אתה לא מכיר זוגות שנשואים עשורים וטוב להם?

וודאי שיש קשיים. גם כרווקים וגם כנשואים.

אבל בסך הכולל- לא סתם הרבה אנשים מתחתנים.

יש בזה הרבה מאוד טוב.

ובזוגיות טובה ונורמלית זה באמת כיף וטוב וממלא, היחד.

גם לא נכון עובדתית.

90 אחוז חיים גרועים יותר?

חצי מתגרשים? לא נכון עובדתית

גם לא נכון שאי אפשר לעשות ילדים לבד מבחינה ביולוגית זה עדיין בלתי אפשרי.

גם לא נכון כי יש מחיר לחופש, יש מיעוט של "חופשיים" אחרי גיל 40 שהם היו מתים שתהיה להם משפחה או קריירה אבל הם התמכרו לחופש והם משלמים את המחיר החברתי של להיות "חופשיים" הרוב המוחלט חוזר לתלם אחרי גיל 20 ומשהו, מקימים משפחות, פוצחים בקריירה ומשמחים את אמא, זה האושר האמיתי, החופש שהוא מתאר בגיל 40 זה מקור לאומללות.

זה שיקוף של עולם ערכי מערבי מנותק משורשים, של אכול ושתה כי מחר נמות. כשאין מוכנות להשקיע, להתאמץ, ליגעת ומצאת - תאמין, באמת זוגיות נראת סוחטת.

כשחיים נכון, כשמבינים שאדם - לעמל יולד, כשבאמת דואגים אחד לשני ומתאמצים לראות אחד את השני - אין דבר שיותר משלים וממלא ונותן שייכות מזוגיות שמתפתחת למשפחה.

גם בתרבות המערבית, רובם המוחלט של האנשים מתחתנים...

לא כל דעה מוזרה היא תרבות מערבית

העלאת על נס דגל החירות.

הרווקות המאוחרת.

הפרוגרסיביות שרואה במשפחה אויב.

אחוזי הגירושים.

עשיית ילד "לבד".

מה זה כל החרא הזה אם לא תרבות המערב על סטרואידים?

וכמה אנשים מנסים באופן אקטיבי להטיף לזה שחתונה זה דבר רע?

מיעוט שבמיעוט.

הפרוגרסיביזם לגמרי תומך בהשמדת המשפחה.

מעצימים את האינדיבידואליזם.

הרבה מאוד באירופה ובארהב בוחרים שלא להתחתן אני לא יודע איפה אתה חי.

לא מיעוט שבמיעוט בכלל.

מרמור והתקרבנות

ויש גם דברים נכונים:

כ50% מתגרשים

אנשים נשארים לעיתים גם כשגרוע להם

ידע מגיע רק מניסיון (ולפעמים ניסיון גם הוא לא מספיק בשביל ידע)

מערכת יחסים יכולה להיות משהו רע (וגם אם היא בינונית היא יכולה להיות דבר מאד רחוק מזוגיות תקינה)

שקר גס.

השקר הכי ברור בכל הפוסט.

מבט מסוים על הסטטיסטיקה

גירושין סטטיסטיקה

זה מספר הזוגות שמתגרשים מתוך אלה שמתחתנים? מה פתאום? אפילו לא קרוב.

האחוזים פחותים

ומי שלא מוכן להסתכן להיפגע לא מוכן להסכים לחיות.

זוגיות היא לא סטטית

כל זוג עובר רגעים שחורים ורגעים מאושרים.

מי שמוכן ללמוד ולעבוד על עצמו ישיג יחס גבוה של רגעים מאושרים לעומת רגעים קשים

עובר רגעים מאושרים

כדי להשיג אותם לא די בעבודה ותהליך עצמי

צריך פרטנר מתאים

לפעמים הוא פשוט לא

מהסיבה שחווה רגע מאושר אחד עם השני

לידה, רגע שקט ונחת עם הילדים

זה רגע של אושר ביחד

אפילו תקווה ביום החתונה שהחיים יהיו מאושרים ביחד

מי שלא חווה שום רגע כזה בשום שלב של הדרך אני בספק אם יש עם מה לעבוד

רגע או חודש או כמה חודשים

של איזשהו אושר

לא יכול להיכנס למשוואה על חיים שלמים

עם מספיק נכונות אפשר להגדיל אותה

קטנות של אושר

זה לא בהכרח פוטנציאל

במיוחד בזוגיות ארוכת שנים

אנשים משתנים

ככל שאדם עושה יותר עבודה עם עצמו

הסטנדרטים שלו עולים

ואז הרגעים של האושר זה פירורים

מול חיים שלמים

אם יש נכונות משני הצדדים

וגם מודעות ויכולת לשניהם

אז אולי

אם זה רק מצד אחד

זה רק עוד פער לרשימת הפערים

אמר רבן שמעון בן גמליאל שלא היו ימים שמחים וטובים לישראל כמו ט"ו באב ויום הכיפורים, משום שבימים אלו היו בנות ירושלים יוצאות בבגדים לבנים שאולים כדי לא לבייש איש, רוקדות בכרמים ומוצאות את בני זוגן.

אולי הבן אדם לא גר בירושלים?

וגם אם נכון.

אין עצה ותבונה נגד ה'

שגילה דעתו שזה טוב להתחתן.

ואמר "לא טוב היות האדם לבדו"

ומכלל לאו אתה שומע הן.

ומתפרש כאיסור הלכתי.

"שלא לישב בלא אשה".

אנחנו לא יכולים לחלוק על ה'

גם אם הוא שלח אותנו לשדה מוקשים

של סיכויי הפסד של 90%

שנקרא "זוגיות"

הוא באמת לא ראה בחייו שום מודל זוגיות מתפקד? אפילו אחד?

ההורים שלו? חברים? הוא עצמו?

זה בעיקר נראה כמו דיבור מתוך כאב רגשי, ולא איזו התעמקות פילוסופית בטבע האדם.

ברור מאליו שמי שיש לו את התפיסה הזו לגבי זוגיות, לא יכול בהגדרה להיות בזוגיות מאושרת. זה למה אני ממש לא אוהבת את הבדיחות "נישואים זה כלא" וכל השטויות האלו. שפה ותפיסה משליכות על ההתנהגות בפועל. מי שבא מתוך נקודת הנחה שנישואים זה דבר אפשרי ודורש כבוד ההדי ועבודה על הקשר, יהיה הרבה יותר מאושר לא רק בזוגיות אלא גם בכל החיים שלו. זה דורש עבודת המידות שאנשים מהסוג הזה לא ששים לעשות.

ולא סתם מבחינה תורנית "קשר קליל ולא מחייב" זו זנות לכל דבר. להפריד את האינטימיות ממחויבות והתיחסות מכבדת לכל הרבדים באדם שמולי ולא רק הגוף, זה דבר מבזה לכל המעורבים בעניין.

זה הגיג של אדם מתוסכל, פסימיסט, לא-מדעי בעליל, שחי במעגל חברתי אומלל.

מה הסקרים אמרו על זוגיות מוצלחת לפני 30 שנה? מסקנות אחרות לגמרי.

מה החרטה הכי גדולה של אנשים עריריים לפי הסקרים? מסקנות אחרות לגמרי.

לרב חיים נבון יש המון מה לומר על זה.

כי בגישה כזו - אין הרבה סיכויים שהוא יצליח לנהל זוגיות מאושרת.

אני בעיקר מרחמת עליו... ומאוד מקווה שרוב קוראי הפוסט הזה יודעים את האמת - שבהחלט יש זוגיות טובה ומגדלת ונעימה, שעדיפה על פני כל בדידות שהיא.

(ואני יודעת שאי אפשר לקחת מדגם מייצג מאדם אחד - אבל אני באופן אישי מכירה הרבה יותר זוגות נשואים מאשר גרושים, והם נראים כולם חיים באושר ובשמחה על הבחירה להתחתן.)

– סטטיסטיקות גירושים הן בעייתיות כי למיטב ידיעתי אין ממש מעקב אחרי כמה מתוך הנישואים נגמרים בגירושים. כמובן משתנה ממדינה למדינה.

לדעתי הדרך הטובה יותר לחשב היא דווקא לפי כמות אנשים מתגרשים מתוך 1000 נשואים בשנה * טווח זמן.

בישראל זה בערך 2 מתוך 1000 של אוכלוסיה כללית ובערך 65% נשואים אז 2 מתוך 650.

תריץ כפול 40 שנה נניח מגיעים למשהו כמו 12% נראה לי?

לא הכי מדויק אבל נראה לי שזה נותן תמונה בערך, אז אפשר לתת לזה בערך 20%.

ממחקר אחר שבדקתי בערך 80% מהזוגות הנשואים בארה"ב מדווחים על סיפוק גבוה (לפחות בינתיים...) אם נוריד את אלה שמתגרשים בסוף זה יורד אבל סך־הכל סטטיסטיקה די בסדר.

