אני בכלל לא חושב בצורה של שאיפות או מילוי סיפוקים.. 

הגעתי לתובנה מאוד עמוקה שהעולם הזה הוא עולם ריקני שאין לו משמעות אמיתית.

אני לא יכול לשמוע על להשיג תארים מסוימים או לכבוש פסגות מסוימות.. זה כל כך טפל בעיני..

בכלל כל הצורה שבה העולם בנוי, לנסות לספק צרכים אנושיים ... מגעיל בצורה מסוימת..

כאמצעי ולא כמטרה.. שתוכל לקיים את המצוות המחייבות כמו פרו ורבו וכדומה.

אבל בקטע של להשפיע על העולם ולהשאיר חותם?.. לא יודע למה צריך את זה...

לי אין שאיפה להשאיר כאן חותם או להשפיע.. ובכלל אפילו בנייה רוחנית שאפשר להשיג רק בעולם הזה לא מדברת אלי. עצם זה שצריך לבנות משהו לא מדבר אלי..

 זה נובע מאיזה תובנה עמוקה כזו שקשה להסביר במילים..

לפעמיים קו המחשבה הזה מזכיר לי את העניין של .. שכחתי את השם .. חנוך .. שמאס בדברים הגשמיים.. אולי אתה יודע על זה דבר או שניים.

נראה לי יש פשוט סוג של אנשים שהמוח שלהם עובד אחרת מהבחינה הזאת

אני חושב שאצלי זה נבנה בהדרגה, כלומר משהו שנבנה עם השנים ועם מה שהחיים הביאו איתם. אני שואל את עצמי האם זה נובע מסוג של קושי מתמשך או שהייתי מגיע לאותן מסקנות גם בלי הקושי, ואין לי תשובה ברורה. אבל אין לי ספק שיש לזה לפחות חלק בבנייה של התובנה הזו. המאיסה בחיים הארציים יכולה להרגיש סוג של התעלות מצד אחד ונקיות, אבל מצד שני גם התסכול שנובע מכל זה הוא גדול לאין שיעור. קצת קשה לחיות בעולם שכל המהות שלו מנוגדת למה שאתה מאמין בו. בכלל כל התאוות למיניהם, כאילו דברים שפעם היו מרגשים אותי או מושכים אותי, גם בכיוון של זוגיות למשל, פשוט הטשטשו וכביכול לא קיימים יותר.

אני מסתכל לאחור לכל מיני אמירות שהייתי אומר במשך השנים, ופתאום מבין למה אמרתי אותם- שהכל זה בעצם חלק מהתובנה הגדולה שלבסוף הגעתי אליה. למשל הייתי מסכם דברים בצורה מאוד החלטית, דברים שאנשים חפרו בהם וניסו להשיג פתרון,  הייתי פשוט מסכם את זה כדבר שלא מצריך פתרון מיוחד. כבר אז כנראה היו ניצנים של התעוררות לכיוון הזה...

למשל אמירה שהשתמשתי בה הרבה בשנה האחרונה בתוך המשפחה הייתה - "ראיתי הכל, שמעתי הכל." עד שיום אחד פשוט קלטתי שאני בעצם מדקלם פסוק רק במילים אחרות.. "את הכל ראיתי בימי הבלי" ..

אני מניח שעוד אנשים חולקים את זה, רק שאולי אצל כל אחד זה בדרגות שונות. 

לאדם תמיד יהיו יסורים וצער (מעט או הרבה), כי יש ייסורים ומחלות ולא הכל הולך כמו שרוצים. זאת עובדה

עם זאת, עם אמונה חזקה שהכל לטובה וזה מסע לעבר העולם הבא שכולו טוב אפשר לשמוח גם עם כל הייסורים והצער

שיש אנשים שסובלים יותר מהממוצע ..

אבל כל העבודה זה להסתדר עם היסורים

לא חושבת שבאנו לעולם לנוח.. אבל גם לא להתייסר

שצדיק ורע לו זה צדיק שאינו גמור לאו דווקא מצד זה שלצדיק גמור אין בעיות, אלא שצדיק גמור מרוב שההשקפה שלו על החיים נכונה והוא הולך ביחד עם ה', לא מזיז לו כלום

וצדיק שאינו גמור, בדיוק זה העניין, שהוא עדיין לא גמור, עדיין ההסתכלות שלו לא 100%, אולי 99%, ולכן הוא יכול להרגיש רע ביחס לדברים שקורים לו

היום יש שפע של מזון, ביגוד ועינוגים, והדיכאון זו מחלה שפושטת בכל פינה.

זה לגבי העולם המערבי והמפותח כמובן.

זה קצת ר' זושא ורבי אלימלך סטייל.

