אתה לא מכיר זוגות שנשואים עשורים וטוב להם?

וודאי שיש קשיים. גם כרווקים וגם כנשואים.

אבל בסך הכולל- לא סתם הרבה אנשים מתחתנים.

יש בזה הרבה מאוד טוב.

ובזוגיות טובה ונורמלית זה באמת כיף וטוב וממלא, היחד.

גם לא נכון עובדתית.

90 אחוז חיים גרועים יותר?

חצי מתגרשים? לא נכון עובדתית

גם לא נכון שאי אפשר לעשות ילדים לבד מבחינה ביולוגית זה עדיין בלתי אפשרי.

גם לא נכון כי יש מחיר לחופש, יש מיעוט של "חופשיים" אחרי גיל 40 שהם היו מתים שתהיה להם משפחה או קריירה אבל הם התמכרו לחופש והם משלמים את המחיר החברתי של להיות "חופשיים" הרוב המוחלט חוזר לתלם אחרי גיל 20 ומשהו, מקימים משפחות, פוצחים בקריירה ומשמחים את אמא, זה האושר האמיתי, החופש שהוא מתאר בגיל 40 זה מקור לאומללות.

זה שיקוף של עולם ערכי מערבי מנותק משורשים, של אכול ושתה כי מחר נמות. כשאין מוכנות להשקיע, להתאמץ, ליגעת ומצאת - תאמין, באמת זוגיות נראת סוחטת.

כשחיים נכון, כשמבינים שאדם - לעמל יולד, כשבאמת דואגים אחד לשני ומתאמצים לראות אחד את השני - אין דבר שיותר משלים וממלא ונותן שייכות מזוגיות שמתפתחת למשפחה.

גם בתרבות המערבית, רובם המוחלט של האנשים מתחתנים...

לא כל דעה מוזרה היא תרבות מערבית

העלאת על נס דגל החירות.

הרווקות המאוחרת.

הפרוגרסיביות שרואה במשפחה אויב.

אחוזי הגירושים.

עשיית ילד "לבד".

מה זה כל החרא הזה אם לא תרבות המערב על סטרואידים?

וכמה אנשים מנסים באופן אקטיבי להטיף לזה שחתונה זה דבר רע?

מיעוט שבמיעוט.

הפרוגרסיביזם לגמרי תומך בהשמדת המשפחה.

מעצימים את האינדיבידואליזם.

הרבה מאוד באירופה ובארהב בוחרים שלא להתחתן אני לא יודע איפה אתה חי.

לא מיעוט שבמיעוט בכלל.

מרמור והתקרבנות

ויש גם דברים נכונים:

כ50% מתגרשים

אנשים נשארים לעיתים גם כשגרוע להם

ידע מגיע רק מניסיון (ולפעמים ניסיון גם הוא לא מספיק בשביל ידע)

מערכת יחסים יכולה להיות משהו רע (וגם אם היא בינונית היא יכולה להיות דבר מאד רחוק מזוגיות תקינה)

שקר גס.

השקר הכי ברור בכל הפוסט.

מבט מסוים על הסטטיסטיקה

גירושין סטטיסטיקה

זה מספר הזוגות שמתגרשים מתוך אלה שמתחתנים? מה פתאום? אפילו לא קרוב.

האחוזים פחותים

ומי שלא מוכן להסתכן להיפגע לא מוכן להסכים לחיות.

זוגיות היא לא סטטית

כל זוג עובר רגעים שחורים ורגעים מאושרים.

מי שמוכן ללמוד ולעבוד על עצמו ישיג יחס גבוה של רגעים מאושרים לעומת רגעים קשים

עובר רגעים מאושרים

כדי להשיג אותם לא די בעבודה ותהליך עצמי

צריך פרטנר מתאים

לפעמים הוא פשוט לא

מהסיבה שחווה רגע מאושר אחד עם השני

לידה, רגע שקט ונחת עם הילדים

זה רגע של אושר ביחד

אפילו תקווה ביום החתונה שהחיים יהיו מאושרים ביחד

מי שלא חווה שום רגע כזה בשום שלב של הדרך אני בספק אם יש עם מה לעבוד

רגע או חודש או כמה חודשים

של איזשהו אושר

לא יכול להיכנס למשוואה על חיים שלמים

עם מספיק נכונות אפשר להגדיל אותה

קטנות של אושר

זה לא בהכרח פוטנציאל

במיוחד בזוגיות ארוכת שנים

אנשים משתנים

ככל שאדם עושה יותר עבודה עם עצמו

הסטנדרטים שלו עולים

ואז הרגעים של האושר זה פירורים

מול חיים שלמים

אם יש נכונות משני הצדדים

וגם מודעות ויכולת לשניהם

אז אולי

אם זה רק מצד אחד

זה רק עוד פער לרשימת הפערים

אמר רבן שמעון בן גמליאל שלא היו ימים שמחים וטובים לישראל כמו ט"ו באב ויום הכיפורים, משום שבימים אלו היו בנות ירושלים יוצאות בבגדים לבנים שאולים כדי לא לבייש איש, רוקדות בכרמים ומוצאות את בני זוגן.

אולי הבן אדם לא גר בירושלים?

וגם אם נכון.

אין עצה ותבונה נגד ה'

שגילה דעתו שזה טוב להתחתן.

ואמר "לא טוב היות האדם לבדו"

ומכלל לאו אתה שומע הן.

ומתפרש כאיסור הלכתי.

"שלא לישב בלא אשה".

אנחנו לא יכולים לחלוק על ה'

גם אם הוא שלח אותנו לשדה מוקשים

של סיכויי הפסד של 90%

שנקרא "זוגיות"

הוא באמת לא ראה בחייו שום מודל זוגיות מתפקד? אפילו אחד?

ההורים שלו? חברים? הוא עצמו?

זה בעיקר נראה כמו דיבור מתוך כאב רגשי, ולא איזו התעמקות פילוסופית בטבע האדם.

ברור מאליו שמי שיש לו את התפיסה הזו לגבי זוגיות, לא יכול בהגדרה להיות בזוגיות מאושרת. זה למה אני ממש לא אוהבת את הבדיחות "נישואים זה כלא" וכל השטויות האלו. שפה ותפיסה משליכות על ההתנהגות בפועל. מי שבא מתוך נקודת הנחה שנישואים זה דבר אפשרי ודורש כבוד ההדי ועבודה על הקשר, יהיה הרבה יותר מאושר לא רק בזוגיות אלא גם בכל החיים שלו. זה דורש עבודת המידות שאנשים מהסוג הזה לא ששים לעשות.

ולא סתם מבחינה תורנית "קשר קליל ולא מחייב" זו זנות לכל דבר. להפריד את האינטימיות ממחויבות והתיחסות מכבדת לכל הרבדים באדם שמולי ולא רק הגוף, זה דבר מבזה לכל המעורבים בעניין.

