אולי זאת הסיבה שאחרי ההריון הראשון החלטתי שאני הולכת לעשות את מה שני הכי אוהבת, וחוזרת לאוניברסיטה לתואר שני.

זה מאוד מאוד קשה להיות אישה בהריונות ועם ילדים וגם לעשות תואר, אבל זה אפשרי וזה מאוד משתלם: א. כי אני מתמלאת מזה וזה משמח אותי ונותן לי כוחות. ב. כי זה בע"ה יאפשר לי לעבוד בעבודה עם שכר שיאפשר לי להעניק לילדים שלי גם מבחינה כלכלית (ובתור אחת שלא היה לה את זה, זה חשוב מאוד בעיני).

ויש עוד אפשרויות. אני מכירה כמה וכמה אמהות שגם כשהן לא עבדו תמיד למדו משהו: הדרכת כלות, ייעוץ זוגי/משפחתי, אימון, חינוך, רפואה אלטרנטיבית, טיפול בדרמה וכו' וכו'.

ואגב, חלקן התחילו ללמוד רק אחרי שהן סיימו לגדל את הילדים. זה ענין של יוזמה ולקיחת אחריות על החיים שלך.

יהי רצון שהקב"ה ייתן לי את הכוחות תמיד להיות בהתקדמות ולמידה, וגם להיות אמא טובה!

שכדאי לך ללמוד/ לעבוד אפילו שעות ספורות בשבוע וכך תרגישי סיפוק.

יהיה לך למה להתלבש בבוקר ותאמיני לי כשיוצאים מהבית- מספיקים יותר.

 ביום שאני יוצאת אני חוזרת עם מרץ, מכינה אוכל מנקה וכו' וכשאני בבית כל היום - היום עובר מהר..

כשאת עושה דבר שמתחשק לך, רק אחר כך יש הספק בבית הרבה יותר! מכל יום רגיל בלי המשהו הכייפי שאת עושה ממילא כל יום זה נותן מרץ !

ולפי הדברים שכותבת קינמון נשמע כמו מרמור על התפקיד היום יומי שנפל בחלקינו כאמהות לכן מאוד כדאי פשוט למצוא זמן ולהתפנק!

סליחה אם הבנתי את הדברים לא נכון ואין לי ענין להעביר ביקורת חלילה... (אפילו ניתן לומר שאני גם מאוד ממורמרת על הכל ואני נשואה כבר ארבע שנים ורק עכשיו נופל לי האסימון מה תפקידי כאם לילדים קטנים פשוט לעמול ולעמול בלי הפוגה זה מתסכל מאוד!)

אני עוד צעירה, ב"ה הריון ראשון,

אני רוצה משפחה גדולה, זה החלום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי ואני יודעת שזו המשימה הכי גדולה וחשובה שלי בעזרת ה'..

אבל לפעמים אני שואלת את עצמי- ככה אני אראה כל השנים הבאות?

יושבת בגן שעשועים מדברת על עגלות מוצצים והריונות?? (זה המצב שאני רואה ברוב המקומות.. ומלחיץ לחשוב שאני אהיה כזו בדיוק...)

אבל אני חושבת שיש עניין וזה ממש חשוב שאשה תפתח את עצמה.. לאו דווקא קריירה מטורפת... פשוט בדברים הקטנים, לעשות דברים שאת אוהבת, לפתח כשרונות, ללמוד... שיהיה עוד דברים לדבר עליהם...

רציתי לספר לכן שממש מעניין אותי בשנים האחרונות לדבר על

מוצצים הנקות וכאלה (מי היה מאמין?!) כי זה באמת עיקר חיינו

עכשיו..

כמובן שכאשר אני נפגשת עם אימהות ברמה אחרת אנו מדברות

גם על חינוך לאהבת ה', גבולות, התמודדות בכל מיני שלבים, 

אך זה היופי בחיינו אנו משתנים, החיים משתנים

אך המטרה היא אותה מטרה:

עבודת ה' ועבודת המידות בכל מצב ובכל נסיבות

לשכלל את עצמנו

וכאשר מופקד עלינו חינוך הדור הבא זה גם לעזור להם לצמוח

בכיוון זה.

בעזרת ה' שנזכה!!!

שנה טובה

היום כשאני אמא יש מטרות מסוג אחר, ואני בטוחה לגמרי שכשאהיה סבתא יהיו לי מטורות שאני לא יכולה לחלום עליהן עכשיו.

כשהייתי נערה למדתי תורה בכל מיני מסגרות וזה היה לי מאוד חשוב ובונה, הלכתי ללימוד ליל הושענא רבה ולהקפות שניות בשמחת תורה, התלבטתי עם חברות בכל מיני שאלות אמוניות, כתבתי שירים... זה היה חשוב וטוב לזמנו.

היום, ככל שהילדים גדלים, אני מבינה יותר ויותר שהעניין העיקרי שלי בחיים היום הוא עבודת המידות, נושא שבתור נערה בכלל לא דיבר אליי. היום אני נמצאת בהמון לבטים של בניין הבית שלנו, חינוך לילדים, תגובות לכל מיני התנהגויות שלהם, ניסיון לצמיחה זוגית עם אישי היקר, וכל הדברים האלה משקפים לי בצורה מאוד ברורה את המקומות החסרים בי, הבורות שיש לי נטייה ליפול אליהם, ואני בתהליך מתמיד של חיפוש דרכים להתמודד עם הבורות האלה, ללטש את החיבה והסבלנות וההכלה וכל מה שהייתי רוצה שאישי והילדים שלי יקבלו ממני. אז בעולם המעשה אני עושה כל מיני דברים (תלוי באיזה תקופה, כשאני אחרי לידה יש לי נטייה להסתגר לאיזו חצי שנה ולשקוע בעצמי ובתינוק), בעבודה, בבית, מדי פעם גם שיעור או התנדבות, אבל המרכז, הלב של הדברים, זה הניסיון שלי לעבוד על המידות, והדרכים המלהיבות שמצאתי להתקדם בכיוון הזה.

