם בני המין השני לא בריאה. כדאי לטעמי לזרום (באופן מסויים) גם מעבר למשבצת של הדייט עצמו בעניין היחס לבני/ות המין השני. אחרת זה גורם לתופעות מוזרות ולא בריאות. בזהירות אבל הבריאות מאוד חשובה בנושא הזה (לדוגמא לתופעה מוזרה - כל בת שאני מדבר איתה היא כביכול פונטיצאלית באופן אוטומטי לשידוך... לא בריא). 

בסופו של דבר כל אחד איפה שהקב"ה שם אותו צריך לתפקד הכי טוב שיכול, בלי להתבכיין ללא תועלת.

אני אישית הייתי שמח לשלוח את הילד שלי לחברה נפרדת קלאסית, אך זה לא 'יהרג ואל יעבור'... 

אני מכיר חברים שהיו בחברה מעורבת ויש לו תסביכים על העניין הדייטים המצד השני.

צריך להיות תקיפים בעבודת ה'!

הקב"ה שונא זימה, ושונא כל מה שמתקרב לזה..

מי שפעם היה בבני עקיבא יבין שקדושה אין שם... לצערי הרב.. 

לכן עם כל הכבוד לדעות ויש הרבה דעות.. לא כל דעה מוצדקת ולגיטימית

כל עוד הסניף מעורב.. כן כן גם אם יש מדריך לשבט ומדריכה לבנות.. אבל הכל באותו מקום..

ישבצ מעורב.. 

בקיצור. 

no

בכל אופן, אם הסניף הוא כמו אריאל.. כלומר רק בנים .. או רק בנות אז אשריהם

ועדיין הטיולים, מחנות, וכו' במעורב לכן.. 

אבל גם בדיעבד זה בעייתי..

אבל בגדול הדעה שלהם היא שיש כאלה שלא ילכו לסניף נפרד אלא רק לסניף מעורב (אני מכירה אישית הורים שלא ישלחו את הילדים שלהם לנפרד)- ועדיף שהם ילכו לבנ"ע מעורב מאשר שיהיו ברחוב ויגיעו למקומות הרבה יותר גרועים! כי זה לא שאם הם לא יהיו בבנ"ע הם יהיו צדיקים. ההפך, הם ילכו למועדונים ח"ו וכו'..

שלא תביני לא נכון- אני בצד שלך בעניין, אני רק מסבירה לך את דעתם...בעיניי אי אפשר לעבור עבירה על מנת לקרב..זה לא רצון ה' וזה יכול להשפיע לרעה על מי שבא לקרב.

גם אותי האכילו בדעות כאלו..

למה שילד יילך לרחוב אני לא מבינה.. אין לו בית? משפחה? חברים?

בני עקיבא היא לא עמותת נוער נושר לפי מה שזכור לי..

לרחוב. הם לא כל היום בבית. 

אז בסוף הם יגיעו לרחוב והרחוב לא יותר טוב מבנ"ע.\

אפשר לפתוח אופציות שהם כשרות לכל הדעות...

אבל לטעון שבלי אופציה פתוחה ודיעבדית הם בטוח בטוח יילכו לרחוב זה קצת מצחיק..

היום החשיפה לעולם היא קלה ומהירה..

ולא טובה. הרבה מאלו שבאו לקרב הושפעו והתרחקו מן הדרך..וגם החניכים לא נשארים בתלם. זה לא באמת עוזר. כשנראה להם שאנחנו הולכים עם רצון ה', הולכים לסניפים נפרדים-ומהווים דוגמא אישית, אז יהיה להם ממי ללמוד! הם ידעו את האמת ולא יתבלבלו!!

כי כשאני רואה את המדריך שלי מדבר עם מדריכה אחרת מהסניף\ קומונרית- זה גורם לי בתור חניך להבין שזה מותר!! ואז אני מתבלבל. כי אם המדריך שלי מדבר עם המדשית שלו, והרב אמר שמותר ללכת לבנ"ע אז ככה אני מבין את התורה..והופך את זה לאידיאל

אבל למה לשלול את האחר בלי צורך אמיתי?

בני עקיבא תנועה שתרמה ותורמת המון לעמ"י, צריך להיות מודע לזה.

אפשר להתנגד באופן בלי מתפשר לפעילות מעורבת אבל אין עניין לבטא את זה ע"י שלילתם. למה לשלול תנועה מסויימת? מה זה יעזור?