זה הגיג של אדם מתוסכל, פסימיסט, לא-מדעי בעליל, שחי במעגל חברתי אומלל.

מה הסקרים אמרו על זוגיות מוצלחת לפני 30 שנה? מסקנות אחרות לגמרי.

מה החרטה הכי גדולה של אנשים עריריים לפי הסקרים? מסקנות אחרות לגמרי.

לרב חיים נבון יש המון מה לומר על זה.

כי בגישה כזו - אין הרבה סיכויים שהוא יצליח לנהל זוגיות מאושרת.

אני בעיקר מרחמת עליו... ומאוד מקווה שרוב קוראי הפוסט הזה יודעים את האמת - שבהחלט יש זוגיות טובה ומגדלת ונעימה, שעדיפה על פני כל בדידות שהיא.

(ואני יודעת שאי אפשר לקחת מדגם מייצג מאדם אחד - אבל אני באופן אישי מכירה הרבה יותר זוגות נשואים מאשר גרושים, והם נראים כולם חיים באושר ובשמחה על הבחירה להתחתן.)

– סטטיסטיקות גירושים הן בעייתיות כי למיטב ידיעתי אין ממש מעקב אחרי כמה מתוך הנישואים נגמרים בגירושים. כמובן משתנה ממדינה למדינה.

לדעתי הדרך הטובה יותר לחשב היא דווקא לפי כמות אנשים מתגרשים מתוך 1000 נשואים בשנה * טווח זמן.

בישראל זה בערך 2 מתוך 1000 של אוכלוסיה כללית ובערך 65% נשואים אז 2 מתוך 650.

תריץ כפול 40 שנה נניח מגיעים למשהו כמו 12% נראה לי?

לא הכי מדויק אבל נראה לי שזה נותן תמונה בערך, אז אפשר לתת לזה בערך 20%.

ממחקר אחר שבדקתי בערך 80% מהזוגות הנשואים בארה"ב מדווחים על סיפוק גבוה (לפחות בינתיים...) אם נוריד את אלה שמתגרשים בסוף זה יורד אבל סך־הכל סטטיסטיקה די בסדר.

מבין הקבוצות, אלה שאינם בזוגיות ורוצים להיות, מרגישים רמת סיפוק הכי נמוכה. אחריהם אלה שבזוגיות גרועה (סטטיסטית...), אחריהם אלה שאינם בזוגיות מרצון, והכי למעלה אלה שבזוגיות טובה.

דעתי האישית:

א' זוגיות כן או לא אני חושב שזה משתנה מאדם לאדם. אם מישהו נורא מעריך אוטונומיה, יש לו סיפוק מהקריירה כו' אולי חברים (או שאינו מרגיש צורך בהם) אז הוא נמצא במקום אחד. וגם אם הוא לא יהיה בזוגיות אז זה לא כזה נורא. יש אנשים שממש מתחרפנים להיות לבד וכל היום בדיכי למה הם ישנים לבד ואף־אחד לא בבית ואין מי שיפגוש אותם כו'. אז אין כל־כך מה להשוות בין שתי האוכלוסיות האלה.

ב' אני לא יודע בדיוק מאיפה ההסתכלות הזאת באה אבל הרבה אני רואה התייחסות לזוגיות כאל קזינו. כלומר משחק שרירותי של מזל/הסתברות או שניצחת או שאכלת אותה. כשלמעשה זוגיות זה דווקא אחד הדברים שהם הכי תלויי agency. כאילו זה ליטרלי תלוי במה אתה עושה מההתחלה (בחירת מועמד) ועד הסוף. וכל האינטרקציות היום־יומיות תלויות נטו ב־agency שלך, ביכולת פתירת הבעיות/דיפלומטיה/וכן הלאה שלך. אפשר להתחיל בקטן ועם הזמן להשתפר, בדיוק כמו בעבודה. זה ש־80% מהאוכלוסיה בארץ עובדים במגזר השירותים לא אומר שיש 80% שאעבוד במגזר השירותים. יש 100% שאעבוד בעבודה שאבחר לעבוד בה. אני יכול להיות גם חקלאי או ביולוג ימי. אז כאילו ברוב המקרים זה לא ש"אכלת" אותה אלא יש עוד המון דברים שאפשר לעשות בדרך.

ג' בסופו־של־ּדבר כדי שזוגיות תעבוד צריך לבוא עם תשתית מסוימת, אם מלכתחילה לא מוצאים כל־כך ערך חיובי בזוגיות ומעדיפים "חיים קלים" ובכן מה לעשות? מי שלא אוהב פיצה ולא רוצה לבזבז כסף, למה שיבזבז כסף על פיצה?

ואף יותר מכך.

לילדים הנפלאים והאהובים שלי להיות בזוגיות.

'עצמאות אוטונומיה וחופש' אלה מילים חשובות, אבל ממש לא תכלית החיים.

עצוב לי על מי שמוכן להקריב את כל הטוב שבחיים על מזבח הצורך בחופש.

זה נכון שבחתונה (ובטח בלידת ילדים) אתה מוותר על חלק מהחופש שלך, אבל אתה זוכה בדברים ששווים הרבה יותר.

מאחלת לכותב התפקחות נעימה.

התרבות הזאת כבר נכשלה

בקצרה: אין הדבר תלוי אלא בי.

בהרחבה: כותב הפוסט המובא יוצא מנקודת הנחה מאוד מאוד עצובה וגם מאוד מאוד שגויה.

אולי הוא כותב מכאב אישי, אולי מכאב סביבתי שפגש, אולי מפחדים או חששות, אולי ממידע מוטעה, ואולי משהו אחר בכלל.

אך בשורה התחתונה - הדברים הללו הם סילוף מוחלט של האמת.

ויתר מכך, אפשר לטעון את אותו עיקרון ה"חופש" "אוטונומיה" "עצמאות" על כל דבר שמצריך עמל כלשהו.

אפשר לטעון אחד לאחד על ילדים.

הרי כאשר אדם מביא ילדים לעולם - הוא בהכרח נפרד מחלק מסוים באוטונומיה, חופש, עצמאות (כמובן שזה משתפר ככל שהם גדלים, וכמובן שיש עוד המון הסתעפויות ודקויות כאן, אבל באופן כללי).

אז מה, אדם לא יביא ילדים? העולם יקרוס לתוך עצמו?

אפשר גם לטעון את כל הנ"ל על עבודה.

הרי כל יום לקום מוקדם וללכת לעבוד כדי להביא כסף ולחם ודברים לעצמי (אם אני רווק או רווקה) זה חתיכת ויתור על "חופש" / "אוטונומיה" / "עצמאות" - שוב במובנים והסתעפויות שקשורות לעבודה.

אז מה, אדם לא יעבוד ויגווע ברעב?