אני בטוחה שבע"ה כשלא יהיה לי האתגר של גידול ילדים קטנים, וגם הזוגיות מן הסתם כבר תהיה בשלה יותר, יהיו נושאים אחרים שיקראו לי. אני רואה סביבי את אמי ואת חמותי, שתיהן פעילות בכל מיני נושאים שחשובים להן, עוסקות בהתנדבות ובלימוד תורה, וכמובן קשורות גם לנכדים המתוקים - והחיים שלהן מלאים. אז יש לי יופי של מודל לשאוף אליו

צריך לחשוב על זה כל יום נראה לי...

המטרות בחיים וודאי משתנות ע"פ הצרכים שלנו, מצבנו המשפחתי וכו'..

אני חושבת שתק' הפוריות היא חלק די קטן מחיינו- אך משמעותי ביותר, והמשמעות האמיתית שלו לדעתי- זה כמובן חינוך הדור הבא.. איך אני רוצה לגדל את משפחתי וילדי, לאן אני רוצה שהם יגיעו (רוחנית, לא רק פיזית) וכד'.

ליווי הילדים ממשיך גם אחרי שהם בני 20 ו-30, (כך אני מרגישה מהורי בכולופן..) והמקום שלנו בתור הורים/ סבים הוא משמעותי לא פחות (ואולי יותר?) כשהם בגילאים האלו, כי הם מסתכלים עלינו אחרת..

קראתי לאחרונה את ספרה של דר' חנה קטן- "חיי אשה" והיא כתבה שם כמה נק' שממש נגעו לליבי על מטרות בחיים וכו' (לא במפורש אלא בין השורות מבינים את זה) לדעתי הוא שווה קריאה, ואולי הוא גם יעזור לך בכל מני נושאים שחשבת עליהם..

ועוד משהו קטן- לדעתי עצם זה שהעניין מעסיק אותך- כבר גורם לך להציב מטרה, לנסות להגיע למקום אחר וכו', זה ממש חשוב ואשרייך שזהו מקומך!! נסי למצוא את הדברים המעניינים והכיפיים בחייך, להתעסק בהם בזמן הפנוי (המועט אני מניחה..) ולהעצים את הדברים האלו- אולי זה יעזור ויכניס עוד משמעות!!

בהצלחה רבה!

החכמתי מאוד!

אז כנראה שהמטרות שלי תלויות בתקופה בה אני נמצאת. רק העניין שקצת קשה לי איתו שכרגע אין לי מטרה שמיוחסת לי בלבד. נכון אני אמא ורעיה והילדים והבעל הם מטרה מרכזית בחיי אבל מאד חשוב לי שתהיהלי התקדמות במשהו שייחודי עבורי.הצעתן פה עבודה, אולי זו גם אופציה, נראה.

למישיי תודה על ההמלצה לספר אני חושבת שהוא ממש יתאים לי כרגע ומקוה שיתן לי מענה לשאלות שעולות בראשי.

הנושא שהעלית העסיק מעסיק ויעסיק בעה עד 120. אני משתדלת לחבר לעולם המעשה שלי את העולם הרוחני שלי אם בשיחות עם בעלי .חברות וחיבור לשיעורי נשים יש לנו נטיה בכל המולת היום יום לראות את הגודל ומעבר לקיטש לציניות ולסיסמאות בלילה בלילה אני מזכירה לעצמי שאני זוכה לגדל את ילדי המתוקים והשובבים כאן בארץ ישראל ושזה מרגש ומפעים ומתפללת לזכור את זה עד הבוקר ואם אפשר למשוך את הגילוי המפעים הזה עד הצהרים ואם לא אז אני בלי נדר אזכיר לי את זה בשקט בשקט גם בלילה הבא...חלומות נעימים וימים נפלאים מלאי משמעות

וחשוב לדעתי שזה יעסיק אותנו אחרת נמצא את עצמנו שוקעות בפטפוטי טיטולים...

מהחוויה האישית שלי, חינוך ילדים מצריך הרבה כוחות נפש וגם נחת. להיות רגישות למה שהילדים עוברים, לעלות בהקדם על קשיים שעולים, להיות יצירתיות באיך להתמודד עם דברים- זו מטרה שהישום שלה הוא כ"כ יומי ושוחק אבל בסופו של דבר היא נותנת תמונה מלאה של בוגר בריא, שמח, שחי בשלום עם עצמו ועם העולם שסביבו, בע"ה.

גם אותי מתסכלות שיחות "גן שעשועים". אבל לפעמים מספיק טריגר קטן כדי ליצור שיחה יותר עמוקה ויותר משמעותית, ואז חוזרים הביתה לארוחת ערב עם קצת סיפוק...

בס"ד

שלושת ילדי נולדו בצפיפות, כשהגדול היה בן שנתיים וחצי כבר היו לו 2 אחים, ושלושתם היו איתי בבית 24 שעות. רוב שעות היום הייתי איתם לבד. 

ו... 

יצא לי לחשוב על הנקודה הזאת, אבל לא כמו שאתן כותבות, בשמחה ובנסיון להבין, אלא אני חשבתי על זה בטרוניא. הייתי צמאה לדבר עם בני אדם בשפה נורמאלית, ולא "בתינוקית" . (הבעל עבד קשה והיה מגיע הבייתה רק לישון)

הרגשתי שכל כשרונותי האינטלקטואליים היצירתיים וכ' מתנוונים לאיטם.

וכן- נשחקתי ורציתי הפסקה.

כעת הקטן שלי בן ארבע- וזה אילוץ של החיים.

הספקתי הרבה, ללמוד בשני מקומות שונים במקביל, (באחד מהן עדיין לומדת) להקים עסק משלי בתחום בו מתמקצעת, וב"ה רואה ס"ד גדולה במעשיי. 