צריך לשלול משהו שגורם לירידה ביראת שמיים.. 

אני לא באה כאן כדי להגיד על "נפלאות" התנועה.. אפילו אם קיימות.. 

זאת בעיה מאוד גדולה לחיות בשקר ולהאמין בו... 

ומה זה יעזור? לא לעודד להיות שם, לעודד את התנועה להיות מופרדת לחלוטין, להאמין בערכים של תורה אמתיים. וכו'

אני יכולה להגיד על עצמי שאם הייתה לי מודעות לדברים האלה בגיל צעיר בהחלט לא הייתי הולכת לשם.

לדעתי כדאי להשתמש בלשון יותר זהירה שמדובר בעמ"י.

זאת צביעות לדבר בלשון רכה שנעשה עוול לנוער בלי שהם אפילו מודעים לנזק..

יש הרבה בחורים ובחורות שבתמימות מאמינים באידאלים שגויים.. 

מאמינים במושג של חברה מעורבת, של לחפש את החתן דרך חוסר צניעות ועוד.. 

של התנועה עצמה. יש כאלה אנשים שבנ"ע העלה להם את היר"ש ויש כאלה שהשתתפות בתנועה הורידה להם את היר"ש.

בסופו של דבר אני חושב שהרבה מקרים הבנ"ע הוא ביטוי של הנוער הקיים במקום של דוסים יהיה נפרד וכו' ובמקום אחר יהיה מעורב וכו'. את צודקת יש כאלה זה דירדר אך יש כאלה שבני עקיבא הצילה להם את החיים. מכיר אישית.

לכן אפשר חשוב מאוד להעמיד את הערך של חברה חברה נפרדת והסכנות הקשות הטמונות בחברה מעורבת, אך חוץ מזה, אני לא רואה צורך לצאת נגד בנ"ע. זה לא מוסיף יר"ש.

יש כאלה שבזכות זה שהיו במועדונים, בהודו ובקיבוצים גילו את האור וזכו להיות ירא"ש

אז בוא אני אגיד לך:

מה שייצא חזק מבני עקיבא זה לא בגלל שהתנועה חיזקה אותו, זה בגלל שהוא חיזק את עצמו , והיה חזק מול הרבה שלא..

יש כזה דבר שלפעמים דווקא בגלל שאתה המיעוט אתה לוקח את האחריות להתחזק יותר מהשאר,

בבני עקיבא יש כזה דבר של לקחת אחריות וזה בהחלט יכול לרומם אנשים למקומות טובים...

ושוב, גם מוסד חילוני יכול להציל את החיים למישהו שהיה במקום נמוך ביותר.. 

עדיין שאתה בוחן מה הדרך הנכונה לכלל ישראל ככלל ולא כיחידים, אתה עושה יתרונות מול חסרונות 

ובוודאי שהחסרונות עולות על היתרונות, ואסור לחזק תנועה שמרימה בודדים ומחלישה רבים ביראת שמיים וצניעות...

לילה טוב  

באמת אני משתדל להיות עם לב אוהב לכל עמ"י גם שאני כותב כמו 'טוקבקיסט' קטן. מתנצל על הכתיבה הבוטה. באמת משתדל לשים את האגו בצד. ואחרי התנצלות ארוכה -

לא הייתחסת עניינית לטענה שלי - בני עקיבא זאת פלטפורמה. להעליה או לירידה. אני לא מסכים עם הנתון הלא מבוסס ש'מי שהתחזק מבנ"ע זה לא קשור לתנועה'. בנ"ע זאת תנועה אידיאולוגית רצינית (לא כמו מועדון). כל הת"ח מהציבור שלנו (אני יכול להרחיב לך בפרטי על דמויות כאלה ואחרות) מחבקים את בנ"ע (מי בגלוי מי בנסתר). גם הרב שמואל אליהו (שלא חשוד ביתר ליברליות) שמעתי מפרגן לבנ"ע שהואאומר שהוא רואה שבפרספקטיבה רחבה היא עולה ומשתפרת.

זאת בדיוק הבעיה בציבור שלנו, שהרבה שנחשבים 'דתיים רציניים' מזוהים כבדלנים. יש בזה מורכבות מאוד גדולה, מצד אחד לא להתפשר בכהו זה מהדרך, מצד שני לכבד תופעות מורכבות מטוב ורע ולדעת להפריד ביניהם.