מבין הקבוצות, אלה שאינם בזוגיות ורוצים להיות, מרגישים רמת סיפוק הכי נמוכה. אחריהם אלה שבזוגיות גרועה (סטטיסטית...), אחריהם אלה שאינם בזוגיות מרצון, והכי למעלה אלה שבזוגיות טובה.

דעתי האישית:

א' זוגיות כן או לא אני חושב שזה משתנה מאדם לאדם. אם מישהו נורא מעריך אוטונומיה, יש לו סיפוק מהקריירה כו' אולי חברים (או שאינו מרגיש צורך בהם) אז הוא נמצא במקום אחד. וגם אם הוא לא יהיה בזוגיות אז זה לא כזה נורא. יש אנשים שממש מתחרפנים להיות לבד וכל היום בדיכי למה הם ישנים לבד ואף־אחד לא בבית ואין מי שיפגוש אותם כו'. אז אין כל־כך מה להשוות בין שתי האוכלוסיות האלה.

ב' אני לא יודע בדיוק מאיפה ההסתכלות הזאת באה אבל הרבה אני רואה התייחסות לזוגיות כאל קזינו. כלומר משחק שרירותי של מזל/הסתברות או שניצחת או שאכלת אותה. כשלמעשה זוגיות זה דווקא אחד הדברים שהם הכי תלויי agency. כאילו זה ליטרלי תלוי במה אתה עושה מההתחלה (בחירת מועמד) ועד הסוף. וכל האינטרקציות היום־יומיות תלויות נטו ב־agency שלך, ביכולת פתירת הבעיות/דיפלומטיה/וכן הלאה שלך. אפשר להתחיל בקטן ועם הזמן להשתפר, בדיוק כמו בעבודה. זה ש־80% מהאוכלוסיה בארץ עובדים במגזר השירותים לא אומר שיש 80% שאעבוד במגזר השירותים. יש 100% שאעבוד בעבודה שאבחר לעבוד בה. אני יכול להיות גם חקלאי או ביולוג ימי. אז כאילו ברוב המקרים זה לא ש"אכלת" אותה אלא יש עוד המון דברים שאפשר לעשות בדרך.

ג' בסופו־של־ּדבר כדי שזוגיות תעבוד צריך לבוא עם תשתית מסוימת, אם מלכתחילה לא מוצאים כל־כך ערך חיובי בזוגיות ומעדיפים "חיים קלים" ובכן מה לעשות? מי שלא אוהב פיצה ולא רוצה לבזבז כסף, למה שיבזבז כסף על פיצה?

ואף יותר מכך.

לילדים הנפלאים והאהובים שלי להיות בזוגיות.

'עצמאות אוטונומיה וחופש' אלה מילים חשובות, אבל ממש לא תכלית החיים.

עצוב לי על מי שמוכן להקריב את כל הטוב שבחיים על מזבח הצורך בחופש.

זה נכון שבחתונה (ובטח בלידת ילדים) אתה מוותר על חלק מהחופש שלך, אבל אתה זוכה בדברים ששווים הרבה יותר.

מאחלת לכותב התפקחות נעימה.

התרבות הזאת כבר נכשלה

בקצרה: אין הדבר תלוי אלא בי.

בהרחבה: כותב הפוסט המובא יוצא מנקודת הנחה מאוד מאוד עצובה וגם מאוד מאוד שגויה.

אולי הוא כותב מכאב אישי, אולי מכאב סביבתי שפגש, אולי מפחדים או חששות, אולי ממידע מוטעה, ואולי משהו אחר בכלל.

אך בשורה התחתונה - הדברים הללו הם סילוף מוחלט של האמת.

ויתר מכך, אפשר לטעון את אותו עיקרון ה"חופש" "אוטונומיה" "עצמאות" על כל דבר שמצריך עמל כלשהו.

אפשר לטעון אחד לאחד על ילדים.

הרי כאשר אדם מביא ילדים לעולם - הוא בהכרח נפרד מחלק מסוים באוטונומיה, חופש, עצמאות (כמובן שזה משתפר ככל שהם גדלים, וכמובן שיש עוד המון הסתעפויות ודקויות כאן, אבל באופן כללי).

אז מה, אדם לא יביא ילדים? העולם יקרוס לתוך עצמו?

אפשר גם לטעון את כל הנ"ל על עבודה.

הרי כל יום לקום מוקדם וללכת לעבוד כדי להביא כסף ולחם ודברים לעצמי (אם אני רווק או רווקה) זה חתיכת ויתור על "חופש" / "אוטונומיה" / "עצמאות" - שוב במובנים והסתעפויות שקשורות לעבודה.

אז מה, אדם לא יעבוד ויגווע ברעב?

הכל בשם הערך המעוות הזה של "לא צריך להתאמץ. צריך רק חופש, אוטונומיה, עצמאות. אפשר להקצין ולומר שצריך רק לשבת בלי לעשות כלום כל היום ורק להנות וזהו"?

אז לא.

אדם לעמל יולד.

וזוגיות היא העמל עם הפירות הכי הכי הכי מתוקים ומפרים שיכולים להיות בעולם.

הזוגיות והנישואין בפרט הם פשוט מערכת שטומנת בחובה פוטנציאל הכי עצום שאפשר לגדילה ולצמיחה של האדם בפני עצמו ושל הזוג כזוג.

אמר זאת ד"ר דיוויד סנארש, חוקר זוגיות מפורסם, שהנישואין הם המעבדה הטובה ביותר לגדילה של האדם.

וזה באמת כך.

זה נכון שיש בנישואין פוטנציאל לשיחזור פצעי ילדות שלנו, יש שם עומק עצום ולא סתם אנחנו בוחרים אחד בשנייה,

אבל דווקא מתוך כך וגם בהמשך ובנוסף לזאת - הדבר הכי משמח ומפעים שקיים בעולם - שהנישואין הם הם עם פוטנציאל הריפוי, התיקון, הגדילה, והצמיחה הכי הכי עצום שלנו!

אנחנו יכולים ללמוד זוגיות

להבין שבאמת זוגיות היא לימוד

ללמוד מה עושים כאשר נתקלים בקושי, באתגר, במשבר זוגי, במשבר אישי, בפערים, בקונפליקטים, בריבים, במטענים, בצלקות?

ללמוד איך להיות בנפרדות בתוך הביחד ואיך להיות בביחד בתוך הנפרדות,

ללמוד ויסות עצמי וויסות זוגי,

ללמוד תקשורות מקרבות,

ללמוד את עצמי עד הסוף

ללמוד את השני/ה

ללמוד כלים רבים ותובנות רבות וידע רב

שכולם יעזרו לנו גם להיות זוג חזק וגדול וצומח יותר

אבל לא רק, וזה הפלא הגדול שלא נגמר! זה באמת באמת מפעים ומרגש איך הקב"ה בחוכמתו ברא זאת, ממש מה רבו מעשיך ה'

כי פוטנציאל הגדילה והצמיחה היא גם של האדם עצמו. ממש האיש בפני עצמו, האישה בפני עצמה, והזוג שהם.

אני ממש יכול להיות אדם טוב יותר,

מפותח יותר,

גדול יותר,

צומח יותר,

ממש להרחיב את כוחות הנפש שלי,

ממש להיות הגירסא היותר משודרגת של עצמי -

וכל זה מעצם היותי נשוי או נשואה. מעצם היותי עובד על עצמי, על הקשר, מתפתח וצומח ללא הרף.

והשמים הם הגבול ביכולת הצמיחה שלי כאדם!

וכמו שיש כאבי גדילה

או צירים שמובילים ללידה

או כאוס ותוהו לפני ה"בראשית ברא" - לפני הבריאה החדשה

כך גם מעבר דווקא דרך הקושי יכול להגדיל אותנו ממש ממש.

ואדרבא,

ככל שפוטנציאל הטוב גדול יותר - כך גם העבודה והשקעת האנרגיה עליו.

לדוגמא פלא החיים שזה תינוק.

צריך 9 חודשים לסחוב אותו, לידה שהיא טראומתית לגוף ולנפש, גידול סיזיפי ואינטנסיבי, לא לישון בלילה, אחריות 24/7 ומה לא...

אבל איזה פלא עצום זה תינוק! אדם! ליצור אדם!

כך באותו עיקרון ממש גם עבודה והשקעת אנרגיה, פניות, זמן, מרחב, מקום, מחשבה, מאמץ, כיוונון, לימוד בזוגיות שלנו עצמה.

*כי* היא כזאת עצומה.

אז באמת שמי שיקבע איך הזוגיות שלו תיראה

זה הזוג עצמו

הזוג עצמו וכל אחד מחלקיו - האישה עצמה והאיש עצמו.