ומתפללת לחזור לטיטולים, ולהנקות, ולהריונות, ולתקופות האלו. 

מדגישה- לא משווה את האופן בו אתן כותבות למה שאני עברתי- אבל זה העיר אצלי נקודה שלא שיתפתי בה אף אחד. מעולם. אז הינה היא יצאה. 

מה זאת אומרת "אילוץ של החיים" אני באת שואלת כדי להבין כי אני די מזדהה עם מה שכתבת ואני מלאת הכרת תודה עצומה לבורא עולם על המתנה שהיא ילדיי ועל בריאותם וכו'. זה לא מובן מאליו ממש ברור.

אך.. למה הכוונה?!

בתור אמא ל 3 יחסית צפופים,לגמרי עבודת המידות.

מול המשפחה הגרעינית שלי..

ומהמקצוע שלי זה פשוט הכיף שלי והתחביב,ואני לומדת כ"כ הרבה.

יש לי  שני תינוקות בן שנה וחצי ובן חודש. מהלידה היה לי מאד קשה לטפל בשניהם לבדי (בעלי חוזר מאוחר בלילה ואז נוסע לכולל) אך מהרגע שהבנתי ששינהם ילדיי וככה זה ושלא בא לי להיות אמא כעסנית שצועקת כל היום אז נהיה לי יותר קל.

הראשון רוצה וצריך ודורש תשומת לב שלא תמיד את יכולה לתת. וזה מאד קשה ודורש כוחות נפש אדירים. לפחות בשבילי

בס"ד

באמת אהבתי את ההגדרה, גם לי היה קושי עם הקטנים שלי שב"ה נולדו שנה אחר שנה, וגם לי היה רגע של "הברקה" כזאת

לא נעים לומר שמרגישים קצת ...שחיקה.. או שיעמום. לא כולן כמובן ..אלא אצל חלק מסיבות שלאו דווקא הן אשמות .אול יאין להם זמן (או שאינן משתמשות ב"פנאי" שיש אם מתוך עייפות בערב או מסיבה אחרת..) להתאוורר אפילו לצאת להליכה עם חברה..או כמובן לשיעור..

 ואז הן מרגישות כך.

גם אני מרגישה ככה המון ושוב אני מרגישה שזאת העבודת המידות שלי.

וביראת שמיים, יחס בינך לבין בעלך, חברות, עשיית חסד.....

אבל נשמע לי שמפריע לך משהו יותר עמוק... נראה שאת לא מרגישה שיש לך זמן לעצמך כי את כל הזמן סביב הילדים, אפילו את בעלך לא הזכרת... והאמת היא שאני מבינה אותך. אם תרצי להרחיב בנושא... אני כאן.

אימא ל-3 מתוקים, שמשתדלתלנהנות מכל העולמות... (משפחה, חברות, תחביבים...)

קשה, אני ממש לא שם, אבל אולי זה הייעוד..

ולהתפלל לבנים חכמים נבונים ויראי אלוקים, שאמא שלהם שמחה ומחייכת ומודה על מה שיש, ועובדת על המידות..

(במובן שזה לא סותר לימודים, לימוד תורה, תחביבים וכו'- הם האמצעים למטרה הזאת).

בהתחלה הרגשתי שאני לא מצליחה למצוא זמן לצרכים בסיסים,היום יש הרבה יותר איזון,בזכות הילדה אני מרגישה הרבה יותר רגועה,סבלנית,זורמת וגמישה ומבחינתי זה ממש מפתיע לטובה ולא מובן מאליו.

אחר-כך, כשתסתכלי אחורה, תראי גם יופי שבדבר, שכעת, מרוב המטלות קשה לפעמים לראות..

וכשהילדים בע"ה יגדלו, הם עדיין יזדקקו לך, רק לדברים אחרים, בהתאם לגילם ולצרכם. אמא - זה תפקיד לכל החיים. חיים של הילדים שלך, לא שלך, כי גם כשתלכי לעולמך עדיין תשפיעי על ילדייך. כי את - אמא.

ותפקידך, כמו זה של כל אמא: לגדל, ולחנך, להכניס אל העולם כמה שיותר מוכנים להתמודד איתו ולעזור להם לעשות את תיקונם. וזה - הכי חשוב. כי להחליף חיתול יכולה גם מטפלת, גם שכנה וגם כל אחד. אבל לעזור לעשות את תיקונם - זהו התפקיד העיקרי של ההורים, כלומר - שלך. ובשלב של חיתולים זה בדוגמה אישית ובהתניית הרגלים נכונים, ובשלבים מאוחרים יותר - זה בעוד אין-ספור דרכים נוספות.

מקווה שעניתי. אם תרצי לדבר על זה עוד - תכתבי לי למייל, כי אני לא מגיע לכאן כל יום ויתכן ולא אראה את תגובתך.

ולגבי סבתא - כשתהיה סבתא תראי, כמה שהיום עמוס, ולא מספיקים....

אני אמא ל-3 בנות,ב"ה...ועכשיו בהריון הרביעי, ובנתיים אני מתחילה שנה 3, ואחרי עוד שנה, בעז"ה, בלימודים...

בהחלט לא קל להוציא תואר כשכל ילדיך הם מגיל 8-4, ועוד אחד בדרך, אבל ב"ה, השם נותן כוחות, ואם צריך אז נעזרים גם בבעל ובהורים ויוצאים ללמוד כדי שבסוף גם נהיה מאושרות ומסופקות מעצמנו כנשים ובכך נרגיש שאנו עושות את המוטל עלינו בבית מתוך שמחה ולא מתוך חובה....ואין ספק שיש גם היבט כלכלי לטובת שיפור הרמה עבור הילדים...וכן, מותר להגיד, גם עבורנו הנשים....

