אולי זאת הסיבה שאחרי ההריון הראשון החלטתי שאני הולכת לעשות את מה שני הכי אוהבת, וחוזרת לאוניברסיטה לתואר שני.

זה מאוד מאוד קשה להיות אישה בהריונות ועם ילדים וגם לעשות תואר, אבל זה אפשרי וזה מאוד משתלם: א. כי אני מתמלאת מזה וזה משמח אותי ונותן לי כוחות. ב. כי זה בע"ה יאפשר לי לעבוד בעבודה עם שכר שיאפשר לי להעניק לילדים שלי גם מבחינה כלכלית (ובתור אחת שלא היה לה את זה, זה חשוב מאוד בעיני).

ויש עוד אפשרויות. אני מכירה כמה וכמה אמהות שגם כשהן לא עבדו תמיד למדו משהו: הדרכת כלות, ייעוץ זוגי/משפחתי, אימון, חינוך, רפואה אלטרנטיבית, טיפול בדרמה וכו' וכו'.

ואגב, חלקן התחילו ללמוד רק אחרי שהן סיימו לגדל את הילדים. זה ענין של יוזמה ולקיחת אחריות על החיים שלך.

יהי רצון שהקב"ה ייתן לי את הכוחות תמיד להיות בהתקדמות ולמידה, וגם להיות אמא טובה!

שכדאי לך ללמוד/ לעבוד אפילו שעות ספורות בשבוע וכך תרגישי סיפוק.

יהיה לך למה להתלבש בבוקר ותאמיני לי כשיוצאים מהבית- מספיקים יותר.

 ביום שאני יוצאת אני חוזרת עם מרץ, מכינה אוכל מנקה וכו' וכשאני בבית כל היום - היום עובר מהר..

כשאת עושה דבר שמתחשק לך, רק אחר כך יש הספק בבית הרבה יותר! מכל יום רגיל בלי המשהו הכייפי שאת עושה ממילא כל יום זה נותן מרץ !

ולפי הדברים שכותבת קינמון נשמע כמו מרמור על התפקיד היום יומי שנפל בחלקינו כאמהות לכן מאוד כדאי פשוט למצוא זמן ולהתפנק!

סליחה אם הבנתי את הדברים לא נכון ואין לי ענין להעביר ביקורת חלילה... (אפילו ניתן לומר שאני גם מאוד ממורמרת על הכל ואני נשואה כבר ארבע שנים ורק עכשיו נופל לי האסימון מה תפקידי כאם לילדים קטנים פשוט לעמול ולעמול בלי הפוגה זה מתסכל מאוד!)

אני עוד צעירה, ב"ה הריון ראשון,

אני רוצה משפחה גדולה, זה החלום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי ואני יודעת שזו המשימה הכי גדולה וחשובה שלי בעזרת ה'..

אבל לפעמים אני שואלת את עצמי- ככה אני אראה כל השנים הבאות?

יושבת בגן שעשועים מדברת על עגלות מוצצים והריונות?? (זה המצב שאני רואה ברוב המקומות.. ומלחיץ לחשוב שאני אהיה כזו בדיוק...)

אבל אני חושבת שיש עניין וזה ממש חשוב שאשה תפתח את עצמה.. לאו דווקא קריירה מטורפת... פשוט בדברים הקטנים, לעשות דברים שאת אוהבת, לפתח כשרונות, ללמוד... שיהיה עוד דברים לדבר עליהם...

רציתי לספר לכן שממש מעניין אותי בשנים האחרונות לדבר על

מוצצים הנקות וכאלה (מי היה מאמין?!) כי זה באמת עיקר חיינו

עכשיו..

כמובן שכאשר אני נפגשת עם אימהות ברמה אחרת אנו מדברות

גם על חינוך לאהבת ה', גבולות, התמודדות בכל מיני שלבים, 

אך זה היופי בחיינו אנו משתנים, החיים משתנים

אך המטרה היא אותה מטרה:

עבודת ה' ועבודת המידות בכל מצב ובכל נסיבות

לשכלל את עצמנו

וכאשר מופקד עלינו חינוך הדור הבא זה גם לעזור להם לצמוח

בכיוון זה.

בעזרת ה' שנזכה!!!