גם אני

גם אשתי / בעלי

וגם הקשר שלנו, הביחד שלנו

אלו 3 רבדים שחשוב מאוד לפתח ולהשקיע וללמוד אותם - את עצמי, את השני/ה, ואת הביחד.

וכמובן הכל מאיתו יתברך שהוא השותף השלישי וממנו הכל

* שולחת וממשיכה בהודעה נפרדת הרחבה נוספת כדי לא להעמיס.

הדברים שכתבתי קודם וגם על המהות הזו של הנישואין עצמם.

האמת האמת שאין דבר יותר יקר מהאהבה הזו שבין איש לאישתו,

שבין אישה לבעלה,

שממשיכה וצומחת *ומתגברת* וגדלה ככל שהזמן עובר, ולא להיפך.

כמובן שזו עבודה. אבל זו עבודת חיים.

עבודה אהובה ויקרה מאין כמוה.

עבודה שמגדילה גם אותנו בתור האדם הפרטי שאנחנו

וגם את הזוג שאנחנו

עבודת המידות

עבודת הלב

וגם עבודת השם כמובן.

יש בתוך חיי הנישואין סוד גדול מאוד ופלא גדול מאין כמוהו שבכוחו ומתוכו אפשר להגיע לכך.

כמו שאמר לנו הקב"ה בתורתנו הקדושה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

ויש בדברים עומק אדיר ובאמת פלא אדיר.

השאלה הזו "מדוע בכלל כדאי להתחתן?" היא שאלה משמעותית וכדאי לעיין בה.

חשוב מאוד שנזכיר זאת לעצמינו, לבית הפרטי שלנו, למקדש שלנו.

אז מדוע בעצם מתחתנים?

כותבת כמה סיבות עיקריות, כמובן שיש עוד:

1. הולדת ילדים למסגרת ברורה, יציבה ומבורכת – טוב לנפשם של הילדים וההורים כאחד. מחויבות אמיתית ועמוקה לנצח.

2. איחוד נשמות במובן המילולי פשוטו כמשמעו – תחת החופה הופכים לאדם אחד שלם. חצי נשמה של האיש והחצי השני של האישה – יחד אדם שלם.

3. פיתוח האישיות ותיקון המידות – נהיים בעצמנו בני אדם יותר טובים. תמיד צריך להתחשב בעוד אדם, בזולת, זה משכלל אותנו ומגדיל אותנו.

4. שייכות - נישואין מעניקים לבני הזוג שייכות אמיתית זה לזו. מרגע שעמדנו תחת החופה - הוא האיש שלי. אני האישה שלו.

כמו שבעתיד ב"ה הילדים שלי יהיו הילדים שלי ואני אמא שלהם - שייכות. עמוקה, בסיסית, יציבה ומקיפה.

המקום הזה של השייכות גורם גם לכך שהזוגיות שלנו תיהפך למשהו חי ויציב, למשהו בטוח ונצחי. ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי - בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שאנחנו שייכים אחד לשניה לכן עם כל ההתמודדויות והאתגרים שיגיעו (ויגיעו, לכולם) - נצא מאותה נקודת מוצא בסיסית - אני שלו והוא שלי. אני והוא זה לנצח. מכאן נשאל את עצמינו - ואם קשה/מאתגר - מה עושים? ויחד נחשוב על פתרונות,

ולא חלילה נצא מתוך נקודת מוצא של "האם זה זה?" (גם אחרי שעמדנו תחת החופה הכוונה! ברור שלפני כן צריך לשאול את השאלה הזו!) - כי אז עצם שימת סימן השאלה המרחף הזה מעל הזוגיות שלנו יכול בעצמו לגרום לנו על כל קושי או התמודדות להרים ידיים או לשאול את עצמינו "זה בכלל זה?! אולי לא בחרתי נכון?!" ואז מאוד קשה לעבוד ולפעול לשיפור הזוגיות והעמקתה מתוך נקודת מוצא כזו... 

5. כמובן רצון - כאשר מוצאים את האחד/האחת, הלב כבר אומר את שלו,

רוצה לחיות יחד, לגדל ילדים יחד, להזדקן יחד, לבנות בית שלם, לבנות משהו עמוק שאחד + אחד שווה הרבה הרבה יותר, ליצור אחדות מופלאה ואפילו שמימית וניסית וכן הלאה... הרצון הזה יכול לבעור גם בשכל גם ברגש וגם בגוף,

וכמובן שע"י הנישואין אנו ממלאים את רצון ה' ולא רק את הרצון שלנו.

מעבר לכל הסעיפים הנ"ל,

לי אישית התשובה לשאלה "למה בכלל להתחתן?" היא "איך אפשר שלא להתחתן?"

מכ"כ הרבה סיבות,

עבורי זה עיקר החיים,

רצון לחיות בשלמות בכל המובנים עם בן/בת הזוג,

גידול ילדים למסגרת יציבה בטוחה וחמה - בשבילם ובשביל ההורים,

מסגרת שמאפשרת פיתוח האישיות/עבודת המידות בצורה הכי מקסימלית עבור כל אחד מבני הזוג,

מסגרת שמאפשרת לשני חצאים של נשמה להפוך ממש לנשמה אחת (כן, הכי קלישאתי, והכי נכון)

מחויבות שלמה,

אפשרות להיות נאהבים ולאהוב עד הסוף,

מסגרת שמממשת בפועל את רצון ה' והידיעה הברורה - שאם כך אמר הקב"ה, זה שברא אותי ואת העולם - זה הכי טוב עבורי, ולו רק בגלל שהוא מכיר אותי הכי טוב ו"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

וכבר אדם הראשון שאל את אותה שאלה את עצמו ולבסוף קבע "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי... על כן יעזוב איש... ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

- ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

- ולגבי ההחלטה להתחתן עצמה - אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה.

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך! -

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

בהצלחה רבה

ויש לי דעה חתולית בנושא.

ראשית המסקנה בסופו־של־דבר בנויה על הר של אקסיומות שמן־סתם מולידות אותה בהכרח. וייתכן שהן מובנות מאליהן כמו אקסיומת הזהות אבל ייתכן גם שלא? אפשר להאשים את הספקנים בסופיזם מנותק אבל... זה בערך מאפיין הדור. חברה דינמית, אנונימית, ערכים לא־מוחלטים, אינדיבידואליזם, כו', התוצאה היא שנקודת המוצא של ה־מודערנער מענש לא בהכרח מכירה באף־אחד מהערכים המובנים מאליהם לכאורה וגם לא ממש מבינה מה הם אומרים או במה הם קדושים.

– גדילה צמיחה והתפתחות – מה זה אומר? מה זה אומר "לצמוח"? במה זה נמדד? אוקיי, נניח שנמצא כמה מדדים (קצת שרירותי). למה אי־אפשר להגיע אליהם לבד בעצם? האם הנשואים בהכרח צומחים גדלים ומתפתחים או שהמציאות הרבה יותר אפורה ובנאלית למעשה? ונניח שהכל נכון, למה צריך בכלל לצמוח ולגדול? מה זה משנה אם בוחרים להיות עץ גדול או פרח קטן? מלומד זקן או puer æternus? מה זה משנה עד־כמה אני "משודרג"? מה זה אומר בכלל להכיר את עצמי? אני צריך כל הזמן לחטט במעמקי נפשי? מה אם אין לי באמת צלקות משמעותיות לחטט בהן? או שאני מעדיף לחטט בהן לבד, בהצלחה מרובה?

– ביטחון ושייכות – האם אי־אפשר להשיגם בדרכים אחרות, בטוחות יותר? עבור האדם העצמאי, מה יותר בטוח מהשקט והשלווה של הבית הריק? לעומת בית כאוטי ובלתי־צפוי, כל רגע משבר ואתגר אחרים? ימים שבהם עדיף כבר לברוח אל העבודה במקום ממנה? מה בדיוק מעניקה הזוגיות, מלבד פנטזיה – או פרשנות דיעבדית של המוח שלנו ביחס לסידור כזה או אחר של מולקולות במרחב (אם לקחת את זה לקיצון האחרון)?

– איחוד נשמות – חוץ מהיות זה מיתוס מגניב (לא במובן השלילי: מיתוס כאגדה מכוננת, רעיון מפטיזי), אממ... האין זה קורץ למי שזה מלכתחילה קורץ לו? כמו נבואה, או אמנות, נראה שהארכיטיפ מדבר אל אלה שהוא מדבר אליהם, אבל אפשר לראות כיצד אצל רבים, הרעיון הזה לא אומר דבר. לא מתוך ספקנות ניהיליסטית קיצונית, אלא פשוט כי זה לא מובנה אצלם. למה שאחפוץ להתאחד עם נשמה אחרת? לא מספיקה לי נשמתי שלי? אני בכלל מרגיש חסר? למה אני צריך שיגידו לי שאני חסר וחצי, כשאני ממש לא מרגיש ככה?