הכל בשם הערך המעוות הזה של "לא צריך להתאמץ. צריך רק חופש, אוטונומיה, עצמאות. אפשר להקצין ולומר שצריך רק לשבת בלי לעשות כלום כל היום ורק להנות וזהו"?

אז לא.

אדם לעמל יולד.

וזוגיות היא העמל עם הפירות הכי הכי הכי מתוקים ומפרים שיכולים להיות בעולם.

הזוגיות והנישואין בפרט הם פשוט מערכת שטומנת בחובה פוטנציאל הכי עצום שאפשר לגדילה ולצמיחה של האדם בפני עצמו ושל הזוג כזוג.

אמר זאת ד"ר דיוויד סנארש, חוקר זוגיות מפורסם, שהנישואין הם המעבדה הטובה ביותר לגדילה של האדם.

וזה באמת כך.

זה נכון שיש בנישואין פוטנציאל לשיחזור פצעי ילדות שלנו, יש שם עומק עצום ולא סתם אנחנו בוחרים אחד בשנייה,

אבל דווקא מתוך כך וגם בהמשך ובנוסף לזאת - הדבר הכי משמח ומפעים שקיים בעולם - שהנישואין הם הם עם פוטנציאל הריפוי, התיקון, הגדילה, והצמיחה הכי הכי עצום שלנו!

אנחנו יכולים ללמוד זוגיות

להבין שבאמת זוגיות היא לימוד

ללמוד מה עושים כאשר נתקלים בקושי, באתגר, במשבר זוגי, במשבר אישי, בפערים, בקונפליקטים, בריבים, במטענים, בצלקות?

ללמוד איך להיות בנפרדות בתוך הביחד ואיך להיות בביחד בתוך הנפרדות,

ללמוד ויסות עצמי וויסות זוגי,

ללמוד תקשורות מקרבות,

ללמוד את עצמי עד הסוף

ללמוד את השני/ה

ללמוד כלים רבים ותובנות רבות וידע רב

שכולם יעזרו לנו גם להיות זוג חזק וגדול וצומח יותר

אבל לא רק, וזה הפלא הגדול שלא נגמר! זה באמת באמת מפעים ומרגש איך הקב"ה בחוכמתו ברא זאת, ממש מה רבו מעשיך ה'

כי פוטנציאל הגדילה והצמיחה היא גם של האדם עצמו. ממש האיש בפני עצמו, האישה בפני עצמה, והזוג שהם.

אני ממש יכול להיות אדם טוב יותר,

מפותח יותר,

גדול יותר,

צומח יותר,

ממש להרחיב את כוחות הנפש שלי,

ממש להיות הגירסא היותר משודרגת של עצמי -

וכל זה מעצם היותי נשוי או נשואה. מעצם היותי עובד על עצמי, על הקשר, מתפתח וצומח ללא הרף.

והשמים הם הגבול ביכולת הצמיחה שלי כאדם!

וכמו שיש כאבי גדילה

או צירים שמובילים ללידה

או כאוס ותוהו לפני ה"בראשית ברא" - לפני הבריאה החדשה

כך גם מעבר דווקא דרך הקושי יכול להגדיל אותנו ממש ממש.

ואדרבא,

ככל שפוטנציאל הטוב גדול יותר - כך גם העבודה והשקעת האנרגיה עליו.

לדוגמא פלא החיים שזה תינוק.

צריך 9 חודשים לסחוב אותו, לידה שהיא טראומתית לגוף ולנפש, גידול סיזיפי ואינטנסיבי, לא לישון בלילה, אחריות 24/7 ומה לא...

אבל איזה פלא עצום זה תינוק! אדם! ליצור אדם!

כך באותו עיקרון ממש גם עבודה והשקעת אנרגיה, פניות, זמן, מרחב, מקום, מחשבה, מאמץ, כיוונון, לימוד בזוגיות שלנו עצמה.

*כי* היא כזאת עצומה.

אז באמת שמי שיקבע איך הזוגיות שלו תיראה

זה הזוג עצמו

הזוג עצמו וכל אחד מחלקיו - האישה עצמה והאיש עצמו.

גם אני

גם אשתי / בעלי

וגם הקשר שלנו, הביחד שלנו

אלו 3 רבדים שחשוב מאוד לפתח ולהשקיע וללמוד אותם - את עצמי, את השני/ה, ואת הביחד.

וכמובן הכל מאיתו יתברך שהוא השותף השלישי וממנו הכל

* שולחת וממשיכה בהודעה נפרדת הרחבה נוספת כדי לא להעמיס.

הדברים שכתבתי קודם וגם על המהות הזו של הנישואין עצמם.

האמת האמת שאין דבר יותר יקר מהאהבה הזו שבין איש לאישתו,

שבין אישה לבעלה,

שממשיכה וצומחת *ומתגברת* וגדלה ככל שהזמן עובר, ולא להיפך.

כמובן שזו עבודה. אבל זו עבודת חיים.

עבודה אהובה ויקרה מאין כמוה.

עבודה שמגדילה גם אותנו בתור האדם הפרטי שאנחנו

וגם את הזוג שאנחנו

עבודת המידות

עבודת הלב

וגם עבודת השם כמובן.

יש בתוך חיי הנישואין סוד גדול מאוד ופלא גדול מאין כמוהו שבכוחו ומתוכו אפשר להגיע לכך.

כמו שאמר לנו הקב"ה בתורתנו הקדושה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

ויש בדברים עומק אדיר ובאמת פלא אדיר.

השאלה הזו "מדוע בכלל כדאי להתחתן?" היא שאלה משמעותית וכדאי לעיין בה.

חשוב מאוד שנזכיר זאת לעצמינו, לבית הפרטי שלנו, למקדש שלנו.

אז מדוע בעצם מתחתנים?

כותבת כמה סיבות עיקריות, כמובן שיש עוד:

1. הולדת ילדים למסגרת ברורה, יציבה ומבורכת – טוב לנפשם של הילדים וההורים כאחד. מחויבות אמיתית ועמוקה לנצח.

2. איחוד נשמות במובן המילולי פשוטו כמשמעו – תחת החופה הופכים לאדם אחד שלם. חצי נשמה של האיש והחצי השני של האישה – יחד אדם שלם.

3. פיתוח האישיות ותיקון המידות – נהיים בעצמנו בני אדם יותר טובים. תמיד צריך להתחשב בעוד אדם, בזולת, זה משכלל אותנו ומגדיל אותנו.

4. שייכות - נישואין מעניקים לבני הזוג שייכות אמיתית זה לזו. מרגע שעמדנו תחת החופה - הוא האיש שלי. אני האישה שלו.

כמו שבעתיד ב"ה הילדים שלי יהיו הילדים שלי ואני אמא שלהם - שייכות. עמוקה, בסיסית, יציבה ומקיפה.