שנה טובה

היום כשאני אמא יש מטרות מסוג אחר, ואני בטוחה לגמרי שכשאהיה סבתא יהיו לי מטורות שאני לא יכולה לחלום עליהן עכשיו.

כשהייתי נערה למדתי תורה בכל מיני מסגרות וזה היה לי מאוד חשוב ובונה, הלכתי ללימוד ליל הושענא רבה ולהקפות שניות בשמחת תורה, התלבטתי עם חברות בכל מיני שאלות אמוניות, כתבתי שירים... זה היה חשוב וטוב לזמנו.

היום, ככל שהילדים גדלים, אני מבינה יותר ויותר שהעניין העיקרי שלי בחיים היום הוא עבודת המידות, נושא שבתור נערה בכלל לא דיבר אליי. היום אני נמצאת בהמון לבטים של בניין הבית שלנו, חינוך לילדים, תגובות לכל מיני התנהגויות שלהם, ניסיון לצמיחה זוגית עם אישי היקר, וכל הדברים האלה משקפים לי בצורה מאוד ברורה את המקומות החסרים בי, הבורות שיש לי נטייה ליפול אליהם, ואני בתהליך מתמיד של חיפוש דרכים להתמודד עם הבורות האלה, ללטש את החיבה והסבלנות וההכלה וכל מה שהייתי רוצה שאישי והילדים שלי יקבלו ממני. אז בעולם המעשה אני עושה כל מיני דברים (תלוי באיזה תקופה, כשאני אחרי לידה יש לי נטייה להסתגר לאיזו חצי שנה ולשקוע בעצמי ובתינוק), בעבודה, בבית, מדי פעם גם שיעור או התנדבות, אבל המרכז, הלב של הדברים, זה הניסיון שלי לעבוד על המידות, והדרכים המלהיבות שמצאתי להתקדם בכיוון הזה.

אני בטוחה שבע"ה כשלא יהיה לי האתגר של גידול ילדים קטנים, וגם הזוגיות מן הסתם כבר תהיה בשלה יותר, יהיו נושאים אחרים שיקראו לי. אני רואה סביבי את אמי ואת חמותי, שתיהן פעילות בכל מיני נושאים שחשובים להן, עוסקות בהתנדבות ובלימוד תורה, וכמובן קשורות גם לנכדים המתוקים - והחיים שלהן מלאים. אז יש לי יופי של מודל לשאוף אליו

צריך לחשוב על זה כל יום נראה לי...

המטרות בחיים וודאי משתנות ע"פ הצרכים שלנו, מצבנו המשפחתי וכו'..

אני חושבת שתק' הפוריות היא חלק די קטן מחיינו- אך משמעותי ביותר, והמשמעות האמיתית שלו לדעתי- זה כמובן חינוך הדור הבא.. איך אני רוצה לגדל את משפחתי וילדי, לאן אני רוצה שהם יגיעו (רוחנית, לא רק פיזית) וכד'.

ליווי הילדים ממשיך גם אחרי שהם בני 20 ו-30, (כך אני מרגישה מהורי בכולופן..) והמקום שלנו בתור הורים/ סבים הוא משמעותי לא פחות (ואולי יותר?) כשהם בגילאים האלו, כי הם מסתכלים עלינו אחרת..

קראתי לאחרונה את ספרה של דר' חנה קטן- "חיי אשה" והיא כתבה שם כמה נק' שממש נגעו לליבי על מטרות בחיים וכו' (לא במפורש אלא בין השורות מבינים את זה) לדעתי הוא שווה קריאה, ואולי הוא גם יעזור לך בכל מני נושאים שחשבת עליהם..

ועוד משהו קטן- לדעתי עצם זה שהעניין מעסיק אותך- כבר גורם לך להציב מטרה, לנסות להגיע למקום אחר וכו', זה ממש חשוב ואשרייך שזהו מקומך!! נסי למצוא את הדברים המעניינים והכיפיים בחייך, להתעסק בהם בזמן הפנוי (המועט אני מניחה..) ולהעצים את הדברים האלו- אולי זה יעזור ויכניס עוד משמעות!!

בהצלחה רבה!

החכמתי מאוד!

