אבל צריך לזכור שעיקר הניצחון תלוי בשגרה שאחרי...

כידוע שלא ההרס היתה מטרתינו, אלא השמדת האויב עצמו, עם כמה שפחות פגיעה בכוחותינו.

בעז"ה תהיה גם התיישבות יהודית במהרה.

בתוך ח'אן יונס?

אנחנו לא מנצחים והדרך עוד ארוכה לניצחון

יש עוד עשרות אלפי מחבלים להרוג ומאות אלפי לגרש ומאות אלפי דונם לנקות לסדר לחדש לבנות לנטוע.

תודה לה' על מה שהיה עד עכשיו אבל זה כלום לעומת מה שעוד צריך

כל מה שפחות מזה, השעון לטבח הבא (ח"ו) יתחיל לתקתק.

אני מניח שמה שהספקנו לעשות איפה שאני נספיק לעשות בכל שאר רצועת עזה.

לפני חודש בערך היה בכל רצועת עזה פחות כוחות ממה שהיה על הגבול ב6 באוקטובר.

אשריך על מה שעשית ואשרי כולנו

רק אומר שצריך להוסיף בצד גם את זה

בדיון בוועדת חו"ב, כשח"כים העבירו ביקורת על הנסיונות לתת נשק לגורמים ערביים, שר הביטחון הגיב ששתי האפשרויות הן שליטה של ערבים מקומיים מתונים (עלק) או חמאס.

הקונספציה עדיין חיה ובועטת.

ומתוך מה שאני רואה.

לא דיברתי על אויב מורתע אלא על אויב מרוסק בגזרה שלי.

נעשה אותו דבר גם בגזרות אחרות ברצועת עזה ואז ננצח

ואת זה מי יחליט?
אתה?

גלנט?

גם כל אזור חאן-יונס, ליבת גוש קטיף החרב, כבר היה בידינו. גם זה במחיר של מאות מחיילנו שנהרגו או נפצעו. גם משם יצאנו בלי לסיים את העבודה וכיום חמאס שולט. אנחנו מעבירים גם להם אספקה.

בתחילת המלחמה באמת היתה תקווה שהפעם יהיה אחרת, כרגע, לצערי הרב, נראה שרק אחרי החלפת המנהיגות המדינית והצבאית משהו ישתנה מהותית.

היה נסיון לעבוד עם ראשי חמולות שאינם בהכרח חמאס - ראשם כבר לא מחובר לגופם... 

שלפני חודש, לפני שהתחילו להיערך להרחבת התמרון, היה בעזה פחות כוחות מאשר ב6 באוקטובר? (שהיה בו פחות מאשר רוב הזמן בשגרה)

זה מראה שהמעט שנשאר לא מהווה איום רציני אפילו בזמן מלחמה פעילה

בכ"א בתשרי (אם לזה התכוונת), לא היה חייל יהודי אחד מעבר לגדר ("הבלתי עבירה" כהתרברבות ההנהגה הזחוחה) של רצועת עזה.

ייתכן בהחלט שהזמן הזה הספיק כדי להעביר חטופים שנותרו בצפון לדרום, להבריח עוד נשק לרצועה ובתוך הרצועה, לארגן חוליות לצפון ולדרום, וגם, זה לא שהמצב היה שקט ורגוע, כן?

היו היתקלויות באופן יום יומי, זה שהמטכ"ל הוציאו כוחות לא אומר שהם לא היו נדרשים, זה אומר שהמטכ"ל רוצה לשחרר קצת חיילים שחוקים, לקראת תמרון בחאן יונס.

עינינו הרואות שחיילים מועברים מיו"ש לדרום, חיילים שפחות נשחקו.

זה שיש שימוש לא נכון.

והחמאס אכן ניצל את זה לתקיפות שב"ה רובן לא היו מוצלחות.

ודאי שרבו ההברחות ברצועה ברגע שהתמעטו החיילים, ודאי שחמאסניקים שונים התאחדו מפה לשם.

ההיגיון אומר כך.

הם רוצים קודם כל לשרוד את המלחמה, ואחרי שתהיה הפסקת אש לשקם את היכולות שלהם.

זה תלוי אם נמשיך להלחם בהם, או שניכנע לתנאים שלהם ונחתום עסקה שכוללת את הפסקת המלחמה. כרגע נראה שהממשלה לא מוכנה לחתום על עסקה כזאת.

בכ"מ אנחנו צריכים להאמין שהקב"ה הוא זה שמנהיג את העולם, ולא ממשלה כזאת או אחרת, ושהוא מוביל אותנו לגאולה.

זה כמובן לא סותר שצריך לעשות השתדלות בתפילות ובללחוץ על הממשלה שתפעל נכון, אבל צריך להסתכל על זה מתוך ביטחון בקב"ה ולא לחיות בפחד ובדאגה מהעתיד.

וזה לא הדבר היחיד שאנחנו עושים.