תצאי ללמוד משהו, לא חייב להיות בהכרח תואר, כל דבר שיעניין אותך ויתן לך מקום מרגוע מהבית...וכך תחזרי רגועה יותר וכולם ירוויחו מכך, בעיקר את. בהצלחה!!

להיות אמהות, אפשר שגם נהיה אמהות אבל לא רק וזה בטח לא היעוד של רוב הנשים

אולי במקרים מסויימים אשה תהיה רק אמא אבל ברוב המקרים כל אחת צריכה להשפיע דרך מה שמיוחד בה ולא לעשות לעצמה הנחות ולומר שהיא רק אמא וזהו

אני ממליצה לכם לתרגל תאגיה, זה טוב לגוף ולנשימה ולנשמה, זה תרגול שמיועד להעצים את האנרגיה לאחר לידה ובכלל והתפישת עולם מאחורי התאגיה היא לממש את היעוד האישי.

הרי בעצם כשאת כותבת שלא כולןם יעודן להיות אמא(אם כי ,כמובן שלרובן זה היעוד)

 אז למה התכוונת? לעזטור לחברה בכל מיני אופנים. בצדקה וחסד וכו'(ולאו דווקא גשמי, כמובן, אלא רגשי נפשי וכו'. מה שנפוץ כיום "העצמות" למיניהן וכו' "קאוצ'ינג" וכיוצא בזה..)

האם הילדים אינם "חברה"?! הלא כל האנשים הנזקקים היו ילדים,ולעיתים מה שלא יכלו לתת להם בבית ולאו דווקא מבחירה ,לא כל הורה מסוגל ..) הם הולכים למטפלים.

גם אמא היא בעלת חסד ועוזרת לחברה- ילדיה

כך אני מאמינה

כל אדם בא לעולם להביא את הייחודיות שלו, ברגע שחוקים חברתיים מאפשרים ביטוי אחד ויחיד, אמהות, לחצי מהאוכלוסיה הם מצמצמים את הבריאה והאפשרויות שלה להתבטא.

אז ברור שיש כאלו שבחרו להיות אמהות כביטוי אישי, אבל את בטח מסכימה איתי שלא מדובר על 51% מהאוכלוסיה, כמו שקורה בחברה החרדית למשל.

השאלה היתה לגבי יעוד כאמהות ואני חושבת שכאן יש טעות בשאלה, יש יעוד ויש אמהות וזה לא בהכרח הולך יחד, ממש לא.

אנחנו בעצם מדברות על ייעוד של נשים שיש להן ילדים צעירים בבית, נניח עד גיל עשר. כשהצעיר ביותר גדל התמונה כבר משתנה. אז כמה שנים אנחנו במצב כזה? נניח (אם נהיה לארג'ים) - שלושים שנה? ומה תוחלת חיים ממוצעת של אישה בחברה שלנו? 80 שנה? לא כזה אסון להקדיש פחות מחצי מזה שיופנה בעיקר (בעיקר - כלומר לא אך ורק אבל זו נקודת הכובד) לליווי בני אדם זעירים בתהליך גדילתם, לסיפוק צורכיהם הגופניים, הרגשיים, השכליים וכו', ולהתפתחות אישית יחד איתם.

(ולא הבנתי מה שאמרת על החברה החרדית, למיטב ידיעתי שם נפוץ מאוד שהאישה היא המפרנסת העיקרית.)

הגעתי לחיי המשפחה . כמו בשיר של עטרי:" מתוך עולמות שבורים  "

כך גם לגידול הילדים. לא בשלה!!!

אז עכשיו שהם גדלים ולא הקניתי הרגלים טובים (אני מאמינה שאדם יכול לתת מה שיש לו. אם לי אין הרגלים...  לא אוכל לתת)

כך שאני מרגישה פיספוס עצום!!  (הגדול בן כמעט 9)

הרגלים של שיחה קריאה חברה------ על הפנים

מה שנותר לי בכוחות הנפש הדלילים שיש לי- זה לטפל בתוצאות של מה שלא טיפלתי בהיוולדם

וזה הרבה הרבה יותר קשה

כמעט בלתי אפשרי?

וזה קשור מבחינת הצורך להשקיע כל דבר בזמן המתאים 

עבודה קשה מאוד חינוך ילדים (ואני יודעתצ, ב"ה) כי קשה לנו גם לחנף עצמנו, אך צריך כמובן גם להתפלל הרבה. יש גורמים מקצועיים וגם אני נעזרתי כשהיה לי קשה (לא יודעת אם יותר משלך, אין דרך "למדוד" אבל רבים נעזירם כיום כי מבינים שזו הדרך)אין בושה בכך, להפך.

בהצלחה. מאחלת לך המון בהצלחה ושתגדלי בנחת ..(ואל תשכחי ..אם כבר ציטטת.. ש"מתוך... ה י א  צ ו מ ח ת " (אני יודעת שקל לדבר..) זה גם ביהדושנבנים מאתגרים כמו עמ"י בשעבוד מצרים שצמח כעם..

שה' ישלח לך רק טוב!

נראה לי שיש בדורנו קצת בלבול בכל נושא הייעוד.

נראה שיש הבדל בין ייעוד, מטרות בחיים, מטלות, הגשמה עצמית.

אני רואה את הייעוד שלנו כיהודיות ללא כל קשר למצב בחיים באותו רגע.

תמיד יהודי צריך לשאוף להיות יותר טוב, לעשות יותר מצוות וכו' זה יעודנו בעולם.

על כל יהודי לקדש שם שמיים בעשיות הגדולות עם הקטנות והטריוויליות. (כמו להאכיל את ילדינו הרעב)

יש דבר אחר שמאוד לוחץ היום על כולם וזה ההגשמה העצמית. בזה יכול להיות הפסקות בחיים.

לא כל אחת מרגישה שלגדל ילדים זה הדבר שהכי מגשים אותה, אז מי שזה לא כך אצלה, כדאי שתמצא

לעצמה משהו נוסף שיכול להשתלב עם גידול הילדים. כל אחת לפי ראות עיניה.