אז כנראה שהמטרות שלי תלויות בתקופה בה אני נמצאת. רק העניין שקצת קשה לי איתו שכרגע אין לי מטרה שמיוחסת לי בלבד. נכון אני אמא ורעיה והילדים והבעל הם מטרה מרכזית בחיי אבל מאד חשוב לי שתהיהלי התקדמות במשהו שייחודי עבורי.הצעתן פה עבודה, אולי זו גם אופציה, נראה.

למישיי תודה על ההמלצה לספר אני חושבת שהוא ממש יתאים לי כרגע ומקוה שיתן לי מענה לשאלות שעולות בראשי.

הנושא שהעלית העסיק מעסיק ויעסיק בעה עד 120. אני משתדלת לחבר לעולם המעשה שלי את העולם הרוחני שלי אם בשיחות עם בעלי .חברות וחיבור לשיעורי נשים יש לנו נטיה בכל המולת היום יום לראות את הגודל ומעבר לקיטש לציניות ולסיסמאות בלילה בלילה אני מזכירה לעצמי שאני זוכה לגדל את ילדי המתוקים והשובבים כאן בארץ ישראל ושזה מרגש ומפעים ומתפללת לזכור את זה עד הבוקר ואם אפשר למשוך את הגילוי המפעים הזה עד הצהרים ואם לא אז אני בלי נדר אזכיר לי את זה בשקט בשקט גם בלילה הבא...חלומות נעימים וימים נפלאים מלאי משמעות

וחשוב לדעתי שזה יעסיק אותנו אחרת נמצא את עצמנו שוקעות בפטפוטי טיטולים...

מהחוויה האישית שלי, חינוך ילדים מצריך הרבה כוחות נפש וגם נחת. להיות רגישות למה שהילדים עוברים, לעלות בהקדם על קשיים שעולים, להיות יצירתיות באיך להתמודד עם דברים- זו מטרה שהישום שלה הוא כ"כ יומי ושוחק אבל בסופו של דבר היא נותנת תמונה מלאה של בוגר בריא, שמח, שחי בשלום עם עצמו ועם העולם שסביבו, בע"ה.

גם אותי מתסכלות שיחות "גן שעשועים". אבל לפעמים מספיק טריגר קטן כדי ליצור שיחה יותר עמוקה ויותר משמעותית, ואז חוזרים הביתה לארוחת ערב עם קצת סיפוק...

בס"ד

שלושת ילדי נולדו בצפיפות, כשהגדול היה בן שנתיים וחצי כבר היו לו 2 אחים, ושלושתם היו איתי בבית 24 שעות. רוב שעות היום הייתי איתם לבד. 

ו... 

יצא לי לחשוב על הנקודה הזאת, אבל לא כמו שאתן כותבות, בשמחה ובנסיון להבין, אלא אני חשבתי על זה בטרוניא. הייתי צמאה לדבר עם בני אדם בשפה נורמאלית, ולא "בתינוקית" . (הבעל עבד קשה והיה מגיע הבייתה רק לישון)

הרגשתי שכל כשרונותי האינטלקטואליים היצירתיים וכ' מתנוונים לאיטם.

וכן- נשחקתי ורציתי הפסקה.

כעת הקטן שלי בן ארבע- וזה אילוץ של החיים.

הספקתי הרבה, ללמוד בשני מקומות שונים במקביל, (באחד מהן עדיין לומדת) להקים עסק משלי בתחום בו מתמקצעת, וב"ה רואה ס"ד גדולה במעשיי. 

ומתפללת לחזור לטיטולים, ולהנקות, ולהריונות, ולתקופות האלו. 

מדגישה- לא משווה את האופן בו אתן כותבות למה שאני עברתי- אבל זה העיר אצלי נקודה שלא שיתפתי בה אף אחד. מעולם. אז הינה היא יצאה. 

מה זאת אומרת "אילוץ של החיים" אני באת שואלת כדי להבין כי אני די מזדהה עם מה שכתבת ואני מלאת הכרת תודה עצומה לבורא עולם על המתנה שהיא ילדיי ועל בריאותם וכו'. זה לא מובן מאליו ממש ברור.

אך.. למה הכוונה?!

בתור אמא ל 3 יחסית צפופים,לגמרי עבודת המידות.

