כאן הראשונה.
מצרפת לך מאמר (שאני קוראת לו ספרון 
) שכתבתי על הנושא הזה בכלליות של: "איך להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה".
(שבת ארוכה לפנינו ואפשר ממש להדפיס אם לא הספקנו להשיג ספר 😅):
האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - יעל זק"ש
בשלב ההיכרות וההתחלה של כל קשר זוגי, לרוב חווה הזוג את ההתאהבות, הפרפרים וכו', ואלו מגיעים יותר בקלות ובלי מאמץ,
זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה, שנקרא "השלב הרומנטי".
לרוב, לאחר סיום השלב ההתחלתי (שיכול להימשך בין 2-30 חודשים בממוצע), נכנסים לתוך שיגרה, ואותו השלב המרגש, החדש, המסעיר, כבר איננו.
הרבה מן הזוגות חווים פתאום ירידה ברגש האהבה, בילבול, רגשות שליליים נכנסים פתאום, ואנו מוצאים את עצמינו שואלים: לאן נעלמה האהבה?!
מה שמשמח הוא - שאפשר להגיע להתאהבות, לפרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי.
בגדול אפשר לחלק את שני השלבים האלה לשלב "האהבה הרומנטית" - שבו הכל בא בקלות כאמור, חדש, מרענן, מרגש וכו'
לשלב של "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש, משקיעים, אוהבים, מתרגשים.
איך עושים את זה?
1. מבינים את הפער *המובנה מראש* שיש בשלבים השונים - ז"א, מבינים שכל היכרות התחלתית, מעצם טבעה ומעצם היותה חדשה מרגשת. ואותה ההתאהבות באה בקלות וללא מאמץ מעצם הריגוש, השוני, החידוש.
ז"א, שגם אם לצורך הדוגמא נכיר 20 גברים או 20 נשים - סביר להניח שבהתחלה יהיו "פרפרים" ועם כל אותם הגברים/נשים - אחרי כך וכך שנות נישואין, שיגרה, ילדים וכו' - זה יהיה בדיוק אותו הדבר (!)
זו נקודה סופר חשובה, מכיוון שכאשר בני זוג מרגישים פתאום שאין את "ההתאהבות" הזו שהייתה בהחלה,
הם חושבים (בלי כוונה כמובן) שמשהו דפוק או לא טוב או לא טוב מספיק בהם כזוג או בבעל/האישה שלהם,
ואם נדע *מראש* שזה שלב בלתי נפרד מהחיים עצמם,
ושלב הגיוני ונורמלי שיקרה גם אם נתחתן 700 פעם = אז הבנו שהבעיה לא בו/בי/בנו - אלא ה"בעיה" היא בעצם המהות והתבנית של הנישואין והקשר הארוך והמחייב.
2. מבינים שכמו כל דבר בטבע,
מהאוטו הדומם שצריך וחייב דלק כדי לנסוע,
דרך הצמח הצומח שחייב פוטוסינתזה כדי לצמוח,
דרך קשרים בין חברים שחייבים תחזוקה והתעניינות כדי להמשיך להתקיים,
דרך עבודה שחייבים השקעה, מאמץ,
דרך לימודים או תארים שחייבים השקעה ומאמץ
שוב - *כל* דבר בטבע חייב אנרגיה כדי להתקיים!
לכן מטבע הדברים גם אהבה וגם זוגיות וגם נישואין
חייבים אנרגיה כדי להתקיים!
וזה לא "מוזר" או "לא פייר", אלא זה פשוט טבעי, זהו טבע העולם - כמו שלא נגיד "זה לא פייר שצריך לקרוע את עצמנו בשביל תואר ורק אז להשיג אותו", כך גם לא נגיד שאיזה באסה זה שצריך להשקיע גם אחרי החתונה...
אלו החיים...
בשביל כל דבר טוב צריך לעבוד.
ואני הכי אוהבת את הדוגמא של ילדים. פלא הבריאה. האוצרות שלנו.
שעד שיש הריון, ועד שעוברים 9 חודשים של קושי גדול, ועד שעוברת לידה כואבת ומפרקת, ולילות חסרי שינה, וגידול סיזיפי ואינטנסיבי וכו' - בסופו של יום הם האוצרות שלנו ולא נוותר עליהם לעולם מרוב שהם טוב עצום!
אז גם הזוגיות - כן, בהחלט צריכה תחזוקה.
השקעה.
עבודה.
מאמץ.
זמן.
אנרגיות.
כסף.
משאבים.
מחשבה.
התכווננות.
פניות.
מקום.