גם אני מגדלת כבר עשור ילדים ואצלי עד גיל הגן הם בבית פחות או יותר, ותמיד אני עושה עוד משהו.

לומדת כל מיני תחומים, עובדת בעבודות קטנות, משתדלת להתנדב במה שאני יכולה. אני תמיד דואגת שיהיה לי כמה שעות בשבוע לעצמי, לדברים שממלאים אותי, כדי שיהיה לי כח ושמחה לילדים. מומלץ מאוד.

ומה המטרה שלנו? לדעתי פשוט להתקדם תמיד ולשאוף יותר למעלה...

Iלא יכולה להתאפקI (אז למה באנונימי??...)

רציתי לשבור מעגל קסמים שלילי והצלחתי,יכולה למשרש אם בא לך.

ותורמות לחברה :,קשישים" ,עולי םחדשים עיירות פיתוח, נוער במצוקה הכנה לבגרויות, ידי חנ"מ ועוד ועוד.

מי שיש לה דחף עצום למקצוע מסוים כנראה זה היעוד שלה ,למשל רופאה, פסיכוללוגית, מדריכת כלות או כל דברוכמובן מורה אבל זה נכון שיש שלבים בחיים למשל כשיש ילדם קטנים וצפופים שאולי לוותר לכמה וכמה שני םעל המקצוע. (מובן שישנם נשים שגם נהנות לעבוד וגם עובדות בגלל פרנסה)

וזה בדיוק מה שגורם לו להרביץ.

תחשבי שהוא רוצה לתקשר, לקחת משהו, או כל דבר. אבל אין לו את השפה וזה יוצר תסכולים אז הדרך שלו להביע את עצמו זה להרביץ.

תנסי לעבוד חזק על תמלול. הוא בבית אוכל בננה תגידי לו הרבה פעמים - ב נ נ ה . תוך כדי שהוא רואה, נוגע, טועם. לשבח כמה שיותר חושים.

לכל פעולה לתת תמלול, לחזור על זה המון.

להראות לו בספרים תמונות של חיות, אוכל וכד'.

זה שלב מאוד מתסכל אבל פתאום יתחיל להגיד עוד מילה ועוד אחת... זה ממש מתוק. גם שיום אברי גוף עם שירים ותנועות. 

אני גם לא בטוחה מה תינוק בן שנה וחצי מרגיש

אבל כן הכאיב לי ההתעלמות

זוכרת בעבר כשילד אמר לי שרוצה מאוד להיות משהו

גם כשהיה נראה לא הגיוני

פניתי לגננת ושאלתי אם אפשרי

תמיד היו נענות בשמחה

פה זה היה ככ מוזר

בדיוק הדבר הראשון שאמרתי להם

שאולי זה בגלל שלא מדבר וכן רוצה ליזום קשר או להביע משהו

ומגיע לתסכול

אמרו לי שהוא לא היחיד שלא מדבר בקבוצה 

ואפחד לא מרביץ כמוהו מיוזמתו

כן מחזירים אבל לא יוזמים

(במאמר מוסגר מרגישה שהוא קצת שקוף שם

ואולי גם הוא מרגיש ככה ורוצה יותר תשל 

במיוחד שבבית מצליח לקבל הרבה

אבל אולי הרגשה שלי...)

האמת שלא יודעת מה לעשות

מקליט העלה שהמנהלת עצמה מסיתה את המטפלות ולילד יצא של של אלים.

אגב, ידיים זה הרבה פעמים קריאה לעזרה.

בקשה לתשומת לב.

אותו דבר קרה לי עם רשימת אבא של שבת, הילד לא היה חודשיםםם.

הוצאתי באמצע שנה (בעקבות ההקלטות) ולא מצטערת לרגע.

ילד שלא נכנס לסבב אבא של שבת, זה ילד שמתעלמים ממנו.

הוא לא מרגיש שהוא לא בסבב, אבל זה סממן ורמז להתנהגות אחרת של המטפלות.

לא זוכרות אותו גם במקרים אחרים, הלב שלהן לא פנוי אליו.

לא חייבת להקשיב לי בכלל, כתבתי מניסיוני בלבד שהוא לא טוב.

מאז אני רק עם הקלטות.

בהצלחה מכל ליבי 

צודקת ממש לגבי הסבב של קבלת שבת

האמת כמו שכצבתי מקודם..

הילד נראה שממש טוב לו במעון

כשאני מגיעה תמיד הוא מחייך

ועושה למטפלות שלום עם חיוך

לא נראה עצוב או משהו

כן דיברתי עם מנהלת המעון בסופש גם

ותארתי לה את הסטואציות שהתחברו לי יחד

היא לגמרי היתה בצד שלי

היא לא חושבת כמו המטפלות

אם בכלל יש בעיה עם מכות

הטיפול הוא לא רק של האמא שתדבר איתו בסוף יום

וזו דרך תקשורת של ילד שלא מדבר

בעיניה לגיטימי והגיוני

חזרה אלי היום שוב

ובקשה שאני אניח את ענין ההרבצות בצד

שאני לא אחשוב עליו

כי היא מטפלת בכל מה שאמרתי ועשתה איתם שיחה מאוד נוקבת

ושאם יהיה צורך היא תכניס צוות שיסתכל עליו

אבל כרגע היא לא חושבת במה שהיא הסתכלה שיש בילד בעיה

נתנה לי תחושה שהיא לגמרי איתי ומטפלת בהן

וכעסה  שככה לא שתפתי אותה קודם

גם אם הרגשתי שזה קטנוני

אני באמת לא יודעת מה לחשוב....

היתי  אולי בנוסף מכניסה הקלטות 

רק לא יודעת איך לעשות את זה

לק"י

מציעה לשוחח איתה ולראות מה יש לה להציע.