ושוב סליחה. אני חושב שזה בירור מאוד חשוב.

אני לא נפגעת .. אין על מה..

ודבר נוסף כואב לי הלב לראות שתומכים בתנועה, גם אם מדובר בתלמידי חכמים.. 

לדעתי הקטנה זאת טעות .. 

וזהו..

שורה תחתונה לא יודעת איך אפשר להתיר מקום שמאפשר ערבוב בין המינים בגילאים כל כך קריטיים

וזה מביא נזק גדול..

אני לא תומכת ומעודדת נגד. רבותיי לא תומכים.

מבחינה עובדתית אני לא מסכים איתך. גם האוסרים הכי גדולים של חברה מעורבת מבינים את החשיבות של בני עקיבא. אם את רוצה לדון על זה את מוזמנת בפרטי.

לדוגמא אבא שלי גדל בבית מסורתי-חילוני והיה בבני עקיבא. מעורב. ובזכות בני עקיבא הוא חזר בתשובה. היום הוא שיא הדוס ובחיים לא ישלח אותנו לבני עקיבא, אח שלי הלך פעם אחת כי עניין אותו מה זה ואחרי זה חטף על זה עונש קשה.. אבל כן, בזכות בני עקיבא אבא שלי חזר בתשובה! אני ממש מסכימה איתך ואת ממש ממש צודקת אני לגמרע נגד חברה מעורבת! אבל כן אי אפשר להתכחש לעובדות שיש אנשים שבני עקיבא באמת עזר להם. 

אבל בקשר לרב דרוקמן הוא תומך בזה בדיעבד ולא לכתחילה (כך מחבר שחבר שלו שאל אותו בעצמו, לא נשמע אמין אני יודע אבל זה בחור אמין).

במיוחד לא סביר שהוא תומך בזה לכתחילה בהתחשב בכך שגם הרב נריה תמך בדיעבד.

רק בקשר לרב דרוקמן אמרתי שזה לא דעתו. מה שכן - לדעתי הרבנים שמתירים לכתחילה ובצורה גורפת (כלומר גם בסניפים שתפקידם פחות לקרב רחוקים כמו בפריפריה) לא ממש מכירים את המציאות בסניף מעורב ממוצע (איך לא יצאו משם זוגות בגילאי ההדרכה? מסכנים... הם רק בני אדם, תכלס לא אשמתם).

אני לרוב מעדיף לחשוב שהוא קיבל נתונים לא נכונים מאשר לחשוב שהוא פסק משהו רק כי הוא גדל בצורה מסויימת. רבנים בסדר גודל הזה חושבים קצת יותר לעומק על מה שהם אומרים.

אם זה היה בגלל שהוא רב של עיר לא דוסית ככ, אז הוא היה תומך בדיעבד ולא לכתחילה.

תזכור שהוא לא איזה רב שולי, הוא אחד הרבנים הוותיקים והמוערכים בשטח

שבגלל שהוא גדל בסניף מעורב ושהוא רב של עיר לא דוסית אז הוא מתיר לפי ההלכה?

אני לא צמצמתי את דבריו. אני הרחבתי ואמרתי שכנראה יש לו סיבה טובה. "ככה גדלתי" זה לא סיבה טובה. "אני רב של עיר לא דוסית" זו גם לא. ראית פעם את השולחן ערוך מנמק פסיקה ב"ככה גדלתי"? ראית את הגמרא מנמקת דין לכתחילה ב"משום שאין בני עירי דוסים כל צרכם"?

אני בטוח שלא זו הסיבה עליה מסתמך הרב דרורי שליטא.

לא הבנתי את התגובה *שלך*, חשבתי שכשציינת את העובדות האלה התייחסת לפסיקה שלו ולא להבנת המציאות שלו. אשריך.

אם הייתה לי חברה בגילאים האלה, האם החיים שלי היו נראים טובים יותר?

אני לא יודע, אבל יש לי כמה נקודות אחיזה להבין שכן. סביר להניח שקשר כזה היה מציף עוד קודם דברים שגיליתי בגיל מבוגר מדי. במקרה כזה הייתי כמובן מקטר על הקשר ועל הנזק שהוא עשה לי ולא מודע בכלל לאלטרנטיבה.

זה תפיסת חיים שלמה שהייתה חסרה לי ושילמתי מחיר יקר על ההשלמה החלקית שלה.