אם נשכיל להבין זאת ומההתחלה לטפח את הנישואין שלנו, להשקיע בהם,
להקדיש להם זמן, פניות מקום וכל הרשימה הנ"ל - הדרך להצלחה הרבה יותר קלה.
3. לומדים ומבינים מראש מהי בכלל מהות הנישואין
הבנת מהות הנישואין
כאמור בכל דבר טוב בחיינו –
דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.
אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהנות מהכסף הזה.
בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.
ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!
וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.
כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…
עד לפני לא הרבה זמן,
אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,
היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה
וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים
ואם קשה – ממשיכים לעבוד
כך גם בנישואין.
היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי פוסקים,
ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.
היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),
היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה
או שהם כאן כדי לבדר אותי,
או שהם כאן כדי לעשות לי טוב
וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,
זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים
זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש
ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה, ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.
ובכן… זה לא נכון.
וזה לא עובד כך.
כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים
גם להם יהיו חסרונות,
גם איתם לא הכל ילך חלק.
כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!
כך הקב"ה ברא את עולמו – בתנועה.
תנועה כל הזמן
יום – לילה
טוב – רע
חושך – אור
קודש – חול
צירים – לידה
קושי ועבודה – הנאה
וכו' וכו'
העולם הזה הוא תנועה מתמדת
והנישואים הם חלק מהעולם הזה, זה הכל.
הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת
הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת
הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.
רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…
כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,
מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,
החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.
אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! *ל–נ-צ-ח*
שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.
שהגבר שלצדי שייך לי.
שאני שייכת לו.
שאני מקודשת לו.
שהוא מקודש לי.
שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה וישתוללו בלי סוף – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,
גם אם הם יכולים "להוציא לי את המיץ" לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.
אז מדוע בעצם זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?
זה לא צריך להיות שונה!
אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,
כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.
זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים!
אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!
ואני שלו. וזהו!
הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!
השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,
היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.
היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.
עכשיו ברור שיש עבודה.
השקעה ועבודה.
לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.
עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.
כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.
כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.
ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,
אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.
ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.
*****
איך לנצח את הסטטיסטיקה?
אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?
החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד וה"לא יודע" – הם האויבים הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!
הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח יחד, וכמה שיותר בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…
בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!
*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.
הרי בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.
רק הקב"ה לבדו מושלם.
אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.
אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.
אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.
ואם אנחנו בתקופת משבר נזכור שיש גם דרך אחרת מלבד להתגרש.
נזכור שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי אנחנו "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא אנחנו פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, ובעבודה נכונה לבחור אחד בשנייה מחדש.
וזה שווה עולם.
(כמובן שאין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג ולכל הנפשות הפועלות הוא גירושים. גם זה כמובן קיים ובהחלט יש מקרים בהם זה יהיה הדבר הנכון לעשות.
אלא התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).
ו
אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!
מדוע ברירת המחדל בזוגיות צריכה להיות שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!
מדוע בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
מדוע אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?
היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.
אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי מבחינת השורש היציב של האהבה והשייכות בלב,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, גם אם יש קשיים – עובדים על זה! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.
מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,
יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:
הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים *רק* אחרי ההשקעה
*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.
לדוגמא:
לא דומה אהבה לתינוק בן יום
לאהבה לילד בן שנתיים
לאהבה לאותו הילד בן 10
ככל שהילד גדל,
ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.
כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.
אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו "משחנשי"ם" איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה אליו מתעצמת אפילו עוד יותר!
אותו רעיון גם עם בני זוג,
בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'
ואחרי שנה הפוטנציאל הוא לעוד יותר!
ואחרי 10 שנים לעוד יותר
ואחרי 20 ו30 שנים לעוד יותר.
אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז נוכל לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט אוהב בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!
כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע ולהשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!
ואו אז מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!
אז אם גם לכם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?
רגע!
רגע יקרים!
אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד חודש! עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנים!
בבקשה אל תחשבו שאין מנוס מלסגור הכל ולהיפרד.
אפשר לפתור את זה! אפשר עוד לזכות ב"ה לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 ויותר שנים יכולים לתת.
גם בהורות, גם בזוגיות, גם במיניות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!
לגמרי זוכה.
*****
עמדה נוספת שחשוב לפתח היא עמדה שמכירה בשינוי המציאות עצמה בנישואין.
כיוון שפעמים רבות כאשר אנו נתקלים בקשיים, העמדה הראשונית שלנו תהיה לייחסם לבן/בת הזוג – עמדה שתתהה למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, ולרעה,
בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא זו שהשתנתה
ואנו פשוט שופטים את בן/בת הזוג שלנו, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו.