בקיצור איני בא להיות סנגורו של השטן אבל אני חושב שהמחשבה המקורית אינה באה מתוך סילוף או מרירות (הכל יכול להיות) אלא מתוך מערכת שאינה מושתתת על אותם עקרונות, ואיני רואה כיצד ניתן "להשתיל" עקרונות כל־כך מסובכים במערכת שבה הם אינם.

מעניינת

בתהיות

במסקנות

ביכולת חשיבה עצמאית שכ"כ חסרה לפעמים

שמעתי כל־כך הרבה רווקים שמדברים על הרעיון של איחוד נשמות ו"חצי שני" כמובנים מאליהם, "ברור שאני רוצה להרגיש שייך / שלם כו'" והתגובה הראשונית שלי היא תמיד: "מה?"

אולי באמת יש לי אופי של חתול ספקן קיצוני או משהו. נמצא בשולי החברה ולא קונה ממנה כלום. אבל גם ככל שניסיתי להבין את הדברים האלה, אני מבינם פחות ופחות.

נגיד כל הקטע הזה של גדילה. יש מלא, מלא זוגות לא בוגרים. או שהנישואים שלהם לא בנויים סביב גדילה אלא סביב האפור הבנאלי. או שהפוך: דווקא המסגרת הזוגית יוצרת איזה echo chamber, איזו ברירת מחדל, מעין מקום התחלתי שאליו כל־הזמן נסוגים, דווקא כגורם מעכב גדילה (כמו: "אנחנו נגד העולם" ילדותי כזה). או בעלים עצלים ונשים עצלות שמפילים את הכל על הצד השני? ויכלו לצמוח וללמוד הרבה יותר כישורי חיים לבד? או למשל כל הקטע של עבודת המידות, כאילו נולדנו בשביל באדיבילדינג רגשי. למה? מה העניין לשים את עצמי ביחד עם אנשים מעצבנים כדי שאחרי 30 שנה אלמד לא להתעצבן (אחרי ששחקתי לעצמי את כל העצבים), במקום פשוט לחיות בנחת ובשלווה ולדבר עם חתולי רחוב ידידותיים? כאילו, נראה לי ש־99% מה"אתגרים" שבשבילם צריכים את כל ה"צמיחה" הזאת, נובעים מהזוגיות מינה ובה (קושי עם הילדים מחלות במשפחה נכויות קשיים פיננסיים אי־הסכמות הצבת גבולות כו' כו'). ואם כל הקטע זה למידה, נראה לי שיש בערך אינסוף דברים שאפשר ללמוד בעולם? לדוג? לבשל? עריכת דין? כימיה? ראיית חשבון? אנתרופולוגיה?

ולגבי קשיי החיים, האין זה הרבה יותר קל להתמודד איתם לבד? כשאין מערכת שלמה שתלויה בך? שלא מאפשרת לך "לקחת חופש" (מהאישה, מהילדים)? שהכל תלוי בך, שצריך להעמיד פנים ולחייך ולזייף כל הזמן? שמצפים ממך כל הזמן? אכלת יום נוראי בעבודה עכשיו בהצלחה עם הטנטרומים של הילדים, אשתך גם ככה חסרת סבלנות, וכולם קפיצים מתוחים? להירדם בקושי באחת בלילה כדי לקום בחמש בבוקר לארגן את כולם, יום אחרי יום, עד שהנשמה נשחקת? לא? לעומת האפשרות אחרי העבודה לנסוע לים, לצעוק את העצבים החוצה, ללכת לישון בשמונה בערב ולחלום חלומות מתוקים עד הבוקר?

שוב, כל־הכבוד לעוסקים במלאכה ומי שזה אינטואיטיבי עבורו, ואשריהם עבור קיום העולם... אבל זה באמת נראה מוזר מהצד.

אם כי גם נזירים בדרך כלל יחיו בקהילה ולא יתבודדו. היצור האנושי צריך את זה. אם כאן יש הסכמה, הרבה יותר קל להגיע למשפחה.

ואיני מסכים איתה כל‏־כך.

אפילו אם כן, יהיה זה ברמה של מנעד החל בסכיזואידים טהורים כלה באנשים תלותיים אבל המנעד באמצע הוא כה־רחב, שאני לא מבין איך אפשר לדחוס את כולו לתוך מערכת של משפחה.

אני חושב שזה שאלה די עובדתית של סטטיסטיקה ומדע, אבל גם של ניסיון מצטבר של האנושות.

אלא אם כן אתה מדבר על משהו אחר.

המין האנושי נוטה להיות חברותי, עם מנעד רחב למדי. מעט מאוד אנשים סכיזואידיים (אבל לא unheard of) והשאר איפשהו על המנעד.

מערכת משפחתית פירושה להיות דבוקים לחברה 24/7, ליותר מאדם אחד, באופן מאוד אינטנסיבי.

גם אם אנשים זקוקים לחברה, המרחק בין "אנשים צריכים חברה במידה משתנה" לבין זה, גדול.

ואמנם, לרוב בני האדם זה מסתדר, אך אני יכול להבין מדוע לחלק זה לא כזה מעניין או קורץ.

אנחנו אף פעם לא מדברים על קצוות ושוליים. אותם נפטור מהסיפור הנורמטיבי.

נכון, שיש הרבה פעמים שחיקה והרגשת הישרדות בנישואין ומשפחה, ועדיין אלו החיים, ושם המקום להגשים את עצמך באמת.

הטענה שעדיף להסתכל על החיים מהצד, "בלי ששום דבר יפריע לך באמת", דומה לטענה שעדיף לא לחיות בכלל חלילה, כי יש הרבה קשיים ושחיקה בחיים...

מסכים, שגם בנישואין עצמן חשוב לשמור על נבדלות, ושכל אחד יקח אחריות על החלק שלו וכו'.

מה זה בדיוק אומר "להגשים"? במה אני "מוגשם" יותר אם הלכתי דווקא בדרך הזאת? ולמה אני צריך להגשים את עצמי? ב"הסתדרות בזוגות" כמו שעשו כבר מיליארדים לפני ויעשו מיליארדים אחריי, חלקם בהצלחה מרובה יותר חלקם פחותה יותר? יש לזה בכלל משמעות בהסתכלות הרחבה?

סורי, זה אבסטרקטי מדי בשבילי.

ולא אמרנו בסוף ש"טוב לו לאדם שלא נברא"? אלא שאם אנחנו כבר כאן, ננסה לעשות את מה שאפשר לעשות.

על פי הזוהר, וגם הגמ' אם אני זוכר נכון.

עכשיו שנבראנו, עלינו לחפש דרך לחיות את החיים המלאים כאדם שאינו חצי גוף.

אגב, "ההסתדרות בזוגות" היא משהו שקיים בטבע בהרבה דברים, ידיים ורגליים, 2 הורים (ילד שגדל להורה אחד בלבד, הרבה פעמים חסרים לו דברים בהתפתחות, אא"כ משלים אותם במקומות אחרים).

מרגיש שיש בזה משהו בסיסי במציאות ולא סתם מוסכמה לא רציונלית.

לא ראיתי שילדים להורים גרושים / הורה אחד מהותית יותר גרועים מאשר כאלה שגדלו לשני הורים, הכל תלוי בעוד מיליון גורמים ובבחירות שלהם עצמם.

לא אמרתי שזאת מוסכמה, או שזה לא רציונלי, אבל זה כן נשען על אותה תחושה "שזה משהו בסיסי במציאות", והתחושה הזאת, או שהיא ישנה, או שהיא איננה.

לא מדבר על ילדים להורים גרושים, אלא על ילדים שגדלו להורה אחד בלבד.

להיות במרכז החברה

ובכל סטטוס כולל עם ילדים

וגם להטיל ספק במוסכמות חברתיות

נישואים ממש לא מבגרים אנשים

אחרת לא היו כ"כ הרבה אנשים נשואים לא מפותחים

כמות האנשים שעושים באמת תהליכים משמעותיים בחיים

הם יחסית מיעוט

הרוב הם אנשים בינוניים ומטה

בכל נושא רגשי/ שכלי/ כלכלי/ בינאישי

ואפשר לנסוע לים אחרי העבודה בכל סטטוס

לא בשביל לצעוק

אלא בשביל להנות או לנקות מחשבות

וגם שינה ב8 בערב עם חלומות מתוקים כנ"ל

ממש שאלות חיים, תהליכים שלמים של חיים שלמים.

מעודדת אותך למצוא תשובות *עבורך ובשבילך* לכל אותן השאלות-תהיות שהצגת. כמובן אם תרגיש בכך צורך ורצון.