המשפט הזה- "בוחרים להרגיש טוב" עלה לי יום אחד באיזה סיטואציה מאוד כואבת (נזכרתי שיש ספר כזה) ואז מרוב שהכאב היה גדול עד שכמעט לא יכולתי להכיל אותו, החלטתי שאני מרפה. ואז ברגע אחד- כל הכאב העצום נעלם. החלטתי פשוט שלא שווה להכאיב לעצמי בגלל משהו שכבר קרה. וזה באמת עבד.. אז לבחור להרגיש טוב.. זה באמת יחסית קל. אולי ברוב המקרים ...

להתגבר על הקשיים ויש כאלה שלא.

אני יותר מזדהה עם הזוהר שזה תלוי באדם. יש כאלה שהם יכולים לבחור והכל יסתדר להם, יש כאלה שזה יסתדר חלקית, ויש כאלה שרוב הבחירות ישארו תקועות הרבה פעמים לא באשמתם אלא כעין גזירה מלמעלה.

אולי לא תבין אבל זה מקרה אמתי לגמרי. אני מכיר בן אדם שמרוב OCD שהיה לו בצעירותו, זה לקח ממנו כמעט בכלל את כח הבחירה, והוא פועל כמו מכונה, וכל הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והמטפלים לא יכולים לרפאות אותו. 

ברור שאדם יכול להגיע לשמחה וסיפוק בחייו .

במיוחד שזו תולדה ישירה של ביטחון בקב"ה

במחלקות פנימיות בבתי חולים יצא לי לראות הרבה שמחה יותר מאשר בחוץ...

לבד עם בעיות בריאות כמו למשל זקנים מסויימים.

אלא שזה יכול להיות ולכל אדם יש צער ולכן ידע שהחיים זמניים ועיקר החיים הם בעתיד בעולם הבא או בעולם הגשמי אחרי תחיית המתים.

ובעיקר הוא אומר שכל מה שניתן לנשמה בעולם הזה לא יספק אותה, כי היא בת מלך ומהעליונים.

החיים משמחים בעולם הזה, אבל צריך לדעת שהם פרוזדור לטרלקין ולדעת שהם חסרים כרדע ולא מושלמים כמו העתיד לבוא

להזכיר שהרמחל נפטר בגיל שלושים ומשהו, כמו הארי הרמא ורבי נחמן

"ראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה"

הפסקה הזאת מוכיחה שאין לעולם הזה משמעות פני עצמו, ללא קשר לעולם הבא.

הפסקה הזאת ממש לא אומרת שאי אפשר לשמוח בעולם הזה

הרמחל חוזר ומדגיש את זה כמה שורות אחרי זה 

"לא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה"

האדם נברא לצורך מסויים שהוא יכול להפיק ממנו סיפוק ושמחה, אבל זה לא לצורך העולם הזה

מ.ש.ל

גם בלי להיות שמח ושליו ממש

ושים לב שהוא לא אומר מילה על תחושת סיפוק

השאלה איך אתה מגדיר חיים.

המסילת ישרים מגדיר חיים בצורה אחרת.

הוא רואה את זה כמלחמה בין הגוף לנשמה

אבל רואה ערך אדיר ומבורך, אפילו בעולם הזה, אם תשים לב -

ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה יב.): "כיון שראה אור שגנזו לצדיקים, שמח", שנאמר (משלי יג ט): "אור צדיקים ישמח". ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא:): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו"

נצחון במלחמה זה סיפוק מטורף

משמעות ההשפעה של האדם (מה שמביא סיפוק) מוזכר כמה וכמה מקומות בספר ואכמ"ל.

אז זה זה סיפוק רגעי.

אם זה סיפוק שמגיע במלחמה המתמדת של האדם זה סיפוק ניצחי.

וכל החיים הם מלחמה בין הנשמה לגוף וכל נצחון במלחמה המתמדת הזאת מוביל לסיפוק נצחי.

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

אצלנו באמת יש חנות לבעלי חיים, עם בעלי חיים מקסימים וזה משמח להיכנס לשם,

לדבר עם התוכונים , להנות מהארנבות הגמדיות הפרוותיות והרכות, מהאוגרים הסיביריים

הרצים כמטורפים על הגלגלת....

ואאלט זה "אם אני לא טועה".

התכוונתי לומר שבפודקאסט חיות כיס יש פרק על קניונים ועל המחשבה שעומדת מאחוריהם, אם אני לא טועה במה שאני זוכרת.

בני אדם לא כל כך שונים מזה כפי שלפעמים חושבים...

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

ובכל זאת, ממכר פחות מאשר הדבר הויזואלי

רק לקריאה.

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

תהיני בכייף משעות הפנאי שלך.

אבל אז הוא דווקא היה מפחיד קצת לילדים

ממש ממש מהלב. באמת, גרם לי לחלישות הדעת. איזו נפש, נשמה, יפה ונקייה!