מול המשפחה הגרעינית שלי..

ומהמקצוע שלי זה פשוט הכיף שלי והתחביב,ואני לומדת כ"כ הרבה.

יש לי  שני תינוקות בן שנה וחצי ובן חודש. מהלידה היה לי מאד קשה לטפל בשניהם לבדי (בעלי חוזר מאוחר בלילה ואז נוסע לכולל) אך מהרגע שהבנתי ששינהם ילדיי וככה זה ושלא בא לי להיות אמא כעסנית שצועקת כל היום אז נהיה לי יותר קל.

הראשון רוצה וצריך ודורש תשומת לב שלא תמיד את יכולה לתת. וזה מאד קשה ודורש כוחות נפש אדירים. לפחות בשבילי

בס"ד

באמת אהבתי את ההגדרה, גם לי היה קושי עם הקטנים שלי שב"ה נולדו שנה אחר שנה, וגם לי היה רגע של "הברקה" כזאת

לא נעים לומר שמרגישים קצת ...שחיקה.. או שיעמום. לא כולן כמובן ..אלא אצל חלק מסיבות שלאו דווקא הן אשמות .אול יאין להם זמן (או שאינן משתמשות ב"פנאי" שיש אם מתוך עייפות בערב או מסיבה אחרת..) להתאוורר אפילו לצאת להליכה עם חברה..או כמובן לשיעור..

 ואז הן מרגישות כך.

גם אני מרגישה ככה המון ושוב אני מרגישה שזאת העבודת המידות שלי.

וביראת שמיים, יחס בינך לבין בעלך, חברות, עשיית חסד.....

אבל נשמע לי שמפריע לך משהו יותר עמוק... נראה שאת לא מרגישה שיש לך זמן לעצמך כי את כל הזמן סביב הילדים, אפילו את בעלך לא הזכרת... והאמת היא שאני מבינה אותך. אם תרצי להרחיב בנושא... אני כאן.

אימא ל-3 מתוקים, שמשתדלתלנהנות מכל העולמות... (משפחה, חברות, תחביבים...)

קשה, אני ממש לא שם, אבל אולי זה הייעוד..

ולהתפלל לבנים חכמים נבונים ויראי אלוקים, שאמא שלהם שמחה ומחייכת ומודה על מה שיש, ועובדת על המידות..

(במובן שזה לא סותר לימודים, לימוד תורה, תחביבים וכו'- הם האמצעים למטרה הזאת).

בהתחלה הרגשתי שאני לא מצליחה למצוא זמן לצרכים בסיסים,היום יש הרבה יותר איזון,בזכות הילדה אני מרגישה הרבה יותר רגועה,סבלנית,זורמת וגמישה ומבחינתי זה ממש מפתיע לטובה ולא מובן מאליו.

אחר-כך, כשתסתכלי אחורה, תראי גם יופי שבדבר, שכעת, מרוב המטלות קשה לפעמים לראות..

וכשהילדים בע"ה יגדלו, הם עדיין יזדקקו לך, רק לדברים אחרים, בהתאם לגילם ולצרכם. אמא - זה תפקיד לכל החיים. חיים של הילדים שלך, לא שלך, כי גם כשתלכי לעולמך עדיין תשפיעי על ילדייך. כי את - אמא.

ותפקידך, כמו זה של כל אמא: לגדל, ולחנך, להכניס אל העולם כמה שיותר מוכנים להתמודד איתו ולעזור להם לעשות את תיקונם. וזה - הכי חשוב. כי להחליף חיתול יכולה גם מטפלת, גם שכנה וגם כל אחד. אבל לעזור לעשות את תיקונם - זהו התפקיד העיקרי של ההורים, כלומר - שלך. ובשלב של חיתולים זה בדוגמה אישית ובהתניית הרגלים נכונים, ובשלבים מאוחרים יותר - זה בעוד אין-ספור דרכים נוספות.

מקווה שעניתי. אם תרצי לדבר על זה עוד - תכתבי לי למייל, כי אני לא מגיע לכאן כל יום ויתכן ולא אראה את תגובתך.

ולגבי סבתא - כשתהיה סבתא תראי, כמה שהיום עמוס, ולא מספיקים....

