א. 'מדינה קטנה לעם גדול' של הרב חיים נבון. מקיף בצורה מצויינת את הנושאים והמקורות התורניים שקשורים לדת ומדינה - עם הרבה מקורות שלא הכרתי. מצויין כהפניה למישהו ששאלות מהסוג הזה מעסיקות אותו. הוא גם מאוד מודולרי - גם אם לא מסכימים עם המחבר בפרק אחד, אפשר להזדהות עם הדיון והמסקנה של פרק אחר.

ב. 'בין הכוזרי לרמבם' של הרב שילת. קראתי כשהייתי בישיבה, פותח את הדעת לכיוון שונה מהמטריֶה הרגיל של 'לימודי אמונה' בישיבות. הרב שילת הקדיש המון מזמנו ומרצו לרמבם, כך שהדיוקים שלו בכל מיני מקומות מאירים עיניים

כל פרק עוסק בנושא אחד. בפרק על סגולת ישראל הוא מציג את הגישה המוכרת של הכוזרי - על סגולה וקליפה וכו - ואז שואל "מה הרמבם אומר".

ומראה שאצל הרמבם הכיוון שונה לגמרי. למשל, בסוף הלכות עבדים הרמבם כותב: 'ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל'. כלומר ליהודים יש אופי של רחמנים, *בזכות התורה שחינכה אותנו*. שזה אמירה שונה מאוד.

זה רק נקודה קטנה מהפרק. בסוף התמונה המתקבלת שונה מאוד מהגישה הרווחת ב'שיעורי אמונה'.

(מטריֶה = חומר. חומר לימוד במקרה הזה)

בכל אופן, אכתוב כמה שמות:

סוד הנישואין, סוד הנישואין בפרשת השבוע

ספרי הרב יהושע בכרך

ספרי נעם ונגרובר על ספרי התנ"ך (בסתר המדרגה, השבה משדי מואב, בני בכורי ישראל)

כנפי יונה של הרב חננאל אתרוג (על ספר יונה)

סדרת מכלל יופי של הרב יואב מלכא

90 יום למנוחת הנפש של בת שבע דרגן

הרוקמת במסתרים של אורנת ורנו

תורה סדורה (ספר שמסכם את כל נושאי הפרשות)

רמזי אלול של הרב אייל ורד

יש לי עוד הרבה ספרים על המדף, אבל נסתפק בזה כרגע...

תודה על הרשימה!

פרשת דרכים- מבט ארכיאולוגי וגיאוגרפי על פרשות השבוע

הרב ד"ר יצחק מייטליס

ספר על חשיבות שמירת ההלכה או מוטב תפקידה של ההלכה - "הגדר הטובה" של הרב חיים נבון.

ספר שמתמודד עם טענות של אתיאסטים - "פשוט להאמין"  של הרב ד"ר משה רט. (ויש כמובן את אמונה ברורה של הרב פיירמן אבל הוא מוכר יותר לענד..).

פרשת שבוע + הרב קוק. "עיוני איה" - החיבור עין איה של מרן הרב קוק הינו ארוך מאוד, ואמנם יחסית נחשב לספר קל בהתחשב בשאר הכתבים של הרב, אך ישנן גם פסקאות קשות, ארוכות וכו וכו..

והספר מהווה מפגש עם קטעים נבחרים מעין איה לכל פרשה. (כתב אותו ר"מ בישיבת אורות שאול, הרב גיל דביר).

יאללה מחכה לעוד תגובות..

מצטרף מאוד להמלצה על עיוני איה - שנים לא הצלחתי ללמוד עין איה (למרות שקראתי ולמדתי ספרים אחרים של הרב קוק). בשנתיים האחרונות למדתי את הספר עיוני איה (יש שני כרכים, כלומר שני סבבים של פרשות שבוע) וסוף סוף הבנתי. בדרך כלל גם הייתי מדלג על לשון הרב קוק עצמו וקורא את ההסבר שבספר שכתוב במילים ברורות 🤭

('הגדר הטובה' קלאסי בחוויה שלי. 'פשוט להאמין' חביב)

השוואה. זה מרתק.

למשל, המהרש"א אומר שניצר הרע מגיע מחומריות האדם עצמו, והמהר"ל אומר שזה מגיע מחוץ לאדם מכח מעל השמש.

הכל סביב גמרא בסוכה נא ע"א-ע"ב וקידושין ל ע"ב.

תורת המקרא של הרב גורן (זה על פרשות השבוע).