סביר שאם הייתי בקשר מוקדם דברים מסויימים היו עולים עוד קודם והיה אפשר (או לא) להתייחס אליהם.

והאמת שלא רק דייטים. דברים שקשורים לעולם הזה בכלל שהיה מועיל אם הייתי מגלה כמה שנים קודם.

חוץ מהקריטריונים היבשים, אחד הקריטריונים החשובים זה איך הוא גורם לי להרגיש.

אם הוא גורם לי להרגיש במבחן, ולחוצה, שצריכה להוכיח שאני טובה ושווה, אז זה נשמע מישהו שלא טוב לי איתו וכזה אני לא רוצה.

לחשוב על חיים שלמים עם אדם שגורם לי להרגיש ככה נשמע סיוט.

ולעומת זאת, כדאי לחפש מישהו שנותן לי הרגשה שאני נינוחה ומרגישה בבית ותחושת בטחון ושלווה ורצויה.

ורק תחשבי מה ירגישו ילדים של אבא ביקורתי וגאוותן.

לפעמים משפט אחד של מישהו מצליח לערער מקומות מאוד עדינים בתוכנו וצריך זמן כדי שהלב יפסיק לרעוד.

יש גם תחושות של אבל, לא עליו באמת אבל על התקווה שהרגשת.

בע"ה ממש עוד מעט הלב יפסיק לרעוד ממה שהיה, ירגיש בטוח ויפתח.

באמת בדיעבד זה הובן לי ככה, למרות שעדיין כן יש רגש כזה של פספוס שלא הצלחתי להביא את עצמי.

אבל לא הצלחתי להביא את עצמי כי הוא בחן אותי. אז כנראה שלא באמת הייתי מצליחה להביא את עצמי מתישהו כמו שצריך..

ואת ממש צודקת, זאת תקווה של "הנה מצאתי" ואז מסתבר שלא. ה' כל יכול. באמת מחזקת את עצמי שאני את המיטב שלי עושה.

זה לא מוריד מזה שנפגעתי, או שרציתי אותו.. אבל צריך לזכור את זה שאני באמת טובה.

ועצם זה שהמשכתי לצאת מרגישה שדווקא כן נפתח לי הלב, כי הייתי הרבה יותר חופשיה וזורמת בפגישות עם הבחורים האחרים..

ואולי הלב שלי רועד כי הרגשתי דחייה מהצד השני ויש את החשש שזה יקרה שוב..

1. חיבוק ענק, זה נסיון קשוח

2. תביני מה הייתה הנקודה שהרגשת שהיא זו שמושכת אותך בו

3. תני לעצמך רגע מקום, רשמת שאת בעומס, פלוס האקסטרה הרגשית, קחי לך את הזמן ואת המקום שלך

4. תגידי לא להצעות שאת יודעת שזה לא מה שאת מחפשת, את ייודעת מה מתאים לך

המון בהצלחה בדרך הזו, ובאמת חיבוק ענקקק

את צודקת.

מותר לחשוב עליו מדי

פעם, לא קרה שום דבר

השאלה מה עושים לטווח ארוך ביחס למחשבות על דייטים.

חשוב מאוד לבנות דפוסי מחשבה טובים שעוזרים להתהליך

יחסית כן יש לי דפוסי מחשבה טובים סביב זה, לא מרגישה שאני מגיעה עייפה לפגישות או בחוסר רצון.

להפך מרגישה שאני הרבה יותר מגיעה עם רצון להכיר ולהנות ולהביא את עצמי.. יכול להיות שזה באמת עומס כללי שאני משליכה על זה.

ולגבי הבחור ההוא, נכון. אולי אם אתן לעצמי להרגיש באמת את הנקודה הזאת שנפגעתי ממנו אצליח לשחרר יותר.

קשה לך לשחרר אותו בין היתר כי הוא לא סיים את הקשר בצורה ראויה. כשפרידה מסתיימת בצורה שפוגעת, הרבה פעמים הדמיון ממשיך להיאחז במה שהיה יכול להיות, ולא במה שהיה באמת. אבל דווקא כאן חשוב לזכור את המציאות הוא בחר לסיים את הקשר, והוא בחר לעשות את זה בדרך שפגעה בך

אני חושבת שחשוב שתזכרי עוד משהו. מעבר לאמונה שהכול מושגח, ושמה ששלך יגיע אלייך בזמן הנכון ואף אחד לא יכול לקחת את הבן זוג העתידי שלך ממך גם הדרך שבה אדם בוחר להיפרד אומרת משהו עליו.