אני אמא ל-3 בנות,ב"ה...ועכשיו בהריון הרביעי, ובנתיים אני מתחילה שנה 3, ואחרי עוד שנה, בעז"ה, בלימודים...

בהחלט לא קל להוציא תואר כשכל ילדיך הם מגיל 8-4, ועוד אחד בדרך, אבל ב"ה, השם נותן כוחות, ואם צריך אז נעזרים גם בבעל ובהורים ויוצאים ללמוד כדי שבסוף גם נהיה מאושרות ומסופקות מעצמנו כנשים ובכך נרגיש שאנו עושות את המוטל עלינו בבית מתוך שמחה ולא מתוך חובה....ואין ספק שיש גם היבט כלכלי לטובת שיפור הרמה עבור הילדים...וכן, מותר להגיד, גם עבורנו הנשים....

תצאי ללמוד משהו, לא חייב להיות בהכרח תואר, כל דבר שיעניין אותך ויתן לך מקום מרגוע מהבית...וכך תחזרי רגועה יותר וכולם ירוויחו מכך, בעיקר את. בהצלחה!!

להיות אמהות, אפשר שגם נהיה אמהות אבל לא רק וזה בטח לא היעוד של רוב הנשים

אולי במקרים מסויימים אשה תהיה רק אמא אבל ברוב המקרים כל אחת צריכה להשפיע דרך מה שמיוחד בה ולא לעשות לעצמה הנחות ולומר שהיא רק אמא וזהו

אני ממליצה לכם לתרגל תאגיה, זה טוב לגוף ולנשימה ולנשמה, זה תרגול שמיועד להעצים את האנרגיה לאחר לידה ובכלל והתפישת עולם מאחורי התאגיה היא לממש את היעוד האישי.

הרי בעצם כשאת כותבת שלא כולןם יעודן להיות אמא(אם כי ,כמובן שלרובן זה היעוד)

 אז למה התכוונת? לעזטור לחברה בכל מיני אופנים. בצדקה וחסד וכו'(ולאו דווקא גשמי, כמובן, אלא רגשי נפשי וכו'. מה שנפוץ כיום "העצמות" למיניהן וכו' "קאוצ'ינג" וכיוצא בזה..)

האם הילדים אינם "חברה"?! הלא כל האנשים הנזקקים היו ילדים,ולעיתים מה שלא יכלו לתת להם בבית ולאו דווקא מבחירה ,לא כל הורה מסוגל ..) הם הולכים למטפלים.

גם אמא היא בעלת חסד ועוזרת לחברה- ילדיה

כך אני מאמינה

כל אדם בא לעולם להביא את הייחודיות שלו, ברגע שחוקים חברתיים מאפשרים ביטוי אחד ויחיד, אמהות, לחצי מהאוכלוסיה הם מצמצמים את הבריאה והאפשרויות שלה להתבטא.

אז ברור שיש כאלו שבחרו להיות אמהות כביטוי אישי, אבל את בטח מסכימה איתי שלא מדובר על 51% מהאוכלוסיה, כמו שקורה בחברה החרדית למשל.

השאלה היתה לגבי יעוד כאמהות ואני חושבת שכאן יש טעות בשאלה, יש יעוד ויש אמהות וזה לא בהכרח הולך יחד, ממש לא.

אנחנו בעצם מדברות על ייעוד של נשים שיש להן ילדים צעירים בבית, נניח עד גיל עשר. כשהצעיר ביותר גדל התמונה כבר משתנה. אז כמה שנים אנחנו במצב כזה? נניח (אם נהיה לארג'ים) - שלושים שנה? ומה תוחלת חיים ממוצעת של אישה בחברה שלנו? 80 שנה? לא כזה אסון להקדיש פחות מחצי מזה שיופנה בעיקר (בעיקר - כלומר לא אך ורק אבל זו נקודת הכובד) לליווי בני אדם זעירים בתהליך גדילתם, לסיפוק צורכיהם הגופניים, הרגשיים, השכליים וכו', ולהתפתחות אישית יחד איתם.

(ולא הבנתי מה שאמרת על החברה החרדית, למיטב ידיעתי שם נפוץ מאוד שהאישה היא המפרנסת העיקרית.)