וגם לקבל את זה שזה הגיל, וצריך להשגיח כמה שאפשר. אבל לא תמיד אפשר למנוע...

בקשר לקבלת שבת- זה באמת מוזר. לא בטוחה שזה מפריע לו אבל...

אולי כמו שהציעו לך תבקשי תאריך, ותגידי שאת רוצה לקנות מראש מה שצריך.

אמרה שהיא תלך לבדוק מה קורה שם..

יש עוד מישהי מעבר?

אני גם לא רוצה שיצא לו שם של "המרביץ"

לגבי המילים שלו - אולי כדאי לפנות לרופא ילדים להתייעץ או לפנות להתפתחות הילד. ברור שילד שמתקשה לדבר הוא ילד מתוסכל. זה לא בהכרח מתבטא במכות לאחרים, יכול להיות הרבה בכי וצרחות. אבל כשידבר בטח יהיה קל יותר בלי קשר.

לגבי המעון, זה כבר סוף שנה, לא יודעת אם הייתי מוציאה עכשיו, אבל לשנה הבאה הייתי מחפשת אולי מקום אחר. הקטע עם האבא של שבת מאד מוזר, זה שאין שקיפות, מתנהלות בהתחמקויות, לא סיפרו לך בכלל שהוא מרביץ בצורה מסודרת עד לא מזמן. אם זה ככ משמעותי כמו שהן מתארות למה זה לא שוקף לך עד עכשיו? ומה עושים כשזה קורה? מעבר לזה שילדים מחזירים לו.

גם מצידי

חשבתי לעצמי שמה נטפלתי לדבר ככ שולי

ואולי רק לי זה מפריע ולתינוק לא

ומצד שני

גם אני לא קיבלתי תשובה מה הן עושות הוא מרביץ

רק חזרו על זה שאני חייבת לדבר איתו...

ומצד שלישי והכי חשוב

כשמגיע בבוקר

וכשאני מגיעה  נראה שטוב לו שם

לק"י

זה תינוק....

הן צריכות בזמן אמת לתת מענה, למשל- לעשות איתו יחד "טובה" לילד שהוא הרביץ לו, לדאוג שיהיה קרוב אליהן בזמני משחק וכו'.

אני שוב מציעה לדבר עם המנהלת, ולבקש שהמדריכה תבוא לראות אותו, ואחר כך תדבר איתך.

יכול להיות שיש כן איך לעזור לו להתבטא.

ואין שום דרך לדבר איתה על כזה דבר, זה בקשה מוזרה מאד

הוא לא בן 4, הן צריכות לתת את המענה כשזה קורה פשוט.. להרחיק אותו בנעימות, להגיד לו, לעשות איתו טובה, כל דבר שמונע את המכה. זה לא עניין חינוכי מוסרי זה סך הכל תינוק שמרביץ כי זה הדרך שלו להתבטא כרגע.

ולגבי ההרבצות- מסכימה עם על מי שכתבה פה שכל עוד הוא לא מרביץ בבית אין לך מה לעשות עם זה. סה"כ זאת התנהגות נורמלית של תינוק, וכשתדברי איתו בבית הוא לא יזכור מה היה לפני כמה שעות בגן. זה תפקיד של הגננות לתווך לו באותו רגע (אפשר בהמון דרכים, לרוב לא דיבור ישיר) שלא עושים את זה

למה שכתבו על בדיקה או הקלטה. מוזר העניין שם.

לגבי הדיבור ממליצה על מפגש שניים של הדרכה אצל קלינאית תקשורת. ואח''כ לראות איך מתקדם ואם צריך טיפול. בינתיים בכל סיטואציה למצוא מילה ולחזור הרבה פעמים. למשל משחק עם מכונית- אוטו, איפה אוטו, הינה אוטו, אוטו אוטו. הנהנהן. 

ממתישהו בין 2021 ו2024 (לשלישית שלי יש, לקודמים לא). זה פשוט תהליך שלוקח זמן.

גם מי שיש לו ממוחשב, עדיין עובדים גם עם הפיזי

הגדול שלי כבר בן 11.

את הכל.

חידשת לי!

לק"י

חושבת שאמרו לי שמתישהו יפסיקו עם הפיזי.

בינתיים יש גם וגם.

לחלק מהילדים שלי הפנקסים תקועים איפושהו. וזה לא מפריע לחסן וכו'.

בתחילת שנות העשרים. יש באיזור האישי ממשלתי

לק"י

ביקשו ממני בטיפת חלב את הפנקס שלי שתקוע איפושהו.

אין לי מושג מה כל כך חשוב איזה חיסונים עשיתי.... (אני לא בהריון. אם זה קשור לזה בדרך כלל).

כי אין לי מושג אם הפנקס הפיזי שלי בכלל נמצא איפשהוא..

מתרחבת מגודל של מיטת מעבר למיטת נוער רגילה, בהתאם לשלב.

עולה סביבות ה600 אם אני לא טועה, בלי מזרון

אנחנו קנינו ביד2 מיטת יחיד פשוטה מעץ ושמנו אותה בין המיטה הזוגית לקיר. אפשר לקנות מעקה לצד השני אם אין אפשרות להצמיד לקיר. אצלנו לא היה צורך לחבר את המיטות עם איזשהו חיבור כי היה ממש צמוד אבל אולי אפשר עם אזיקונים לחבר בין הרגליים של המיטות כדי שיהיה יותר בטיחותי.

היה מאד נוח לשכב לידו, להניק ואז לחזור למיטה שלי. 

אם זה קצת נמוך יותר זה רק יותר טוב.

ככה יש לו אזור תחום שלו בין המיטה שלך לקיר.

והחלק של הרגליים, יכול להשאר פתוח. לא יודעת בן כמה הילד אבל אם הוא כבר זוחל ועומד אפשר ללמד אותו לרדת בביטחה ממיטה לא מאד גבוהה.