באופן כללי זה מומלץ, ויש שם לפעמים דברים פשוט מדהימים (נניח מה שהוא כתב בפרשת נח. יש את הספר באוצר החכמה, וזו התחלת הספר ככה שזה פתוח לכולם).

נקודת פתיחה של הרב אמנון בזק (שבעה מאמרים קצרים בכל פרשה שמאירים דברים בפשט).

אולי אני אקח את הרב גורן לפרשן של שנה הבאה. תודה!

נצחוני בני של הרב אמנון בזק

שמיים בארץ של הרב אהוד ברזילי

חרשתא

רומנטי פנטזי חמודילה

אבני ברקת- על פרשת השבוע.

"שמחת תורה" של יורם טהרלב.

ספר מעולה לקריאה בשולחן שבת עם משפחה/אורחים: "שבת לכלל המשפחה"- יש שם נושאי הפרשה, שאלות כלליות, סיפור, "הידעת" וקומיקס קשור- וגם פינה על ההפטרה. 

מהימים שהיה הרב של בר אילן

'אמונה ברורה' - הרב ראובן פיירמן (מתאר ומבאר שאלות באמונה שכולנו שואלים בתור שיח בין תלמידים לרב)

'בסוד התפילה' - גם של הרב ראובן פיירמן (כמו שזה נשמע, על התפילה, מחזק ושופך אור)

'לזמן הזה' - הרב חיים דרוקמן (סובב סביב מעגל השנה לפי חודשים, מאמרים קצרים וארוכים על החגים, אירועים וימים מיוחדים)

'פרשת מלחמה' - הרב אהרן פרידמן (פרשת שבוע שמקושרת לתקופה ולמלחמה)

ועוד...

דיון בפורום על "צניעות במרחב הציבורי בארץ הקודש"

(אני אישית חושב שדיונים על צניעות בפורום מעורב זה לא צנוע, אבל אני לא אנעל שרשור בגלל זה)

הם מביאים פסוקים שבהם מופיע גם 'יד' וגם 'ימין', כדי להראות ש'יד' סתם זה לא יד ימין אלא יד שמאל

למשל, את הפסוק 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים' הם מבינים כך: 'אף ביד שמאל יצרתי את הארץ וביד ימין את השמים'. ואת הפסוק על יעל, 'ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים', הם מבינים כך: היא שלחה את ידה השמאלית ליתד ואת ידה הימנית לפטיש

זו שאלה מעניינת, למה אם כן מדרשים אחרים צריכים ללמוד את זה מהדרשה 'ידכה' - 'יד כהה'

(שחלק מהתנאים לא מקבלים את הדרשה הזאת, כי בתורה מופיע הביטוי 'יד ימינו'. אז רואים שלפעמים יד זה ימין. ולכן הם צריכים לדרוש 'ידכה' - 'יד כהה' או דרשות אחרות

ואילו התנאים שכן מקבלים את הדרשה, אומרים שרק כשכתוב במפורש 'יד ימין' ולא סתם 'יד' הכוונה לימין)

… הרי החיזוק לזה מופיע בפרוש בפסוקים.

לא כתוב יד ימין כתוב ימין לבד.

להבנתי, הגמרא אומרת ש'ימין' ו'שמאל' בהלכה הם לא מושגים מוחלטים כמו היום, אלא פשוט כינוי ליד החזקה וליד החלשה, כל אחד לעצמו

"תנו רבנן - אטר מניח תפילין בימינו, שהוא שמאלו". רשי: "ימין של אטר הויא שמאל לדידיה (=יד ימין של איטר נחשבת שמאל עבורו), הואיל ורוב כחו בשמאלו"

כולם מסכימים שמניחים על יד שמאל (ההלכתית), כלומר על היד החלשה

אחד לומד את זה מכך שכתוב ידך/ידכה/ידיכם, ולא 'יד ימין' או 'ימין'

אחד לומד את זה מהדרשה 'ידכה' = 'יד כהה'

ואחד לומד את זה בהיקש: 'וכתבתם... וקשרתם' - בעזרת אותה יד שכותבים גם קושרים

והגמרא מסבירה למה כל אחד לא למד את זה מהדרשות האחרות

או "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" כדימוי לאדם שאת שמאלו שם על הארץ ואת ימינו טופח איתה על השמים לתקנן

הגמרא שואלת למה חוגגים את טו באב, ונותנת הרבה מאוד תשובות

התשובה הראשונה היא שבטו באב 'הותרו השבטים לבוא זה בזה' - שמאז בנות צלפחד עד חלוקת הארץ הייתה הגבלה מסויימת בנישואים בין שבטים שונים (של בת יורשת נחלה). ואחרי הכיבוש והחלוקה, בטו באב, הם דייקו בפסוקים שההגבלה היא רק לאותו דור ומכאן ואילך מותר

התשובה השניה היא שבטו באב 'הותר שבט בנימן לבוא בקהל' - אחרי שבמלחמת פלגש בגבעה עם ישראל נשבע לא לתת נשים לשבט בנימין, הם מצאו את הדרך שבכל זאת בני בנימין יוכלו להתחתן עם בנות שאר השבטים בטו באב

"אני לא נציגה של הקב"ה 😅 אני חושבת ש... "

"וואלה שאלה יפה. אני רוצה לחשוב עליה"

"יש רבנית שאני מעריכה ואני אוהבת לשמוע אותה, בא לי לדבר איתה על זה, ואם אני אוהב מה שהיא אומרת אני אספר לך אם את רוצה"

לפעמים מתאים להשתמש ב"וואלה שכנעת אותי, מורידה את הכיפה". ואז אחרי שצוחקים המתח יורד ;)

שאנחנו צריכים לדעת הכל, ותמיד?

זה בסדר גמור לומר "וואלה, אני צריכה לחשוב על זה", או "העלת לי נקודה למחשבה, אני אברר, אני אבדוק".

ובכלל, מותר לפעמים גם לומר אני לא יודע.

לא פעם ששואלים אותי זה דווקא גורם לי לחדד אצלי את הנקודה, בין אם במחשבה בין אם בלימוד מחודש על הנושא

הצד שלו לפי הבחירות שלנו.  

הרי קוראים "שמע ישראל" שלוש פעמים ביום, בוקר ערב ולפני השינה, וחוזרים ואומרים את "והיה אם שמוע תשמעו…"

הנחיות כל כך ברורות ופשוטות של הבחירה החופשית שלנו, בני האדם.  

והרי אם לא היתה בחירה חופשית, לא היה את כל העניין של שכר ועונש.  

כנראה שאת מדברת בשפה שמתאימה לשואלים ושזה התפקיד שלך, וככל שאת בוחרת לעמוד שם בלב שלם, חוץ מהמעלה הגדולה של גילוי כבוד ה'  לפעמים תהיה לך עזרה משמים לתת את המילים הנכונות וזה יפה.. וזה באמת משפט קצר וקולע למי שחושב שהאמונה מבטיחה טוב בעולם הזה.

כשאת מלמדת מישהו את מה שהוא לא יודע את מדברת ממקום גבוה ממנו - מהמקום היודע. אין אפשרות לבטל את העובדה הזו אבל אם זה מורגש לא נעים, אולי להיזהר מביטויים מיותרים לאותה עליונות אולי ע"י דיבור שקט ובנחת, וקצת חיוך

ברכות ד,ב:

"דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא. וררבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא".

כלומר, השאלה אם ניתן להגדיר את האישור של פרעה בערב, כגאולה, או שהגאולה היא רק מהבוקר, כשהם החליטו לצאת או יצאו פיזית.

אגב, בצעירותי חשבתי שבגמרא הזו טמונה תשובה לשאלת המשנה למלך, פרק כא מהל' עדות הלכה ד. אתה מוזמן לעיין שם ולהביע את דעתך

מתי היתה ציאה משעבוד מלכויות.

או שמא השאלה אם יש מגדירים גאולה רק אם זה כולל יציאה גיאוגרפית מארץ מצרים (וכנראה יציאה מחו"ל לארץ ישראל השלימה. שכנראה סוכות זה במדבר וחצי האי סיני הוא כבר בארץ ישראל השלימה).

או שמא מתי מוגדרת "גאולת מצרים" . האם ממתי שה' עשה נס בפסיחה ומכת בכורות, כדי להוציא אותנו משעבוד ,  או שמא ביציאה בפועל (ראה מהרל תפארת ישראל חצי השני של פרק נב, שמסביר שם שבשונה משאר הגאולות, עיקר עניינה של גאולת מצרים זה שנהיינו לעם ה' על ידי היציאה, שבזה שה' גאלנו על ידי ניסים משעבוד מלכויות, ה' לקחנו להיות לו לעם. ולכן עדיין יציאת מצרים תהיה הזכרון הראשי גם אחרי שנשתעבדנו לאומות ונגאלנו מחדש.

לעומת שאר הגאולות שהעיקר בהן זה הטובה שקרתה בזמן הגאולה, כלומר היציאה משעבוד מלכויות).