המקום הזה של השייכות גורם גם לכך שהזוגיות שלנו תיהפך למשהו חי ויציב, למשהו בטוח ונצחי. ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי - בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שאנחנו שייכים אחד לשניה לכן עם כל ההתמודדויות והאתגרים שיגיעו (ויגיעו, לכולם) - נצא מאותה נקודת מוצא בסיסית - אני שלו והוא שלי. אני והוא זה לנצח. מכאן נשאל את עצמינו - ואם קשה/מאתגר - מה עושים? ויחד נחשוב על פתרונות,

ולא חלילה נצא מתוך נקודת מוצא של "האם זה זה?" (גם אחרי שעמדנו תחת החופה הכוונה! ברור שלפני כן צריך לשאול את השאלה הזו!) - כי אז עצם שימת סימן השאלה המרחף הזה מעל הזוגיות שלנו יכול בעצמו לגרום לנו על כל קושי או התמודדות להרים ידיים או לשאול את עצמינו "זה בכלל זה?! אולי לא בחרתי נכון?!" ואז מאוד קשה לעבוד ולפעול לשיפור הזוגיות והעמקתה מתוך נקודת מוצא כזו... 

5. כמובן רצון - כאשר מוצאים את האחד/האחת, הלב כבר אומר את שלו,

רוצה לחיות יחד, לגדל ילדים יחד, להזדקן יחד, לבנות בית שלם, לבנות משהו עמוק שאחד + אחד שווה הרבה הרבה יותר, ליצור אחדות מופלאה ואפילו שמימית וניסית וכן הלאה... הרצון הזה יכול לבעור גם בשכל גם ברגש וגם בגוף,

וכמובן שע"י הנישואין אנו ממלאים את רצון ה' ולא רק את הרצון שלנו.

מעבר לכל הסעיפים הנ"ל,

לי אישית התשובה לשאלה "למה בכלל להתחתן?" היא "איך אפשר שלא להתחתן?"

מכ"כ הרבה סיבות,

עבורי זה עיקר החיים,

רצון לחיות בשלמות בכל המובנים עם בן/בת הזוג,

גידול ילדים למסגרת יציבה בטוחה וחמה - בשבילם ובשביל ההורים,

מסגרת שמאפשרת פיתוח האישיות/עבודת המידות בצורה הכי מקסימלית עבור כל אחד מבני הזוג,

מסגרת שמאפשרת לשני חצאים של נשמה להפוך ממש לנשמה אחת (כן, הכי קלישאתי, והכי נכון)

מחויבות שלמה,

אפשרות להיות נאהבים ולאהוב עד הסוף,

מסגרת שמממשת בפועל את רצון ה' והידיעה הברורה - שאם כך אמר הקב"ה, זה שברא אותי ואת העולם - זה הכי טוב עבורי, ולו רק בגלל שהוא מכיר אותי הכי טוב ו"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

וכבר אדם הראשון שאל את אותה שאלה את עצמו ולבסוף קבע "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי... על כן יעזוב איש... ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

- ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

- ולגבי ההחלטה להתחתן עצמה - אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה.

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך! -

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

בהצלחה רבה

ויש לי דעה חתולית בנושא.

ראשית המסקנה בסופו־של־דבר בנויה על הר של אקסיומות שמן־סתם מולידות אותה בהכרח. וייתכן שהן מובנות מאליהן כמו אקסיומת הזהות אבל ייתכן גם שלא? אפשר להאשים את הספקנים בסופיזם מנותק אבל... זה בערך מאפיין הדור. חברה דינמית, אנונימית, ערכים לא־מוחלטים, אינדיבידואליזם, כו', התוצאה היא שנקודת המוצא של ה־מודערנער מענש לא בהכרח מכירה באף־אחד מהערכים המובנים מאליהם לכאורה וגם לא ממש מבינה מה הם אומרים או במה הם קדושים.

– גדילה צמיחה והתפתחות – מה זה אומר? מה זה אומר "לצמוח"? במה זה נמדד? אוקיי, נניח שנמצא כמה מדדים (קצת שרירותי). למה אי־אפשר להגיע אליהם לבד בעצם? האם הנשואים בהכרח צומחים גדלים ומתפתחים או שהמציאות הרבה יותר אפורה ובנאלית למעשה? ונניח שהכל נכון, למה צריך בכלל לצמוח ולגדול? מה זה משנה אם בוחרים להיות עץ גדול או פרח קטן? מלומד זקן או puer æternus? מה זה משנה עד־כמה אני "משודרג"? מה זה אומר בכלל להכיר את עצמי? אני צריך כל הזמן לחטט במעמקי נפשי? מה אם אין לי באמת צלקות משמעותיות לחטט בהן? או שאני מעדיף לחטט בהן לבד, בהצלחה מרובה?

– ביטחון ושייכות – האם אי־אפשר להשיגם בדרכים אחרות, בטוחות יותר? עבור האדם העצמאי, מה יותר בטוח מהשקט והשלווה של הבית הריק? לעומת בית כאוטי ובלתי־צפוי, כל רגע משבר ואתגר אחרים? ימים שבהם עדיף כבר לברוח אל העבודה במקום ממנה? מה בדיוק מעניקה הזוגיות, מלבד פנטזיה – או פרשנות דיעבדית של המוח שלנו ביחס לסידור כזה או אחר של מולקולות במרחב (אם לקחת את זה לקיצון האחרון)?

– איחוד נשמות – חוץ מהיות זה מיתוס מגניב (לא במובן השלילי: מיתוס כאגדה מכוננת, רעיון מפטיזי), אממ... האין זה קורץ למי שזה מלכתחילה קורץ לו? כמו נבואה, או אמנות, נראה שהארכיטיפ מדבר אל אלה שהוא מדבר אליהם, אבל אפשר לראות כיצד אצל רבים, הרעיון הזה לא אומר דבר. לא מתוך ספקנות ניהיליסטית קיצונית, אלא פשוט כי זה לא מובנה אצלם. למה שאחפוץ להתאחד עם נשמה אחרת? לא מספיקה לי נשמתי שלי? אני בכלל מרגיש חסר? למה אני צריך שיגידו לי שאני חסר וחצי, כשאני ממש לא מרגיש ככה?

בקיצור איני בא להיות סנגורו של השטן אבל אני חושב שהמחשבה המקורית אינה באה מתוך סילוף או מרירות (הכל יכול להיות) אלא מתוך מערכת שאינה מושתתת על אותם עקרונות, ואיני רואה כיצד ניתן "להשתיל" עקרונות כל־כך מסובכים במערכת שבה הם אינם.

מעניינת

בתהיות

במסקנות

ביכולת חשיבה עצמאית שכ"כ חסרה לפעמים

שמעתי כל־כך הרבה רווקים שמדברים על הרעיון של איחוד נשמות ו"חצי שני" כמובנים מאליהם, "ברור שאני רוצה להרגיש שייך / שלם כו'" והתגובה הראשונית שלי היא תמיד: "מה?"