ואם זה לא אותו גובה זה לא אפשרי.

ולכן זה צריך להיות בגובה של המיטה הורים וסגור כי זה גיל קטנציק חצי שנה 

לא יודעת אם בטיחותי או לא, אבל עשינו את זה תקופה.

זה תלוי גם בגודל של הילד.

יש כאלו שאפשר לפרק דופן בצורה מובנית, כי נועדו להפוך למיטת מעבר,

ויש כאלו שאפשר לפרק דופן לאחסון או להובלה. (ואז הן לא מספיק חזקות ויציבות, אבל תמיד אפשר להוסיף הברגות ולחבר עם זויות מתכת מתחת למיטה)

ואפשר לחבר למיטת ההורים, או בלחץ בין המיטה לקיר, או בצורה מאולתרת עם הברגות או עם ראצ'טים (ככה מחוברות העריסות מתחברות ה"רשמיות").

מבחינת הגובה, יש למיטות תינוק הרגילות כמה מצבי גובה.

אחד הגברים כתב על זה פעם בפורומים. אולי זה היה @נפשי תערוג 

עריכה, הצלחתי למצוא:

צילמתי לך את החלק שמצמיד - הריון ולידה

הוא חיבר עם קליבות.

אבל ראיתי איך מחוברת עריסה מתחברת רגילה, זה עם ראצ'טים, אפשר לעשות אותו דבר בלי הברגות.

אז אולי אין כינים?

הבת שלי הייתה מעל 3 שנים עם כינים...כן כן....

מה לא ניסינו?

כל מקלחת טיפול, עם ובלי חומרים, אספנו לצמה, שלחנו עם תרסיסים . מציינת שיש לה שער ביסלי מסולס  שזה עוד יותר מקשה על ההוצאה של הכינים והביצים. 

עד שעשיתי קצת בירור והגענו למסרק ,שיבורך מי שהמציא אותו.

זה כלל לא קשור לאיזה חומר את שמה.

את פשוט צריכה להשתמש במסרק הזה ובגלל צפיפותו, הוא גורם לסילוק כל ביצי הכינים (שזה למעשה הגורם המכריע להמשכיות שלהם!)

קניתי את המסרק הזה ,בתוספת חומר ששלחתי אותו לפני לבית ספר ללא שטיפה.

תקשיבי, אחרי שבוע של שימוש, אין כינים ברוך השם כבר שנה וחצי !!!!!!!!

קוראים למסרק ASSY 2000

אני חפפתי לה עם שמפו רגיל, אחר כך מרחתי את החומר וסירקת עם מברשת רגילה כדי להתיר קשרים ולמנוע כאב לילדה, אחרי כך מסרקת עם המסרק כינים וזה וואווו.

טיפול שמרני אחר כך פעם פעמיים בשבוע עם המסרק לא חייב עם חומר אפשר מרכך שיער ואז לעבור עם המסרק ולוודא שאין ביצים... 

בהצלחה !

אבל עדיין לא מוצאת כינים, אולי אני לא בודקת טוב

כי כשאחות שלי בדקה לה בעבר היא כן מצאה כינים.

יש חומר שגורם לשיער להיות יותר קל לסירוק?

לק"י

את מסרקת מכל הכיוונים?

צריך גם הפוך, גם מאחורי האוזניים.

לא שוטפת שיער

ומסרקת עם המסרק ככה

ואחר כך שוטפת

מוציאה על גבי מגבון את כל מה שיצא מהשיעור במשיכה 

היה אצל אחד הילדים שלי. השתמשתי בשמן אמבטיה של לה רוש פוזה, עזר מאוד.

אצלי רגישים במיוחד בעונות מעבר

לא מקצועיות

לא רגישות

לא סבלניות

(לא כולם הכל ביחד חח..)

סיוט סיוט סיוט

רק צריך למצוא אותם

אין ברירה 

ותחושת שריפה בנרתיק זה לדעתי דבר ראשון לפנות לרופא

אפשר גם באפליקציה

לתאר מה את מרגישה בדיוק

בכל מקרה לא כדאי לקיים יחסים במצב הזה

ואולי זו איזו רגישות לטבעת

שמטפלת בכאבים ביחסים

אם את מחפשת לא משהן נקודתי אלא מבט יותר כולל

מירושלים

היא יקרה כי היא פרטית 

ברור לי שקשור לטבעת

אבל אין לי מניעה אחרת....

אם מכבי באזור הדרום עוזר לך.

החלפתי כבר כמה רופאות

לצערי כל אחת נפלה על קטע אחר. כבר יצאתי בוכה מרופאה לא רגישה

כבר יצאתי עם אבחנה לא נכונה מרופאה אחרת

ורופאה אחרת בלי סבלנות בכלל

נורא נורא נורא

דר אינה ויינשטיין -אלעד

דר שיר גרובר-פתח תקוה

מהממות סבלניות ורגישות מקסימום.

אולי תכתבי אזור ומי שמכירה תוכל לכתוב לך המלצה.

בכל מקרה אולי יש לך רגישות למשהו כי תחושת שורף לא אמורה להיות. זה חריג אז כדאי כן לבדוק מה קורה.

האמת שגם את אמורה להנות

אולי יש לך שם פטריה? לא נשמע כמו תופעה מוכרת של המניעה הזו ממה שאני מכירה.. 

השתמשתי בערך 4 שנים ,לא מכירה.

אולי דלקת בשתן? או פטריה?

תתייעצי שיחת טלפון עם רופאת נשים שלך .

לגבי המניעה ממש מבינה .  אסור לי הורמונים מכל מיני סיבות אז משתמשת בנרות לא בזמן ביוץ ומתפללת להשם שהכל יהיה בסדר..