וצריך לזכור שהרישור של פרעה זה רק לצאת ל3 ימים ולחזור. הוא לא שחרר אותנו משלטונו

גם משמעות אחרת, שפרעה באמת שלח אותם לגמרי וכמו שכתוב בפרשת בשלח "ויהפך לבב פרעה ועבדיו.." ומביא על זה בשפתי חכמים שמשמע ששילחם לגמרי (ומתרץ שרצה שישובו רק כדי להשיב את הממון ולכן רדף אחריהם וכך מתיישב ברש"י), וכן על פסוק "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" כתב הרמב"ן שפרעה הסכים בליבו לשלחם לגמרי ולא התכוון מעצמו לרדוף אחריהם ולכן היה צריך לחזק את ליבו.

ומסתמא מרגע שהמלכויות משחררות מעבדות ונשארים תחת מלכות שמים לא שייך לקרוא לזה עוד שיעבוד מלכויות.. 

בנוגע ל-'ולא יתן המשחית' ראיתי שיש הרבה תירוצים במפרשים (הרבה מהם מתאימים גם לפירוש 'והגנתי'). לא כותב כאן כי מעניין אותי מה יענו 

"קפצתי" *על* הפתח להגן עליו ולא "דילגתי מעליו".

שלא כמו בעברית מודרנית שמשמע דילג כמו "צהל פסח על הבית הזה בחן יונס".

כי תחבירית לא מסתדר "ודילג ה' (בעצמו) מעל הפתח (לדלג עליו בהכאתו) ולא ייתן (ה' את המשחית) לבוא אל בתיכם לנגוף".

בעוד ש"והגן ה' על הפתח (ובכך) לא ייתן (ה' את) המשחית לבוא אל בתיכם" מסתדר תחבירית. כאשר המילה את נופלת כמו "ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו" "ולא נתנו אלוקים להרע עימדי".

(אלא אם כן נדחקים ואומרים שהנושא בפועל "ייתן" הוא המשחית ולא ה', והכוונה לא ייתן המלאך המשחית למלאכים הזוטרים ממנו לבוא אל בתיכם. אבל זה דחוק.

או אם נדחקים ואומרים שה' ידלג על הפתח ויורה למלאך המשחית לא להכותו, ובכך לא ייתן לו להשחית. אבל אז לא ברור למה אם ה' עובר בעצמו למה לא הוא מכה אלא המלאך, ולמה בפסחתי כתוב ה' ובנגיפה פתאום רק אז מוזכר המשחית. למרות שמצינו כך ביחזקאל, שכבוד ה' יוצא מהמקדש ומורה למלאכים להכות בעם ואוסר עליהם להכות את מי שהתווה בתו).

כנ"ל "גנון והציל פסוח והמליט" יוצא שפסוח מקביל ל"גנון" כלומר להגן, לסוכך.

גם "פסוחים על 2 הסעיפים" הכוונה קופצים *על* 2 הענפים, לא קופצים מעליהם.

הפירוש "וחסתי" מתקשר עם "והגנתי". במיוחד שהכאת מצרים היא בדין, וה' שורה במידת הרחמים על ישראל כדי שישראל לא יילקו למרות שמצד הדין הם חייבים כליה.

מרגע שיש דעה כזאת בחזל, מאוד הגיוני שבעל ההגדה הלך לפיה

(כבר כתבתי שיש הרבה תירוצים במפרשים על 'ולא יתן המשחית'. רשי כבר הסביר איך הפסוק בישעיהו מסתדר לפי כל דעה, כשלפי הפירוש של דילוג 'פסוח' לא מקביל ל'גנון' אלא ל'והמליט'. בניגוד ל'והגנתי', 'וחסתי' לא מערב בהכרח משחית אחר)

או שמא זה דילג וקפץ *על* (ולא מעל) הפתח, לחוסמו בפני המשחית.

(אני לא בטוח, אבל נראה לי שהרב קוק במדבר שור טוען שלפסוח זה לקפוץ על הפתח לחוסמו, אבל אולי אני טועה).

מעניין. יש עוד תירוצים לגבי "ולא ייתן המשחית" חוץ מה3 שהבאתי (2 מהם כתבתי שדחוקים)?

כן. וחסתי יכול להתפרש ל2 הצדדים, בין אם זה הצד שה' בעצמו מונע מכה, בין אם מהצד שה' חוסם את המכה של המשחית, רק ציינתי למה לחוס יותר מתקשר בעומק לחסימה בפני הדין, אבל זה לא משמע דווקא מהפשט.

אגב זה לא נראה בעל ההגדה, לזכרוני ההגדה מצטטת מדרשים במדרש רבה או מדרש אחר. אבל לא בטוח (וכמובן בעל/בעלי ההגדה בחר מתוך כל המדרשים את מה שהוא חשב)

וכן, יש המון המון תירוצים ל'ולא יתן המשחית' (במפרשים על ההגדה ועל התורה ועוד)

כלומר קופץ *על* הפתח לחוסמו, ולא *מעליו*.

כך טוען הרב קוק. ואז יוצא שגם לדעה של "מדליג" זה "קופץ וחוסם" כמו "השוער קפץ על השער וחסם את הכדור"

לפסוע על ראשי עם קודש = לפסוע מעל ראשי עם קודש

מדלגין על ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל = מדלגין מעל ארונות של מתים

טוען שגם דילוג זה חסימה

ונקדים בע"ה פשטא דקרא מה שנראה לי במה שכתוב (שמות יב יג): "וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם", וכן מה שכתוב (שמות יב כג): "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". שיש לדקדק, כפי הנראה פתרון "ופסחתי" וכן "אשר פסח על בתי בני ישראל", שהכונה היא, שהשי"ת כביכול פסח והפסיק את בתי בני ישראל, שלא נכנס כ"א בבתי המצרים להכות הבכורות ולא בבתי ישראל. ולעניות דעתי, יש להעיר על זה מכמה טעמים.

חדא, דלשון פסיחה שמצינו בכתוב, נראה יותר בביאורו שהכונה במה שכתוב בו פסיחה בצירוף "על", תהיה הכונה שיהיה שורה ובא על אותו הדבר דרך דילוגו, ולא שימנע מלבא שם ויעבור על אותו הדבר דרך קפיצת דילוגו. ולשון רש"י בפירוש החומש בזה צ"ע להבין לשונו. אך מה שנראה מלשון (מלכים א יח כא): "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים", נראית הכונה שמדלגים מסעיף ומחשבה זו לסעיף ומחשבה אחרת, א"כ הנחתם היא על המחשבות הללו, של לד' לפעמים, ולפעמים לבעל להבדיל, א"כ אין פסיחה מתיחסת על מה שיעבור עליו בדילוגו כ"א על מה שינוח עליו.

ועוד יש להבין במקרא, מה היא הכונה באמרו "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים", מהו "במצרים", פשיטא שהיה במצרים?

עוד, סגנון הלשון קשה מאד, שעיקר ההצלה והנס תלוי בהצלה, היה ראוי לומר "אשר הציל את בתי בני ישראל בפסחו עליהם בנגפו את מצרים", כי ראוי תמיד להקדים העיקר.

גם קריאת השם "פסח" ג"כ יש לחקור עליו, כיון שהפסיחה וההעברה אין זה עיקר הנס לפי הנראה, היה ראוי באמת לקרא לשם את הקרבן, קרבן הצלה או פדות וכיוצא באלה, ומה לנו אל סיבת הדבר?

גם צריך ביאור הסתירה הנגלית לכאורה בדברי ההגדה בדרשת חז"ל: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו"' שדרשו "אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח", ובתורה מפורש (שמות יב כג): "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף", גם אמרו חז"ל ש"כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים", אשר מכל זה נראה ברור שהיה על-ידי מלאך שלוח עושה בשליחות אדונו, א"כ מה מיעטו חז"ל?

והנלע"ד, שענין פסיחה זו היה ג"כ פסיחה מבתי מצרים לבתי ישראל, אבל הכונה שהיתה השראת השכינה בבתי ישראל, ופסח ד' והפסיק שלא לשרות בבתי מצרים כ"א בבתי ישראל. וזהו נס גדול, כי מצרים היא מקום טומאה מאד, ערות הארץ, עד שאפילו תפילה לא היתה אפשרית שם, כדברי חז"ל ממאמר משה רבינו ע"ה ([[]]): "כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ד'". וכאן עשה השי"ת לחיבת ישראל דבר גדול, שנגלה בקדושתו במקום ההוא הטמא עד שנקבעה בכל בית מישראל קדושת מזבח להיות ראוי גם-כן להקריב קרבנות, כדברי חז"ל "שלשה מזבחות היו לאבותינו, המשקוף ושתי המזוזות". אך עיקר הנס שהיה בזה, ששינה הקב"ה סדר השראת הקדושה מכפי מה שנהג בטבע הקדושה וחוקה. כי אנו רואים המנהג הקבוע, כשהשי"ת משרה שכינתו וקדושתו ית' במקום, הוא משרה באופן שלא יהיה הפסק בין הקדושה דבר של חול ומכל-שכן דבר טמא, על-כן בחר בירושלים וסביבה ארץ ישראל, וככל סדרי עשר קדושות שהן מוקפות, שכל אחת מקפת את חברתה באין הפסק בינתים. וכאן השרה שכינתו כעין קדושת הארץ וקדושת המזבח בארץ מצרים, ולא היה אפשר כ"א בדרך דילוג וסירוגין רק בבתי ישראל.

והנה ודאי היה זה לצורך, שתהיה דרך ההצלה רק באופן זה, שיהיה שלוח משחית להכות את מצרים, ולא יהיה מבחין בין צדיק לרשע משניתנה לו רשות, עד שהיה צורך שהשי"ת ישרה שכינתו בכל בית של ישראל, ועי"ז לא יתן המשחית לבא אל הבית לנגוף. והלא היו כמה מכות עד כה, וגם שם שם השי"ת פדות בין עמו למצרים, ולא היתה כל ההכנה הגדולה הזאת! וע"כ צריכים אנו לבקש טעם הדבר, שדוקא במכת בכורות היה דבר נחוץ שיהיה בסדר הזה.

לבין "ניתנה למשחית רשות".

אבל הוא מתרץ רק על "ועברתי בארץ מצרים".

לא על "והכתי כל בכור".

או שמא במדרש עצמו כתוב רק "אני ולא מלאך שרף ושליח" ורק בעל ההגדה פירט "ועברתי" אני ולא מלאך, "והכתי" אני ולא שרף וכו'.

לא יודע צריך לראות את המקור במדרש עצמו

שה' הכה בעצמו את הבכורות (ואז לא ברור מה עם המשחית) אז עדיין "פסח" יכול להתפרש בתור "חסם והגן". כדוגמת הגנתו של ה' על משה מפני ה' עצמו "ושכותי את כפי עליך עד עברי"

אני מכיר את הגמרא בעבודה זרה יב, ומחלוקת הרשבא והרן שם, האם מראית עין בעבודה זרה אסורה גם במקום פיקוח נפש. הרמא (יורה דעה סימן קנ סעיף ג) ועוד אחרונים פסקו להקל (והגרא שם החמיר)

אבל אולי יש חילוק בין מקרים שונים. בסנהדרין עד-עה, בסוגיה עם נעמן ובית רימון, נשמע שדווקא בגלל שהוא היה בן נח ולא ישראל היה לו מותר

אני לא מכיר מה אומרים להלכה. אבל בסנהדרין סא נחלקו אביי ורבא האם העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, ולא קיבלו עליו כאלוה ('אלי אתה'), חייב או פטור. וכמדומני שהראשונים שם אומרים שגם לרבא שאומר שפטור, זה כשכבר עבר, אבל לכתחילה צריך להיהרג ולא לעבור... 

אינני מכיר את הסגנונות של הרבנים שכתבת, אבל אני ממליץ בחום על שיעורי הרב פרנקו.

זכיתי ללמוד מהם את הנ"ך כשלש פעמים, ואני ממשיך שוב ושוב (בקצב של שני פרקים ליום, כך שכל שנה מסיימים את כל הנ"ך).

אני שומע את השיעורים הקצרים - 7-10 דקות לפרק - ומאוד נהנה.

יש לו גם שיעורים ארוכים - כשעה לפרק - אבל לא על כל התנ"ך.

חפשו בגוגל "הרב מוטי פרנקו", או באתר של ישיבת הגולן.

יש גם בספוטיפיי וכדו'.

או אם תרצו - תיקיית דרייב עם כל הסדרה:

התנ"ך היומי - הרב מוטי פרנקו, ישיבת הגולן – Google Drive

(יש רק חיסרון אחד בתיקיה הזאת - שהקבצים הם MP4 במקום MP3. אם מישהו ירים את הכפפה להמיר את הכל ולהעלות לדרייב - תבוא עליו ברכה)

בספוטיפי, רב בישיבת  הר ברכה, יותר מסבר את הפשט, שיעורים קצרים

וגם הרב פרנקו מעולה

מחפשת למען האמת משהו עמוק יותר, אם יש...

דרך האפליקציה של "לימוד תנך יומי", אבל זה ממש ממש הפשט. קריאה על הסדר עם הסברים מקומיים ביותר.