אולי באמת יש לי אופי של חתול ספקן קיצוני או משהו. נמצא בשולי החברה ולא קונה ממנה כלום. אבל גם ככל שניסיתי להבין את הדברים האלה, אני מבינם פחות ופחות.

נגיד כל הקטע הזה של גדילה. יש מלא, מלא זוגות לא בוגרים. או שהנישואים שלהם לא בנויים סביב גדילה אלא סביב האפור הבנאלי. או שהפוך: דווקא המסגרת הזוגית יוצרת איזה echo chamber, איזו ברירת מחדל, מעין מקום התחלתי שאליו כל־הזמן נסוגים, דווקא כגורם מעכב גדילה (כמו: "אנחנו נגד העולם" ילדותי כזה). או בעלים עצלים ונשים עצלות שמפילים את הכל על הצד השני? ויכלו לצמוח וללמוד הרבה יותר כישורי חיים לבד? או למשל כל הקטע של עבודת המידות, כאילו נולדנו בשביל באדיבילדינג רגשי. למה? מה העניין לשים את עצמי ביחד עם אנשים מעצבנים כדי שאחרי 30 שנה אלמד לא להתעצבן (אחרי ששחקתי לעצמי את כל העצבים), במקום פשוט לחיות בנחת ובשלווה ולדבר עם חתולי רחוב ידידותיים? כאילו, נראה לי ש־99% מה"אתגרים" שבשבילם צריכים את כל ה"צמיחה" הזאת, נובעים מהזוגיות מינה ובה (קושי עם הילדים מחלות במשפחה נכויות קשיים פיננסיים אי־הסכמות הצבת גבולות כו' כו'). ואם כל הקטע זה למידה, נראה לי שיש בערך אינסוף דברים שאפשר ללמוד בעולם? לדוג? לבשל? עריכת דין? כימיה? ראיית חשבון? אנתרופולוגיה?

ולגבי קשיי החיים, האין זה הרבה יותר קל להתמודד איתם לבד? כשאין מערכת שלמה שתלויה בך? שלא מאפשרת לך "לקחת חופש" (מהאישה, מהילדים)? שהכל תלוי בך, שצריך להעמיד פנים ולחייך ולזייף כל הזמן? שמצפים ממך כל הזמן? אכלת יום נוראי בעבודה עכשיו בהצלחה עם הטנטרומים של הילדים, אשתך גם ככה חסרת סבלנות, וכולם קפיצים מתוחים? להירדם בקושי באחת בלילה כדי לקום בחמש בבוקר לארגן את כולם, יום אחרי יום, עד שהנשמה נשחקת? לא? לעומת האפשרות אחרי העבודה לנסוע לים, לצעוק את העצבים החוצה, ללכת לישון בשמונה בערב ולחלום חלומות מתוקים עד הבוקר?

שוב, כל־הכבוד לעוסקים במלאכה ומי שזה אינטואיטיבי עבורו, ואשריהם עבור קיום העולם... אבל זה באמת נראה מוזר מהצד.

אם כי גם נזירים בדרך כלל יחיו בקהילה ולא יתבודדו. היצור האנושי צריך את זה. אם כאן יש הסכמה, הרבה יותר קל להגיע למשפחה.

ואיני מסכים איתה כל‏־כך.

אפילו אם כן, יהיה זה ברמה של מנעד החל בסכיזואידים טהורים כלה באנשים תלותיים אבל המנעד באמצע הוא כה־רחב, שאני לא מבין איך אפשר לדחוס את כולו לתוך מערכת של משפחה.

אני חושב שזה שאלה די עובדתית של סטטיסטיקה ומדע, אבל גם של ניסיון מצטבר של האנושות.

אלא אם כן אתה מדבר על משהו אחר.

המין האנושי נוטה להיות חברותי, עם מנעד רחב למדי. מעט מאוד אנשים סכיזואידיים (אבל לא unheard of) והשאר איפשהו על המנעד.

מערכת משפחתית פירושה להיות דבוקים לחברה 24/7, ליותר מאדם אחד, באופן מאוד אינטנסיבי.

גם אם אנשים זקוקים לחברה, המרחק בין "אנשים צריכים חברה במידה משתנה" לבין זה, גדול.

ואמנם, לרוב בני האדם זה מסתדר, אך אני יכול להבין מדוע לחלק זה לא כזה מעניין או קורץ.

אנחנו אף פעם לא מדברים על קצוות ושוליים. אותם נפטור מהסיפור הנורמטיבי.

נכון, שיש הרבה פעמים שחיקה והרגשת הישרדות בנישואין ומשפחה, ועדיין אלו החיים, ושם המקום להגשים את עצמך באמת.

הטענה שעדיף להסתכל על החיים מהצד, "בלי ששום דבר יפריע לך באמת", דומה לטענה שעדיף לא לחיות בכלל חלילה, כי יש הרבה קשיים ושחיקה בחיים...

מסכים, שגם בנישואין עצמן חשוב לשמור על נבדלות, ושכל אחד יקח אחריות על החלק שלו וכו'.

מה זה בדיוק אומר "להגשים"? במה אני "מוגשם" יותר אם הלכתי דווקא בדרך הזאת? ולמה אני צריך להגשים את עצמי? ב"הסתדרות בזוגות" כמו שעשו כבר מיליארדים לפני ויעשו מיליארדים אחריי, חלקם בהצלחה מרובה יותר חלקם פחותה יותר? יש לזה בכלל משמעות בהסתכלות הרחבה?

סורי, זה אבסטרקטי מדי בשבילי.

ולא אמרנו בסוף ש"טוב לו לאדם שלא נברא"? אלא שאם אנחנו כבר כאן, ננסה לעשות את מה שאפשר לעשות.

על פי הזוהר, וגם הגמ' אם אני זוכר נכון.

עכשיו שנבראנו, עלינו לחפש דרך לחיות את החיים המלאים כאדם שאינו חצי גוף.

אגב, "ההסתדרות בזוגות" היא משהו שקיים בטבע בהרבה דברים, ידיים ורגליים, 2 הורים (ילד שגדל להורה אחד בלבד, הרבה פעמים חסרים לו דברים בהתפתחות, אא"כ משלים אותם במקומות אחרים).

מרגיש שיש בזה משהו בסיסי במציאות ולא סתם מוסכמה לא רציונלית.

לא ראיתי שילדים להורים גרושים / הורה אחד מהותית יותר גרועים מאשר כאלה שגדלו לשני הורים, הכל תלוי בעוד מיליון גורמים ובבחירות שלהם עצמם.

לא אמרתי שזאת מוסכמה, או שזה לא רציונלי, אבל זה כן נשען על אותה תחושה "שזה משהו בסיסי במציאות", והתחושה הזאת, או שהיא ישנה, או שהיא איננה.

לא מדבר על ילדים להורים גרושים, אלא על ילדים שגדלו להורה אחד בלבד.