בכל אופן, לא ניתן באמת להתחיל ולענות עליהן על גבי הפורום, הן שאלות ראויות ועמוקות וראוי להן להיות מבוררות בצורה נכונה, עמוקה, מקיפה, מדויקת.

וכמה סעיפים נוספים (הכתיבה בסעיפים עושה לי סדר בראש ):

א. לא יודעת כ"כ כיצד להתייחס לאמירותיך שיש לך "דעה חתולית" או "אופי של חתול ספקן", או היחס שלך לעצמך כחתול (זה ברצינות?) וכן הלאה

כי אני כמובן לא דוברת חתולית ולא מדברת עם חתולים אלא עם בני אדם... אז קצת תמוה לי העניין הזה.

אם זה רק בהומור אז מעולה,

אם זה מעבר - לא כ"כ יודעת איך להתייחס לזה.

ב. הרבה מהכתיבה שלך כאן הייתה נראית לי אולי מתוך AI (?) כי אם כן אשמח לדעת ולהתייחס בהתאם, כי לקרוא את המילים עם המקף העליון + מילים גבוהות + דרכים נוספות שמביניהן ניתן להבין אם אני מדברת עם בינה מלאכותית או אדם זה חשוב לי אישית כמגיבה. לי אישית יותר קל ושייך להגיב לתוכן אנושי בתור תגובה במקרה הזה. לא שאין אפשרות דרך בינה מלאכותית, אבל היחס הוא שונה והגישה היא שונה וכל האנרגיות והמשאבים האישיים שמביאים לשיח שונה.

ג. הרבה מהדעה הנוכחית של האדם נמדדת גם מדברים שהוא חווה על בשרו. לכן תגובה בעד נישואין / נגד נישואין / חשש מנישואין / וכן הלאה יכולה פעמים רבות להצביע שיש לכותב ניסיון אישי עם הדברים ומתוכם הוא כותב. שזה בסדר גמור והכי אנושי שיש, רק כן חשוב להביא זאת.

גם לגבי הכותב שכתב את הפוסט המקורי, וגם לגבי כל המגיבים (כולל אותי).

וחשוב בתוך זה לזכור שיש לנו מוסר אלוקי ואמת אלוקית שהיא מעל הכל,

בלי להתפלסף כרגע אם יש כאלה שמאמינים או לא מאמינים, כי אני כותבת בתור אדם מאמין כמובן בתורה הנצחית ובכך שהקב"ה שברא אותנו יודע הכי טוב מה הכי נכון ומדויק עבורנו. ואם הוא אמר שלא טוב היות האדם לבדו אז זה לא טוב... וכן הלאה הכל.

כלומר לפני כל הפילסופים (שאני לא רוצה להקטין מחשיבותם, ומי שצריך לבררם בטח שיבררם, פשוט בצורה רצינית ועמוקה, מה שלא ניתן ע"ג הפורום) - הידיעה שכך אמר הבורא. ששלו הכל ובידו הכל וממנו הכל. וזו האמת.

ככה קצר ככה פשוט.

וכן, יודעת שעל גבי זה אפשר להמשיך ולהתפלסף ולומר שזה "אקסיומה" או מילים אחרות, אבל אני מפרידה כאן הפרדה ברורה בין המוסר האלוקי למוסר האנושי. בין דברי אלוקים חיים לבין השגותינו האנושיות המוגבלות כ"כ.

בתור אדם מאמין חשוב לי לכתוב את זה חד וברור כך.

ד. כאמור לא ניתן לענות כמו שצריך ע"ג הפורום, אז רק באופן התחלתי ושטחי מאוד אכתוב שהכוונה לגדילה ולצמיחה של האדם בתוך מערכת הנישואים כוללת גם את היומיום עצמו, וגם את הטווח הארוך.

זה יכול להיות בדברים הקטנים ובדברים הגדולים כאחד.

מלחשוב על עוד אדם, מלהתברך מהשוני ממני, מלפתח גמישות מחשבתית, מלפתח עוד את המידות, מלפתח את העצמאות הרגשית בתוך הקשר, מלפתח את האני שלי ואת הביחד שלנו, מלהגיע לתובנות ועומקים שלא יכולתי כאדם אינדיבידואלי להגיע, אלא רק דרך החיכוך הזה עם עוד אדם, עוד דעה, עוד מחשבה, עוד יצור אחר ונפרד ממני, עם היכולת להרחיב את כוחות הנפש עוד ועוד, עם הראייה הנוספת תמיד שמפרה, עם כל המקומות שגם מתוך הכאב והקושי ואפילו דווקא מהם ניתן עוד לצמוח ולגדול, מתוך כל האוצרות והמפתחות שמגלים ולוקחים איתנו לדרך דווקא אחרי שסיימנו "ריב" או "קונפליקט", ומכל הלימוד המפעים הזה שקוראים לו זוגיות. זה באמת באין סוף דברים. אם היינו מדברים פנים מול פנים הייתי יכולה להמשיך להרחיב ולהביא דוגמאות ובכלל להעמיק כדי שיותר יובן.

אבל זה הכי לא קלישאה שיש. זו המציאות ואלו החיים.

כותבת גם בתור אדם פרטי מניסיון של כמעט 20 שנות נישואין (ובמצטבר עם ההיכרות כ25 שנה להכיר בן אדם אחר ולצמוח יחד, כמובן דרך הרבה מאוד תהפוכות ואתגרי החיים ולא מתוך מקום שהכל מושלם כל הזמן, אלא דווקא בגלל כל הנ"ל), וגם בתור המקום המקצועי שפוגש הרבה מאוד זוגות שרואים זאת דרכם, וגם בתור אדם שמביט בסביבתו וקורא ולומד הרבה על הנושא ורואה זאת.

אז נכון שיש אנשים שלהם זה לא הצליח, או שלהם זה לא נכון, אבל זה לא אומר שזה צריך להשחיר או להעלים את כל האחוזים הגדולים ששם זה כן אפשרי, וכן שייך, וכן נכון, וכן מקדם ומגדיל.

וכמו שהתחלתי כך אסיים שבסופו של דבר הכל מתנקד לדבר ה', וזו האמת האלוקית, הנצחית, האמיתית.

האיחוד הזה, בין איש לאישתו.

שהוא האיחוד הכי עליון בעולמנו

שהוא גם נמצא בתוך קודש הקודשים על ארון הברית בדמות הכרובים

שהוא קודש הקודשים בשיר השירים ובדימוי אהבת הקב"ה לכנסת ישראל

שהוא הקשר והאהבה והאחדות בין איש לאישתו.

שדווקא דרך זה מתבטאת גם אחדות השם וכל העולם ששואף לאיחוד הזה, לאחדות,

ודווקא מתוך החיבור והאיחוד. שניים שהם אחד. זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם.

איחוד שמביא לאוצרות עצומים וטומן בחובו עומק עצום ואלוקי.

קטונתי מאוד מלהסביר, אבל אפשר לקרוא על כך בכל התורה שלנו, שבכתב ושבע"פ.

הרבה אומרים לי שאני דומה לחתול. ואני לא AI. ממש לא אוהב ניסוחים ועריכות של AI.

בסופו־של־דבר סיכומם של דברים הוא ש"ככה זה וזהו". זה טוב כי זה טוב, גם אם זה רע. ואם זה רע, זה טוב, או לפחות יותר טוב מאשר בלי. זה מאוד קל לומר למי שזה ברור ואינטואיטיבי לו, למי שחלמה מילדות על שמלת כלה או למי שמפנטז על החצי השני שלו, למי שמקבל את האמיתות האלה כמובנות מאליהן.

הטענה שלי אינה ברמה האובייקטיבית, אלא בכך שבדורנו יש מיעוט בינוני של אנשים שהדברים האלה אינם מובְנים אצלם. לא יודע, פשוט לא נולדו עם זה. או לא גדלו על זה. ובהיפגש עם הנושא, זה לא אינטואיטיבי להם. והתשובה לכך אינה יכולה להיות "ה' אמר שזה אחלה, סמוך עליו, ואם רע לך אז זה בגללך, ואם לא בגללך אז לא נורא כפרת עוונות". דווקא במערכת כזאת, אותו אינדיבידואל ימצא את עצמי פי 100 יותר בודד ולא־מובן.

לגבי צמיחה – שוב, אפשר להסביר מהי, אבל עדיין לא ברור לי למה היא כה חיונית. כאילו, מה זה משנה, במאקרו? יש אנשים עם אינטליגנציה רגשית נמוכה ויש כאלה עם גבוהה. יש אנשים שלמדו הרבה ויש כאלה שלמדו פחות. מה זה משנה בסך־הכל? לְמה נצרך מירוץ ה־bodybuilding הרגשי הזה? את מה בדיוק הוא משרת? לא יודע, כמתבונן מן הצד בריבים קטנים וגדולים של בני־זוג, זה כל־כך בנאלי ותפל, שבאמת אין לי מושג מה עובר לאנשים בראש. "רבנו, כי אנחנו מטומטמים, ואז גילינו אוצרות רגשיים נפלאים" לא יודע כאילו באמת לא רוצה לקחת את זה למקום ציני אבל...

