זה לא משהו שנחשב למנומס...

אבל תקתוקי הקלדה ואנשים ששומעים את הנשימה שלהם זה חריג כשמפריע.

זוכרת מבחן אחד שלא הצלחתי להתרכז בו בכלל כי אחת החברות שישבה שולחן לידי נשמה בקול...

לא ברמה של הזעה כמו שכתוב בויקיפדיה

אבל כן ברמה שמרגישה שזה אוכל לי את המוח מבפנים.

היתה לי חברה כזאת בשירות ואני זוכרת שהרגשתי מה זה לא נעים לאכול לידה (היא אחד האנשים שאני הכי אוהבת ביקום אבל זה היה לא נעים)

ד"א זה מזכיר לי את זה שאני מרגישה שאני הולכת ונעשית אינסטניסטית עם השנים וזה מתחיל להפריע לי ולהדאיג אותי שכל דבר קטן מתחיל להגעיל אותי... אולי אפשר להתרגל איכשהו אם מפנימים בראש שזה בסך הכל כך וכך...?

איך אפשר לעבוד על דבר כזה?...

אגב זה מפריע לי רק עם אנשים שקרובים אלי, לא מפריע לי בעבודה או במקומות אחרים...

זה באמת קשה😥

בחיים לא הערתי לאנשים שקרובים אלי...

באמת לא יודעת אם יש לי דרך, זה צליל שכל כך מפריע, לא סתם שיר שמעצבן...

זה היה לך מתמיד או התחיל מתישהו?

אולי תנסי CBT?

אני מאד מחזיקה מהשיטה הזאת

נראה לי שבאמת CBT עוזר יותר אבל לא כזה מבין לעומק

ואם זה סוג של מאתיים מפגשים עם איזושהי יועצת שמנסה למצוא משהו מנבכי נשמתי אז פחות הסגנון😏

ממה שהבנתי זו גישת הטיפול הכי פרקטית כמעט שיש

קוגניטיבי-התנהגותי

אישית לא ניסיתי, אבל יש לי חברה שהיה לה פחד מכלבים והCBT עזר לה ממש

ולעצמי פעם חברה שלמדה NLP ניסתה עליי ואני לא הרגשתי שינוי בכלל היה לי אפילו קשה להתחבר לקטעים מופשטים מדי...

(נגיד האלה שאומרים לדמיין את הפחד, מה הצבע שלו איפה הוא נמצא בגוף אימאלה אני יכולה להתפחלץ מהשאלות הלא רציונליות האלה

אבל לאחרונה אני משתדלת לכבד גם את זה)

אבל אולי אעשה עם זה משהו באמת, תודה!

..

לא כדי שיפסיקו לעשות את הרעשים, זה לא הגיוני לבקש מהם את זה, אבל שיגידו לך לפני שמתחילים להרעיש שתוכלי להתכונן עם אוזניות או ללכת למקום אחר, או אפילו להתכונן לזה נפשית, לפעמים כשזה לא בא בהפתעה זה יותר קל.

וזה שזה רק עם אנשים קרובים - מוכר מאוד, שווה לבדוק אם יש קושי רגשי מסוים עם אנשים ולנסות לעבוד על זה. לי היה ממש קשה עם אמא שלי ספציפית יותר מכולם, והלכנו לטיפול משפחתי וזה עזר לי מאוד, עכשיו הרעשים שלה מציקים לי בדיוק כמו רעשים של כל אדם אחר.

והמון חיבוקים, זה באמת קשה, אני מתמודדת עם זה כבר 10 שנים ונראה שזה פה כדי להישאר וזהו.

כן זה קשוח.

הבעיה העיקרית לדעתי זה שהסביבה שלי לא מאמינה כמה זה יכול לחרפן

אבל תודה ❤️

רק עם אנשים קרובים, ורק פעולות של שגרה- לעיסה, בליעה, שקשוק חלב, מזיגת מים מהקולר וכו'..

וואי זה מטריף..

וואי שקשוק חלב גומר עלייי

לא ניסיתי בעצמי כדי לדווח ישועות, לצערי...

ותבדקי אם אולי את אדם רגיש מאוד, לפעמים זה בא ביחד. (לא שיש טיפול לזה, אבל עצם המודעות חשובה, וגם אפשר לגלות את הצדדים החיוביים שבתכונה הזו)

זה נקרא שעשית חסד?

יש אוזניות מבטלות רעש- אני מסתובבת איתם בימים שהרגישות שלי גבוהה במיוחד- גם ללא מוזיקה באזניים.

ממליצה לשאול ממישהו ולנסות לפני שאת קונה. לי זה לא עזר. 

רק על לעיסות אני מעירה לפעמים, אבל כי זה מפריע לכולם ולא רק לי. (לי הן מפריעות גם כשהן נורמליות)

בכל אופן- אני פשוט קמה ויוצאת/ מפסיקה לאכול ושמה סרטון לטשטש את הרעש (נגיד בסעודות שבת אני רחוקה מהלועסים הרועשים, ואוכלת בדרך כלל רק כשאחרים כבר לא לועסים) אין ספק שזה פוגש אותי המון. מנסה פשוט למנוע מצבים שכאלה מראש במידת האפשר. 

מנסה כמה שפחות להעיר ולהתמודד לבד

אבל אחד למיליון כן נופלת 😏

תודה!

בשאר התחומים אני בסדר ויותר מזה(:

שלום לך מתמודדת יקרה! 

אני כבר שנים מאובחנת עם מיסופוניה ועם השנים זה רק הלך והחמיר. 

לפי מה שהבנתי מהתגובות שלך זה במצב סביר שאפשר לחיות לכן כדאי לך לשקול אם טיפול בכלל נחוץ במקרה הזה. 

אם את מרגישה שאיכות החיים שלך, בסדר ואת יכולה לחיות רגיל רק שפה ושם קצת מפריע אולי טיפול רק יעצבן.

אני אישית התחלתי 2 טיפולים בשיטת CBT והפסקתי תמיד באמצע, זה סחט ממני מדי הרבה רגש וכוח שלא היה לי, העדפתי את הסבל מאשר הטיפול.

לטווח הקרוב זה היה נראה טוב, לטווח הרחוק לא.

הדבר שאת מציינת, שזה רק בקרובי משפחה - מוכר. את הקולות ורעשים שהם עושים חוזרים על עצמם מדי יום כמה פעמים ביום והדפוס הזה ספציפי מעצבן אותך ולכן זה מפריע לך יותר מאנשים זרים.

כמובן ממליצה מאד לדבר על זה עם המשפחה, זה לא נעים אבל את חייבת! את חיה איתם באותו בית וההתחשבות הכרחית! גם את תתחשבי בהם לא כל הזמן 'לתקוע להם מקלות בגלגלים' מה שנקרה, והם מצידם ישתדלו כמה שפחות להיות בסביבתך כשהם אוכלים וכו'. אצלי, בני המשפחה תמיד שואלים אם זה בסדר או אם אפשר או מודיעים שהם מגיעים לאכול פה וכו', ברוב הפעמים אכן אני צריכה לצאת מהחדר וכו' אבל ההרגשה כשאני יוצאת היא עם חום בלב .

כדאי לך לקנות אטמי אוזניים - לי אישית יש כמה דרגות של הורדת דציבלים, מה שמאפשר בחלק מהם לשמוע אנשים מדברים אבל לא את הרעשים שהם יוצרים, כמובן תשתדלי שזה לא יהיה מופגן ומתריס מדי כי זה גם מעצבן. 

אולי תרפיה באומנות תעזור קצת. 

אבל בגדול אין תרופת פלא לצערי, לכן לדעתי התקשורת וההבנה הם המרכיב הכי חשוב לאיכות חיים הכי טובה!

באשר לזה שהמשפחה שלך לא מבינה כמה זה משגע, אולי תוכלי למצוא כתבות או מאמרים נושא לתת להם לקרוא, או לחילופין לנסות להסביר להם בדברים שהם יבינו, לדוגמא אם מישהו לא סובל שיר, מאכל, ריח, מקום או דבר מסוים, אפשר להסביר לו 'כמו שאתה לא סובל ריח של דגים, תחשוב ש50 פעמים ביום מישהו היה מביא לך דג ממש מתחת לאף ולא היה לך לאן לבורח' - בתקווה שהם יבינו.

אבל חשוב מאד לזכור! שימי לב לתחושות גוף שלך, לפני שזה מגיע לסוף (קרה לי כמה פעמים לצערי) אל תתני לעצמך לשקוע בהרגשת חוסר חשיבות או שאר רגשות שליליים!

אז חוץ מהמון הצלחה וכוחות שאני שולחת לך אין לי הרבה מה לתת!

חזקי ואמצי ומאחלת לך ולכל המיספונים והמיספוניות המון הצלחה, ושולחת לכם כוחות!

לא ניסיתי, גם לא שמעתי על זה בכלל...

מה זה? אשמח להסבר

תודה!

תקראי פה לדוגמה

נוירופידבק | סוגים, יעילות, טכניקות העברה ומחקרים קליניים

לפי ג'מיני, יש דברים שבהם היעילות שלו מוכחת והוא נחשב לטיפול מבוסס, וספציפית לגבי המיזופוניה הוא נחשב כטיפול מבטיח אבל לא מבוסס עדיין כי לא נעשו מספיק מחקרים.

אבל חוששת לנסות בלי המלצות אישיות...

התחברתי למה שכתבת, גם לי אין כוח נפשי לטיפולים סוחטי רגש ואכן לא מפריע לי ברמה קריטית.

אפשר לחיות עם זה, ולקח לי כמה שנים להבין שלא כל האנשים סובלים מרעשים ספציפיים כמוני(:

כן מפריע ואפילו מאד מידי פעם, אבל רוב הזמן האנשים בבית לא פוצחים בתחרות הקלדה, רק אחות אחת שמתרגשת מאד מעבודת התואר שלה😏

מסכימה איתך ממש ובאמת אדבר עם המשפחה שלי בפתיחות.

תודה על הכוח והעידוד🙏

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

אבל זה רק מסתיר דברים מהאדם הספציפי הזה

"i don't want to see this"?

או "I'm not interested"?

לזה הכוונה?

(ובאמת לא ידידותי)

יש מקומות שבטעות החשיבו את הספר כספר קודש.

זה במוכר היום כ"ספר חשבון הנפש"?

הספר שהפניתי אליו מהווה להבנתי (ממה שמעתי, לא קראתי את הספר) חשבון נפש של צעדים וממילא יכול לתת כיוון לעצמך של חשבון נפש בנושא עבודה אישית על דברים שהיית רוצה לעשות.

יש כרטיסי שיח טיפוליים למשל 

פעם ראיתי ספר שכתבה מישהי שמשתמשת בכרטיסים כאלה (שהיא עצמה יצרה) ונשמע מעניין מאד, אבל יש גםגורם מטפל, לא יודע אם זה לעבודה אישית

יש זוגיים שלא באמת קשורים לזוגיות אלא להכרת העצמי... אז למשל תעשה את זה להיכרות בין היצר הטוב והיצר הרע, הנפש האלוקית והנפש הבהמית...

יש עוד המון סוגים לדעתי, אני לא מתעסק בתחום אבל יש. מה שכן זה בדרך כלל או לשיח בין שני אנשים, אז לא בטוח מה ה"עצמי" כאן. 

אם סתם משהו למעקב התפתחות אישי - יש לוחות מעקב שונים למעקב אחרי התפתחות בלימוד תורה, קיום מצוות, עבודת המידות. אם זה הכוונה וזה חשוב לך אני יכול לחפש פרטים

מהסוג של ההיכרות עם העצמי, כמו שתיארת.

להעמקה שלי מול עצמי. 

לא זוכרת איך הוא נקרא

מוכרים אותו בדברי שיר ושות'

לואיס היי

קטי ביירון

אקארט טולה

רן וובר

מרים אדהאן

חובת האדם בעולמו (המחבר אינו מציין את שמו - שיטה לעבודה עצמית - מצויין)

עלי שור, הרב וולבה

אפשר לחפש באינטרנט, וגם להקשיב לשיעורים שם.

למשל, אתר "התבוננות פנימית" - ד"ר יחיאל הררי. מומלץ מאוד.

מאמינה שיש חומר רב נוסף 

שלושת הראשונים לא ממש בסגנון שהתכוונתי אליו

הספר שאינני זוכרת ממש מכוון לעבודת מידות

צעד צעד

לאור ספירת העומר, הוא כל יום מציג את אחד הספירותנאו שילוביהן, ומציע תרגול אישי.

ומתלבטת על מי להחיל את הברכה הזו כי יש יותר מידי בחירה 😈

אף אדם שהייתי רוצה להעלים מחיי, ב"ה, אבל הייתי שמחה להעלים את כל שונאי ישראל.

אותי

זקוקים לך!

אמא תהיה קצת עצובה וזהו

אתה (או את?) יודע מי הכי זקוק לך?

הקב"ה!

כי את התפקיד שלך, רק אתה יכול למלא. מי ימלא אם לא תהיה? יהיה בעולם   ח   ו   ר!

אז אנא, תעשה טובה, תיתן  ע כ ש י ו    חיבוק חם וגדול לעצמך....נו...כן. ככה. עם שתי ידיים

חזק חזק עד לגב, ותגיד לעצמך שוב ושוב ושוב:  א  ני   א  ני    א  נ  י

א ו ה ב   א ו ת י!

שמעת?

אוי ואבוי לך אם לא!!!!!

ואחר כך תגיד: הקב"ה אוהב אותי. אני אוהב אותי. ואפשר לתקן!

ואחר כך לך ותקנה לעצמך משהו שאתה אוהב. תן משהו טוב לעצמך. זה לא יפה ככה להתעלל בעצמך, בנשמתך היפה

שמישהו (הקב"ה) החליט להורידה לעולם הזה, לבדיוק המשפחה שלך, העיר שלך, האיפה שאתה.

מה זה?!!!!

חיבקת? עכשיו עוד הפעם!

שלוש פעמים ביום! (רצוי יותר אם אפשר)!  לא פחות!

אנחנו, כולנו, אוהבים אותך. כן, אתה או את נשמה הקשורה לנשמות כולנו. אז אל תעליב אותנו בבקשה עם אמרות כאלה שאמרת!

אני באמת מרגיש כמו חור שחור שמהלך בעולם. ואף אחד לא שם לב.

בעלי שלח לי את זה בדיוק אתמול אז....🤣

אבל מרגיש לי לא נעים

לא נורא עבר לי

תלוי מה הכוונה ב"להעלים"....... אם לא אשמע ממנו לעולם........

אבל לא הייתי מעלימה אף אחד. הייתי אומרת למלאך:  נא להעלים את עצמך, בראש ובראשונה,

ולא להציע עצות "מלאכיות" כאלה יותר....בסדר?   כל טוב לך!

אם הם בחיי, סימן שהם נחוצים לי ואולי גם אני להם....

אבל אחרי מחשבה של חצי שניה, זה לא בוער לי. למדתי לחיות למרות שהוא קיים כאן. 

שיקרא ויגיד שהוא לא הצליח במשימה/ שהוא עוד לא מגיע לזה.

בינתיים העובדה שאין לי תשובה ממנו משבשת לי מלא דברים.

ומצד שלו זה חוצפה שאני מטרידה אותו על זה?

תחתכי, תקבלי החלטה. אם את יכולה להסתדר בלי זה - אוקיי. אם זה חשוב, תעשי מה שצריך

הייתי מתנצלת קלות בהתחלה רק כדי לרכך את זה ואז אומרת מה שאני צריכה ממנו. אם זה חשוב לך, זה בכלל לא משנה שזה טרדה בעיניו. שיבין שיש דברים שחשובים גם לאחרים חח

תקשיבי ככה מהחלטה לביצוע מצדיעה לךך

איך הלך?

אבל הוא גם התנצל ואמר שלא הספיק לעשות את זה

מקוה שקיבלת ממנו תשובה כנה ושהוא הבין שזה חשוב לך

לא. זו חוצפה שהוא לא עונה....

יחד עם זאת, אולי הוא חולה? אולי הוא בדיכאון חורף? אולי קראו לו למילואים?

כתוב ש"בצדק תשפוט עמיתך"....אז אין ברירה, חייבים ללמד זכות. מאוד

ייתכן שאחרי שהוא יסביר, תראי את השתיקה שלו באור אחר.