להיות במרכז החברה

ובכל סטטוס כולל עם ילדים

וגם להטיל ספק במוסכמות חברתיות

נישואים ממש לא מבגרים אנשים

אחרת לא היו כ"כ הרבה אנשים נשואים לא מפותחים

כמות האנשים שעושים באמת תהליכים משמעותיים בחיים

הם יחסית מיעוט

הרוב הם אנשים בינוניים ומטה

בכל נושא רגשי/ שכלי/ כלכלי/ בינאישי

ואפשר לנסוע לים אחרי העבודה בכל סטטוס

לא בשביל לצעוק

אלא בשביל להנות או לנקות מחשבות

וגם שינה ב8 בערב עם חלומות מתוקים כנ"ל

ממש שאלות חיים, תהליכים שלמים של חיים שלמים.

מעודדת אותך למצוא תשובות *עבורך ובשבילך* לכל אותן השאלות-תהיות שהצגת. כמובן אם תרגיש בכך צורך ורצון.

בכל אופן, לא ניתן באמת להתחיל ולענות עליהן על גבי הפורום, הן שאלות ראויות ועמוקות וראוי להן להיות מבוררות בצורה נכונה, עמוקה, מקיפה, מדויקת.

וכמה סעיפים נוספים (הכתיבה בסעיפים עושה לי סדר בראש ):

א. לא יודעת כ"כ כיצד להתייחס לאמירותיך שיש לך "דעה חתולית" או "אופי של חתול ספקן", או היחס שלך לעצמך כחתול (זה ברצינות?) וכן הלאה

כי אני כמובן לא דוברת חתולית ולא מדברת עם חתולים אלא עם בני אדם... אז קצת תמוה לי העניין הזה.

אם זה רק בהומור אז מעולה,

אם זה מעבר - לא כ"כ יודעת איך להתייחס לזה.

ב. הרבה מהכתיבה שלך כאן הייתה נראית לי אולי מתוך AI (?) כי אם כן אשמח לדעת ולהתייחס בהתאם, כי לקרוא את המילים עם המקף העליון + מילים גבוהות + דרכים נוספות שמביניהן ניתן להבין אם אני מדברת עם בינה מלאכותית או אדם זה חשוב לי אישית כמגיבה. לי אישית יותר קל ושייך להגיב לתוכן אנושי בתור תגובה במקרה הזה. לא שאין אפשרות דרך בינה מלאכותית, אבל היחס הוא שונה והגישה היא שונה וכל האנרגיות והמשאבים האישיים שמביאים לשיח שונה.

ג. הרבה מהדעה הנוכחית של האדם נמדדת גם מדברים שהוא חווה על בשרו. לכן תגובה בעד נישואין / נגד נישואין / חשש מנישואין / וכן הלאה יכולה פעמים רבות להצביע שיש לכותב ניסיון אישי עם הדברים ומתוכם הוא כותב. שזה בסדר גמור והכי אנושי שיש, רק כן חשוב להביא זאת.

גם לגבי הכותב שכתב את הפוסט המקורי, וגם לגבי כל המגיבים (כולל אותי).

וחשוב בתוך זה לזכור שיש לנו מוסר אלוקי ואמת אלוקית שהיא מעל הכל,

בלי להתפלסף כרגע אם יש כאלה שמאמינים או לא מאמינים, כי אני כותבת בתור אדם מאמין כמובן בתורה הנצחית ובכך שהקב"ה שברא אותנו יודע הכי טוב מה הכי נכון ומדויק עבורנו. ואם הוא אמר שלא טוב היות האדם לבדו אז זה לא טוב... וכן הלאה הכל.

כלומר לפני כל הפילסופים (שאני לא רוצה להקטין מחשיבותם, ומי שצריך לבררם בטח שיבררם, פשוט בצורה רצינית ועמוקה, מה שלא ניתן ע"ג הפורום) - הידיעה שכך אמר הבורא. ששלו הכל ובידו הכל וממנו הכל. וזו האמת.

ככה קצר ככה פשוט.

וכן, יודעת שעל גבי זה אפשר להמשיך ולהתפלסף ולומר שזה "אקסיומה" או מילים אחרות, אבל אני מפרידה כאן הפרדה ברורה בין המוסר האלוקי למוסר האנושי. בין דברי אלוקים חיים לבין השגותינו האנושיות המוגבלות כ"כ.

בתור אדם מאמין חשוב לי לכתוב את זה חד וברור כך.

ד. כאמור לא ניתן לענות כמו שצריך ע"ג הפורום, אז רק באופן התחלתי ושטחי מאוד אכתוב שהכוונה לגדילה ולצמיחה של האדם בתוך מערכת הנישואים כוללת גם את היומיום עצמו, וגם את הטווח הארוך.

זה יכול להיות בדברים הקטנים ובדברים הגדולים כאחד.

מלחשוב על עוד אדם, מלהתברך מהשוני ממני, מלפתח גמישות מחשבתית, מלפתח עוד את המידות, מלפתח את העצמאות הרגשית בתוך הקשר, מלפתח את האני שלי ואת הביחד שלנו, מלהגיע לתובנות ועומקים שלא יכולתי כאדם אינדיבידואלי להגיע, אלא רק דרך החיכוך הזה עם עוד אדם, עוד דעה, עוד מחשבה, עוד יצור אחר ונפרד ממני, עם היכולת להרחיב את כוחות הנפש עוד ועוד, עם הראייה הנוספת תמיד שמפרה, עם כל המקומות שגם מתוך הכאב והקושי ואפילו דווקא מהם ניתן עוד לצמוח ולגדול, מתוך כל האוצרות והמפתחות שמגלים ולוקחים איתנו לדרך דווקא אחרי שסיימנו "ריב" או "קונפליקט", ומכל הלימוד המפעים הזה שקוראים לו זוגיות. זה באמת באין סוף דברים. אם היינו מדברים פנים מול פנים הייתי יכולה להמשיך להרחיב ולהביא דוגמאות ובכלל להעמיק כדי שיותר יובן.

אבל זה הכי לא קלישאה שיש. זו המציאות ואלו החיים.

כותבת גם בתור אדם פרטי מניסיון של כמעט 20 שנות נישואין (ובמצטבר עם ההיכרות כ25 שנה להכיר בן אדם אחר ולצמוח יחד, כמובן דרך הרבה מאוד תהפוכות ואתגרי החיים ולא מתוך מקום שהכל מושלם כל הזמן, אלא דווקא בגלל כל הנ"ל), וגם בתור המקום המקצועי שפוגש הרבה מאוד זוגות שרואים זאת דרכם, וגם בתור אדם שמביט בסביבתו וקורא ולומד הרבה על הנושא ורואה זאת.

אז נכון שיש אנשים שלהם זה לא הצליח, או שלהם זה לא נכון, אבל זה לא אומר שזה צריך להשחיר או להעלים את כל האחוזים הגדולים ששם זה כן אפשרי, וכן שייך, וכן נכון, וכן מקדם ומגדיל.