אם הוא סיים את הקשר במילים שפגעו בך כל כך, זה לא פרט שולי. זה מלמד משהו על היכולת שלו להיות רגיש ברגע משמעותי.

זה לא מבטל את כל המעלות שהיו בו, אבל זה כן מזכיר שלא מספיק לסמן וי על רשימת קריטריונים. מגיע לך גם מישהו שידע לשמור על הלב שלך, גם כשהוא בוחר אחרת.

לכן אל תתבלבלי מהמחשבה ש"אולי זה היה הכי טוב שהיה". יכול להיות שהוא התאים לך בהרבה דברים, אבל מגיע לך יותר מזה.

מגיע לך גבר שגם יהיה מתאים, גם יבחר בך, וגם יתייחס אלייך בכבוד, ברגישות ובעדינות. אלה לא דרישות מוגזמות אלה יסודות של בית

ואת יותר מהסיפור הזה. גם אם יום אחד הוא יתחתן וימשיך בחייו, זה לא אומר שה' שכח אותך. זה רק אומר שלכל אחד יש את הדרך המדויקת שלו ( הוא יקבל בחורה בהתאם לבחירת ההתנהגות שלו) גם אם שלך עדיין נכתבת.

את יכולה להצטער על קשר שלא הצליח ועל בחור שפגע בך כי זה לגיטימי וכמובן, אבל אל תישארי בתוך הפגיעה. אל תתני לה לשכנע אותך שזה הכי טוב שמגיע לך.. ( וגם היא לא כי היא נקטעה) מגיע לך מישהו שלא רק מתאים לך אלא גם יודע לבטא את הלב שלו וגם לשמור על הלב שלך, ולא מוותר עלייך אף פעם.

אל תצטערי על בחור שהולך שילך

מדוייק ממש.

באמת חשבתי על הנקודה של הרגישות.. זה ממש ככה.

חיזקת אותי

סימן שזה לא מתאים, כך שטוב שנפרדתם.

ביחס להרגשה, זה כואב ולא קל, אבל לעיתים פרידות ייגמרו בצורה פוגעת, לא כדאי לקחת ללב יותר מדי, זה קשה לשני הצדדים לרוב וכשכואב לנו לרוב קשה לנו לבחור מילים נכונות.

יש דרך גם להגיד שלא רוצים להמשיך..

וייתכן שיטעו בדרך

חוויתי את זה גם (רק הפוך, אני רציתי להמשיך והבחורה חתכה) בדיוק כמו שתיארת...הציפיה, המחשבות, הפרפרים וה...לחץ. לא לחץ בריא ומעודן של התרגשות לקראת משהו גדול, אלא לחץ של תחושת מבחן, של "האם יצאתי בסדר", פחד לפני כל פגישה, והקלה בסוף הפגישה אחרי שלכאורה כלום לא השתבש...והייתי בטוח שזה זה, היא פשוט היתה סימון וי על *כל* ה"רשימת מכולת" שלי, אבל בסוף העיקר היה חסר. התחושה של השוויון וההדדיות בקשר, התחושה שיש לי מה לתת גם עם השריטות שלי, שאני מוערך בכל מקרה, זה פשוט לא היה קיים. וגם בסוף, היא חתכה בצורה כזו שגרמה לי להרגיש קטן ולא גבר. בקיצור, את לא לבד, וזה מאוד קשה להיזרק שוב לחוסר וודאות אחרי שכאילו כבר ראית את הסוף, אבל צריך להתחזק המון באמונה שהטוב שלך עוד יגיע, ושהקב"ה לא שלח לך את הבחור ההוא בשביל שזה יצליח אלא בשביל ללמוד על עצמך. וזה מאוד קשה לנתק את הקשר ההוא כשאין משהו אחר שמתקרב לזה, וההשוואות חוגגות בראש, אבל צריך פשוט לא להילחם ברגשות שצפים, לקבל אותם, ולהבין שיש להם מקום אבל הם לא יקבעו מה יהיה לך הלאה. היחידה שתקבע זו את, ולרגשות המבאסים האלה יש מקום חשוב בבנין האישיות שלך. פשוט להשתדל להתחזק באמונה, לברר עם עצמך מה את לוקחת מכאן הלאה, להבין מה באמת חשוב ועיקרי בשבילך ומה טפל, לא לשקוע רק בבאסה על מה שנגמר ולעוף קדימה. (יש גם שיר נחמד של מוטי וייס על כל הנושא הזה, קוראים לו נראה לי "אני לא יודע", שיר חביב סה"כ). בהצלחה גדולה!!

להמשיך את החיים כרגיל...

והתחלתי איתך בפרטי

כמה אומץ צריך כדי לחשוף ולהיחשף ככה. אין לי עצה חכמה לתת, בתור אחד שמישהי ישבה לו בראש קרוב ל3 שנים לא ידעתי להתמודד כמוך או בכלל לדבר על זה. נשמע שאת יודעת לעשות עבודה פנימית מדהימה, עם כל הקושי שבדבר.

קראתי ועלה בי סוג של הערצה אולי קנאה קצת גם על הכנות הזאת, בטוח שהשם שמח בדרך שלך מלט בהצלחה

אם יש לך ביטחון עצמי זה בסדר גמור אפילו מדהים.

אם זה מגיע ממקום של חוסר ביטחון וזה לא מתכתב יחד עם גבריות זה או זה זה די מוריד.

לגבי גבר מכיל ונעים ומקשיב זה מעולה

זה אחלה בנאדם להיות איתו...

ובסוף בסוף בסוף

אתה צריך רק משהי אחת שתרצה אותך כמו שאתה....

תודה רבה !

אני גם חושב שלפעמים זה סוג של תהליך, להביא את עצמך בצורה המלאה לוקח קצת זמן וזה אני חושב לפעמים יכול להתפרש לא נכון ..

לדעתי תביא את המקומות שאתה אוהב בעצמך וקל לך להביא אותם לדייטים, ולאט לאט תחשוף עוד ועוד נקודות

מה הכוונה המקומות שאתה אוהב בעצמך ?

תביא את הצדדים (מקומות)/אופי וכו, שיותר קל לך להביא, ואתה אוהב אותם (בעיקר בדייטים ראשונים)

תמצא בעזרת ה' את אשתך ותהיה לכם זוגיות מעולה

אבל השאלה היא לא אם אתה רגיש. השאלה היא מה אתה עושה כשהאישה שמולך מביאה את הרגש שלה..

יש גברים שרגישים מאוד אבל ברגע שהבחורה משתפת שקשה לה או שהיה לה יום פחות טוב, הם נלחצים מתגוננים או מנסים להשתיק את התחושה בלי לשים לב שהם עושים את זה .

נניח אם היא תכתוב או תגיד היה לי יום לא נעים .. הוא יכתוב באסה , או פשוט ישתוק במקום להסתכל לה בעיניים ולהגיד מה יש מה את מרגישה שתפי אותי? בעדינות ברגישות

יש גברים שיש להם רגישות ביחד עם חוסן רגשי. הם יודעים להקשיב, להכיל, לא להיבהל ולא לקחת כל רגש באופן אישי.. ולתווך את הרגש שלהם החוצה שזה מדהים ..

לא מרגישים אשמה מסוימת ברגש של הבת זוג שלהם .. לא נלחצים רגישים לסיטואציה נממצאים בנוכחות בכאן ועכשיו יודעים מה לעשות..

בעיניי, זה הרבה יותר גברי מרק להיות רגיש לעצמך

תקרא קצת. זה הרבה מעבר ל'איך היא תגיב'. יותר חשוב שאתה תחיה בטוב עם עצמך.

ופשוט צריך איזון, כמו כל דבר בחיים.

יש את צביה רחמין

ואת מרים לנדסברג

(אמור להיות לי איפה שהוא את המספר שלהן אחפש)

050-631-6853

לסמוך עליה, וגם לשים את השכל בתמונה לא בנפרד

בגדול, חושב שצריך משהו משמעותי כדי להבין בדייט ראשון.

תשתפי קישור לשם?

יש את אסף זולדן הוא תותח

ואז לקבל המלצות מגורמים שמכירים אותך במציאות

אבל מי שמכיר אותי במציאות לא מכיר מאמנים/יועצים. וגם אלו שכן הכירו, ההמלצות שלהם לא היו הכי..

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

לא שאלתי מה האינדיקציה לריצוי.

ניסיתי להביא מקום שבו המילה ריצוי מקבלת הקשר חיובי.

אז אם את פתוחה לשמוע על זה מעולה.

בכלל לגרום לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה, זה לא משהו שהייתי מזלזל בו.

ולמה אני מתעקש על זה?

כי אני מרגיש שיש פה כוח בעל עוצמה במציאות. יש פה כלי אדיר. להשפיע על רצון של מישהו אחר זה וואו. לכן חשוב גם לדעת לעשות את זה נכון.

זה מכוון גם אליך -

המסר שלי לא בא לסתור את תוכן דבריך אלא להוסיף - לקראת נישואין וזוגיות

ורצון לשלוט על איך שהאחר רואה אותי.

וחלק מהריפוי בה הוא לשחרר שליטה.

זאת עוצמה שלילית, גם למרצה וגם למרוצה - שלרוב מרגיש את הריצוי ולא מעריך את המרצה, והמרצה במעשים שלו מגשים בעצם את הפחדים הכי עמוקים שלו, ולא מוערך ולא אהוב.

נראה שאתה מנסה למצוא משהו חיובי בתנועה שאולי נראית טובה אבל לא מגיעה ממקום נכון וטוב.

אבל המילה לרצות לא כוללת את השליטה בהכרח.

זה מניע אחד שיכול להיות לריצוי.

לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה

זה אכן יכול להיות דבר טוב

אני חושבת שההבדל בין ריצוי 'טוב' לריצוי רע

נמצא בפרמטרים של התוצאה

האם האדם המרצה אוהב את עצמו ואת המעשה כשהוא מרצה

ומה קורה ביום שהוא מפסיק לרצות באופן זמני/ קבוע

אני עושה את הריצוי הטוב הרבה

סמול טוק עם עשרות אנשים ביום בעבודה/ תוקפת את הבוס ברשימת נושאים לדיון על הבוקר/ מקשיבה לילדים גם אם אני פחות בעניין ועוד ועוד

נכון שהמניע שלי הוא ריצוי (ולפעמים עוד דברים)

אבל אני אוהבת את המעשים הללו

רואה בהם משחק פסיכולוגי

של עלות תועלת

ואז ביום שאני עצבנית אש/ מבואסת/ עייפה מדי

ולא עושה את כל זה

אז החיים ממשיכים כרגיל

ואף אחד לא בא בטענות (אולי הילד הקטן צריך תיווך 'אני צריכה שקט')

בריצוי רע

האדם המרצה מרגיש רע אחרי המעשה

וביום שהוא מחליט להפסיק

הוא מקבל שפכטל

העיסוק בריצוי את השאלה - איך אני ביחס לרצון של בן/בת הזוג.

זיהוי הרצון של הזולת הוא דבר שאיננו מובן מאליו ונשמע דבר טוב ויעיל.

אממה, בסוף הרצון הוא עניין אישי, והעניין הזוגי הוא מפגש בין שני רצונות, לכן ביטול אחד מהם הוא בהחלט לא בריא.

אבל הוא כולו בראש שלי.

רצון זה דבר חשוב מאין כמותו. רצונו של האדם הוא כבודו (לכן נראה באנשים "מרצים" חסרי כבוד, ויתור על רצון מפורש כויתור על הכבוד).

אממה - הרצון הוא דבר דינמי, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים.

לכן גם לרצונות של שני בני הזוג, כל אחד לבד והרצון המשותף, כבודו במקומו מונח - גם הוא מוגבל.

ככל שלאדם יש רצון גדול יותר והוא מפתח אותו, ככה הוא יודע להתחשב ברצון הזולת כמה שראוי.

רצון קטן גורם ל"ריצוי" שלא טוב.

שאדם מפתח יכולות

(בין השאר לזהות רצון ואופן פעולה של הזולת

ולבחור מה מהם מתאים לו לעשות/ לשתף פעולה)

הסטנדרטים שלו עולים

(הרצונות/ הציפיות שלו עולים)

במערכת יחסים זוגית

זה חייב לבוא משני הצדדים

פיתוח יכולת דומה

ואז הסטנדרטים דומים

אחרת זה עוד קונפליקט לאוסף

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

אחד של ההורים

השני של הסבא וסבתא שגרו צמוד ממש

הדתדלתי לקחת את הטוב שראיתי משניהם.

מההורים שלי למדתי בעיקר מה לא

מהסבא וסבתא קיבלתי המון.

אבל קצת עיוות לי את המושג זוגיות כי סבא שלי היה בעל מהסרטים באמת.עשה הכל או כמעט לגמרי הכל ופינק את סבתא שלי ממש בלי סוף וממש נהנה מזה.

היא היתה ממש נסיכה שלו.

בעיקר בהתנהלות בתוך קשר,

בסוף, זה מה שראיתי בבית. על בסיס זה, אני יכול לעצב את איך אני רוצה שהזוגיות שלי תראה.

אני לא חושבת שמודלי זוגיות מכל סוג שהוא היו משפיעים על מה שאני מחפשת.

מה שהכי נגע בי היה לראות כמה הוא השקיע בסבתא שלי בהקשבה בעדינות וביחס המכבד שנתן לה.

ואצל ההורים התחברתי במיוחד לזה שהם תמיד ביחד גם כשהם לא מסכימים הם עדיין מחייכים אחד לשנייה ויש ביניהם חום יציבות ציניות הומור בעיניי יש בזה משהו ממש קסום.

מההורים שלו במערכות יחסים שלו (ובכלל בחיים)

מי שחושב שהוא לא, עדיין לא גילה את זה.

מודל הזוגיות השפיע בעיקר אחרי החתונה

לא חושבת שנכח כמעט לפני

מההורים שלו.

בכל התחומים.

הקשר של ההורים שלי הרס לי את הזוגיות היחידה שהייתה לי כי לא ידעתי מה זה להיות גבר אמיתי וחזק מה זה הדדיות בין ההורים שאוהבים את אחד משני ולא משפילים

טכנית ההורים שלי חיים כפורדים בבית אחד גירושין שקטים במילים אחרות

הלכתי ליועץ נישואים פתחנו הכל והיום אני חדש לגמרי מחכה רק לבחורה הנכונה

אז יש השפעה ולדעתי בחור או בחורה שחיו בצל הורים כאלה שיכלו לדבר על זה עם מישהו כי זה פשוט דבר שמשפיע אם לא מודעים אליו

לפעמים הוא משפיע במובן הזה שמנסים להיות הפוכים לגמרי ממנו, וגם זה הרבה פעמים לא בריא...

לדוגמה- אם ההורים שלי התווכחו הרבה ובצורה לא נעימה, אני מבטיח לעצמי שלא אתווכח עם בת זוגי אף פעם*, ואז כשזה קורה פעם אחת, הכול "מתפרק" מבחינתי, וכיוצא בזה.

טראומות ילדות

מסכימה מאוד עם @מתוך סקרנות.

בסוף הכי חשוב למצוא את האיזונים בין הלא והכן של מה שלומדים ומה שלא לומדים מההורים.

על עצמי יכולה להגיד שההורים שלי לא היו מודל זוגיות בכללי ולא לאורח חיים שלי ודווקא בשנה האחרונה מצליחה לראטת כמה כן אפשר ללמוד מהם בצד החיובי כשכל אחד מהם נמצא בקשר אחר כבר שנים.

טראומות ילדות נמצאות וחלקן משאירות שאריות, כמשטפלים נשאר לפעמיפ שאריות רגשיות אבל בעומק צרמך לשים לב שלא נשארים דפוסים לא בריאים שנכנסים איתם להקים בית.

יותר קל לו לנתח את הדברים אובייקטיבית במקום להישאב לשם. גם כשיש מישהו מולך שנפגע קל לך לזהות את זה ולהבין שזו לא דרך. לכן שומעים מהרבה אנשים שהם למדו מההורים שלהם מה לא לעשות בזוגיות.

הבעיה היותר קשה היא הדינמיקה בין ההורה לילד עצמו. מכיוון שהילד נשען על ההורה רגשית ופיזית, קשה לו להבין כשיש להורה בעיה אמיתית והוא מעדיף באופן תת מודע להשליך את זה על עצמו. וזה יכול להיות הרסני מאוד, ולפעמים אפילו לא מודעים לגודל ההשפעה של זה (גם כאלה שחושבים שהם כן מודעים). ככל שהבעיה של ההורה היא יותר עמוקה (מכעס וביקורתיות עד נרקיסיזם לדוגמא), הילד יותר נפגע.

ילדים גם רואים בהורים מודל לחיקוי, אז לדוגמא אבא תוקפני או מהצד השני אבא מרצה, גורם לילד שלו לחשוב ולהרגיש שזו התנהגות לגיטימית ואפילו ראויה