לא אמרתי שזה בלתי־אפשרי ודווקא איני בדעה ה"משחירה" כפי שכתבתי בתגובה אחרת אלא הטענה שלי היא שכל הדבר הזה יכול לעבוד רק בהתקיים רשימה ארוכה למדי של תנאים והנחות יסוד.

ואחת מהן – היא הפרפרים בבטן כשמדברים על "איש ואשה" ו"איחוד עליון" – יש כאלה שזה פשוט לא אומר כלום בשבילם.

מחזירה אותך לכותרת שעניתי לך בה: "יש לך שאלות עומק חשובות ורבות"

ולפסקה הראשונה שכתבתי לך:

"ממש שאלות חיים, תהליכים שלמים של חיים שלמים.

מעודדת אותך למצוא תשובות עבורך ובשבילך לכל אותן השאלות-תהיות שהצגת. כמובן אם תרגיש בכך צורך ורצון.

בכל אופן, לא ניתן באמת להתחיל ולענות עליהן על גבי הפורום, הן שאלות ראויות ועמוקות וראוי להן להיות מבוררות בצורה נכונה, עמוקה, מקיפה, מדויקת."

דווקא כי השאלות שלך עמוקות, חשובות - כדאי למצוא להן מענה עמוק, ראוי ומקיף. שוב, כמובן אם אתה חפץ בכך.

וחלילה לא להשאיר אדם בודד ולא מובן, ודאי שחשוב לשאול שאלות. זה משהו טוב ולא משהו רע חלילה.

וטוב מאוד שאתה שואל. מקווה מאוד שתמצא גם את המענה המדויק לכך לכל אותן שאלות ותהיות אותן שאלת.

ולגבי הצמיחה - שוב חוזרת שכל מה שאכתוב יהיה מאוד חלקי ולא מובן בפלטפורמה הזו של פורום, אבל רק להגיב שודאי שזה לא כמו שהצגת בפסקה "רבנו כי אנחנו מטומטמים ואז גילינו אוצרות רגשיים נפלאים". טוב ברור לי שגם אתה יודע שזה נכתב בהקצנה וציניות אבל זה באמת ממש לא ככה.

קודם כל אנשים שרבים הם לא מטומטמים. יש ביניהם לרוב חוסר הבנה, חוסר תיאום, כאב או קושי או פצע ילדות ועוד דברים רבים שאי אפשר להעביר כאן.

ודווקא המפגש הזה בנקודות של חיכוך יכול להוביל לצמיחה, כמובן אם עושים זאת נכון ומקדם.

ודאי שזוג למשל שהריבים שלו עצמם גם יותר פוצעים וגם לא מקדמים והם גם נשארים במצב הזה שנים ללא שינוי וללא התקדמות ואו שניסו ולא הצליחו או שלא ניסו - אז ודאי שאלו לא המקרים המדוברים.

הכוונה היא ללמוד את זה. כי אף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות.

ממש תורה היא ולימוד היא צריכה.

אז זוג שלומד איך "לריב נכון", או איך לנהל קונפליקטים, או איך לצאת ממצבי משבר, או איך לנהל פערים, חוסר הסכמות וכן הלאה - זוג כזה כן יזכה לגלות את האוצרות שם. וגם כל אחד ממי שמרכיב את הזוג הזה יזכה לכך גם בפן האישי והאינדיבידואלי.

אביא דוגמא הכי קטנה ושולית כדי לסבר את האוזן: בעלי ואני נשואים כאמור 19 וחצי שנים. מאז ומתמיד בעלי מאוד אהב כלבים ורצה שיהיה לנו כלב, ואני מסיבותיי שלי לא רציתי.

ככה 10 שנים לא רציתי כלב ולא כ"כ הייתי פתוחה אפילו לשמוע למה כן.

ואז ביום נישואים 10 פתאום משהו שם נפתח אצלי, דרך שיח זוגי כמובן ודרך עבודה זוגית ועבודה אישית כמובן, וזה גרם שבסופו של דבר הבאנו לביתנו את הכלבה הכי חמודה בעולם וראיתי בחוש איך כל מה שחשבתי והאמנתי קודם פשוט לא רלוונטי... ואיך הילדים נתרמים ממנה, ואיך כל החששות שהיו לי מתפוגגים אחד אחד, ואיך אני מצליחה להיות אדם עם עוד יותר פתיחות ועוד יותר גמישות מחשבתית ולהתברך ולהיות מופרית דווקא מהשוני הזה בין בעלי וביני. וכתבתי מאוד מתומצת ויש בתוך זה המון המון המון גילויים ועומקים ודיוקים...

או עוד דוגמא קטנה על השוני שדווקא הביא לגדילה והרחבה בינינו בעניין המוזיקה. אנחנו הכי שונים בזה בעולם, בעלי אוהב מטאל וכיו"ב ואני הכי רחוקה מזה...

ודרך הזוגיות והשיח והעומקים שעם השנים מגלים אחד בשנייה מודה שגיליתי גם בפן של המוזיקה עומקים מאוד חדשים ומגוונים ולראות בסוגים שונים לגמרי שלא הייתי מעלה על דעתי דווקא סוג של תפילה וקירבה של האדם לבוראו ובכלל לחיים. ממש רואה תפילה עמוקה וכנה בחלק מהמוזיקה שפעם אפילו לא הקשבתי לצליל אחד שלה...

וזה בעוד מיליון נושאים.

דברים קטנים ודברים גדולים.

אנחנו לומדים אחד מהשנייה, ודווקא מתוך השוני.

גם דברים גדולים של שינויים כמו שבעלי היקר חזר בשאלה אחרי 8 שנות נישואין וכאשר הייתי בהריון השלישי שלי, ומאז כבר 12 שנים אנחנו נחשבים זוג "מעורב של דתי-חילוני" (אני כותבת במרכאות כי אני מאוד לא אוהבת את ההגדרות החותכות האלה ויש שם עוד הרבה אבל זה בינתיים רק כדי להביא על הכתב).

אז גם שם היה לשנינו את אחד הלימודים, וכן, האוצרות, הכי גדולים דווקא.

דווקא מהשבר, והיה שבר! ולא פשוט בכלל.

ודווקא מהשוני, מהשינוי, התחלנו להתפתח מאוד מאוד ב"ה שהכל ממנו גם בתור זוג וגם בתור אינדיבידואל.

וגם בתחנות של משבר כמו אובדן אבי האהוב ז"ל, או דיכאון אחרי לידה שהיה לי, או כל מיני עניינים בריאותיים, וגם דרך פערים ושוני באופי ובעוד הרבה דברים - בסופו של דבר עם יד על הלב גדלתי מכולם. התפתחתי מכולם. גם בתור זוג וגם בתור יחיד.

ודווקא המקום הזה שאדם חווה מניסיון אישי ולא רק תיאוריה (כי בלימודים למדתי על זה ולומדת על זה וגם פוגשת כאמור בזוגות בפן המקצועי ורואה זאת בעיניים וגם בסביבה הרחבה, אבל הניסיון האישי מוסיף עוד נדבך מאוד חשוב בתוך כל זה, כמאמר "אין חכם כבעל הניסיון"...)

אז כן, בכל הצמתים הללו זוג יכול להתקדם, ויכול גם לנבול. יכול להתקרב ויכול גם להתרחק. כולנו בני אדם וכולנו אנושיים וכל אחד הוא עולם ומלואו ועם הסיפור שלו ועם המציאות הייחודית שלו שכוללת כ"כ כ"כ הרבה משתנים ומרכיבים, ובאמת שזה כ"כ אינדיבידואלי וכל אחד ומה ששייך לו/לה.

אבל כן לומר שבהחלט אפשר ללמוד את זה בחיים שלנו ממש. וכן אפשר לגדול ולצמוח ולהתרחב ולהתפתח ולהתברך מכל אותם הפערים, מכל אותם המשברים, מכל אותם החיכוכים - ובאמת שהשמים הם הגבול.

בעיניי לאור כל מה שכתבתי ועוד הרבה זה פשוט פלא עצום של הקב"ה שברא בעולמו. הזכות הזו. הדרך הזו שאדם עובר. אני מבינה שזה נשמע אולי מוזר איך שאני כותבת את זה בכזו התלהבות, אבל זה רק כי זה ממש חלק ממני ומהחיים בצורה מאוד חזקה.

ונכון, גם זו מתנת חינם מהקב"ה. חד משמעית. מודה לקב"ה על כך מכל הלב.

ואתה בהחלט צודק שיש אנשים שלא שם ואפילו לא מבינים למה להיות שם וכל הדברים האלה כלל לא מובנים אצלם. ובדיוק כמו שכתבתי ברישא - לאותם אנשים אני מאחלת וממליצה מכל הלב כן לשאול את השאלות. וכן למצוא את התשובות שידברו אל הלב והשכל שלהם. כי אני בטוחה שגם לך וגם לכולם יש מתנות חינם אחרות, גם אם לא אלו, וכל אחד יכול לעבוד את הקב"ה בדרכו שלו, וזה נפלא!

כמו שכתבתי בהתחלה, ממש להיפך, לא להשאיר ולהישאר בודדים שם אלא להיפך למצוא את המענה הכי ראוי והכי מדויק לך ולכל מי שצריך.

וזה לא רק שלא מאיים השוני גם בזה אלא שזה אפילו מפעים!

כי אנחנו בני אדם שונים.

וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות.

ואיזה יופי זה לראות גם בתורה שיעקב אבינו בירך את כל ילדיו, 12 השבטים, וכל אחד עם הברכה הייחודית לו, עם הכוח הייחודי לו, עם מתנות החינם הייחודיות לו, עם מה שהוא מביא.

אז דווקא דרך המתנות שלך והייחודיות שלך, למשל הקוגניציה החזקה, דרך החשיבה הייחודית, הלחשוב במבט-על וכן הלאה - דווקא דרך זה אתה יכול להגיע לדרך המדויקת והייחודית לך.

והעיקר שתהיה שמח ומאושר וכל עם ישראל.

עם כל השוני הזה של כל אחד ואחת.

אמן 🙏

ואומרת את זה מישהי שמתמודדת הרבה בתוך הזוגיות.

זה חד משמעית עדיף על פני בדידות.

נשמע שהוא נפגע קשות ממערכת יחסים כלשהי.

https://www.makorrishon.co.il/opinions/article/355871

אבל קצת מוזר ש"את מתכננת לו"ז, בעלך מגיע בערב ואז..."

בגדול, תכניות משפחתיות כדאי לתכנן ביחד, או לפחות בגדול ביחד (טיול של יום או של כמה ימים) ואז להחליט מי מטפל באיזה פרטים קטנים.

לק"י

הוא ידע מראש שאת מתכננת נופש עם לינה?

יש אמהות חד הוריות שהולכות לבד וממש נהנות עם הילדים.

יש נשות מילואימניקים שהולכות לבד.

לא שאני משווה, ברור שיותר קל ונחמד ללכת זוגי אבל צריך לזכור שיש כאלה שיותר קשה להם, חד משמעית.

לבעלי יש עסק ששיא העונה שלו בבין הזמנים, אז הוא ממש עסוק ואני בלי רשיון ונוסעת עם הילדים לטייל בכל הארץ בתחבורה ציבורית לבד.

זה מאתגר אבל ממש נחמד והילדים מאוד נהנים.

היו שנים שעשיתי את זה כולל לילה ללינה.

אי אפשר לכפות עליו משהו שהוא לא רוצה...

לק"י

גם אנחנו נוסעים בתחב"צ, אבל לישון ואז לעזוב את המקום עם כל הציוד ולטייל ככה נשמע לי מאתגר.

וגם בא לי לטייל בטבע, אבל לא יודעת כמה מקומות כאלה שאפשר להגיע אליהם בתחב"צ קיימים.

(שלמעשה עשיתי ברוווקות או לפני שהילדים נולדו...)

ישנו בטבריה. טיילנו למיטב זכרוני בזוויתן, נחל המשושים ובזאכי. וגם בטבריה עצמה. לא זוכרת את הסדר של הנסיעות.

פעם אחרת ישנו בקיבוץ קליה. וטיילנו בעין גדי - זה טיול יותר מוצלח מבחינת תחבורה כי המסלולים ממש סמוכים למקום שישנו.

טיול נוסף, נסענו עד מירון ומשם הלכנו לצפת במסלול חמוד. אחר כך טיילנו בצפת (חזרנו באותו יום)

האמת שגם לי ממש מתחשק למצוא טיול שיתאים עם ילדים אבל אני לא רוצה משהו עם נסיעה ממש ארוכה באוטובוס, וגם יש עוד מגבלות של גיל ועוד.

עם הילדים נסעתי לחיפה ברכבת ועשינו שם ביקור עירוני וזה היה נחמד מאוד. אפשר אולי לטייל בכרמל אם רוצים טיול יותר בטבע - גם מהדרום זה יתאים עם רכבת.

אשמח לשמוע עוד רעיונות

בעבר הייתי מטייל בתחב"צ (לפני שקיבלתי את הרישיון )

זכור לטובה נחל כזיב.

יורדים ליד מעלות (עברו כ15 שנה אז לא זוכר במדויק איפה) וצועדים לאורך הנחל.

היינו צעירים וחזקים. אז הגענו אחרי כמה שעות לתחנת רכבת בנהריה.

עם ילדים קטנים לא הייתי מנסה להגיע עד לנהריה (בעיקר כי החלק האחרון חשוף לשמש ודי משעמם)

לדעתי אפשר לעשות את כזיב מעגלי.

גם לחלק גדול מהמסלולים בגולן אפשר להגיע בתחב"צ. (גם נכון ללפני 15 שנים)

מה התדירות? אני לא יודע

אבל זה מחייב שינה בגולן.

כי צריך להתחיל מסלול לכל המאוחר סביב 10 בבוקר

ושוב. תלוי איזה טבע מחפשים

לא כל הילדים יהנו וישמחו במסלולי הליכה סטייל טיול שנתי.

וגם לא לכל ההורים זה מתאים.

כדאי 'זה יקרה לפני השלב הפרקטי, אחרת כל אחד מושך לכיוון שבמקום שתהיה הבנה בשיתוף פעולה נוצר מלחמה וכיפופי ידיים

יש כאן פער גם בתקשורת וגם בסגנון אז פשוט תדברו

נשמע שכל אחד מכם מתבצר בעמדתו.

מציע שתנסו לראות איפה אפשר להתגמש כלפי השני.

זה לא יצא מושלם בשבילך ולא בשבילו

אבל זה יצא יחד שזה כבר מצויין.

תנסו לראות מה בדיוק מפריע לו. לפעמים הוא צריך לוותר לפעמים את. אם הוא מתעקש אין צורך לריב איתו, ואל תבטלי את החופשה, צאי עם הילדים. אם יש צורך קחי עזרה של בן משפחה. אבל הוא צריך לדעת שלכל דבר מחיר. אם הוא מוכן לשלם אותו, הוא זה שיפגע. יכול להיות שלטווח הרחוק יותר יפגע הקשר שלו עם הילדים. הוא יהיה המפסיד את תרוויחי. אלא אם כן הוא ימצא את הדרך לפצות בדברים אחרים. ואת צריכה לקחת בחשבון שאם את מתכננת והוא לא שותף, זה בדיוק מה שיקרה. תיכננת יופי, בלעדיי. גם סוג של מחיר... זה החיים.

מה זה "ההיבט האנושי"?

הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?

מועיל.

מקווה שיהיו עוד תשובות

אתה מתאמץ יותר מידי לדעתי על הערב הזה.

תבחר אולם בטווח הסביר, לאף אחד מהאורחים שלך לא באמת אכפת מכמה אדיבים המלצרים (כל עוד לא מדובר בקטסטרופה).

הערב הזה גם לא באמת חשוב כמו שהוא נראה לכם.

אתם תשכחו את רובו במרוצת החיים במיוחד אחרי ילד אחד, אף אחד מהאורחים שלכם לא ידבר על כמה מדהים היה היה הצוות שארגן לכם את החתונה.

(אצלנו דווקא כן, כי אצלנו הזמר החתונה היה חנן בן ארי חודשים בודדים לפני שפרץ לגלגלצ, אבל זה מקרה חריג ביותר שעלה בפוקס, בחרנו את הלהקה הראשונה שהמליצו לנו, אז אנשים המשיכו לדבר על החתונה שלנו גם שנים אחרי ושוב זה היה בפוקס ולא ביקשנו את זה ועדיין לא מבקשים).

הןא רוצה בעלי אולם הוגנים שיכולים להתגמש במקרה הצורך ולהבין סיטואציות ולא נתלים בחוזה דרקוני. אין קשר לאורחים ובטח לא למלצרים

אבל גם אם את צודקת הוא מתעסק בזה יתר על המידה.

איזה מזל שהוא לא שאל אותך🙃

ככה הוא יכול לשמוע את דעתי גם כן כשהוא מתעסק בזה הרבה יתר על המידה

ומנגד, אתה לגמרי צודק שזה לא ממש מהותי.

כי במרוצת הזמן זה עוד אבן קטנה בבניין

בכל זאת חסר ניסיון בתחום

כנראה שיש חשיבות גדולה לטרחה שלך

"הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?"

ואם יש לו מצב מיוחד שהוא יודע שעלול להוליד חששות, נניח סיכוי טוב למילואים או דחיה אחרת, סביר מאד שיחפש בעלי אולם שהחוזה שלהם הוגן ולא דרקוני, ולא בכל מקרה עומדים בדווקנות על כל פרט בו.

יש כאלה שמתגמשים, לא לבנות על זה.

אצלנו בעל האולם החליט להוציא מנות שהן שדרוג לתפריט על דעת עצמו. (כי האולם הצמוד בחר את זה. אז כנראה היה לו נוח לבשל הכל אותו דבר) לא ממש שינה לנו. האורחים היו מרוצים. הם לא באמת יודעים שאנחנו בחרנו סטייק פרגית והוא החליט להוציא אנטריקוט.

כמובן שבמעמד התשלום הוא לא ציפה שנשלם על ה"שדרוג"

ועצם זה שהבאנו את סכום למחרת באופן מסודר הוא אפילו עשה לנו עוד 5-10% הנחה סתם ככה

אבל היה חוזה מסודר

שנינו חתמנו עליו במטרה שהוא יקויים.

זה שיצא ששני הצדדים הסתדרו על אי הקיום שלו. אחלה.

אבל הוא שם כדי להבטיח מה קורה אם הצדדים לא מסתדרים

ורוצה להבין אם הם אנשים נעימים או לא

אשתי ואני הלכנו לבדוק 3 אולמות שהיינו בהם בעבר וזכרנו אותם לטובה (2 שאני זכרתי לטובה ואחד שהיא זכרה), ובחרנו מתוכם את זה שהיה נראה לנו הכי מתאים מבחינת המחיר, האוכל והרחבה.

זהו.

אף אחד לא זוכר את הערב הזה אחר כך, לא האורחים וגם לא הזוג. ומה שכן זוכרים לא קשור לאולם.

שלא עמד בדיבורו.

אתה כותב כי הרוב נורמלים,ובמצב נורמלי לא זוכרים את האולם, אבל חשוב לוודא שנורמלי.

עם הצוות שלו

החל בתשובות מהם כשרצינו סידור שולחנות וקיבלנו רק ברגע האחרון

וכלה בדרישה לתוספת תשלום מחוץ לחוזה בצורה מאוד לא נעימה בסוף החתונה...

(ועדיין זה היה עוגמת נפש נקודתית שאחרי עשור אם לא היה עולה פה הנושא לא זו החוויה הכללית שלי מהאירוע..)

אני דיברתי על מצב שבהחלט זו החוויה שלי מהאירוע.

לא אכתוב כאן כי זה אאוטינג אבל זה הדבר היחיד שאני וכל האורחים זוכרים.

מי שירצה להתחתן בתאריך כו תשרי, עלול לקבל מחיר לא רע,

אני נמנע מכך כדי לזכות לדברי חז"ל ש"וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור" (גמרא מסכת תענית דף יא עמוד א)

גם העיברי וגם הלועזי עכשיו תעשו חשבון מה הגיל שלי.....

אני מניח שהשני

(או שאולי בכלל 57)

30

כל מקום הגון יסכים לסעיף הזה, ורוב המקומות שמים מראש (מאז הקורונה)

בישראל של היום, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ובטח לא מה יהיה בתאריך החתונה.

כדאי מאוד גם עם הספקים.

בתפילה שלא יהיה צורך בכך.

וכן, זה מרגש

הנה קישור לדיבור על זה פה לפני שלוש שנים

חוף משפחות בכינרת | ערוץ 7

דרומית לכינר.

כינר זה החוף הנפרד, בדוגה לרוב באות המשפחות הדתיות (זה ממש מרחק הליכה, יש שביל בין חוף לחוף).

הייתי שם תחילת יולי והרגיש כמו מחנה בני עקיבא. אין שם צניעות מלאה על פי ההלכה, אבל גם אין בגדי ים חשופים.

בעיקר חולצות גלופה ומכנסיים.

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

בדור הזה אנחנו נוטים להגיד על זוגיות כלשהי שהיא לא תקינה כשבדורות קודמים זוגיות כדוגמה היתה נחשבת תקינה

או שאף אחד לא היה שואל את עצמו בכלל

מה היא זוגיות תקינה לפי מה שהוא חש וחושב. אין משהו אובייקטיבי

יש כאלה שחושבים שלהעליב את בן הזוג או בת הזוג. ולדאוג לתיקונה הפיזי והרוחני. זו זוגיות ממש תקינה. אז ממש לא. לכן יש פרמטרים להגדרה של הזוגיות התקינה. השואלת ניסחה נכון. לא בדיוק הבנתי מה היא רוצה...

חברות

אהבה

כבוד

תקשורת טובה

חשמלית ושמה תשוקה

1. מחוייבות לקשר.

2. הערכה הדדית.

3. אישות טובה.

מעבר לכך

1. מילה.

2. . מגע.

3. מתנות.

4. שרותים.

5. זמן.

   שום דבר לא המצאה שלי.

תודה רבה על המסירות שלכם לעם ישראל

בהסתייגות - אני לא מכיר אותכם. רק תאור כללי של סיטואציה.

מרגיש כמו משהו של הוא מגיע עם אנרגיה אחרת ממה שאת רגילה אליו. התרגלתם להפעיל בית זוגי לפי כל מיני עקרונות. והיה לכם טוב.

עכשיו הוא חזר מהצבא עם דפוסים חדשים. הוא לא יכול להגיד לך שום דבר כי הוא יודע שככה הקמתם בית. מצד שני הוא כבר לא הגבר שהיה לפני חודשיים. הגוף השתנה, הנפש השתנתה.

ו"אסור" לו לבטא את זה כי את אישה גיבורה ומחזיקה הכל ו"צריך" להיות איתך/לעזור לך/ כל הדברים הקודמים.

אז זה מתבטא במריבה.

מריבה לפעמים זה "פיתרון" לא מודע. אם הוא רב איתך, אז הוא "כועס" ואז אתם לא צריכים להיות בקשר. אבל כמובן שזה לא פיתרון לשום דבר.

קשה ככ

עכשיו סיים אחרי תק מאוד ארוכה

בהצלחה לי להתרגל לנוכחות שלו בבית.....

גם לפותחת @רק שואלת10

אולי אפשר לתאם ממש ציפיות לפני החזרה, כולל לחדד אותם לפני ההגעה ממש וגם אחרי.

אולי לשים גבולות גזרה שכאלה, לפחות להתחלה, כדי "לא לדרוך" זה על זו.

ליצור בתוך כל החזרה הזאת גם זמנים זוגיים של שניכם.

יש היום לא מעט הדרכות והכוונות לזוגות מגויסים, שווה להירשם/ללמוד דרכם

בהצלחה רבה רבה

אבל זה גם לא קל

כי לדבר על זה לפני שהוא יוצא הביתה - מרגיש לי לא כ"כ שייך

וכשהוא כבר בבית לא תמיד יש אווירה מתאימה לשיחה כזו.

גם הריטריטים הם לא לעכשיו אלא רק לאחר כך..

אתמול הוא פתאום משום מקום סיפר לי קצת על המציאות שם במילואים.. ובאמת זה נשמע לא קל

והמעבר בין להיות דרוכים 24/7 לחיי בית רגילים מאוד לא פשוט לו

אבל תודה רבה לך!

מקווה לטוב

אני קצת מכיר את החוויה (לא ממילואים, סתם מהשריטות שנולדתי איתן)

לפחות בעבר, הייתי יודע שבדרך למקומות מסויימים צריך ללכת ברגל לפחות 10 דקות, לשרוף אנרגיה פיזית. זה היה מועיל לי מאוד כדי לתפקד במקום היעד בלי הדריכות והחרדה בגוף.

לא להתייאש ונשמע שאת רואה שיהיה טוב ורוצה בזה. מאוד חשוב

אולי אפילו לדבר על תקופת המילואים הבאה. הרי יבואו עוד.

למצוא את הדרכים שהמעבר בין הצבא לבית יהיה לו קל יותר. וכמובן גם לך. מה הכי יקל על כל אחד מכם כדי להשתלב באווירת "המשפחה" מחדש.

זה שאת מבינה אותו עכשיו יותר טוב עוזרת מאוד וזה גם מראה כמה שאת רואה אותו.

עכשיו צריך להביא אותו שיראה אותך.

לא חייבים ריטריטים, יש גם הדרכות/הרצאות/סדנאות של שעתיים כאלה בערב אחד.

יש הכל

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...