לכן קראו לי בצו 8 באמצע החג לאחר מעל לחודשיים בבית

כאילו כל מי שמת מת לחינם ועכשיו חיילים מחרפים נפש סתם והכל סתם? אנחנו צריכים לחכות עוד שנים עד שתשתנה המנהיגות המדינית והצבאית (איך? במי נבחר שיהיה שונה בזמן הקרוב? שיהיה מספיק חזק להנהיג את המדינה בראשותה נגיד?) וגם אם זה הגיוני וזה לא אז צריך לחכות עוד שנים ומה עכשיו? הכל לשווא? בא לי לבכות שואלת כדי להבין כי קשה לי מאוד עם המצב

לכל דבר יש סיבה, גם אם היא סמויה מן העין.

מכיוון שאינינו נביאים, אין לנו יכולת באמת לדעת מה יקרה, כל רגע הבלתי צפוי עשוי לקרות.

אנחנו צריכים לעשות את המוטל עלינו, תפילה ומעשה, לעשות ככל יכולתנו מהזווית האישית שלנו לבניין בית המקדש ומאליו לניצחון ישראל על ישמעאל.

שאחרי שמחת תורה 7 וחצי חודשים ואנחנו כאן והכל כאילו לחינם או לא נגמר כי כמה אפשר? די שיגמר כבר הקושי וניגאל כמה עוד אפשר

מה אז גם רפיח לא יעזור? סתם נכנסים ובסוף כולם עדיין בקונספציה ולא יעבוד?

ועדיין כולם שבויים בקונספציה ובית המקדש חרב.

ברגע שהקונספציה הזו תנופץ, שאר הקונספציות ינופצו גם הן, השולט בהר- שולט בארץ.

צריך לגשת לכל אחד בשפה שלו, בנרטיב שלו.

כמובן שיש כאלה קיצונים שאין לי דיבור איתם בכלל, כמו סאטמר שבכלל חושבים שאסור להיות בארץ, או נטורי קרתא שמגדילים לעשות ומסייעים לאויב. הם מיעוט והם בחו"ל, אותם לא נצליח לשכנע וגם לא ממש נצטרך בשביל לחולל הפיכה תודעתית בארץ.

למה שלא תהיי?

לא הפסד, אבל לא ניצחון מהדהד.

גם זה כמובן, איני נביא ואין לי יכולת לדעת כלום.

מה שכן- ודאי שלא יסתיימו המלחמות והצרות עד שלא תתחיל אתערותא דלתתא. 

ושובם לשלום בזמן הנכון.

למרות שהאויב יורה ישירות על מכניסי האוכל:

תיעוד: המשגר ממנו בוצע הירי לעבר עוטף עזה הושמד פחות משעה לאחר השיגורים

אה, שכחתי, גם תקפנו משגר! וואו, ממש תגובה הולמת של מדינה שרוצה לנצח.

תאמין לי, אני כותב את זה עם דמעות ועד לפני זמן קצר, ממש התאמצתי לא להכנס למוד הזה, אבל השילוב של הדשדוש בלחימה ומסירות הנפש על האכלת האויב, כבר קשה להאמין שרוצים באמת לנצח.

לנו נשק. אבסורד ככל שיהיה, זה המצב ועלינו להכיר את המציאות על מנת לנצח.

לא צריך להיות צודקים אלא חכמים על מנת למצוא את הדרך לניצחון המוחלט

אם תרצו - אין זו אגדה!

ואני חורש את פ"ת והסביבה כל היום על האופניים.

לגבי שעות, באותם שעות שהייתי רואה 200 פועלים ערבים לפני המלחמה, מאז החזרה הביתה אני רואה 0.

לפני חודש וחצי בערך סיימתי את הרשיון נהיגה, הייתי נוסע פעמיים בשבוע לרחובות דרך פ"ת, הלוך ושוב, ובשעות הבוקר היה מפוצץ ערבים בתחנות לכיוון המרכז, ובשעות אחה"צ האוטובוסים לשומרון היו מפוצצים ערבים.

אמנם בחודש הראשון בתחילת המלחמה היה ניכר שיש פחות ערבים, אבל מהחודש השני נהיה מפוצץ שוב.

גם אחרי שסיימתי את הרשיון נסעתי הרבה לאחרונה לרחובות דרך פ"ת או רק לפ"ת, ועדיין היו ערבים.

איזה משמח לשמוע. מעודד

בכל אופן אל תהיו שאננים יותר מדי

ובסנקציות הכלכליות האישיות.
 

גם סתם חיילים לא שואלים אותם מה הם רוצים להם אפילו לא מציעים מסלולים מותאמים לאורח חייהם.

צריך להיזהר לפעמים מחופש מוגזם. ולנהייה אחרי מה שהעם אומר.

מבחינה בטחונית (אולי לא כל כך שייך אבל ממליצה לשמוע את ד"ר

מרדכי קידר בנושא "איך איראן קיבלה הסכם כל כך טוב?)

כמעט שבת שלום לכולם!

אף אחד לא הכין אותי למפגש עם הלוף. וככה הצבא שינה אותי. יצאתי היפרוסמי. די שרוט נהייתי מאירועים שונים לחלוטין.

ואולי לא

זה לא באמת משנה

מה שמשנה זה מי אתה/ מה אתה רוצה/ בוחר לעשות עם החיים שלך

אם סביבה עלולה לשנות אותך

סימן שגם היום הסביבה מגדירה אותך/ מחליטה בשבילך

לא משנה איפה תהיה

אתה זה שאחראי לעצמך

אף אחד לא באמת משנה אותך

אלא אתה בוחר/ מאפשר את זה

אז ככה:

א. אנחנו מתגייסים לצבא כי זה מה שנכון לעשות. זו מצווה. והארגון צריך חיילים במגוון סוגים ותחומים.

ב. זו הכללה פזיזה וחפוזה להסתכל על הצבא ולא על האנשים שמרכיבים אותו. יש אנשים שירצו שתשתנה ויש אנשים שלא. יש מקומות שיותר ויש מקומות שפחות. ככל שאתה יותר "נמוך" בהיררכיה שם אתה דווקא פוגש יחס אחר וטוב. אני יכול לומר שאצלי רוב מוחלט מקבל אותנו הדתיים באהבה אדירה, ויש אפילו כמה שקצת התקרבו (אפילו רק בדעות) בעקבות המפגש איתנו. בנוסף, בטירונות שלי (לא קרבי) הייתה לידי מחלקה של ביינישים מבוגרים, ומפקד המחלקה שלהם ביקש במיוחד לקבל מחלקה כזו כי הוא מרגיש שזה מפרה אותו.

כלומר, הרבה תלוי בך. לא רק להאשים ולהסתכל בעוינות על אחרים. תדאגו להצדיק את האהבה שאתם רוצים, ואם לא אהבה אז לפחות כבוד. תדאג להיות מי שמקדש שם שמיים בהתנהגות שלך (יש אצלנו אנשים שבמפורש אומרים שהם לא מקללים בשיחה איתי. לא כולם אך בהחלט יש. זה לא פלא?).

ג. אם אתה בא דרך מסלול מסודר אז יש לך גב חזק מאחוריך. ככה זה למשל בישיבות ההסדר ולכן המסלולים פורחים והבחורים יוצאים באותה רמה רוחנית כמו שנכנסו (ולפעמים אפילו יותר, עד כמה שזה נשמע מוזר לאוזן החרדית).

ד. בגלל שהמבט, בסופו של דבר, הוא לא רק שלך עליך אלא של התמונה הגדולה אזי אפילו מסלול שאולי הוא לא הכי תורם שבעולם (ואני בטוח שלא מדובר על משקי ממטרות) עדיין מועיל לטווח הארוך. אם הציבור החרדי, כמכלול, יצטרף לצרכי הצבא אזי ייפתחו מסלולים, אפשרויות ואפיקים נוספים וגם הצבא יהיה מוכרח להתאים את עצמו יותר לצרכים של האדם הדתי והחרדי. אבנים שחקו מים.

ה. לא מעט מההסתכלות על החרדים היא דבר שהם הביאו על עצמם. בעבר הם התגאו בזה, ועכשיו לצערם המחיר מתחיל להיפרע. לא מאוחר לתקן, וזה בהחלט אפשרי.

ו. לא נדבר על גלית דיסטל עצמה כי היא לא הענין, אבל גם עלינו בציונות הדתית יש כל הזמן טענות ויש כל הזמן מאבקים למרות שאנחנו מתגייסים הכי קרבי, עובדים ועמלים, לומדים ותורמים ומהווים חלק אינטגרלי מהציבור. אבל אנחנו לא עושים את זה כי "הם רוצים" אלא כי זה מה שנכון. ואנחנו מתאמצים לדאוג למה שאנחנו צריכים בתוך המסגרות השונות. ובסופו של דבר, השמאל הקיצוני הוא פחות מחמי מעם ישראל. הסיכויים שתיפול בחברה טובה הם דווקא גבוהים. כמובן תמיד יהיו בורים וטיפשים, ואפילו רשעים - אבל כמו שאמרתי, פעמים רבות אתה בעצם ההתנהגות שלך והיראת שמיים שלך תוכל לשנות את המבט. (וכן, לפעמים גם קצת ויכוחים ודיונים עם אחרים).

ז. השתדלתי מאוד לשמור על שפה ושיח אחר בתגובה הזו, ללא אמוציות. אני מקווה שזה ניכר. הפעמים הקודמות התדרדרו מהר וחבל. אני מצידי משתדל, אנא גם אתה (ואתם).

וגם תלוי בזמנים.

לאחרונה נגע בי השיר "שווים"

יש לי מלא שירים וזמרים

כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..

אבל יש זמר שאני ממש אוהבת

זה רון בוחניק

אני מבין שאת מהוותיקות פה

כולם פתאום עוברים שינויים ביחד

את יכולה להרגיש. קודם כל.

אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה,  אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.

לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.

אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).

את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.

בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...

יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.

לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.

אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.

פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.

הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..

אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.

כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..

א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..

ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..

ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.

ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..

בהצלחה ממש!

האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..

פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..

ממש מקווה להצלחתך

זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.

זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.

האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?

את רוצה בזה?

דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..