דבר זה ודאי שאינו מקדם ואפילו עושה לנו עוול פעמים רבות.
כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,
בלי ילד אחד אפילו,
בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,
בלי משכנתא על הראש,
בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'
בלי מציאות שוחקת ושיגרה,
בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא האויב מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ועם פרפרים שמכסים על כל ההתמודדות הזו,
ובטח ובטח שהשני/ה לא מובן לנו מאליו –
להיפך –
האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה.
האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…
אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף
גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,
גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר
למה?
כי הוא לא בכיס שלי.
כי היא לא בכיס שלי.
כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.
המציאות של הנישואין –
היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,
היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",
"הגענו אל השיא"
הכל עכשיו מובן מאליו
הוא כן בכיס שלי עכשיו.
היא כן בכיס שלי עכשיו.
כבר התחתנו. כבר יש טבעת.
אז אם רבים – זה עד הסוף.
ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.
ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.
כי אנחנו יכולים.
הוא בכיס שלנו.
הוא מובן מאליו.
הוא נשוי לנו.
לכן כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.
וברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.
הסיבה הראשונה והעיקרית לכך היא כאמור *המובן מאליו*.
זהו האויב הראשי שעלול להרוג נישואים (וגם את הנישואים הכי טובים!) –
לכן ממש בבחינת "הקם להורגך – השכם להורגו!" נשכיל ללמוד זאת לעומק ולחסל את המובן מאליו הזה מראש, עוד שהוא קטן, במקום שהוא יחסל אותנו.
המובן מאליו הזה קורה כאשר הקשר נהיה ממוסד. יוצר מן מצג שווא כזה שכאילו הכל כבר "בכיס הקטן" שלנו.
המצב הזה גורם לנו לא להשקיע יותר מדי, ודאי לא כמו קודם שהשני *לא* היה בכיס הקטן שלנו, שהשני *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שם שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ___ ממני.
והסיבה השנייה שיותר קשה להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים לאחר שהקשר הופך להיות רשמי וממוסד היא תחושת הפיספוס.
כאשר קשר ממוסד, הדבר כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה.
כבר אין לו את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וכלום לא סופי.
אלא, כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – בגלל שאין את אותה עמדה מחשבתית של אפשרויות ומרחב, המוח יכול להגיד לנו, אפילו בתת מודע, "רגע!"
" לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד!
אני רוצה עוד אפשרויות!
אני רוצה חופש!
אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן!"
והקולות הללו נמצאים הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן באופן פומבי וגלוי זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים,
וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה "כלא" ושהכל אבוד מראש וכן הלאה,
והדברים בהחלט מחלחלים למוח, ואנשים כבר אוטומטית מפחדים מזה, והדבר לעיתיפ גורם לסוג של נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלילי במקום חיובי!
ואנשים מנסים אז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמם במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי!
והדבר הזה גורם לכך שמסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם, לפני החתונה). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר,
ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אזי היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר ויותר קשה לחיות ככה.
לכן לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם, וזה ממש חלק מובנה במערכת יכול לעזור לכולנו.
לעזור לכולנו ללמוד זוגיות.
להבין שזוגיות היא לימוד.
ממש כשם שאף אדם לא נולד יודע לדבר / לשחות / לנהוג וכן הלאה – כך גם אף אדם לא נולד יודע זוגיות.
"תורה היא ולימוד היא צריכה".
עלינו ללמוד זוגיות כדי לדעת זוגיות. כולנו.
וככל שנלמד ונעמיק את הלימוד בתוכה – נדע יותר ונוכל גם לגדול ולצמוח בה יותר.
כאדם האינדיבידואל שאנחנו וכזוג שאנחנו, שזה הרבה פעמים בא ביחד ואין פלא גדול מזה!
ובאמת התשובה המעודדת והנחוצה לנו כ"כ היא לדעת שזה פתיר! שעוברים את זה!
שאחרי שעוברים את האתגרים הללו, אלו המובנים בתוך מהות הנישואין וגם אלו שלא מובנים אלא ספציפיים לזוג שאנחנו -
או אז הקשר ואהבה רק מתעמקים!
אנו נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!
אנו מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים!
לכן כל כך לא כדאי לוותר על זה! לא לברוח באמצע, לא להישבר, אלא לעבוד על זה. עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה שיהיה לנו מדהים יחד. וזה לגמרי לגמרי אפשרי!
לכן נחסל את אותו מובן מאליו,
נלמד זוגיות,
ונדע לזהות את השלבים השונים בה,
נדע כיצד להפוך את היחסים שלנו מאהבה רומנטית – שכאמור יותר קלה וזורמת בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר, ומאופיינת ב"שלב הרומנטי" של הקשר שבו הדברים נעשים בלי הרבה מאמץ ואפילו מגיעים באופן פסיבי -
*לאהבה מודעת*.
לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.
אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעות .
אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,
אהבה אקטיבית, שהיא ממש פלא היצירה.
אהבה שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.
ההבנה הזו, שאהבה היא לא רק רגש אלא גם בחירה, החלטה.
"אני מחליט שאני במודע בוחר לאהוב אותך אשתי. יום אחר יום."
"אני מחליטה שאני במודע בוחרת לאהוב אותך בעלי. יום אחר יום."
"לא, את לא מובנית מאליה! גם לא אחרי 30 שנות נישואין!"
"לא, אתה לא מובן מאליו! גם לא אחרי 50 שנות נישואין!"
שום דבר לא מובן מאליו. ובטח במציאות בארץ שלנו, שכולם יחיו עד 120 בשמחה ובבריאות, אך כאשר אשתי/בעלי קמים לצידי בבוקר – זה *באמת* לא מובן מאליו!
וכאשר הם משקיעים בי, חושבים עליי, דואגים לי, אוהבים אותי ושם בשבילי – זה הכי לא מובן מאליו שיש!
והדרך אולי הראשונה והכי חשובה לעשות את אותה עבודה של האהבה המודעת היא הזכוכית המגדלת.
לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית -
וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!
לראות את זה
להעריך את זה
להודות על זה.
כי מה אנחנו עושים?
לגמרי הפוך.
שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.
אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.
אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,
להפוך את זה לחזות הכל,
לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר *שהם* דפוקים חלילה,
שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,
בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,
לפרש זאת כ*התנהגות שלנו שנובעת מהמציאות הקשה איתה אנו מתמודדים כרגע* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.
ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!
במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –
אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו
או טרוד
או לחוץ
או מתוסכל
או כואב לו
או קשה לו
בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!
זה לא שהאישיות שלו דפוקה!
כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…
בנוסף,
חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,
להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!
כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו
ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!
אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…
אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…
אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…
אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה! זה התפקיד שלו!
ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.
אז לא!
זה לא מובן מאליו!
היא שטפה כלים!
והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!
והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!
והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה משווע לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי לישון ולקח פיקוד!
זה ל א מובן מאליו!
להעריך את זה
לומר תודה על זה
לראות את זה! קודם כל לראות את זה.
להגדיל את זה.
ואת הרע?
להקטין.
לא להדחיק או להתעלם אבל כן לשים בפרופורציות.
אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.
בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש.
להבין שהשני לא עושה זאת מכוונה רעה או כי לא אכפת לו ממני, אלא כי כרגע ככל הנראה קשה לו עם משהו במציאות. והוא אנושי. בשר ודם.
ונוכל כמובן בהמשך ללבן ביננו את הדברים וגם את הרע הזה ואת החסרונות הללו לפתור בצורה נכונה ומקדמת.
אז נמשיך להתחזק בהבנה
שגם בן זוג שהיה נראה אידיאלי ומושלם לפני החתונה
וגם בת זוג שנתפסה כאידיאלית ומושלמת,
כל אותם בני זוג שממש ענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –
זה עדיין היה *לפני* החתונה!
הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7
עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות
עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו
עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו
עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה
לכן המציאות העכשווית אינה ברת השוואה בכלל!
התכונות האלה שלהם,
אלה שהתאהבנו בהן,
אלה שראינו ומצאו חן בעינינו
אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!
רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!
אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!
וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!
וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!
למשל,
-אם התאהבנו בבן זוג כריזמטי וסוחף
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.
אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?
אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.
-ואם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע
ועכשיו היא "חופרת" לנו בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.
זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים
אז במקום לצבור ולאגור ולשמור בבטן עוד ועוד - נוכל לעבוד על הנקודה הזו ספציפית, ללבן ולפתור אותה בצורה נכונה, מקדמת ומטיבה.
-ואם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.
גם כאן, נוכל לעצור רגע ולהבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע לנו ובזה לטפל. ועל זה לעבוד ולגשר יחד.
-ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו מאוד כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!
גם כאן נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם היא יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.
וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.
תמיד צריך להגיע לשורש
להבין אותו
לקרוא לו בשם
ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח
ואז לטפל בו.
כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.
ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,
– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,
ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו למציאות העכשווית,
לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,
להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,
ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.
אף פעם לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל.
וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.
(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי גם אם יקח יותר זמן!)
*****
אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.
כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,
לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.
וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו,
הרבה יותר לעזור גם לאחרים מניסיון החיים שלו,
הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה,
וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.
אם כך,
נמשיך לחזק אצלנו את ההבנה השורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר,
או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 30 שנים יחד.
ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,
כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –
אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם באמת יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –
מה הם עשו בעצם?
החליפו גבר אחד באחר.
ומה יקרה עכשיו?
גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –
שוב שגרה
שוב הרגשה של מובן מאליו
שוב הרגל
ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור
ואז גם איתו
אחרי שלוש שנים
ועוד ילדים
ועוד 3 שנים –
שוב אותו דבר
ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!
כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,
כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,
כאילו הוא יכול להיות מושלם,
כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית
לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת
להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות
ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…
(וכמובן להיפך גם מצד האישה) -
רגע! זה הרי בן אדם!לא מלאך, לא מושלם, בנאדם.
הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל גם יחד.
אומנם הורגלנו שזה עובד ככה.
ראינו כל ילדותנו ובכל סרטי דיסני שהכל ככה.
שהכל מושלם
שהאביר על הסוס הלבן מושלם בהכל
שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,
אבל הורגלנו לא נכון.
זו לא המציאות.
גם אנחנו לא מושלמות.
גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני
גם אנחנו אנושיות
גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות
גם אנחנו עם השריטות שלנו…
וכמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –
כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.
יש לו את הטוב שלו.
כמו שלך יש את הטוב שלך.
ויש לו את החולשות שלו
כמו שלך יש את החולשות שלך.
השוואות לא יעזרו,
הן גם לא מציאותיות כלל.
וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*
ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.
אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?
ואולי ואולי ואולי.
באמת שאין לדבר סוף.
לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –
הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו
ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –
אז איתו התחתנתי.
ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:
או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –
או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,
לשחרור,
להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,
של שייכות וייחודיות,
של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).
אז את כל זה מפסידים.
החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני
או אשתי היא רינה או דינה –
מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!
היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!
היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,
במודע לאהוב,
במודע להעניק ולתת,
במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –
בכוחנו לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.
4. עוד רעיונות שיכולים לעורר ולהעצים את האהבה, מורכבים בעיקר משני רבדים:
א. להעמיק את מה שכבר קיים.
ב. לחדש ולגוון בדברים נוספים.
למשל, אם עד עכשיו יש לשניכם רגעים של אושר ואהבה בכל תחום שהוא - אפשר להמשיך בזה, להתמיד בזה, להעמיק את זה, ללמוד על זה, להשקיע עוד בזה,
ובנוסף לצד זה אפשר לפתוח את הראש והלב לעוד רעיונות מרגשים וכיפיים יחד.
בין אם זה טיול זוגי, צימר מפנק, בריכה פרטית, סרט יחד, ארוחה מושקעת, השקעה בחיי האישות, בילויים משותפים, טיסה או חופשה חלומית שניכם, לעשות יחד אטרקציות או פעילויות אקסטרים, לרקוד יחד, סנדאות יחד, מוזיקה יחד, לומר אחד לשנייה מילים חמות, מכתבי אהבה גם עכשיו, הודעות משמחות בפלאפון, להתכתב אחד עם השנייה כאילו "מחדש" באינטרנט או מייל וכדומה - יכול מאוד לשמח ולהצחיק ולקרב,
לחבק חיבוק ארוך של דקה שלמה לפחות, להביט בעיניים, להשקיע במסאז'ים או שמנים/ריחות/אווירה וכו',
להעמיק בשיחות נפש אפילו עד אמצע הלילה מדי פעם, לומר אחד לשנייה מהם החלומות שלי, מהם הפחדים שלי, מהם הרצונות והשאיפות שלי ולשמוע מה שלו/ה, לשתף בעולם הפנימי שלי, להתעניין, ויש עוד אלפי דוגמאות - כל זוג יכול לחשוב ולמצוא מה משמח אותו ומתאים לו.
בעיקר לזכור שיכול מאוד לעזור
לתכנן את זה
לחשוב על זה
להשקיע בזה
להתכוונן על זה
להיות במודעות על זה
עם כוונה, עם בחירה שלמה, עם שלמות ועומק - ועצם זה עושה כבר חצי מהעבודה
אז קדימה, לעבודה,
הכי מתגמלת ועם הפירות הכי מתוקים שיש 