הגעתי לחיי המשפחה . כמו בשיר של עטרי:" מתוך עולמות שבורים  "

כך גם לגידול הילדים. לא בשלה!!!

אז עכשיו שהם גדלים ולא הקניתי הרגלים טובים (אני מאמינה שאדם יכול לתת מה שיש לו. אם לי אין הרגלים...  לא אוכל לתת)

כך שאני מרגישה פיספוס עצום!!  (הגדול בן כמעט 9)

הרגלים של שיחה קריאה חברה------ על הפנים

מה שנותר לי בכוחות הנפש הדלילים שיש לי- זה לטפל בתוצאות של מה שלא טיפלתי בהיוולדם

וזה הרבה הרבה יותר קשה

כמעט בלתי אפשרי?

וזה קשור מבחינת הצורך להשקיע כל דבר בזמן המתאים 

עבודה קשה מאוד חינוך ילדים (ואני יודעתצ, ב"ה) כי קשה לנו גם לחנף עצמנו, אך צריך כמובן גם להתפלל הרבה. יש גורמים מקצועיים וגם אני נעזרתי כשהיה לי קשה (לא יודעת אם יותר משלך, אין דרך "למדוד" אבל רבים נעזירם כיום כי מבינים שזו הדרך)אין בושה בכך, להפך.

בהצלחה. מאחלת לך המון בהצלחה ושתגדלי בנחת ..(ואל תשכחי ..אם כבר ציטטת.. ש"מתוך... ה י א  צ ו מ ח ת " (אני יודעת שקל לדבר..) זה גם ביהדושנבנים מאתגרים כמו עמ"י בשעבוד מצרים שצמח כעם..

שה' ישלח לך רק טוב!

נראה לי שיש בדורנו קצת בלבול בכל נושא הייעוד.

נראה שיש הבדל בין ייעוד, מטרות בחיים, מטלות, הגשמה עצמית.

אני רואה את הייעוד שלנו כיהודיות ללא כל קשר למצב בחיים באותו רגע.

תמיד יהודי צריך לשאוף להיות יותר טוב, לעשות יותר מצוות וכו' זה יעודנו בעולם.

על כל יהודי לקדש שם שמיים בעשיות הגדולות עם הקטנות והטריוויליות. (כמו להאכיל את ילדינו הרעב)

יש דבר אחר שמאוד לוחץ היום על כולם וזה ההגשמה העצמית. בזה יכול להיות הפסקות בחיים.

לא כל אחת מרגישה שלגדל ילדים זה הדבר שהכי מגשים אותה, אז מי שזה לא כך אצלה, כדאי שתמצא

לעצמה משהו נוסף שיכול להשתלב עם גידול הילדים. כל אחת לפי ראות עיניה.

גם אני מגדלת כבר עשור ילדים ואצלי עד גיל הגן הם בבית פחות או יותר, ותמיד אני עושה עוד משהו.

לומדת כל מיני תחומים, עובדת בעבודות קטנות, משתדלת להתנדב במה שאני יכולה. אני תמיד דואגת שיהיה לי כמה שעות בשבוע לעצמי, לדברים שממלאים אותי, כדי שיהיה לי כח ושמחה לילדים. מומלץ מאוד.

ומה המטרה שלנו? לדעתי פשוט להתקדם תמיד ולשאוף יותר למעלה...

Iלא יכולה להתאפקI (אז למה באנונימי??...)

רציתי לשבור מעגל קסמים שלילי והצלחתי,יכולה למשרש אם בא לך.

ותורמות לחברה :,קשישים" ,עולי םחדשים עיירות פיתוח, נוער במצוקה הכנה לבגרויות, ידי חנ"מ ועוד ועוד.

מי שיש לה דחף עצום למקצוע מסוים כנראה זה היעוד שלה ,למשל רופאה, פסיכוללוגית, מדריכת כלות או כל דברוכמובן מורה אבל זה נכון שיש שלבים בחיים למשל כשיש ילדם קטנים וצפופים שאולי לוותר לכמה וכמה שני םעל המקצוע. (מובן שישנם נשים שגם נהנות לעבוד וגם עובדות בגלל פרנסה)

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק