זה לא משהו שנחשב למנומס...

אבל תקתוקי הקלדה ואנשים ששומעים את הנשימה שלהם זה חריג כשמפריע.

זוכרת מבחן אחד שלא הצלחתי להתרכז בו בכלל כי אחת החברות שישבה שולחן לידי נשמה בקול...

לא ברמה של הזעה כמו שכתוב בויקיפדיה

אבל כן ברמה שמרגישה שזה אוכל לי את המוח מבפנים.

היתה לי חברה כזאת בשירות ואני זוכרת שהרגשתי מה זה לא נעים לאכול לידה (היא אחד האנשים שאני הכי אוהבת ביקום אבל זה היה לא נעים)

ד"א זה מזכיר לי את זה שאני מרגישה שאני הולכת ונעשית אינסטניסטית עם השנים וזה מתחיל להפריע לי ולהדאיג אותי שכל דבר קטן מתחיל להגעיל אותי... אולי אפשר להתרגל איכשהו אם מפנימים בראש שזה בסך הכל כך וכך...?

איך אפשר לעבוד על דבר כזה?...

אגב זה מפריע לי רק עם אנשים שקרובים אלי, לא מפריע לי בעבודה או במקומות אחרים...

זה באמת קשה😥

בחיים לא הערתי לאנשים שקרובים אלי...

באמת לא יודעת אם יש לי דרך, זה צליל שכל כך מפריע, לא סתם שיר שמעצבן...

זה היה לך מתמיד או התחיל מתישהו?

אולי תנסי CBT?

אני מאד מחזיקה מהשיטה הזאת

נראה לי שבאמת CBT עוזר יותר אבל לא כזה מבין לעומק

ואם זה סוג של מאתיים מפגשים עם איזושהי יועצת שמנסה למצוא משהו מנבכי נשמתי אז פחות הסגנון😏

ממה שהבנתי זו גישת הטיפול הכי פרקטית כמעט שיש

קוגניטיבי-התנהגותי

אישית לא ניסיתי, אבל יש לי חברה שהיה לה פחד מכלבים והCBT עזר לה ממש

ולעצמי פעם חברה שלמדה NLP ניסתה עליי ואני לא הרגשתי שינוי בכלל היה לי אפילו קשה להתחבר לקטעים מופשטים מדי...

(נגיד האלה שאומרים לדמיין את הפחד, מה הצבע שלו איפה הוא נמצא בגוף אימאלה אני יכולה להתפחלץ מהשאלות הלא רציונליות האלה

אבל לאחרונה אני משתדלת לכבד גם את זה)

אבל אולי אעשה עם זה משהו באמת, תודה!

..

לא כדי שיפסיקו לעשות את הרעשים, זה לא הגיוני לבקש מהם את זה, אבל שיגידו לך לפני שמתחילים להרעיש שתוכלי להתכונן עם אוזניות או ללכת למקום אחר, או אפילו להתכונן לזה נפשית, לפעמים כשזה לא בא בהפתעה זה יותר קל.

וזה שזה רק עם אנשים קרובים - מוכר מאוד, שווה לבדוק אם יש קושי רגשי מסוים עם אנשים ולנסות לעבוד על זה. לי היה ממש קשה עם אמא שלי ספציפית יותר מכולם, והלכנו לטיפול משפחתי וזה עזר לי מאוד, עכשיו הרעשים שלה מציקים לי בדיוק כמו רעשים של כל אדם אחר.

והמון חיבוקים, זה באמת קשה, אני מתמודדת עם זה כבר 10 שנים ונראה שזה פה כדי להישאר וזהו.

כן זה קשוח.

הבעיה העיקרית לדעתי זה שהסביבה שלי לא מאמינה כמה זה יכול לחרפן

אבל תודה ❤️

רק עם אנשים קרובים, ורק פעולות של שגרה- לעיסה, בליעה, שקשוק חלב, מזיגת מים מהקולר וכו'..

וואי זה מטריף..

וואי שקשוק חלב גומר עלייי

לא ניסיתי בעצמי כדי לדווח ישועות, לצערי...

ותבדקי אם אולי את אדם רגיש מאוד, לפעמים זה בא ביחד. (לא שיש טיפול לזה, אבל עצם המודעות חשובה, וגם אפשר לגלות את הצדדים החיוביים שבתכונה הזו)

זה נקרא שעשית חסד?

יש אוזניות מבטלות רעש- אני מסתובבת איתם בימים שהרגישות שלי גבוהה במיוחד- גם ללא מוזיקה באזניים.

ממליצה לשאול ממישהו ולנסות לפני שאת קונה. לי זה לא עזר. 

רק על לעיסות אני מעירה לפעמים, אבל כי זה מפריע לכולם ולא רק לי. (לי הן מפריעות גם כשהן נורמליות)

בכל אופן- אני פשוט קמה ויוצאת/ מפסיקה לאכול ושמה סרטון לטשטש את הרעש (נגיד בסעודות שבת אני רחוקה מהלועסים הרועשים, ואוכלת בדרך כלל רק כשאחרים כבר לא לועסים) אין ספק שזה פוגש אותי המון. מנסה פשוט למנוע מצבים שכאלה מראש במידת האפשר. 

מנסה כמה שפחות להעיר ולהתמודד לבד

אבל אחד למיליון כן נופלת 😏

תודה!

בשאר התחומים אני בסדר ויותר מזה(:

שלום לך מתמודדת יקרה! 

אני כבר שנים מאובחנת עם מיסופוניה ועם השנים זה רק הלך והחמיר. 

לפי מה שהבנתי מהתגובות שלך זה במצב סביר שאפשר לחיות לכן כדאי לך לשקול אם טיפול בכלל נחוץ במקרה הזה. 

אם את מרגישה שאיכות החיים שלך, בסדר ואת יכולה לחיות רגיל רק שפה ושם קצת מפריע אולי טיפול רק יעצבן.

אני אישית התחלתי 2 טיפולים בשיטת CBT והפסקתי תמיד באמצע, זה סחט ממני מדי הרבה רגש וכוח שלא היה לי, העדפתי את הסבל מאשר הטיפול.

לטווח הקרוב זה היה נראה טוב, לטווח הרחוק לא.

הדבר שאת מציינת, שזה רק בקרובי משפחה - מוכר. את הקולות ורעשים שהם עושים חוזרים על עצמם מדי יום כמה פעמים ביום והדפוס הזה ספציפי מעצבן אותך ולכן זה מפריע לך יותר מאנשים זרים.

כמובן ממליצה מאד לדבר על זה עם המשפחה, זה לא נעים אבל את חייבת! את חיה איתם באותו בית וההתחשבות הכרחית! גם את תתחשבי בהם לא כל הזמן 'לתקוע להם מקלות בגלגלים' מה שנקרה, והם מצידם ישתדלו כמה שפחות להיות בסביבתך כשהם אוכלים וכו'. אצלי, בני המשפחה תמיד שואלים אם זה בסדר או אם אפשר או מודיעים שהם מגיעים לאכול פה וכו', ברוב הפעמים אכן אני צריכה לצאת מהחדר וכו' אבל ההרגשה כשאני יוצאת היא עם חום בלב .

כדאי לך לקנות אטמי אוזניים - לי אישית יש כמה דרגות של הורדת דציבלים, מה שמאפשר בחלק מהם לשמוע אנשים מדברים אבל לא את הרעשים שהם יוצרים, כמובן תשתדלי שזה לא יהיה מופגן ומתריס מדי כי זה גם מעצבן. 

אולי תרפיה באומנות תעזור קצת. 

אבל בגדול אין תרופת פלא לצערי, לכן לדעתי התקשורת וההבנה הם המרכיב הכי חשוב לאיכות חיים הכי טובה!

באשר לזה שהמשפחה שלך לא מבינה כמה זה משגע, אולי תוכלי למצוא כתבות או מאמרים נושא לתת להם לקרוא, או לחילופין לנסות להסביר להם בדברים שהם יבינו, לדוגמא אם מישהו לא סובל שיר, מאכל, ריח, מקום או דבר מסוים, אפשר להסביר לו 'כמו שאתה לא סובל ריח של דגים, תחשוב ש50 פעמים ביום מישהו היה מביא לך דג ממש מתחת לאף ולא היה לך לאן לבורח' - בתקווה שהם יבינו.

אבל חשוב מאד לזכור! שימי לב לתחושות גוף שלך, לפני שזה מגיע לסוף (קרה לי כמה פעמים לצערי) אל תתני לעצמך לשקוע בהרגשת חוסר חשיבות או שאר רגשות שליליים!

אז חוץ מהמון הצלחה וכוחות שאני שולחת לך אין לי הרבה מה לתת!

חזקי ואמצי ומאחלת לך ולכל המיספונים והמיספוניות המון הצלחה, ושולחת לכם כוחות!

לא ניסיתי, גם לא שמעתי על זה בכלל...

מה זה? אשמח להסבר

תודה!

תקראי פה לדוגמה

נוירופידבק | סוגים, יעילות, טכניקות העברה ומחקרים קליניים

לפי ג'מיני, יש דברים שבהם היעילות שלו מוכחת והוא נחשב לטיפול מבוסס, וספציפית לגבי המיזופוניה הוא נחשב כטיפול מבטיח אבל לא מבוסס עדיין כי לא נעשו מספיק מחקרים.

אבל חוששת לנסות בלי המלצות אישיות...

התחברתי למה שכתבת, גם לי אין כוח נפשי לטיפולים סוחטי רגש ואכן לא מפריע לי ברמה קריטית.

אפשר לחיות עם זה, ולקח לי כמה שנים להבין שלא כל האנשים סובלים מרעשים ספציפיים כמוני(:

כן מפריע ואפילו מאד מידי פעם, אבל רוב הזמן האנשים בבית לא פוצחים בתחרות הקלדה, רק אחות אחת שמתרגשת מאד מעבודת התואר שלה😏

מסכימה איתך ממש ובאמת אדבר עם המשפחה שלי בפתיחות.

תודה על הכוח והעידוד🙏

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים

כנראה אתה פשוט גולש על רשת לא חסומה.

לכן חשוב לשים חסימה על המכשיר עצמו, כי אחרת זה מאבד את התועלת.

מוזר מאוד, גם לי לא קרה מעולם.

לגבי יוטיוב- דוקא זכור לי שהם לא מאפשרים תכניים בוטים (כמובן מה שלשיטתם מוגדר ככה😏)

רוב האנשים דווקא מתקשים עם שמות אבל את הפרצוף זוכרים

מעניין

שמות אתה זוכר?

בעיקר אם אני רואה אותם כתובים.

אבל יש הרבה שמות שאני פשוט לא טורח להכניס למאגר.

פרצופים לעומת זאת, כשאני מנסה להיזכר בהם, כמעט כולם מיטשטשים לי

ויש פרצופים שראיתי המון ואף ניסיתי בכל־כוחי לחרוט אותם בזיכרוני ואני פשוט לא מצליח להיזכר בהם

(לזהות כשאני רואה אותם, אין לי בעיה)

בזיכרון פרצופים במחשבה

גם אני (ונראלי עוד אנשים) לא טוב,

אבל אם אח"כ אתה מזהה אותם

זה נשמע סבבה לחלוטין.

כשאני מדמיין

קשה לי לראות בראש את הפנים של האדם

גם אם אני מכיר אותו די טוב

אני חושב שקשה לדמיין פרצופים כי הם דינאמיים (הבעות פנים), לעומת דברים דוממים או אפילו בעלי חיים. ובפרט לגברים שהמוח שלהם אנליטי יותר מטבעו.

נשמע שאצלך זה אולי דרסטי יותר, אבל זה עדיין לא משהו בעייתי.

לרוב אם אני אראה את הבן אדם הנכון אני אזהה, אבל קשה לי לצייר את הפרצוף כשאני לא מולו ואז אין לי בטחון שאזהה.

עושה לעצמי סימנים: לקחתי את העט מההיא עם הסוודר הסגול, הבחור גבוה עם עיניים מודגשות.

באמת תופעה ייחודית

שראיינו באיזה עיתון 3 בנות שיש להן את זה

מסתבר שיש לזה שם
פרוסופאגנוזיה – ויקיפדיה