אין לי ברירה הכל לא עושה לי טוב 🫣

בהצלחה (:

ללכת פיזית זה לא יקרה

אני ממש מפחדת וחוששת

בטלפון הם פחות יכולות להזיק

הספריי של אלופירסט,

הייתי מרססת ממש הרבה באיזור והדימום ממש התקצר לי, אחרי 5 שבועות אני חושבת שכבר היה די נקי.

בסוף טבלתי אחרי 7 שבועות אני חושבת אבל בעיקר בגלל שפחדתי לעשות בדיקה שם..

בהצלחה!

אני משתמשת בספריי הזה לכל מיני דברים ועזר לי בטירוף עם תפרים של לידה קיסרית.

אבל הדימום מגיע מהרחם. ולכן דברים שיכולים לעזור זה דברים שמכווצים את הרחם.

למשל- קינמון, מחיצות רימון, טיפות מסטיק תימני...

כמו מה שעוזר לקיצור מחזור.

בהצלחה ממש!!

אנסה את מה שאמרת

תודה❤️

לק"י
 

אבל כן תנצלי את הזמן שהקטן ישן, כדי לישון גם.

משני התחומים פלוס מהגננת לגמרי יש סיכוי לקבל.

בוועדה- להדגיש את כל הקשיים התפקודיים שלו בדגש על חוסר היכולת להסתדר במסגרת החינוכית הרגילה.

להדגיש שהקשיים עדיין קיימים למרות טיפול בקהילה. כלומר שהטיפול לא מספיק. להדגיש שטופל. הם אוהבים מיצוי נסיונות לפני אישור מסגרת קטנה.

לא להדגיש חוזקות בוועדה. להדגיש חולשות ותפקוד לקוי.

לנשום עמוק. ולהתפלל. 

טוב מאוד שלעצמך את חושבת 'ילד חכם שצריך עזרה לממש את היכולות שלו'. איזה חשיבה חכמה! ההתנסחות מלמדת שזה מה שאת מרגישה, וזה כל כך טוב ובריא!

אבל בועדה, תתנסחי הפוך,

כי מה לעשות כדי לקבל תוצאה צריך להדגיש את מה שיגרום להם להבין את מה שהם לא מוכנים להבין אחרת,

בועדה תדגישי שמדובר בילד בעל קשיים רגשיים חברתיים ותחושתיים, הוא לא מצליח לווסת את עצמו, וקשה לו במעברים. תפרטי דוגמאות לקשיים שלו, עדיף גם כאלו שמקשים על כל הגן ועל הגננת. ודרך אגב, איך הוא מבחינה קוגניטיבית? אה מבחינה קוגניטיבית הוא בסדר גמור ואפילו מעל הממוצע.

נכון, זה נשמע רע. אבל לצערנו זה מה שעובד.

זה יכול להוציא מהדעת הטרפת הביוקרטית בזו!

ומנסיון שלי- יש לי ילדה מהממת (בת 8 עכשיו)

כשהיתה צריכה לעלות לגן חובה הגננת המליצה על גן שפה, אבל לא היה מקום והפנו אותנו לגן שילוב.

זאת היתה שנה מזעזעת (מאמינה שכמה פה בפורום זוכרות את התסכולים שלי...) גם הילדה וגם אנחנו לא הבנו מה רותים מאיתנו...

הצוות היו מקסימות, אבל זה לא נתן מענה לבת שלי.

מבחינת ועדות לשנה אחרי אמרתי לגננת שהילדה הזו לא מתאימה לכיתה א, היא גם קטנה וגם מבחינה רגשית פשוט לא!

אבל מבחינה שכלית- הרמה היתה גבוהה וזה היה לה לרועץ.

אני בעיקר פחדתי על הפערים האלה- מצד אחד הילדה בקושי מדברת בגן, יש לה הצטאות וועד. מצד שני- ממלאת דפי עבודה, לימדה את עצמה לקרוא... ובבית היא פרחה, במשפחה המורחבת פחות.

כשהגעתי לוועדה הגננת הנחתה אותי מה לומר, אבל ברגע האמת ששאלו אותי מה אני רוצה בשבילה פשוט התחלתי לבכות, מול כל הצוות של הוועדה- אמרתי להם שאני בסה"כ רוצה שיהיה לה טוב. והטוב הזה לא יכול להיות במסגרת של גן רגיל! היא צריכה עטיפה שונה, ההסתגלות שלה שונה, זה שהיא פותרת תרגילים ויודעת לקרוא לא אומר שהיא מווסתת ושהרגשות שלה יד ביד עם השכל. (אני כותבת לך וזה עושה לי רע להזכר בזה. באמת. התסכול הזה הוא נוראי!)

אז נתנו לי אישור לגן שפה, וגם עם זה היה בעיות, כי אף גן שפה לא רצה לקבל אותה בגלל ההצטאות.

בסוף, שבוע אחרי תחילת הלימודים, הפנו אותנו לגן סולם. את האמת שקצת (הרבה) חששתי בגלל השם שלו, אבל כשהגעתי לגן פתאום רווח לי (וגם פה בפורום המליצו לי עליו בלב שלם). המנהלת שם היתה מקסימה! ההצטאות לא הפחידה אותה. שמו את הבת שלי בגן הריגשי. והיא ממש פרחה שם!

אולי פעם אחת היא עשתה צואה בגן! תביני איזה הישג! ומשם היא המשיכה חכיתה א רגילה!!! לא מקדמת!

היא פשוט קיבלה שם פוש רציני. ידעו איך לעבוד איתה! היא קיבלה רב"ע וקל"ת וטיפול ריגשי ופסיכולוגית- הכל במסגרת הגן ובלי שנצטרך להטרטר אחה"צ...

בקיצור אני ממש מבינה אותך. המון תפילות ואל תפחדי לבכות בוועדה... את אמא לביאה ונלחמת על השפיות של הבן שלך!!

לכי עם הלב שלך והלוואי שתצליחו בקלות ובלי עוגמת נפש!!!

מידה 2-2-