וכמו שהתחלתי כך אסיים שבסופו של דבר הכל מתנקד לדבר ה', וזו האמת האלוקית, הנצחית, האמיתית.

האיחוד הזה, בין איש לאישתו.

שהוא האיחוד הכי עליון בעולמנו

שהוא גם נמצא בתוך קודש הקודשים על ארון הברית בדמות הכרובים

שהוא קודש הקודשים בשיר השירים ובדימוי אהבת הקב"ה לכנסת ישראל

שהוא הקשר והאהבה והאחדות בין איש לאישתו.

שדווקא דרך זה מתבטאת גם אחדות השם וכל העולם ששואף לאיחוד הזה, לאחדות,

ודווקא מתוך החיבור והאיחוד. שניים שהם אחד. זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם.

איחוד שמביא לאוצרות עצומים וטומן בחובו עומק עצום ואלוקי.

קטונתי מאוד מלהסביר, אבל אפשר לקרוא על כך בכל התורה שלנו, שבכתב ושבע"פ.

הרבה אומרים לי שאני דומה לחתול. ואני לא AI. ממש לא אוהב ניסוחים ועריכות של AI.

בסופו־של־דבר סיכומם של דברים הוא ש"ככה זה וזהו". זה טוב כי זה טוב, גם אם זה רע. ואם זה רע, זה טוב, או לפחות יותר טוב מאשר בלי. זה מאוד קל לומר למי שזה ברור ואינטואיטיבי לו, למי שחלמה מילדות על שמלת כלה או למי שמפנטז על החצי השני שלו, למי שמקבל את האמיתות האלה כמובנות מאליהן.

הטענה שלי אינה ברמה האובייקטיבית, אלא בכך שבדורנו יש מיעוט בינוני של אנשים שהדברים האלה אינם מובְנים אצלם. לא יודע, פשוט לא נולדו עם זה. או לא גדלו על זה. ובהיפגש עם הנושא, זה לא אינטואיטיבי להם. והתשובה לכך אינה יכולה להיות "ה' אמר שזה אחלה, סמוך עליו, ואם רע לך אז זה בגללך, ואם לא בגללך אז לא נורא כפרת עוונות". דווקא במערכת כזאת, אותו אינדיבידואל ימצא את עצמי פי 100 יותר בודד ולא־מובן.

לגבי צמיחה – שוב, אפשר להסביר מהי, אבל עדיין לא ברור לי למה היא כה חיונית. כאילו, מה זה משנה, במאקרו? יש אנשים עם אינטליגנציה רגשית נמוכה ויש כאלה עם גבוהה. יש אנשים שלמדו הרבה ויש כאלה שלמדו פחות. מה זה משנה בסך־הכל? לְמה נצרך מירוץ ה־bodybuilding הרגשי הזה? את מה בדיוק הוא משרת? לא יודע, כמתבונן מן הצד בריבים קטנים וגדולים של בני־זוג, זה כל־כך בנאלי ותפל, שבאמת אין לי מושג מה עובר לאנשים בראש. "רבנו, כי אנחנו מטומטמים, ואז גילינו אוצרות רגשיים נפלאים" לא יודע כאילו באמת לא רוצה לקחת את זה למקום ציני אבל...

לא אמרתי שזה בלתי־אפשרי ודווקא איני בדעה ה"משחירה" כפי שכתבתי בתגובה אחרת אלא הטענה שלי היא שכל הדבר הזה יכול לעבוד רק בהתקיים רשימה ארוכה למדי של תנאים והנחות יסוד.

ואחת מהן – היא הפרפרים בבטן כשמדברים על "איש ואשה" ו"איחוד עליון" – יש כאלה שזה פשוט לא אומר כלום בשבילם.

מחזירה אותך לכותרת שעניתי לך בה: "יש לך שאלות עומק חשובות ורבות"

ולפסקה הראשונה שכתבתי לך:

"ממש שאלות חיים, תהליכים שלמים של חיים שלמים.

מעודדת אותך למצוא תשובות עבורך ובשבילך לכל אותן השאלות-תהיות שהצגת. כמובן אם תרגיש בכך צורך ורצון.

בכל אופן, לא ניתן באמת להתחיל ולענות עליהן על גבי הפורום, הן שאלות ראויות ועמוקות וראוי להן להיות מבוררות בצורה נכונה, עמוקה, מקיפה, מדויקת."

דווקא כי השאלות שלך עמוקות, חשובות - כדאי למצוא להן מענה עמוק, ראוי ומקיף. שוב, כמובן אם אתה חפץ בכך.

וחלילה לא להשאיר אדם בודד ולא מובן, ודאי שחשוב לשאול שאלות. זה משהו טוב ולא משהו רע חלילה.

וטוב מאוד שאתה שואל. מקווה מאוד שתמצא גם את המענה המדויק לכך לכל אותן שאלות ותהיות אותן שאלת.

ולגבי הצמיחה - שוב חוזרת שכל מה שאכתוב יהיה מאוד חלקי ולא מובן בפלטפורמה הזו של פורום, אבל רק להגיב שודאי שזה לא כמו שהצגת בפסקה "רבנו כי אנחנו מטומטמים ואז גילינו אוצרות רגשיים נפלאים". טוב ברור לי שגם אתה יודע שזה נכתב בהקצנה וציניות אבל זה באמת ממש לא ככה.

קודם כל אנשים שרבים הם לא מטומטמים. יש ביניהם לרוב חוסר הבנה, חוסר תיאום, כאב או קושי או פצע ילדות ועוד דברים רבים שאי אפשר להעביר כאן.

ודווקא המפגש הזה בנקודות של חיכוך יכול להוביל לצמיחה, כמובן אם עושים זאת נכון ומקדם.

ודאי שזוג למשל שהריבים שלו עצמם גם יותר פוצעים וגם לא מקדמים והם גם נשארים במצב הזה שנים ללא שינוי וללא התקדמות ואו שניסו ולא הצליחו או שלא ניסו - אז ודאי שאלו לא המקרים המדוברים.

הכוונה היא ללמוד את זה. כי אף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות.

ממש תורה היא ולימוד היא צריכה.

אז זוג שלומד איך "לריב נכון", או איך לנהל קונפליקטים, או איך לצאת ממצבי משבר, או איך לנהל פערים, חוסר הסכמות וכן הלאה - זוג כזה כן יזכה לגלות את האוצרות שם. וגם כל אחד ממי שמרכיב את הזוג הזה יזכה לכך גם בפן האישי והאינדיבידואלי.

אביא דוגמא הכי קטנה ושולית כדי לסבר את האוזן: בעלי ואני נשואים כאמור 19 וחצי שנים. מאז ומתמיד בעלי מאוד אהב כלבים ורצה שיהיה לנו כלב, ואני מסיבותיי שלי לא רציתי.

ככה 10 שנים לא רציתי כלב ולא כ"כ הייתי פתוחה אפילו לשמוע למה כן.

ואז ביום נישואים 10 פתאום משהו שם נפתח אצלי, דרך שיח זוגי כמובן ודרך עבודה זוגית ועבודה אישית כמובן, וזה גרם שבסופו של דבר הבאנו לביתנו את הכלבה הכי חמודה בעולם וראיתי בחוש איך כל מה שחשבתי והאמנתי קודם פשוט לא רלוונטי... ואיך הילדים נתרמים ממנה, ואיך כל החששות שהיו לי מתפוגגים אחד אחד, ואיך אני מצליחה להיות אדם עם עוד יותר פתיחות ועוד יותר גמישות מחשבתית ולהתברך ולהיות מופרית דווקא מהשוני הזה בין בעלי וביני. וכתבתי מאוד מתומצת ויש בתוך זה המון המון המון גילויים ועומקים ודיוקים...

או עוד דוגמא קטנה על השוני שדווקא הביא לגדילה והרחבה בינינו בעניין המוזיקה. אנחנו הכי שונים בזה בעולם, בעלי אוהב מטאל וכיו"ב ואני הכי רחוקה מזה...

ודרך הזוגיות והשיח והעומקים שעם השנים מגלים אחד בשנייה מודה שגיליתי גם בפן של המוזיקה עומקים מאוד חדשים ומגוונים ולראות בסוגים שונים לגמרי שלא הייתי מעלה על דעתי דווקא סוג של תפילה וקירבה של האדם לבוראו ובכלל לחיים. ממש רואה תפילה עמוקה וכנה בחלק מהמוזיקה שפעם אפילו לא הקשבתי לצליל אחד שלה...

וזה בעוד מיליון נושאים.

דברים קטנים ודברים גדולים.

אנחנו לומדים אחד מהשנייה, ודווקא מתוך השוני.

גם דברים גדולים של שינויים כמו שבעלי היקר חזר בשאלה אחרי 8 שנות נישואין וכאשר הייתי בהריון השלישי שלי, ומאז כבר 12 שנים אנחנו נחשבים זוג "מעורב של דתי-חילוני" (אני כותבת במרכאות כי אני מאוד לא אוהבת את ההגדרות החותכות האלה ויש שם עוד הרבה אבל זה בינתיים רק כדי להביא על הכתב).

אז גם שם היה לשנינו את אחד הלימודים, וכן, האוצרות, הכי גדולים דווקא.

דווקא מהשבר, והיה שבר! ולא פשוט בכלל.

ודווקא מהשוני, מהשינוי, התחלנו להתפתח מאוד מאוד ב"ה שהכל ממנו גם בתור זוג וגם בתור אינדיבידואל.

וגם בתחנות של משבר כמו אובדן אבי האהוב ז"ל, או דיכאון אחרי לידה שהיה לי, או כל מיני עניינים בריאותיים, וגם דרך פערים ושוני באופי ובעוד הרבה דברים - בסופו של דבר עם יד על הלב גדלתי מכולם. התפתחתי מכולם. גם בתור זוג וגם בתור יחיד.

ודווקא המקום הזה שאדם חווה מניסיון אישי ולא רק תיאוריה (כי בלימודים למדתי על זה ולומדת על זה וגם פוגשת כאמור בזוגות בפן המקצועי ורואה זאת בעיניים וגם בסביבה הרחבה, אבל הניסיון האישי מוסיף עוד נדבך מאוד חשוב בתוך כל זה, כמאמר "אין חכם כבעל הניסיון"...)

אז כן, בכל הצמתים הללו זוג יכול להתקדם, ויכול גם לנבול. יכול להתקרב ויכול גם להתרחק. כולנו בני אדם וכולנו אנושיים וכל אחד הוא עולם ומלואו ועם הסיפור שלו ועם המציאות הייחודית שלו שכוללת כ"כ כ"כ הרבה משתנים ומרכיבים, ובאמת שזה כ"כ אינדיבידואלי וכל אחד ומה ששייך לו/לה.

אבל כן לומר שבהחלט אפשר ללמוד את זה בחיים שלנו ממש. וכן אפשר לגדול ולצמוח ולהתרחב ולהתפתח ולהתברך מכל אותם הפערים, מכל אותם המשברים, מכל אותם החיכוכים - ובאמת שהשמים הם הגבול.

בעיניי לאור כל מה שכתבתי ועוד הרבה זה פשוט פלא עצום של הקב"ה שברא בעולמו. הזכות הזו. הדרך הזו שאדם עובר. אני מבינה שזה נשמע אולי מוזר איך שאני כותבת את זה בכזו התלהבות, אבל זה רק כי זה ממש חלק ממני ומהחיים בצורה מאוד חזקה.

ונכון, גם זו מתנת חינם מהקב"ה. חד משמעית. מודה לקב"ה על כך מכל הלב.

ואתה בהחלט צודק שיש אנשים שלא שם ואפילו לא מבינים למה להיות שם וכל הדברים האלה כלל לא מובנים אצלם. ובדיוק כמו שכתבתי ברישא - לאותם אנשים אני מאחלת וממליצה מכל הלב כן לשאול את השאלות. וכן למצוא את התשובות שידברו אל הלב והשכל שלהם. כי אני בטוחה שגם לך וגם לכולם יש מתנות חינם אחרות, גם אם לא אלו, וכל אחד יכול לעבוד את הקב"ה בדרכו שלו, וזה נפלא!

כמו שכתבתי בהתחלה, ממש להיפך, לא להשאיר ולהישאר בודדים שם אלא להיפך למצוא את המענה הכי ראוי והכי מדויק לך ולכל מי שצריך.

וזה לא רק שלא מאיים השוני גם בזה אלא שזה אפילו מפעים!

כי אנחנו בני אדם שונים.

וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות.

ואיזה יופי זה לראות גם בתורה שיעקב אבינו בירך את כל ילדיו, 12 השבטים, וכל אחד עם הברכה הייחודית לו, עם הכוח הייחודי לו, עם מתנות החינם הייחודיות לו, עם מה שהוא מביא.

אז דווקא דרך המתנות שלך והייחודיות שלך, למשל הקוגניציה החזקה, דרך החשיבה הייחודית, הלחשוב במבט-על וכן הלאה - דווקא דרך זה אתה יכול להגיע לדרך המדויקת והייחודית לך.

והעיקר שתהיה שמח ומאושר וכל עם ישראל.

עם כל השוני הזה של כל אחד ואחת.

אמן 🙏

ואומרת את זה מישהי שמתמודדת הרבה בתוך הזוגיות.

זה חד משמעית עדיף על פני בדידות.

נשמע שהוא נפגע קשות ממערכת יחסים כלשהי.

https://www.makorrishon.co.il/opinions/article/355871

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר