קודם כל- את לא לבד. זו תופעה מאד מאד נפוצה. במיוחד אחרי לידה ראשונה.

מעולה שעלית על זה! כל הכבוד לך. יש הרבה דרכים לעזור. 

תקבעי תור לרופא משפחה. הוא אמור להפנות אותך אם יש צורך מעבר לזה. 

בעלך ואמא שלך, עם כל הכבוד, טועים בגדול.

תני להם לקרוא את הספר "אחרי לידה" של מיכל פינקלשטיין.

תתקשרי לארגון ניצה  025002824

הנה האתר שלהם-http://www.nitza.org/

ותזכרי שזו תקופה והיא תחלוף בעז"ה ובעזרת התמיכה שאת צריכה לקבל!!

יש לך חברה קרובה? שכנה? שנעים לך לדבר איתה? אמא שלך או אמא שלו? זה הן צריכות להגיד לו. 

צריך להבין שכמו שאחרי לידה יש דימום למשל, וכל מיני תופעות גופניות אלו ואחרות- כך יש דיכאון לפעמים. זה מצב נפשי שנגרם בגלל מצב כימי מסוים במוח אחרי לידה. את לגמרי לא אשמה. ומגיע לך לקבך את הטיפול הטוב ביותר!!

חמודה, תתקשרי דחוף לארגון ניצה- הם יעזרו לך גם בזה. 

תחזיקי מעמד!! את לא לבד!!  

תפני לארגון ניצה, תחפשי בגוגל.

את לא לבד ואת תצאי מזה!!

את אמא נהדרת ואני חושבת שאת גיבורה שפונה לעזרה זה כבר חצי פתרון.

שיהיה לך בהצלחה והרבה נחת!

טוב שעלית על זה לבד.

ואת משתפת אותנו. מודעות זה חצי פתרון,ב"ה אפשר להחלים מזה ויש מה לעשות.

מצטרפת לקודמותיי. לפנות לארגון ניצ"ה.

לבנתיים להקפיד על מנוחה,אוכל ושתיה,לעשות סיבוב ביום. ולצאת קצת להתאוורר.

המלצה: את צריכה סדר יום במקביל לטיפול בתינוקת.

1. מלבד עניני הבית, את צריכה עיסוק חלקי נוסף מהבית. משהו שיענין אותך.

2. לצאת כל יום עם התינוקת להתאוורר בחוץ. לא להשאר בבית.

3. פעם/פעמיים בשבוע לפחות לצאת עם בעלך אפילו לשעה עם התינוקת/ להשאיר אותה עם אמא שלך/שלו.

4.  יש לך חברה שילדה לא מזמן או עם תינוקות - דברי איתה כמה פעמים בשבוע בטלפון או תיפגשו.

בס"ד שלום לאנונימי הראשונה

גם אנחנו עברנו משהו כזה (אצלנו זה היה גבולי כי זה היה די הרבה זמן אחרי הלידה (קצת פחות משנה) אז לא היה ברור שזה לגמרי קשור, בכל אופן דיכאון זה דיכאון)

לכתוב את כל מה שעברנו וכל התובנות אין לי כח בנוכחי 

אולי כמה דברים: אם צריך ואפשר אני אשמח לדבר עם בעלך להסביר לו שיש דברים כאלה ודבר שני, תיעזרי באנשים במיוחד כאלה שמבינים ואל תהססי לפנות לעזרה מקצועית יש להם הרבה מה לומר.

שה' ישמח אתכם!

מזל טוב!   

לטיפת חלב/לרווחה??

א. הם אמורים לסייע במקרים כאלה (הן לך נפשית ופיזית, הן בטיפול בילדה-

בהתאם למצב) וגם יוכלו לעזור לבעלך להבין את המצב...

איך האחות טיפת חלב שלכם?? אפשר לדבר איתה?

היא בעקרון אמורה לבדוק שאין לך כזה דבר בפעם הראשונה שאת מגיעה עם התינוקת..

נשמע קשה מאד..

מלא כח!

בבקשה אל תזניחי, ואל תקווי שזה יעבור וזהו...

כמו שכולן כתבו - זה דבר נפוץ מאוד, לא תלוי בך ובטח לא באשמתך, וכמו כל מחלה אחרת מגיע לך לקבל את הטיפול הטוב ביותר.

אפשר לקבל טיפול מצוין, בחינם, דרך משרד הבריאות, עם עו"ס שהוכשרו במיוחד לדיכאון אחרי לידה - ממליצה בחום, פני אלי באישי אם את מעוניינת.

יש גם ארגון שנקרא "אם לאם" שבו נשים מגיעות בהתנדבות לנשים אחרי לידה, פרויקט מדהים לדעתי אבל אני לא מספיק מכירה, כדאי לחפש באינטרנט

וגם כמו שאמרו לך, ארגון ניצה. מה הם נותנים? יש להם קו טלפוני לסיוע שיושבות בו נשים שהוכשרו לזה. יש גם מרכז, כך שמעתי אבל אני לא יודעת בבירור, שנותנים שם טיפולים מפנקים ליולדות בחינם. תדברי איתם, מה תפסידי?

פני לניצ"ה. אני מאחלת לך שתצאי מזה מהר ושתרווי הרבה נחת מהתינוקת שלך. מאוד מוצא חן בעיני שמישהו מניצ"ה ידבר עם בעלך ואמך..

קודם כל - חיבוק ונשיקה  

עלית על הבעיה לבד, למרות שאין לך תמיכה בבית או מאמך.  

את מדהימה!!!!!   

יש יותר מדי מקרים (גם מקרה אחד הוא יותר מדי) שאמהות\משפחות פנו לרווחה (או לטיפת חלב במקום שהצוות אינו מיומן ועדכני) וקבלו יחס הפוך ממה שרצו - במקום עזרה עם התינוק\הילדים, איימו לקחת למשפחה את התינוק\ילדים, והמשפחה היתה צריכה להשקיע הרבה זמן וכסף להלחם ברשויות שהיו אמורות לעזור לה   .  אני אישית מכירה משפחות כאלה.

מאוד יעזור לך לדבר ולהתיעץ עם מומחים\מומחיות בנושא,

צוות שאת יודעת מראש שהם בקיאים בדיוק בנושא בו את צריכה עזרה!!!

תוכלי לשמוע מהם מה עוזר, ממה להמנע, 

הם יוכלו לעזור לאשר לבעלך ולאימך שאת לא מתפנקת, לא הוזה וגם לא משוגעת.

את נורמלית לחלוטין!!!!

אגב, העובדה שזה קרה בלידה אחת אינה מחייבת תופעה דומה בלידות אחרות.

כמו שכשיש בעיה באוזן, לא הולכים לכירורג כף רגל, אלא לרופא אף אוזן גרון, 

כך עכשיו - המקום בשבילך הוא מקום עם מומחיות בדכאון לאחר לידה.

שם כבר יידעו למי להפנות אותך ולמי לא.

יישר כח עצום שעלית על הבעיה בכוחות עצמך!!!!!!!

את מ ד ה י מ ה ! ! ! ! !

אשת חיל מי ימצא???  כנראה בעלך מצא!

עוד  לסיום!

רק אלוקים יודע מה הייתי עושה בלי הפורום המדהים עם הנשים הצדיקות האלו!!!!!

הרווחה לא מוציאה ילדים בגלל שאמא שלהם עוברת תקופה קשה.

אם את לא יודעת אז עדיף לא לכתובשטויות ולהטעות סתם.

זה קורה להמון נשים, הרבה אחרי לידה ראשונה.

יש הרבה מה לעשות, וכנראה שהישועה כרגע לא תגיע מאמא שלך ומבעלך. אגב, הסיבה הנפוצה לדיכאון בארצות מערביות היא אכזבה מהאמא, בעל וכ'...

אל תתרכזי במה הם יגידו, תתרכזי בך.

קודם כל לפנות לעזרה יש את ארגון ניצה. כדאי גם רופא משפחה. את רק חודשיים אחרי, יכוליות שזה יחלוף מהר...

אם בעלך רוצה ללוות אותך, מצויין. אם לא, תמצאי את הגורם התומך, ובעלך עוד יצטרף אחרי שיבין שהוא עלול לאבד אותך (מבחינה נפשית הכוונה).

תחשבי שאולי זו אופציה החל מגיל 4 חודשים לשים את הילדה אצל מטפלת לכמה שעות כל יום, אולי זה יעודד אותך.

אולי יש לך אחות שיכולה לתמוך בך? או חברה בשביל ללכת לבקר אותה עם התינוקת...

לכי לקבל טיפול והעולם יראה אחרת. את מוזמנת לכתוב פה בפורום ולקבל עזרה אבל זה לא מספיק

בהצלחה!!!

תקשיבי לעצות החכמות שנתנו לך כאן.

תני למישהו שאת סומכת עליו ושמסוגל לדבר עם בעלך בנחת להסביר לו.

תני לו לקרוא את השרשור הזה או את החומר שהנשים כאן הציעו.

בהצלחה לך.

הכי תיזהרי מיזה שבעולם!!!!!!! אני לא רוצה לספר מה היה לי איתם באופן אישי אבל אם תתחילי איתם את לא תצאי מזה

עצם זה שאת משתפת זה כבר יעזור לך להישתחרר מהמצב,לפעמים דיבור עם חברים זה יותר טוב מכל הפסיכולוגים שיש,כל הכבוד,אל תתיאשי, את אמא טובה.אולי מי שצריך ללכת ליעוץ זה בעלך כי באמת הם לא מבינים בעינין הזה כלום,לא מכיוון רע פשוט הם לא מבינים וצריך להסביר להם

תלכי בבית ותגידי לעצמך: איזה מעולה אני איך קמתי אל הילדה, כל הכבוד ששרתי לה שיר.

באמת תעשי את זה וככה תחזיקי מעמד כי אני מבינה מדבריך שכולם ברחו ואת לבד עם הקשיים שלך עם עצמך ועם הקשיים שלך באימהות וכל זה.

המון הצלחה! המון תפילות והתבודדויות אפילו של שני משפטים ("ה' תעזור לי למצוא את המוצץ. תודה")

הרבה אהבה והזדהות בחוויה!!!

אין לך איזשהי בעיה נפשית מה שאת עוברת זה דבר נורמאלי לחלוטין זה קורה לרוב הנשים זה תקופה קצרה פשוט  יש ריבוי הורמונים בגוף מהלידה הגוף עבר שינוי ,לידה זה דבר לא פשוט ולא מובן בכלל מהצד הגופני הוא עבר "טראומה" מסוימת,אני מציעה לך לחכות עם הפסיכולוגים וכמו שכתבתי הדיבור עם חברה טובה,שכנה יכול יותר להועיל לך, הרי את רק בתחילת הדרך,תשבי עם בעלך תדברי איתו תשתפי אותו ותאמיני יהיה בסדר

נכון שיש הסבר מדעי לדיכדוך אחרי לידה אבל דיכדוך ודיכאון זה ממש לא אותו דבר, ואם דיכדוך יכול לעבור ע"י עזרה של חברה או סתם לפרוק ולהתעודד, דיכאון זה משהו יותר עמוק שדורש טיפול יותר "טיפולי"! אני לא אומרת שזה סוף העולם וזה ממש לא "בעיה נפשית", אבל זה כן משהו שדורש עזרה יותר מיומנת!

אי אפשר לדעת מה אותה אישה צריכה (במחילה ממך, אנונימית...) וככה לבטל פסיכולוג זה לא נכון בעיני.

לפסיכולוג הולכים לא רק מי שהוא חולה נפש, בכלל לא. פסיכולוג הוא איש מקצוע שעוזר לך להתגבר על קשיים בדיוק כמו שכשיש לך בעיה מסויימת ברגל את לא תלכי לרופא אף אוזן גרון ולא תסתפקי באקמול אלא תלכי לרופא מומחה שיוכל לעזור לך.

וזו גם ההמלצה שלי יקרה- אם את צריכה אז ממש אל תמנעי מעצמך ללכת לפסיכולוג או איש טיפול, הוא יעזור לך לצאת מהתחושות האלה שאת נמצאת בצורה מקצועית ובע"ה התקופה הזאת תעבור מהר ולא תחזור!

(ואני רק אוסיף, לא כדי להלחיץ, שכל מי שממליצה רק לפרוק אצל חברה או משהו זה בסדר ונחמד ונכון, אבל אם את רואה שזה ממשיך חשוב מאד מאד (!!!!) ללכת לפסיכולוג ולא להזניח כי אחרת ח"ו המצב יכול להחמיר!! אני אומרת כדי להיות מודע לזה ולא להעלים עין כי זה באמת מסוכן אחר"כ!)

בהצלחה יקירתי! 

אתמול בעלי הגיב כאן... ומצאתי לנכון לומר לך שוב את הדברים בעצמי. גם אני עברתי דיכאון אחרי לידה. אני אישית הייתי גבולית קצת פחות משנה אחרי הלידה אך כמו שבעלי אמר פה דיכאון הוא דיכאון.

הלב שלך שוקל יותר ממך, את לא מסוגלת לקום מהמיטה, את בוכה בלי סוף, חושבת שאת האמא הכי גרועה בעולם, לא מסוגלת להתקרב לילד (במקרה שלי היו כבר 2 ילדים....) וכו'... וכו'...

מתוקה יקרה שלי. אני איתך. אני חייבת לומר לך לפני הכל את מה שאמרו לי כל הזמן. 

את נורמלית! את לא משוגעת! את שפויה! את אמא מעולה!

וכמו שזה בא ככה זה הולך!

לא האמנתי. זה היה כל כך קשה שלא הבנתי מבחינה הגיונית איך אפשר לצאת מזה. הייתי בדיכאון קשה מאד. בהתחלה נתנו לי חופש מהעבודה אחר כך כמעט פיטרו אותי. למזלי שהיתה לי מנהלת תומכת ואוהבת שבסוף קלטה את המצב ואיפשרה לי מנוחה של 3 חודשים בבית. אבל התחושה שבערה בי כל הזמן זה שכמה שלא האמנתי איך זה נגמר ידעתי שאני רוצה לצאת מזה וזעקתי לעזרה מכל הכיוונים. בעלי, הורים שלי, אנשים מהעבודה, רבנים הרב של בעלי מהישיבה שליווה אותי. בקיצור חמודה יקרה ואבובה. זה שאת זועקת פה לעזרה זה כבר חצי מהתרופה. זה אומר שאת מודעת למצבך ושאת רוצה לצאת מזה.

לדעתי מה שאת צריכה לעשות זה כמה דברים:

לא טיפת חלב ולא רווחה!!! ממש לא הם הכתובת.

בבקשה ממך תתייעצי עם אנשים שחוו זאת. לשאול באינטרנט שכל אחד שלא מבין אבל מרצוןן טוב רוצה לעזור ואומר דברים שאינם נכונים זה גרוע!!!!! (ומחילה של ממש מאלה שהציעו לה כן לפנות לשם... אני פשוט הייתי בסרט הרע הזה!!!)

א. תמיכה טובה מהבעל זה אחד הדברים החשובים שעוזרים מאד ולכן דברי איתו את ואן את מרגישה שזה כבד עליך פני לחברה טובה, מישהו שאת מסוגלת לסמוך עליו. ואל תתביישי!!!! כי זה לא בושה!!!! כשקצת התחלתי לצאת מזה והיה לי יותר כח לדבר עם אנשים פשוט לא הפסקתי לדבר על זה. זה עשה לי מאד טוב. ואני אגלה לך סוד: גילתית פתאום שמיליון אנשים מסביב עברו את זה גם. זה תופעה ידועה ולכן דעי לך שאת נומרלית ואת תעברי את זה. אם יש צורך פני אלי בהודעה בפרטית בעלי יוכל לעזור לו ולהדריך אותו בידיוק איך לנהוג ומה לעשות. בעלי באמת היה תומך מאד. במיוחד שהיו לנו כבר 2 ילדים (בן 3 ובת שנה) שזה סרט אחר לגמרי.

ב. פניה לאיש מקצוע- ניסיתי הכל חוץ מאיש מקצוע. פחדתי מהמילה פסיכולוגית, פחדתי מהמילה פסיכיאטרית. פחדתי מכדורים. אני לא חולת נפש. ניסיתי תרופות טבעיות. שטויות!!! שטויות!!! שטויות!!!! אם הייתי פונה לאיש מקצוע מההתחלה יכולתי לחסוך לעצמי ולמשפחה שלי הרבה מאד סבל.

פני לפסיכיאטרית שתיתן לך טיפול תרופתי שיאזן אותך נפשית. זה לא בושה וזה לא ממכר. אני פחדתי מכדורים כי היו כל מיני שמועות שזה ממכר. שטויות במיץ עגבניות. תוך שבוע את בן אדם אחר. תוך שבועיים את על הרגליים!!!! במקביל תתחילי טיפול פסיכולוגי. מניסיון- לא שיחות על ספת הפסיכולוג כי לפעמים זה רק משקיע אותך עמוק יותר בבוץ. אחרי שתרגישי טוב עם הכדורים את תראי שהדיכאון יהפוך למין זיכרון רע שקשה למחוק, למין טראומה. ולכן הפיתרון הטוב ביותר הוא פסיכולוגית שמטפלת ב-emdr. שיטת טיפול מעולה באמצעות אלקטרודות שאת מחזיקה בידיים ומפעילות עלייך רטט פעם בצד ימין ופעם בצד שמאל ביד. השיטה הזו גורמת למח לעבד בצורה פלאית את התחושות והרגשות שלך. אחרי כמה חודשים (חודשיים, שלושה) את תגלי שהזיכרון כמעט לא מפריעה לך... יכול להיות שאת תיזכרי אבל זה יעבור לידך כאילו כלום. אני אומר לך שאני כבר שנה אחרי הדיכאון ומרגישה טוב ופועלת ועובדת וחיה וכבר חושבת על הריון הבא מתוך רצון עז וכמיהה. וקלטתי שפתאום שוב אני נזכרת בזה המון. ולא רציתי. אני רוצה לחיות טוב!!!! אז בלי בושה חזרתי לפסיכולוגית לעשות EMDR. וזה פשוט קסם כמה זה עובד!

את הטיפול הפסיכולוגי חשוב להתחיל כמה שיותר מהר סמוך לטיפול התרופתי כי זה המתכון הכי מוצלח להבראה מהירה וטובה באמת!!!

אם את רוצה המלצות על פסיכיאטרית דתית ופסיכולוגית מעולה תיפני אלי בהודעה פרטית. אני בעצמי לא רוצה לתת פה פרטים מהסיבות הברורות.

אבל נשמה טובה. את אמא מתוקה וטובה!!! וזה קורה למלא נשים גם אם הן לא מספרות על זה.

זה סרט רע. באמת. זה התקופה הכי שחורה בחיים שלי. אבל זה כבר לא מזיז לי כי היא מאחורי. ועכשיו טוב טוב לי טוב לי!!!!! ב''ה!!!! ומגיע לך גם טוב!!! ומגיע לך גם להינות מהתינוק שלך!!!!! וזה יקרה!!!!! יש לזה טיפול!!!!

בבקשה ממך יקרה,

אל תפחדי!!!! ושימעי לעצותיי!!!! עברתי את זה!!!! זה קשה!!! אבל זה עובר!!!

מחבקת אותך חיבוק גדול!!!

בהודעה פרטית אשמח לתת לך טלפון שלי ושל בעלי ליעוץ ותמיכה באמת 24 שעות ביממה. אני יודעת מה את עוברת ואני באמת מוכנה להיות שם בשבילך לומרות שאיני מכירה אותך!!!!

שנזכה כולן לבריאות הנפש ובריאות הגוף!!!! ולהרבה הרבה שמחה בעז''ה!!!

הבינו את המצב בגדול

עזרו, ליוו, ולא הלשינו לשום רשות מקומית...

הילדה בחזקתי 

איך אגיע אליך?

זה לכל מני קשיים רגשיים-גם אם הם נורמאליים

רוצה לשתף אותך ולומר שגם אני עברתי את זה, בלידה השנייה, וברוך ה' – יצאתי מזה.

קודם כל – את אמא נהדרת! שפשוט חולה עכשיו, ולכן לא מסוגלת לטפל בתינוקת שלך.

קשה מאוד שסביבתך אינה מאמינה ותומכת בך, אך בכל זאת את לא לבד.

כמו שזכיתי אמרה – פני לארגון ניצה, הם כבר ידריכו אותך מה לעשות, וידעו לזהות באיזה מצב את נמצאת (אם את צריכה פסיכולוג/פסיכיאטר). קני גם את הספר "אחרי לידה", זה יעזור לך ולבעלך להבין מה עובר עלייך.

אם את לא מצליחה לתפוס את ארגון ניצה, פני אליי באישי, ואתן לך שם של יועצת מדהימה, שעזרה לי.

כן זו אני מההודעה הארוכה כאורך הגלות ממקודם. האמצת שעל אירגון ניצה לא שמעתי אז אין לי כ כך מה לומר. אך אני חושבת שלא משנה באיזה מצב דיכאון את נמצאת קל, קשה או עמוק... את צריכה טיפול פסיכולוגי ותרופתי. אין שום סיבה לסבול הרבה. כמו שכואב הראש לוקחים אקמול. כשכואב הלב לוקחים פרוזק או פקסט. זה לא מפחיד ולא צריך להיבהל מזה. לפעמים הנסיונות לצאת מזה לבד מכבידים יותר ויותר. כשכדור אחד יכול לחסוך הרבה מאד טראומות נפשיות. אני גם אניסיתי לצאת מזה עם שיחות ותרופות טבעיות וזה פשוט לא!!! ה' נתן לרופאים את היכולת לרפא. והמילה פסיכיאטר היא לא מילה גסה!!! עכשיו שאני כביכול במצב הנורמלי אני צועקת את זה לכל מי שמסביבי בלי להתבלבל בכלל. כמו שכואב הגרון הולכים לרופא אף אוזן גרון כאן הולכים לפסיכיאטר שפשוט מתמצא במגוון התרופות הקשורות לנפש. 

לא לסבול!!!

כשמדובר בנפש  לא לשחק!!! חבל!!! נשים יקרות שקוראות אותי עכשיו.... דעו לכם שאני פחדתי מפסיכיאטרית לא רציתי ובאמת שגם הפסיכולוגית לא לחצה עלי כי היא חשבה שאוכל לצאת מזה לבד. עד שהיא אמרה לי: "גברת למה את מתעקשת? למה לך לסבול!!!" בנות, אחרי שבוע אתן בן אדם אחר. למה לא לחסוך את כל הסבל הנפשי הזה?

ואני גם נגד כדורים בדר''כ ולצאת מזה לבד עם תמיכה ואם צריך אז תרופה טיבעית. אוייי... אם הייתי הולכת לפסיכיאטרית מההתחלה כמה סבל יכולתי לחסוך לעצמי. שבוע!!! רק שבוע!!! והכל עובר!!!!

אני כותבת פה עם כל כך הרבה אהבה ועם כל כך הרבה רצון לעזור!!

זה הדבר הנכון ואני כל כך יודעת ובטוחה בזה!!!

כמובן שאם זה מגיע למצב שאת לא מסוגלת ולא רוצה לטפל בילדה,להניק להאכיל לקום בלילה להחליף טיטול והילדה גורמת לך סלידה ממנה. (וכן אני מכירה מישהי כזאת) כמובן שזה עינין אחר אחר לגמרי ואז צריך טיפול פסיכולוגי וכו. אני מדברי הכותבת הבנתי שזה מצב רגשי יותר מאשר נפשי,ריבוי הורמונים והרגשת דכדוך,הרי היא בסך הכל חודשים אחרי לידה.

אני לא עושה לה כלום חוץ מלהניק ולפעמים להחליף לה טיטול (רק של קטנים)

לטפל!!!

לא לוותר,

בעיקר לא לוותר לעצמך!

אנחנו רוצות אותך בריאה שלמה ושמחה!!!

תקחי בחשבון שעייפות היא גם גורם מכריע בתפקוד.

מאוד יכול היות ששינה טובה בלילה תעזור לך להיות נורמלית ביום.

את בטח רוצה לתלות אותי... "מה זה בדיוק שינה בלילה אחרי לידה?!"

אני יודעת, זה כמעט בלתי אפשרי כשאת לבד במערכה.

אבל לפני כדורים וכו' (שד"א לפעמים גורמים לנדודי שינה!)

את צריכה לסדר לך אופציה לשינה מספיקה.

תחזיקי מעמד.

כן...גם אני עברתי את זה...

חיבוק גדול

כן, מנסיון...!

אבל גם דיכאון בהחלט יכול לגרום לנדודי שינה.

על כל אחד זה משפיע אחרת.

אני מצטרפת לחלוטין לאנונימית שפחדה מכל איש מקצוע שמתחיל ב"פסי...".

כן, גם אני הייתי שם, וסבלתי מאוד מאוד!!!!!!!!!!!!!!!

ומסתבר שטיפול תרופתי ופסיכולוגי הם ממש מצילי חיים! אין לי הגדרה אחרת!

ולכל הממליצים להסתדר בלי-

אם אני הייתי משתכנעת מהדעות שלכם, במחילה, לא הייתי כאן היום.

שולחת המון כח וסבלנות.

יש תרופות מצויינות שיגרמו לך להתחיל לחיות בזמן קצר מאוד,

אל תפחדי לא מתמכרים בקלות לתרופות האלו

ויש תרופות שגם רופא משפחה יכול לרשום (כמו פלוטין שהוא נוגד דיכאון)

ובמקביל חשוב להתחיל פסיכולוג כי זה יעזור לך.

אני מטופלת כבר 6 שנים בתרופות, בסוף הריון

ומרגישה הכי טוב שיש מבחינה נפשית

ולא נעשה לי שום נזק כי טיפלתי בעצמי!

מאוד יכול להיות שזה מוסיף על זה. 

את צריכה לקבל טיפול ראוי ומקצועי. נפש זה לא צחוק. מכיוון שלפי תאורך בעלך/אמא שלך לא יבינו אותך, את צריכה למצוא משהי שכן מבינה, כמו רבנית או אחות . משהו שיבין את נחיצות טיפול ראוי ומתאים לך.

טיפול זה לא מותרות.זה מציל חיים.

עצה שלי: לכי, בלי לספר להם- לרופא המשפחה שיפנה אותך לאבחון מקצועי- וכשתהיה לך ביד אבחנה רפואית על המצב שלך, אז אמא שלך/ בעלך לא יוכלו להתווכח עם זה.

יקרה, תהיי חזקה. אם  את מאזור המרכז אני מוכנה בלי נדר בחודשים הראשונים לעזור לך לטפל בתינוק. שלחי מסר אישי אם את מעוניינת.

ואולי זה יפקח לו את העיניים

את כותבת אמיתי ומתארת את זה במדויק. גם אני הייתי שם וזה נורא וזה איום.

אבל זה יכול להיות אחרת. באמת. מאד חשוב שתדעי שזה לא לתמיד, למרות שזה נראה ומרגיש כמו משהו שאף פעם לא ישתנה. חשוב שתדעי שאת עוד תהיי אמא ואישה נפלאה. 

את צריכה טיפול מקצועי, כנראה של פסיכיאטר ופסיכולוג, מה את בדיוק צריכה יוכל להגיד לך רק איש מקצוע, למשל רופא הנשים או רופא המשפחה שלך. הם מאד מנוסים בכל מה שקשור לדיכאון לאחר לידה מאחר ולפי המחקרים ההערכה היא כי אחוז הנשים הלוקות בו נע בין 5% ל-25. טיפול פסיכיאטרי אמור למצוא את התרופה שתרפא את המחלה שלך (דיכאון נחשב למחלה כמו ששפעת וסרטן הם מחלות) וטיפול פסיכולוגי אמור לעזור לך להתמודד עם הקשיים שלך כבת, אישה ואם וגם עם הסביבה הלא מבינה שלך.

המון המון המון בהצלחה, ורק טוב

אמא (עכשיו מאושרת) לבן ובת אהובים.

תוספי תזונה כמו חומצה פולית, ויטמין B12, אומגה 3 ועוד..- חשוב מאוד לקחת בתק' ההריון וההנקה, ויכולים לשפר את המצב של הדיכאון. יש מארז מוצרים של חב' אלטמן: מארז אלספה 9 חודשים + פרנטל מולטי ויטמין - שמכיל את כל מה שצריך.

http://www.altman.co.il/?CategoryID=769&ArticleID=2306- קישור

בהצלחה רבה

וגם כמויות גדולות של ויטמין D3

וחשיפה כמה שאפשר של העור לשמש

ראשית, אני מכירה את הרגשותיך מקרוב... אל דאגה גם אם הרגשתך איומה לגמרי דעי שזה תקופתי וזה עובר!!!!!! שנית, פני לאחד מהארגונים או היועצים הקימים באזורך יש ארגון מאוד מומלץ לענין זה ששמו ניצה הם יכולים להדריך אותך בכל בעיה הקשורה בנושא אתרי את המספר שלהם בספר טלפונים או בבזק. ושלישית, והכי חשוב פני להשם תבכי אליו, תתחנני אליו הוא תמיד קרוב אליך מבין אותך ושומע אותך!!!!

בהצלחה ובהרבה אהבה!!

כלנו אתך!!!

לאחר שקראתי את ההודעות האחרות אני מצטרפת לבנות שיעצו לך לפנות לנצה זה ארגון אידיאלי מאוד לבעיתך!!

ב"ה

קודם כל- בבקשה הירגעי.

האמת היא שבמקרה פתחתי את הפורום הזה, וראיתי את ההודעה שלך. לדעתי זה לא במקרה..

גם אני עברתי דיכאון אחרי לידה..

אבל לי, שלא כמוך, היו דווקא כמה סיבות.. עברה עליי לידה קשה. סיפור ארוך. הייתי בטוחה שאני עומדת למות. פשוט כך. המיילדת הייתה כל כך לא סימפטית, והתמיכה הרגשית שקיבלתי בחדר הלידה ממנה שאפה לאפס.

כששמו את הבת המתוקה שלי עליי לראשונה, לא הרגשתי כלום. ממש מתביישת לומר.

גם אני נבהלתי בימים שלאחר מכן. לא הפסקתי לבכות. לא היה לי חשק לכלום. פשוט סבל.

יותר מזה, כל הזמן בחנתי עד כמה אני "מתחברת לבת שלי", וכשראיתי שזה לא כמו בחלומות הוורודים שלי- נבהלתי מאוד, הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר איתי, שאני לא  ראויה להיות אמא.

עברו עליי ימים קשים שאין לתאר. עצבות, בכי, רצון "להחזיר את הגלגל אחורה".חוסר ביטחון. פחד.

עד שדיברתי עם מישהי, ששינתה לי את הגישה.

הרגיעה אותי, אמרה לי להרפות. לתת לזמן לעשות את שלו. אין לאן למהר. לאט לאט, היא אמרה, את תראי איך  את מתחברת אליה. לאט לאט, בקצב שלך, אף אחד לא בוחן אותך.

והנס קרה. צעד אחר צעד. כל יום טוב יותר מקודמו. ברוך ה', הקשר ביני לבין בתי מדהים.

לאט לאט, תחזרי לעצמך, לאיתנך. בנחת. אף אחד לא רודף אחרייך.

אני לא מכירה אותך, אבל אני יודעת שאת נהדרת. את תהיי אמא למופת!

תביטי רק בהודעה ששלחת, כמה דאגה יש לך לתינוקת שלך. נכון, את עכשיו קצת בדאון. מותר לך. את אחרי לידה, ועוד לידה ראשונה! לא פשוט בכלל. תרפי. תאהבי את עצמך. תראי את השמחה חוזרת אלייך. אני מבטיחה לך!

יש לך את הכוחות לגדל את בתך, ויש לך המון שמחה ואושר להעניק לה! אשריה שהיא זכתה באמא שכמוך!

כדאי לך להתקשר למשהי בשם הדסה אורי קאלוש. היא גרה בבת עין ומטפלת בדיוק במצבים כאלו הקשורים למערכת ההורמונאלית ע"י צמחים. לי היא מאווווווד עזרה ושמעתי שיש הרבה נשים שהיא עזרה להן. היא לא יקרה בכלל. לפני שאת פונה לכל מיני תתקשרי אליה: 0506512971 בהצלחה

תסלחו לי על התקיפות החריפה. בסוף... שכל אחת תעשה מה שהיא חושבת לנכון. אבל מניסיון אישי, מר וכואב... לא ללכת במקרים כאלה לרופאים טבעיים!!!! ממש לא!!!! הסכנה שכרוכה בכך היא גדולה מאד. הנפש עלולה לעבור טראומות ולהשאיר צלקות כואבות ומכאיבות להרבה שנים אחר כך. אנחנו רוצות להיות חזקות פיזית ונפשית, להיות שמחות ומלאות אנרגיות כדי לגדל את הילדים שלנו!!!!!

אנא ממכן... התרופה היא פשוטה ואין שום צורך להתחמק ממנה. אני סבלתי חודשיים מדיכאון ומהתקפי חרדה שהיו מלווים מכך ונטלתי תרופות טבעיות וניסיתי להתמודד עם הקושי בדרכים טבעיות. אפילו הלכתי לפסיכולוגית במקביל. אבל זה לא מספיק!!!!

יש חומר במח שנקרא סרטונין. החומר הזה אחראי על המצב שרוח הטוב של האדם. כאשר אישה נמצאת במצבי לחץ ובמצבים נפשיים מעורבבים בעיקר אחרי לידה הגוף סופג הרבה סרטונין. מה שקורה הוא שהגוף סופג יותר מאשר הוא הוא מייצר, נוצר חוסר בסרטונין ולכן הנפש שלנו מגיבה בדיכאון. שתבינו עד כמה זה פשוט ועד כמה איננו אשמות בכל מה שנקרא דיכאון אחרי לידה. הגוף שלנו משתבש מהמון לחץ ועייפות כתוצאה מהריון ולידה. מה גם שהעובר מחודש 7 להריון מתחיל לספוח מינרלים מהאם על מנת שיהיה חזק ויוכל לצאת לאויר העולם בריא וחזק. המינירלים (ולא הכוונה למי...9 אלא לחומרים שונים בגוף הם אלה שעוזרים גם לגוף לייצר סרטונין מה שגורם לגוף הנשי שלנו עוד יותר מחסור בסרטונין. ולכן אחרי הלידה יש מה שהנקרא: מצבי רוח! עד שהמערכת של האישה מייצרת חזרה את המינירלים שחסרים לה ואת הסרטונין ברמה המספקת לגוף ולנפש. לפעמים נוצר מצב של חוסר איזון במינרלים בגוף וחוסר חמור בסרטונין ולכן נוצר דיכאון שלאחר לידה שמופיע לעיתים גם עם התקפי חרדה.

את כל מה שאני מסבירה לכן עכשיו הסבירה לי הפסיכיאטרית. אנחנו נורמאליות ושפויות!!!! חשוב לי לצעוק את זה בקול רם!!! גם אני חשבתי שאני לא שפויה, שיש לי בעיה נפשית שאני לא בסדר. וכשהיא הסבירה לי את זה הבנתי שזה בכלל לא תלוי בי. 

הכדורים הפסיכיאטריים (וואו... נשמע מפחיד?- ממש לא!!!) הניתנים לדיכאון אחרי לידה הם מעכבים את הספיגה החוזרת בדם של הסרטונין כך שהמח מייצר סרטונין אך לא סופג אותו חזרה בדם ואז נוצרים במח מאגרים שמחזירים לך את המצ רוח! כמה פשוט!!!!

התרופות הטבעיות שאני בדר''כ נורא אוהבת!!! (באצת!!!) לא מתאימות במיקרים כאלה. האישה נמצאת במצב כל כך קשה והפגיעות בנפש יכולות להיות חמורות. ועכשיו אני כן רוצה להפחיד אתכן.... אישה שאינה מטפלת כראוי בדיכאון לאחר לידה יכולה להגיע למצב נפשי קשה מאד עד כדי אישפוז פסיכיאטרי. ולמה? למען ה' למה? כל החיים לפניכן!!! אנחנו רוצות לגדל עוד המון ילדים בריאים ושמחים!!! אנחנו אוהבות את החיים!!! ואין סיבה שנעצור את זה כי המילה כדורים מפחידה אותנו.

אני פניתי לטיפול טיבעי ובמשך חודשיים המצב רק הידרדר וגרם להרבה צלקות בנפש לי, למשפחת. כמעט פיטרו אותי מהעבודה. חיסכו מעצמכן!!!!

באמת שהכל זה תהליכים במח שנובעים מחוסר איזון של החומרים בגוף.

לאחר שנוצרת כמות מספקת של סירטונין ואת מתחילה להרגיש טוב כמובן במקביל לטיפול פסיכולוגי שעוזר לך להרגיש נינוחה עם הטראומה. ניגשים שוב לפסיכיאטרית ומורידים את הכדורים בתהליך איטי כדי שהגוף יתרגל. אין שום פחד להתמכרות!!!!

זה לא כדורי הרגעה!!!!

לא כדורי שינה!!!!

בנות, זה לא להאמין כמה הגוף והנפש שלנו קשורים בקשר מוחלט. זה תהליך פיזיולוגי שגורם לתחושות נפשיות קשות.

הטיפול הטוב והמומלץ ביותר הוא טיפול תרופתי ופסיכולוגי יחד.

זה הדרך הנכונה להחלמה מהירה ללא שום תלקות נפשיות!!!! באמת באמת אם לא הייתי עוברת את זה לא הייתי כל כך נוקבת וחריפה.

טוב לי עכשיו אני אמא מאושרת.יש לי עבודה, ילדים, ואני בן אדם שמח ומאושר כאילו כלום לא קרה.

אז אנא ממכן טפלו בעצמכן היטב!!!

ומי שרוצה באמת עזרה ותמיכה אנא פנו אלי בפרטי.

רפואת הנפש ורפואת הגוף ובשורות טובות לכולן!!!! 

כל מומחה/רב/רבנית/מרצה ששמעתי אי פעם בחיי מדבר על העניין הזה (ושמעתי הרבה) אומר שצריך לפנות כמה שיותר מהר לפסיכיאטר, מקבלים כדורים לכמה חודשים וזה עובר!!!

אם לא מטפלים, יכולים להישאר עם זה לכל החיים

חשוב שתפני כמה שיותר מהר לעזרה

תוכלי לפנות לרופא משפחה/עובדת סוציאלית

אבל לא לאמא שלך ולא לבעלך, זה נשמע לי כאילו הם כלל לא מכירים את התופעה, הם עלולים להוריד אותך מהרעיון וזה לא טוב! זה ממש חשוב שתקבלי עזרה כמה שיותר מהר, כדי שתיפטרי מהעניין עכשיו ולא תיסחבי עם זה לכל החיים.

אל תרגישי לא נעים

זה קורה להמון (!!!) יולדות, זה מוכר וזה בסדר, יש לזה טיפול ויש עוד הרבה כמוך

בקורס הכנה ללידה אמרו לנו שכל אדם שיש לו בעיה נפשית כלשהי, גם אם יעבור טיפול, תמיד יהיו לו שאריות ממנה

חוץ מדיכאון אחרי לידה!!!!! מי שיש לה דיכאון אחרי לידה, אם תטפל בזמן, יכולה לצאת מזה בלי יותר מדי קושי!

הבנת? כולנו אוהבות אותך, תומכות בך, מעריצות אותך, ורוצות בטובתך...

נשמח לשמוע בשורות טובות

בהצלחה רבה-כולנו.

שם הארגון הוא ניצה, טלפון 02-5332810

ואל תדאגי, זה קורה להרבה יותר נשים מאשר את יכולה לשער, ובע"ה יוצאים מזה, יוצאים מזה.

ה' יברך אותך.

גם לי היו ימים כאלו עם כל מיני מחשבות שרוטות לחלוטין , גם אני רציתי לברוח וקיוויתי שאחטוף איזו מחלה .. אבל זה עובר וזה ממש בגלל הקושי והשינוי הענק בחיים וההורמונים שמשתוללים והעייפות והבית ההפוך.. נסי לקחת כמה שיותר עזרה במיוחד מישהי שתשגיח על הילד שתוכלי לישון/ לנוח ולעשות משהו אחר שאת רוצה. אם את רואה שמחמיר שמעתי פעם שיש כדורים  שמאזנים את ההורמונים ומרגיעים את ההשתוללות הרגשית הזאת. אבל באמת נראה לי שהרוב מרגישות תחושות כאלו.. כשהוא קצת יגדל תוכלי גם להתחיל להנות ממנו ולהבין שבאמת קיבלת אוצר ששווה מליונים. עכשיו עדיין קשה לראות את זה

עכשיו כשמסקנת 100% מהכותבות היא שאת נורמלית לחלוטין, נותרה השאלה ממי ואיזו עזרה לקבל (רצוי לקבל עזרה שונה מאנשים שונים).

למי שקשה לה  (או לו) עם הרעיון של נטילת הורמונים בכדורים, יש שיטת טיפול הנקראת אייפק, שיכולה לאזן הורמונים בגוף באופן קל יחסית, בלי לבלוע ובלי למרוח.  

יש מטפלות ומטפלים במקומות שונים בארץ, לדוגמא, ירושלים, תל אביב, בני ברק, אשדוד, כרכור.

אם תרצי, או כל מי שרוצה, ניתן לפנו באישי ואמסור שמות ומספרים של מטפלות\ים שאני מכירה.

אפשר למצוא לבד גם באינטרנט.

בכל דרך שתבחרי - חזקי אמצי!

את מדהימה, מוכשרת ומצליחה!!!

שבת שלום!

שלום!

חיזקי ואמצי!

אצלי היה דיכאון קשה אחרי לידה שלישית, גם הייתי חושבת כל יום, כמה פעמים ביום שנמאס לי מהחיים.

בסוף גילו לי בבדיקת דם פשוטה חוסר טוטאלי בויטמין D, מאז שהתחלתי לקחת אותו הכל השתנה, קיבלתי כוחות, חזרתי לתפקד ולחיות.

בעקרון היום כל אישה צריכה לקחת 2 טיפות ויטמין D ביום כי כמעט אין חשיפה טובה לשמש.

בהצלחה!

ואני ממליצה לך אכן לפנות לעזרה.

קודם כל, עשי בדיקות דם, לראות אולי חסר לך משהו, או משהו בעודף.

ותפני לטיפול או לפחות לייעוץ. יש דרכים טובות לעזור לך.

ודעי לך, שאין דבר כזה "אישה לא בנוי לאמהות".  להיות אמא - זוהי מהות של אישה. היא יכולה להיות במויה או לא בנויה לכל דבר אחר, אבל לא לאמהות. פשוט את עוברת תקופה שאת זקוקה תמיכה ועזרה, זה הכול.

בע"ה תעברי את זה כפי שתעברי עוד דברים רבים בחיים.

תבקשי מהקב"ה שיעזור לך לעבור את התקופה. ואם את זקוקה לעזרה בבית - אל תחסכי על זה. ובכל מקרה, אני ממליצה לך לפנות לעזרה מקצועית.

בהצלחה.

טוב, זה בלי הקליפ.

בגדול גם שונאת לקנות בגדים, גם לא כזה מבינה בזה.
ולא אוהבת את הציפיה של לקנות חדש לאירוע שלך.

כיף בזה.

לפני כמה שנים שמעתי שיעור מהרבנית רחל בזק שאישה היא כמו הלבנה, וכמו שהלבנה מתחדשת כל פעם, אז גם אישה ואנחנו כנשים צריכות חידוש מידי םעם. כי זאת תנועה בנפש , שמאפשרת לנו להתחיות, לא להיות סטאטיות כל הזמן. האישה מעגלית, דינאמית, מתחדשת , עוברת שינויים ....

אם היו רואים אותי בסביבה עם אותם בגדים כל הזמן, אז יכולה להבין את הסביבה שרוצה לראות משהו אחר, אבל נראה לי שבתכלס גם עגילים או משהו קטן אחר, משפיע על התחושה האישית שלך ועל הנראות.

אולי תקחי לך גזרה שמחמיאה לך (תבדקי איזה בגד מחמיא לך, תבררי מה הגיזרה ואותה תבקשי מהמוכרת בחנות)  ותמצאי בגד בסגנון? ואז הצבע והבד נתון לבחירתך (שיהיה לך נוח ונעים איתו! בגד חדש לא מיועד לתצוגת אופנה...)

ממליצה או ללכת עם מישהי שאת סומכת עליה ומכירה אותך ומה מחמיא לך, או להיכנס לחנות שהמוכרת מבוגרת , לא מעיקה  ומבינה בתדמיתנות/סטיילינג כדי באמת לייעץ לך מה יחמיא ויתאים לך, שתצאי יפה ובסוף גם מרוצה ממה שאת קונה . 

רהיטים.
יש משהו יפה בדבריה של הרבנית, אבל כנראה כל אחת וההתחדשות שלה
במטפחת- אתחדש בע"ה לבת מצווה.

ורציתי להיכנס שוב להגיב על דברייך במסר, אבל לא יודעת איך נכנסים שוב למסר.
 

לוחצת על האופציה "מסרים" ואז נפתח לך אפשרות תיבה של מסר חדש.

את יכולה לכתוב ולשלוח.

או שאעתיק לך שוב את המסר שכתבתי לך ואז אם תרצי תגיבי. 

שאת צריכה לחשוב עם עצמך בכנות,

האם את לא קונה כי באמת את מרגישה וואו עם השמלה שיש לך בארון, או שאת מתקמצנת על עצמך. כי הכי קל לשים אותנו מקום אחרון ולהתקמצן כשזה נוגע אלינו.

יש לך אחריות גם של דוגמה אישית. והבנות שלך מרגישות אותך, אי אפשר לזייף את זה.

אם את ממש שלמה עם זה בכנות, הכי מהמם שיש.

אגב אני קניתי שמלה ממקימי במבצע ב150 שח, אח"כ לבשתי לליל הסדר, לאירוע יוקרתי, והיא יכולה לשמש לעוד דברים.

אבל שמלות השבת שלי פשוטות כי ככה אני אוהבת. אז היה ברור שאני צריכה משהו יותר מרשים.

אולי אם שמלות השבת שלך מפוארות יותר אז באמת לקנות עוד שמלה, זה לקנות עוד ממה שכבר יש ואין קטע.

עוד אגב, אצלי עם המטפחות היה בדיוק להיפך, עצבן אותי ממש לקנות מטפחת שיותר יקרה מהשמלה.

ואני לא הולכת עם זה ברגיל רק באירוע. הלוואי והיה לי אומץ להשאיל ממישהי, זה נגיד היה ממש בזבוז אמיתי מבחינתי ולא מתוך התקמצנות על עצמי.

1. אני שונאת להסתובב בחנויות פיזיות. את זה פתרתי בשנים האחרונות באמצעות הזמנות באינטרנט, ובאמת בזכות זה התחלתי להשקיע בעצמי קצת יותר.

2. ההיצמדות למוכר ולבטוח, או לחלופין מה יגידו. אצלי מאז גיל קטן אמרו לי תמיד שיש לי 0% חוש אופנה והתאמת צבעים. כל פעם שאני קונה לעצמי משהו חדש שמוצא חן בעיניי, יגיעו ההערות- זה זקן לך מדיי/ זה צהוב מדיי (אמיתי!)/ מאיפה הוצאת את זה/ שוב פעם קנית משובץ? וכן הלאה וכן הלאה. לכן הרבה פעמים אני מעדיפה ללבוש מה שיש וכבר עבר את טבילת האש ואת האוקיי מהסביבה, מאשר לקנות לעצמי משהו חדש ולהסתובב בחרדת המה יגידו.

אז ברור לי שאני לא דוגמא ללמוד ממנה, רק אומרת שלפעמים זה לא רק קמצנות של כסף, וגם הפותחת בעצמה אמרה שזה לא בגלל הכסף

אבל גם לנקודות שהעלית אני רואה אותם באותו צד של המטבע.

זה להישאר אישה שלא משקיעה בעצמה.

לילדים שלך היית משנה מחשבה/ מאתגרת את עצמך והולכת לחנויות פיזיות?

אז למה כשזה נוגע אלייך את "מוותרת" לעצמך ופחות משקיעה?

כנ"ל הסגנונות והכל.

ושלא תטעי, כמוני כמוך, לגמרי.

אצלי נגיד זה מתבטא שבשביל סידורים לילדים מוצדק לקחת חופש, אבל לעצמי? אני אמצע כבר הזדמנות בין לבין, לא צריך חופש במיוחד.. ואז מוצאת את עצמי חודשים לא מגיעה לדברים שאני רוצה.

לדוגמה בגד ים, שנה שעברה לא היה לבנות שלי, ברור שקניתי להן בתחילת הקיץ. לעצמי יש שמלת בגד ים אבל היא לא נוחה לי. אני יכולה להסתדר ולאלתר פתרון ולחכות להזדמנות על הדרך.

מפה לשם, מילואים ועומס לא הגעתי לזה בכלל.

בנופש המשפחתי בקלות אלתרתי מכנסי בגד ים של בעלי ודרייפיט מהבן שלי. היה סבבה.

אבל אז עלה הנושא והילדים שאלו למה לכולם יש בגד ים ורק לי לא ואני צריכה לקחת בגדים של אחרים..

אז מצד אחד טוב להראות גמישות מחשבתית ומצאתי פתרון לא רע,

מצד שני זה הרבה פעמים אופי וזה לא אירוע נקודתי וחשוב לשים לב גם על הצד הזה ועל מה זה משדר לילדים. אני גדלתי בבית שאמא מקום אחרון בקטע רע. אולי לכן זה מפריע לי יותר.

לגבי מה יגידו- תמיד יש מה להגיד. אי אפשר ולא צריך לרצות את כולם.

מאשר לקנות בגדים לילדים...

נכון שעם המתבגרות זה לא קל, אבל אני עצמי - גם במידות לא פרופרציונליות (נמוכה ושמנה) וגם חייבת שהבגד יהיה לי במאה אחוז נוח על הגוף כדי שאהיה מסוגלת ללבוש אותו (ויש לי כמה וכמה בגדים ששוכבים בארון שקניתי וחשבתי שהם נוחים, ואז גיליתי שלא...)

יש גם את הסטנדרטים הגבוהים יחסית של צניעות שיש לי - אבל את זה גם יש לבנות שלי.

בקיצור, אני מתקמצנת על קניית בגדים בשבילי פשוט כי זה סיוט... וכן, בעוד הבת שלי מתחדשת הרבה בבגדים (לפעמים גם מקבלת מחברות - לה לא מפריע ללבוש יד שנייה, ולי כן), אני נשארת עם אותם בגדים קבועים...

ואולי זה לא "חינוך" טוב מספיק בשביל הבנות שלי, אבל אין לי הרבה ברירה...

היית מתאמצת בשבילה או שהיית אומרת די מוגזם זה מלא טרחה שתסתדר עם מה שיש לה בארון?

כאילו, יש גבול לכל תעלול, ברור,

השאלה אם בשביל אחרים נתאמץ יותר, ובשבילנו קל לוותר.

אני גם נופלת בזה הרבה, ועדיין חשוב בעיני שזה יהיה גם במודעות איפשהו..

אני בעצמי הייתי ילדה כזו ובאמת בעוד אחותי מתחדשת בבגדים כמעט בלי סוף, אני דבקתי באותם בגדים מוכרים ונוחים שהיו לי בארון...

העניין הוא שגם אין לי כל כך את הצורך הנפשי להתחדש, ואם הייתה לי בת (ואולי עוד תהיה לי) שגם רגישה תחושתית אבל מצד שני אוהבת להתחדש ולהתלבש יפה - כנראה שכן הייתי מתאמצת בשבילה. או שרוב הסיכויים שהייתי שולחת אותה עם בת משפחה אחרת...

ועוד היא בגיל שהיא בטוחה שיש לה טעם מושלם.

וואי זה התמודדות ממש ממש. למזלי היא כן מקבלת את זה שיש לה פחות בגדים פשוט כי היא אומרת לא על מלא דברים.

בכל אופן, אם את שלמה עם זה וטוב לך ואת לא מרגישה שרק על עצמך את מוותרת, אז זה לא חינוך לא טוב.

אם לעצמך את מוכנה להתאמץ פחות, ועל אחרים תתאמצי יותר,

אז כן ילדים מרגישים את זה בסוף.

וזה לא מתבטא רק בתחום אחד של בגדים.

אז אם בתחומים אחרים את משקיעה בעצמך אז הכל טוב.

לא התכוונתי לפגוע באף אחת, ולא אמרתי שבהכרח מי שלא קונה לעצמה זה כי היא מוותרת על עצמה, הצעתי רק לחשוב אם זה יושב על זה, אבל אולי זה לא היה במקום..

מתנצלת אם מישהי נפגעה.

שיהיה רק בשמחות!!

הסיבות שכתבת אלו גם הסיבות מדוע לא בא לי לצאת לקנות בגדים
גם זה מעיק עליי, למדוד להוריד, להתאים לעבור לחנות הבאה. ואין לי את זה גם בצבעים וסטייל. אין.
סיוט מבחינתי.
אני גם מאתריםפ לא קונה, כי איך אדע שזה מתאים לי?
ואני בררנית מאוד- בצבעים, ובסוגי בדים. לא כל בד אני לובשת.

אבל שמלה- לא, כי מבחינתי יש לי.
אני קונה מה שצריכה
סיבה נוספת- שונאת למדוד בגדים, ואז זה לא מתאים, ואז עוד חנות, ושוב למדוד, ושוב להתאים...
סיוט מבחינתי.

זה כדי להרים ולשמוח ולא כדי להעיק.

מצד שני, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.

הכנות יכולות להיות מתישות אבל זה מרים אירוע שמח.

את לא צריכה לקנות שמלה כדי שאחרים ישמחו,

ומצד שני, אולי כן תרגישי סיפוק שהשקעת וקנית למרות כל הטרחה הנפשית והפיזית.

אולי ביום האירוע זה ישמח אותך.

יש לך כבר ניסיון באירועים, לא?

על בגד חדש מברכים שהחיינו. את מרגישה שעבורך צריך לברך ברוך שפטרנו?

בוודאי שאת לא צריכה לסבול כדי לעמוד בסטנדרטים.

מי שאוהב אותך באמת, יאהב אותך בכל בגד.

מי אוהב אותך לפי הבגד, אולי לא כדאי להתחשב באהבה שלו..

מה שכתבתי לפני כן זה רק היה כנקודה למחשבה.

לבת מצווה של הבת שלי לא קנינו בגדים חדשים, רק לה קנינו. לבשנו בגדים מהחתונה של אחי שהייתה כמה חודשים קודם (והיו לנו עוד בגדים שקנינו באותה תקופה לחתונה של אחותי שהתקיימה שבוע אחר כך... בקיצור, באמת הרבה הוצאות בתקופה יחסית קצרה, ב"ה).

לבר מצווה של הבן שלי קנינו לילדים בגדים חדשים (זו הייתה הזדמנות להתחדש בשבילם, כי לא היו חתונות במשפחה באותה תקופה🤭), אבל בעלי ואני לבשנו ממה שהיה לנו.

לבר מצווה של התאומים קנינו בסוף לכל הילדים בגדים חדשים (מלבד החליפות של התאומים, שזה משהו שהם ביקשו במיוחד, כל הבגדים היו זולים), ואני גם קניתי שמלה, כי גם ככה רציתי שמלה חגיגית שמתאימה להנקה (כי לא הייתה לי אז). היא יחסית הייתה יקרה (בערך 300 ש"ח), אבל מבחינתי אלבש אותה גם בבת המצווה של הבת הבאה שלי (או את אחת מהשמלות שיש לי מחתונות אחיי).

שורה תחתונה - תעשו מה שטוב לכם

זה גם קצת קשור איפה עושים את החגיגה, אם זה אולם של ממש או לא...

כל אחת והסטנדרטים שלה.

בעיניי זה לא עניין של חדש או לא,  זה עניין של כמה בנוח אני מרגישה עם מה שיש.

אם זה יפגע לי מהחוויה,  אקנה.

לפעמים דווקא לקנות ותחושת הבזבוז יפגעו בחוויה.

יש תקופות שיותר יש שפחות

אבל משתדלת כמה שפחות להכניס הביתה 

גם לא אוהבת את הרוב

אבל בדכ אוכלת משהו כמו עוגיה או שוקולד כשחוזרת הביתה

ולפחות פעם בשבוע פופקורן שמכינה בבית

מה את כן אוכלת?
מעניין...
ממה את נהנית? (באוכל)

אם אני רוצה מתוק מחפשת דברים שווים יותר

ממתקים גם לא מיודע מה  

המתוק שלי זה העוגיה ליד הקפה וכאלה. עוגה בבוקר  

וכו'

עוגות ביתיות .

פחות יוצא לי לשבת על תפוציםס.

כמובן תמיד יש יוצא מן הכלל אבל לרוב

אני יכולה לאכול חטיף עם גבינה

לפעמים אם יש בבית משהו שאני אוהבת ומתחשק לי.

או שפתאום בא לי לקנות משהו.

בדרך כלל את החטיפים שהילדים אוכלים אני לא אוהבת.

אבל חטיפים מלוחים פחות

אולי בשבת

כמובן שאחרי פורים יש ואוכלים...

מתוק לצערי יש בבית . משתדלת לאכול בלי הילדים

הם מקבלים שלוקים לא כל יום, מסטיקים לפעמים ,עוגה/עוגיה גם לפעמים...

(סופסוף משהו פה שרלוונטי שאענה עליו🤭)

לא ברמה יומיומית

אבל כן יש פה תמיד חטיפים למקרה שצריך משהו זמין מיידי לאכול משו בקטנה שיחזיק עוד כמה זמן...

בנוסף לעוגיות ושוקולד שיש תמיד אבל אוכלים במידה. אבל כן כל יום 2-3 עוגיות/פרוסת עוגה/כמה קוביות שוקולד עם הקפה. זה לא בריא לגוף אבל זה חשוב לי לנפש העצירה הזו.

קונה לשבת לילדים מארז חטיפים פשוט

וזהו

אחת למלאאא זמן קונה לי חטיף לשבת או שוקולד

אבל משתדלת שבשגרה לא יהיה בנמצא

אם יהיה אז אוכל שטויות

וברגיל לא אוכלת כלום בין הארוחות

חוץ מזה כמובן שאוהבת גם שוקולדים, לא סותר 😉 

בס"ד

פעם בשבוע מאפה שווה. וקינוחים בשבתות.

בדכ אין. בדכ משהו מתוק עם הקפה בבוקר.

הבעיה אצלי היא שאם אין משהו מתוק אני פשוט מכינה. ואת זה אני באמת מסוגלת לנשנש בלי חשבון.

אצלנו זה עושה את התסכול. חטיפים אין ואין תסכול. אם אני קונה לשבת או לטיול או יום הולדת, זה יום יומיים לפני או מחביאה

שלוקים ועוגות יש וסביב זה יש יותר תסכול והם גם מקבלים יותר

מבקשים משהו טעים/מתוק ולא תמיד אני מאפשרת (לא יודעים בדרך כלל בדיוק מה יש) לצורך העניין קוביות שוקולד מריר תמיד יש בשביל אפיה.

מתוסכלים שאני מרשה רק פעם בחודש ללכת למכולת.

מתבאסים שמגבילה את הכמות (נגיד לא יותר מ3 פרוסות עוגה בכניסת שבת.. )

לדעתי תנסי להבין מה גורם לקושי שלהם.

למשל 3 פרוסות עוגה בכניסת שבת זה בכלל לא קצת. יכול להיות שהם פשוט רעבים? אז לתת לפני זה משהו יותר משביע אולי, או לאפשר במקביל עוגה ופירות חתוכים או פשטידה או צלחת מרק...

מבקשים מתוק ואת לא מאפשרת, אז לומר ברור שאצלנו אפשר נשנוש רק בין 16 ל17. בשאר הזמן מי שרעב מוזמן לקחת פרי או פריכיות למשל.

כלומר, אני לא חושבת שהתסכול הוא באמת בגלל כמות המתוק הכללית, אלא כי באותה הזדמנות הם רעבים למשל.

וגם, כשבאופן כללי יש ממתקים, הם לא מבינים למה עכשיו את לא מרשה. אז עדיף שיהיה כלל ברור מתי כן.

פעם בחודש ממתק במכולת זה ממש לא רק. גם לגבי זה, יכול להיות שאם זה ביום מסוים שהם יודעים מתי יקרה, זה יהיה להם קל יותר. מאשר לחשוב כל יום שאולי היום זה היום הנחשק ולהתאכזב כשהבקשה שלהם לא מתמלאת.

אם להגביל אז בלא לקנות או להכין כמות קטנה.

ממה שאני זוכרת בתור ילדה כל דבר שאמרו לנו כמה אפשר לאכול אז זה מה שאכלנו אפילו אם זה היה ממש הרבה.

לצורך העניין יכול להיות ש- 3 פרוסות עוגה זה די הרבה להם אבל אם זה מה שאת מרשה זה מה שהם יאכלו.

ואח"כ עוד ירגישו שרצו עוד ולא הרשו להם.

אולי לפתוח פס עוגה בכניסת שבת ולהגיד שאת הפס השני שומרים למחר בבוקר?

או להגיד אפשר לאכול אבל תשימו לב שנשאר לשאר הילדים?

רק אחרי כמה פרוסות כבר לא מאפשרת עוד

וכמובן מציעה לאכול אוכל אם רעבים.. 

פעם באף פעם אני מכינה עוגיות

ביום יום הממתק שלהם זה לחם עם שוקולד לגן, שמקבלים רק בחלק מהשבוע.

פעם בכמה שבועות נוסעים לסבתות והן כבר מפציצות אותם בממתקים.

בשבת מקבלים ממתק שבת בערב בהדלקת נרות ואוכלים קורנפלקס מיוחד בבוקר שבת (במשך השבוע זה הצהוב הרגיל), ובקידוש בשבת לרוב יש עוגה או חטיף כלשהו.

חוץ מזה הם מקבלים מהגן ממתק בקבלת שבת בשישי.

מעדנים אנחנו לרוב לא קונים, הם אוכלים פעם בכמה חודשים אצל סבתא או שאנחנו קונים פעם בכמה חודשים לקידוש.

שלוקים קטיבים וכאלה גם כן בקידוש בשבת או אם יש אירוע מיוחד, אבל אז זה במקום משהו אחר.

מדי פעם אני מכינה פנקייקים ולפעמים שמה בבלילה שוקולד ציפס. ולימי הולדת יש עוגה בחושה.

ביסקוויטים אני נותנת די בחופשיות בנסיעות וכאלה.

בתחושה שלי הם מקבלים המון מתוק, ממש יותר מדי. תכלס כשכותבת כאן זה נשמע לי סביר, אבל בגלל שהם כאלה מכורים ותמיד מבקשים אז זה מרגיש לי שיש יותר. 

יש עוגיות שאני אופה, ארטיקים וגלידה ביתיים והרבה פירות.
 

אני חושבת שזה כמו כל גבול - כשיש פתח, מנסים לעבור אותו.

אני רואה את זה הרבה עם המסכים - אצלי בכו כל יום שהם רוצים, ברגע שהוצאתי מהבית את המסך הגדול, אין על להתלונן בכלל והרבה פחות בכי בנושא.
 

תשקלי אולי לא להחזיק בבית בכלל ולקנות כשצריך (נגיד רק לשבת אבל לא מגירת חטיפים)

מה שיש לתת במועדים ממש קבועים.

ויכול להיות שפשוט יהיה תסכול בנושא, הרף של הרצון למתוק אצל ילדים הוא בלתי נגמר, וככל שאוכלים יותר מתוק רוצים יותר🤷🏼‍♀️

שוקולד- בארון גבוה. רק לשימוש של אפייה (יש לי מריר רגיל)

פופייסים- בימים החמים מרשה די חופשי..

ביסקויטים- די חופשי

עוגות- אך ורק בשבת. או אם יש קצת שאריות אז גם במשך השבוע.

אין לי בכלל חטיפים או עוגיות. ואם כן- אז זה רק כ"ממתק שבת" שמקבלים בערב שבת אחרי הדלקת נרות.

עוגיות קנויות- רק כשאורחים באים. זה ממש לא נגיש לילדים ובעיקר הם לא יודעים שזה קיים (במקפיא/בארון סגור ולא נגיש)

לחם עם שוקולד- רק ביום שישי/ראש חודש/יומולדת/יום טיול. ואז כל הילדים מקבלים..

יש שפע של פירות..... אם ילד רוצה לנשנש הוא מוזמן לקחת מכל הסוגים והמינים. לפעמים כשהם רעבים ואין אוכל זמין מיידי אני אוציא בייגלה/קרקרים.

לא יודעת אם עזרתי לך..

עוגיות קנויות/ ביסקוויטים יש בבית חופשי, כל יום לוקחים לגן.

יכולים לאכול גם אחה"צ אבל בתכלס הם לא רוצים.

שלוקים יש כל היום כל היום.

יש קורנפלקס עם חלב, לפעמים אוכלים בבוקר לפני שיוצאים לגן, לפעמים אחה"צ.

משתדלת לחתוך להם פירות, לא תמיד זוכרים לקנות.

ממתקים אין בבית בכלל בכלל.

לפעמים לפעמים קונים לשבת.

אם הילדים הולכים איתי לקניות אני מרשה להם לבחור ממתק אחד מה שהם רוצים (קורה פעם במיליון...).

בעלי לא מרשה רק אם זה לקראת שבת.

יש לנו ליד הבית קיוסק כזה שמוכרים בו ברד שהם מאוד אוהבים,

בהתחלה כל יום ביקשו לקנות ברד ואמרתי להם שברד קונים רק ביום מיוחד, למשל יומולדת או ראש חודש וקיבלו את זה.

הרבה פעמים הם חוזרים רעבים מהמסגרות אז או שמצטרפים אלי לארוחת צהריים מבושלת שאני אוכלת בבית בארבע.

או שאני מקדימה להם את הארוחת ערב לשעה חמש.

מה שמקבלים במסגרות כמובן אוכלים,  ביום שישי הם שומרים מה שהם מקבלים לכניסת שבת

בשבת כשנמצאים בבית יש עוגה בסוף הארוחה לפעמים, לא כל ארוחה, ואז אני מרשה שתי חתיכות והם בסדר עם זה

פעם בשבוע בערך כשחוזרים הביתה קרטיב או שלוק (האמצעי קצת יותר מבקש ומתבאס שאני לא מביאה עוד פעמים)

בבוקר לפני שיוצאים אוכלים מאפינס שיבולת שועל,  זה לא ממתק מבחינתי אבל זה מפנק אותם

חוץ מזה אין משהו ברגיל, לפעמים מכינים עוגיות באמצע השבןע לשבת ואז אני נותנת גם עוגיה

יש לנו האמת מלא חטיפים שמצטברים כשהם מביאים מימי הולדת או משלוחי מנות, אבל לא נראה לי שהם בכלל זוכרים את קיומם כי זו ממש לא אופציה אצלנו 

בבוקר אוכלים ופלים/ עוגיות/ ביסקוויטים.

בערב כולם אוכלים עוגה. לפעמים במקום עוגה יש אבטיח/ עוגיות/ גלידה).

במשך היום אני מרשה ממתק אחד. בדרך כלל אוכלים אחרי ארוחת צהריים.

אנחנו קונים שוקולדים, חטיפים קטנים, שלוקים, לפעמים מסטיקים. ולפעמים יש גם דברים שהילדים קיבלו בכל מיני מקומות.

בקיץ מידי פעם קונים ארטיקים שווים (הם לא מסתפקים בארטיק קרח), אבל שומרים לזמנים מיוחדים.

בשבתות הם מקבלים ממתקים בתפילות ילדים, תהילים וכד'.

היה יחסית דומה.

בבוקר אכלו עוגיות.

היה שלב שהיה מותר שני ממתקים ביום.

בדרך כלל היה כל מיני סוכריות, מסטיקים, קוביות שוקולד מריר. פחות חטיפים ושוקולדים שווים.

בקיץ לפעמים היו קונים ארטיק קרח. בשבת היה גלידה.

פחות היינו מקבלים ממתקים בבית כנסת וכד'.

כשגדלנו, כבר פחות היו כללים, ועם הזמן גם נכנסו דברים יותר שווים.

אני חושבת שהילדים שלי כן מקבלים ממתקים ברמה יותר גבוהה.

אולי יותר דומה למה שהיה לאחים הקטנים שלי.

יש משהו שונה, שיש פחות פער בין ההורים לילדים.

כשאני הייתי ילדה, אמא שלי יכלה לקנות לנו ארטיק קרח ולעצמה מגנום, או שרק לאבא היה מותר לשתות קולה באמצע השבוע.

אצל הילדים שלי זה לא עובר.

אם אני קונה משהו יותר שווה, הם לא יסתפקו ביותר פשוט. אלא אם הם לא רואים ולא יודעים.

כמו ציטוס במבה וכאלה

לרוב אני מרשה אחד קטן ביום.

לא תמיד עולה דרישה.

כשיש חטיפים גדולים הם לא רגועים ורוצים כל הזמן.

אז אני נמנעת מלקנות.

בגדול אני לא בעד למנוע מהם לחלוטין. גדלתי בבית שמנעו מאיתנו וזה יצר לי אישיו סביב זה שעד עצם היום הזה משפיע עלי מאד.

היו תקופות אחרי שהפכתי עצמאית בקניות שלי שהייתי קונה ממתקים וחטיפים כמו מטורפת.

בכמויות. שיהיה לי.

אז לא רוצה שיגדלו ככה.

לגבי עוגה בשבת לא מגבילה אותם כל עוד זה אחרי אוכל.

עוגיות ובסקוויטים אני מסכימה אבל לא להיסחף. יש לי ילד שלא יודע לעצור ואז הוא מגיע לבחילה אז אני מזכירה לו.

הגדול בן 9 הקטן בן 4.5

אם הם קטנים דיי חופשי.

גדולים אני מסכימה אחד גדול ביום.

ארטיקים כנל. אחד ביום.

קרח.

ארטיקים מיוחדים במידה ויש זה בדכ לשבת.

זה בדיוק מה שאני חוששת.. שההגבלה קשה לה מדי ולא טובה בשבילה.

היא ילדה רגישה והנושא הזה ממש מפעיל אותה.

הקושי האמיתי הוא עם הגדולה אבל קשה לעשות הפרדה ולאפשר רק לה. וקשה לה להגביל את עצמה באופן טבעי.. לא סומכת על זה.

לא יכול להוות כתחליף?

או למשל אצלנו מאד אוהבים נייצר ואלי.

אני לא מסכימה בלי הגבלה אבל כן זה מהווה תחליף למשהי מתוק

מבחינתי ביסקוויטים, שלוקים, קןרנפלקס וכו זה ממתקים

אז קורנפלקבס יש בבית אבל אוכלים ממנו לעיתים רחוקות. לפעמים אם אין משהו אחר לוקחים בבוקר לגן

באמצע שבוע יש עוגיות ביתיות  (בריאות) די חופשי ואוכלים גם במבה אם רוצים

יש פירות רוב הזמן

בשבת יש הרבה עוגות, מעדנים, קצת ממתקים וכמה סוגי חטיפים (אבל מרשים רק אחד)

וכמובן יש גם את מה שמקבלים במסגרות ובבית כנסת

מקבלים ממתק או עוגיה בהדלקת נרות, במנות אחרונות ובקידוש וזהו. יוצא 5 בערך במהלך השבת, כולל פרוסות עוגה.

בראש חודש מקבלים כריך עם שוקולד

אחר הצהריים מקבלים פירות. מידי פעם גם ביסקוויט או חופן בייגלה. בקיץ לפעמים פופייס מיד בחזרה מהגן

הם יודעים מצויין מתי מותר ולכן אין תסכול. ממתקים שמקבלים במהלך השבוע שומרים בקופסה שלהם שממנה הם בוחרים בשבת.

קוראת את הכל ונחשוב מה מתאים לנו..

זה תמיד נגמר בעוגמת נפש..

השפע והמבחר ממש מאתגרים ומתישים את הנפש

מבינה אותם

אם הולכים זה רק אחרי שהחלטנו מראש מה קונים

..

משתדלת לדבר איתם על כל זה המון

שהמכולה מבלבלת

המפעלים רוצים שיקנו מהם כמה שיותר אז הם שמים הרבה פרסומות, הרבה צורות, הרבה חומרים מזיקים כדי למכר אותנו...

פעם הבת שלי הכינה דף עם מה הויטמינים של כל פרי וירק נותנים לנו, זה עזר לאיזה תקופה...

משתדלים להסביר הרבה שהחומרים המזיקים מקשים על הגוף ומפריעים לו לעבוד טוב. .

פעם הם שמעו מישהו מסביר על החשיבות לארוחה מאוזנת- שכל ארוחה תכיל פחמימות, חלבונים וויטמינים- ירקות, הוא הסביר טוב וזה עוזר להם להבין את החשיבות של תזונה...

הם גם שומעים הרבה מסע אל גוף האדם שהוא מסביר הרבה על גוף האדם ואיך האוכל משפיע על הגוף...

כמו לנו גם אצלם עוזר להבין את המשמעות וסיבת הדברים

..

והאמת הכי טוב שפשוט אין....

אצלינו יש חטיף לשבת- בדר''כ מארז של קטנים ואז גם מקבלים אחד בקבלת שבת ואחד במהלך השבת

יש עוגה לקידוש ולמלווה מלכה

שלוקים מקבלים כשחוזרים מהמסגרות

ולפעמים גם עוד אחד מתישהו במהלך היום

יש בארון ביסקויטים-קרקרים  דגני בוקר פשוטים כאלה וזולים (בשקיות כאלה..שמוכרים במשנת בערך ב11שח) לנשנושים בין לבין ולקחת בשקית לגנים-בי''ס

וגם מלפפונים רצים פה כנשנוש

פירות הם מחסלים ברגע אחד לא משנה כמה קונה ולכן לרוב לא קונים כי יוצא לא משתלם

בר''ח הפתעה מתוקה אחת קטנה

הבעיה שתמיד יש חברים שמותר להם יותר (כמו ילדים שמביאים לבית ספר כל יום עוגיות כארוחת ביניים) ולכן הילדים תמיד ישארו ממורמרים… מתסכל.

שלצערי התגרשה- זה אל תהיי תלויה באף גבר.

החיים שלך בידיים שלך.

קומי וצאי לעבוד. אפילו חצי משרה.

גם בשביל הנפש שלך.

תסבירי לו שזו לא תחרות.

הקללה על הפרנסה היא שלו.

אני הייתי מתפוצצת.

ליבי איתך🩷

יעזור לדבר איתו ולהסביר לו?

אם לא, אז כנראה ששווה לעשות את זה בתיווך של מטפל או מישהו שיוכל לעזור.

אני לא חושבת שהפתרון הוא לצאת לעבוד כי זה לא יפתור את הבעיה אלא רק ישים פלסטר.

אז תצאי לעבוד ולא תהיי תלויה בו בכסף אבל אז כנראה תהיה סיבה אחרת לחיכוכים ולחוסר הערכה כי נשמע שזאת הבעיה ולא הכסף.

הוא לא מעוניין בטיפול

לכן אני מעוניינת בעצות

הוא לא מעוניין בטיפול,

ואת לא מעוניינת לשמוע כאלה דיבורים.

אז תשבו להחליט מה יותר חזק.

קשה ממש.

קחי בחשבון שמה שלאישה אחת נראה קל להציב עובדה ולבוא ולהגיד לו 'אין עוד ילדים או סדר בבית עד שמטפלים' יכול לא להיות רלוונטי בכלל בדינמיקה זוגית אחרת, היה חשוב לי לומר לך את זה.

אבל לגמרי לחשוב איך כן אפשרי אצלכם,

ובעיקר לעבוד עם עצמך על ערך עצמי. כי לא אמור להיות מצב שהוא ככה באפס הערכה אלייך ואת בשקט.

מילה על הנקה ולך תנסה להניק.

חיבוק ענק ממש.

לא קל בכלל בכלל בכלל.

מתפללת בשבילך שתגדלו מיזה ותגיעו לאיזון וליחס בהיר וטוב ❤️

יש זמנים שאתם בטוב? מה בדיוק הוא מצפה ממך?

יש תחומים אחרים שהוא מכבד אותך בהם?

את לא חייבת לענות

למה את מסכימה להיות בהריון ולהביא עוד ילדים בשבילו  כשהוא ככה מתנהג ומתייחס כלפיך?

את לא חייבת לענות

אבל אני מרגישה שבמקום מסויים במקרים כאלו אנחנו הנשים מאפשרות קרקע פוריה לדברים האלו.

למה לא לעצור את זה ולהגיד

הי! סטופ! רוצה עוד ילדים? בא נלך לטיפול יחד נשפר את היחסים והכבוד והערכה בינינו

תדאג לרווחה הנפשית שלי ואז נתקדם.

וזה לא רק לגבי יילודה

כנל לגבי תפקוד בבית, ארוחות וכד. 

תפסיקי לתת לו כל הזמן בלי הערכה.

לכן כמו שכתבו לך

את חייבת ללכת לטיפול לעצמך לבד. רק את יכולה לעזור לעצמך.

חיבוק

מגיע לך כתר והערכה על כל מה שאת עושה🏅👑

ממש כאב לי לקרוא אותך

את אמא אלופה ולא מגיע לך החוסר הערכה הזה

בהתחלה רציתי לומר שתצאי לעבוד וירגיש מה זה. אבל בכנות כשחשבתי לעומק זה אינסטינקט שלא בטוח שיעזור.

אני כן חושבת שאשה לא צריכה להיות תלויה בגבר וצריכה לדאוג לעצמה, לעבודה, לרישיון וכו.

מה כן הייתי עושה? מציבה טיפול כאולטימטום להמשך הנישואין. 

איך אפשר לקיים חיי זוגיות תקינים כשיחס כזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם?

זה הזמן לשים סטופ. ולא, לצאת לעבוד לא בהכרח יעזור, זה רק פלסטר לדעתי

מה שיושב מתחת לפני השטח פה זה חוסר הערכה של בעלך כלפייך כפי שאני קוראת אותך. וזה יוצא בארסיות כלפייך. ולזה צריך טיפול שורש.

הוא מתוסכל? יושב לו משו על הלב? שיבוא לדבר. לא להתנהג ככה.

לדעתי, לכי את לטיפול אישי שיחזק אותך בהצבת גבולות והבנת והכרת הערך שלך. מגיע לך יחס אחר יקרה.

גם מייל על כל הוצאה זה לא לגיטימי.

אל תאפשרי את הדינמיקה הזו. ורק עם ליווי.

חיבוק❤️

זה הרבה יותר קשה מלעבוד במשרד... זה בעיניי.

אבל גם לי הייתה שנה שבקושי עבדתי בה, והילדים אפילו היו הצהרון, ועדיין הרגשתי לפעמים על הקצה.

הוא מביע הערכה על דברים אחרים?

את אדם מבוגר.

החלטתם שהוא מפרנס יחיד.

עד כאן הגיוני.

זה שהוא המפרנס לא אומר שצריכה להיות לו שליטה על ההוצאות.

במצב נורמחי מגדירים מסגרת ובה את יכולה להתנהל כרצונך בלי לדווח לאף אחד.

חשוב לדעת מה נורמלי ומה לא, כי זה מבלבל.

השליטה שלו על ההוצאות שלך,

יחד עם השליטה שלו על אם את יכולה להניק בחדר או לא, היא נורה אדומה.

יש מצב שאת סובלת מאלימות כלכלית.

עדיף לשלם עם צהרונים ולקבל את החופש שלך חזרה. נשמע שזו לא רק בעיה של תקשורת

ומסכימה גם עם @פרח חדש לשים סטופ קודם כל

כך אי אפשר להמשיך

ועדיף בליווי טיפול אישי עבורך כדי להתחזק בתהליך הזה

לפותחת - את נשמעת אמא ואישה מהממת.

והתיאורים שלך מעלים חשד לאלימות כלכלית (ואולי גם רגשית).

שזה משהו שממש לא צריך לחיות איתו, לא את ולא אף אישה (או גבר) אחרת.

ממליצה לקרוא על זה קצת, ולהתייעץ עם אשת מקצוע. מספיקה שיחה אחת שבה את מתארת בחופשיות, ושהיא תחווה את דעתה.

בהצלחה!

רק אחד מבני הזוג עובד

מצריך מהצד שעובד

לא להשתמש בשתלטנות בכסף

כי קל להיסחף לשם

במיוחד לגברים

לכן בעיניי ההמלצה הכי טובה

היא לצאת לעבוד

להרוויח כסף משלך

להכניס אותו כשותף לטיפול בילדים

זה כשלעצמו ייצור באלנס ראשוני

כמובן שיכול להיות שיש פה דברים מעבר

אבל המצב הבסיסי לא מאד בריא

גם אם יש זוגות שזה עובד להם יותר טוב 

קודם כל בתור אחת שגם עקרת בית

מגיע לך מדליה והערכה!!

זה לא משנה מה את עושה בחיים ואיזה מסלול בחרת לעצמך את צריכה שיעריכו אותך!!

להיות עם הילדים זו עבודה בפני עצמה ואפילו יותר!!

היחס שלו כלפייך הוא טוב בכללי? או שרק בזה את מרגישה שהוא מוריד אותך? 

אני לא חושבת שבמקרים כאלה יש מה לדבר ולבקש הערכה, כי הוא לא מבין את גודל הדבר.
 

בכנות, הייתי נוסעת לכמה ימים או אפילו יוצאת אחרי צהריים בכמה הזדמנויות , כדי לתת לו להתמודד ולהבין בעצמו כמה עבודה זה דורש.

ושהכנסות שלו הן לא נטו שלו, הן חצי חצי, כי אם  לא היית, הוא היה צריך לעשות את זה או לשלם למישהו שיעשה את זה.

ואם הסידור הזה שאת בבית והוא עובד לא מוסכם על שניכם, תקחו הכל בחשבון כולל ילודה.

כשהוא משפיל אותך?

לא רואה סיבה לחזור על התנהגות משפילה למי שאתה אוהב, במיוחד שאת אומרת שבראש הוא יודע שאת צודקת

אולי משיג ככה כבוד שאין לו בעיני עצמו, או בעינייך.

אולי יודע בפנים שהוא לא מסוגל לעשות את מה שאת עושה, ושאת המהות של החיים שלכם את נושאת, והדרך (המעוותת) שלו להרגיע את זה היא להקטין אותך

אול העול הכלכלי כבד מנשוא

אולי הוא מרגיש לא מוצלח בעבודה שלו ומוציא את זה על ההוצאות שלך

אין לי מושג

ברור ששום סיבה לא לגיטימית להתנהגות הזאת

אבל אולי אם תחשבי על זה לעומק תוכלי להיות יותר חכמה כשאת עומדת על שלך, להגיד לו - כל זה לא אשמתי,

מגיע לי כבוד והערכה על החיים שלנו שאני מתפעלת, לך מגיע כבוד והערכה על המאמץ הכלכלי שלך, וזה לא דורך אחד על השני.

ואם יש לך הצעה טובה יותר ומכבדת את שנינו (למשל, עבודה במשרה חלקית שלך לא יכולה להיות מטרה לעוד לעג מצידו) - מוזמן להגיד, או לשנות מיד את היחס והדיבור.

ומצטרפת למי שאמרה שלפעמים מה שלא מובן במילים יהיה מובן במעשים. אל תיקחי על עצמך מה שאת לא יכולה. תתני לו להתמודד עם מה שאת מתמודדת איתו.

אולי לשקול מחדש את החלוקה החד משמעית הזאת. אולי מראש לא נכון שאת תהיי באחריות מלאה על ביתכם הנכה וגם על כל השאר.

זה שהוא עוזר זה מעולה, אבל להיות האחראי זה משקל אחר לגמרי של עומס לעומת לקפוץ לעזור, אפילו אם זה קורה הרבה.

קודם כל חיבוק, זה נשמע כואב ברמה יום יומית..

כל הכבוד לך על כל ההשקעה שלך בילדים,

זה לא מובן מאליו בכלל!!!

בקשר לבעלך,

בעיניי לא תקין בכלל העקיצות,

לא תקין שהוא לא מעוניין לפרגן לך בחופשה,

בעלך אמור לראות אותך הכי בעולם.

זאת נורה אדומה בעיניי.

את כותבת שכשאתם בזמן טוב אז הוא כן מודה שהעומס עלייך-

הקשר הזוגי הוא לא הצבת תנאים,

כשטוב הוא מודה שקשה לך

כשלא טוב - תתמודדי, ממש לא!

לדעתי ממש חייב שתדברו על הדברים לבד/עם איש מקצוע,

אני גם חושבת שאת במקביל צריכה קצת לצאת להתאוורר, לעשות דברים שאת אוהבת ושיחברו אותך לעצמך, הליכה עם חברה, חוג, קריאת ספר, יש לך עולם שלך!!!

זה שהבעל במקרה שלך מביא את הכסף לא מצדיק טיפת זילזול בעיניי. הפוך. 

בת שמספיק גדולה ללמוד הנדסת חשמל,

את לא אמורה לשלוח אותה,

היא אמורה לבחור ולהחליט,

את יכולה להמליץ ולייעץ (אם היא מוכנה לשמוע).

יודעת שזה לא מה ששאלת, אבל הרגשתי צורך להגיד.

למצוא את עצמי בעולם התעסוקה, גם ברמה האישית וגם כאמא, אני חייבת לומר שאני ממש מאמינה בהסללה של כל הילדים אבל במיוחד בנות למקצועות גמישים ועצמאיים.

מקצועות ההנדסה דורשים המון השקעה כשכירה, קשה למצוא משרה חלקית, אין צפי להקלה בעומס במקביל לעליה בשכר.  

מקצועות שבהם אפשר להיות עצמאי בהתאם לרמת העומס שרוצים ולהרוויח סכום לא רע -

רפואה, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, ראיית חשבון, כלכלה, עריכת דין.. 

אצלו זה דווקא הפוך - לא מסוגל להיות שכיר

זה עזר לו מאוד האמת למצות את פוטנציאל ההשתכרות והוא מוציא החוצה את היתרונות שלו בעבודה בצורה יוצאת דופן בעיניי. ב"ה

לבעלי זה אפילו לא אופציה, הוא צריך שמישהו ימסגר אותו אחרת הוא הולך לאיבוד.

שאפשר לעשות "הסבה" לתחומים אחרים שבהם השכר מזנק ונדרשת רמת מומחיות מסויימת

כמו:

ניהול מוצר

ניהול לקוח

עיצוב

ניהול מכירות

אפילו ניהול HR בהייטק אחרי השלמת לימודים מסויימים.

ושם קוצרים את הפירות.

אני חושבת שכן חשוב לעבוד במעבדה/ פס ייצור/ הבסיס של שרשרת המזון במקצוע

לרכוש ניסיון אמיתי בעולם התעסוקה,

לפעמים גם צריך תואר שני במנהל עסקים וכד' ששם נותנים כלים משלימים,

אפילו לא הייתי מגדירה את זה הסבה, כמו שזה בעצם תחומי תעסוקה שונים במהותם תחת אותה מטריית לימודים.

עבדתי עם לא מעט אמהות בעולמות השיווק והמכירה, מנהלות מוצר, מנהלות פרוייקטים וכד'

שבאות מעולמות ההנדסה, מוכשרות, מרוויחות יפה מאוד, צעירות, אמהות לקטנטנים.

כן נדרשת זמינות ואחריות, ולפעמים יש מגבלת שעות הפוכות מול לקוחות במזרח ובארה"ב, אבל לקוחות באירופה זה אחלה.

בהחלט אפשר לעבוד בצורה שפויה מאוד בשכר מכבד.

יכול להיות שההתקדמות תהיה יותר איטית בשנים מסויימות וזה בסדר גמור להוריד הילוך בהתאם לרצון באותם שנים זה לא תוקע את הקריירה.

אגב אצלנו הנדסת חומרה קלאסית בהחלט יכולה להתאים למי שמחפשת עבודה רגועה.

כן זה הייטק ויש נהלים ותרבות ארגונית של הייטק, והמשרות מוגדרות כמשרה מלאה, אבל יש תפקידים שמצליחים לשלב בין כל העולמות.

היא מעוניינת בפיתוח עצמו.

אני חוששת שזה חיים כמעט בלתי אפשריים חוץ מהשכר הנחמד

זה לא שלא תהיה לה שום אפשרות אחרת.

אגב יש לא מעט אמהות שבוחרות בעבודה אינטנסיבית במקביל לגידול ילדים.

זו בחירה לגיטימית, תלוי איזה סגנון חיים היא רוצה שיהיה לה.

כסטודנטית להנדסת חשמל כשהיא תצא לדייטים, זה לא שאפשר שלא לדבר על זה.

כאמא, אני חושבת שכדאי דרך שאלות ולא דרך אמירות לוודא שהיא חושבת על העתיד ומודעת לאפשרויות ולהשלכות השונות,

אם היא מדברת על העתיד בראיה מפוקחת, אז מעולה, ושיהיה לה הכי בהצלחה!

אמנם לא מתחום החומרה אז אולי זה שונה אצלכם, אבל בתחום שלי עבדתי בכמה מקומות עם אופי שונה אחד מהשני, ועדיין יש כמה דברים בסיסיים שמשותפים לכולם.

המעבר ממהנדס למשרות האחרות שתיארת הוא לא קל כל כך ובטח לא בשוק של היום, גם לאנשים עם הרבה נסיון. היציבות היא לא גדולה, לא בקורפורייטס ולא בסטרטאפים. בממשלתי כן, אבל השכר שם נמוך יותר והדרישות מקובעות יותר (קשה לקבל עבודה מהבית למשל, השעות נספרות עם שעון וכו)

אמהות סביבי (גם במקומות העבודה וגם בקבוצות שאני חברה בהן) בעולמות האלה נדרשו להרבה מאד ויתורים בבית, ברמה של כאלה שהיו להן בייביסיטר לפיזור הילדים בבוקר ואחת לאיסוף בצהריים. חלקן לא נצרכו לבייביסטר כי היה מישהו מהמשפחה שיעשה את זה אבל הנקודה היא שהן בקושי ראו את הילדים. לחלקן זה התאים בלי בעיות, חלק אחר סבל מאד מהסידור הזה.

אחת הנקודות העיקריות מבחינתי זה הצפי לשנים שאחרי ההתמקצעות. כל המהנדסים שאני רואה סביבי עובדים המון שעות, גם מי שיש לו ותק משמעותי. נכון שאצל חלק זה מבחירה אבל בהרבה מקומות עבודה אין אופציה אחרת, גם אם יש עבודה מהבית או שבדרגים בכירים יותר הזמן גמיש, עדיין צריך להיות זמין מאד ולהקדיש המון המון שעות.

מקצועות אחרים שאני רואה מסביב, מאלה שפירטתי למעלה, אלה מקצועות מאד מתישים בשנים הראשונות שגם השכר ההתחלתי שלהם לא מנצנץ כמו בהייטק, אבל אחרי כמה שנות התמחות והתמקצעות, אפשר לעבוד בהיקף ובשעות שמתאימות לך, בלי זמינות מחוץ לשעות (גם קביעת תורים יכולה להיעשות בשעות שמתאימות לך) ובשכר גבוה מאד.

בסופו של דבר, מהנדס בן 40 צריך לעבוד משרה מלאה ולהיות זמין אם הוא בדרג בכיר. היציבות שלו במקום העבודה מוטלת בספק והקושי למצוא עבודה בגיל כזה מתחיל לעלות.

רופא (כשם קוד לכל אחד מהמקצועות שפירטתי) בן 40 יכול להרוויח מעולה ממשרה חלקית מאד שאותה הוא עושה מכל מקום שהוא בוחר, הוא בוחר מתי להיות זמין, והיציבות וההערכה לנסיון שלו רק עולים עם הגיל עד גיל די מבוגר.

בעיניי עבור כל אחד ברור שהבחירה העדיפה היא באופציה השניה, אבל בטח בשביל הורים שהרבה פעמים רוצים או צריכים גם גמישות וגם הכנסה טובה ויציבה

ונשמע שבאמת עשית בדיקת עומק.

אבל אם להיכנס לפרטים, אני חושבת שמה שאת מכירה מקרוב נשמע לך קשה יותר,

לעומת מה שאת מכירה מרחוק שנשמע קל יותר.

אני לא חושבת שזה ככה.

יש גם וגם בהכל, ושום דבר לא פשוט, והכל עביר.

בסוף זה תלוי בפרטים ובהזדמנויות ופחות בכל השוק.

אני למשל בכל השנים שעבדתי בהייטק (לא בתפקיד טכנולוגי)

מעולם לא נתקלתי באמהות צעירות מהנדסות בתחום החומרה שהיו צריכות בייביביטר גם בבוקר וגם בצהריים. בתפקידים הקלאסיים עבדו 8:00-16:0 כזה.

ועבדתי עם נשים מוכשרות מאוד שקיבלו קידומים והעלאות שכר יפות.

בתפקידים האחרים שיש יותר גמישות אבל גם יותר אחריות

היו כאלה שיצאו ב15:00 קבוע וממש עפו עליהן!

(אני חשופה לנתוני נוכחות ושכר באופן גורף אז זה לא מפרשנות או השערות) החיסרון שצריך להיות זמין מחוץ למשרד במקרה הצורך.

לגבי מנהלות מוצר, מנהלות פרוייקטים וכד' אני באמת לא יודעת מה המסלול שעשו כדי להגיע לזה, רק יודעת שיש להם תואר בהנדסה והן צעירות.

לגבי חוסר יציבות, זה נכון. באמת זה תחומים שקל לחתוך בהם תקנים.

למה ללכת ללמוד הנדסה ולא רפואה או משפטים או כלכלה,

מניחה שיש לזה חסרונות, אבל מי שיש לה נטיית לב חזקה דווקא לזה, שם היא תצליח יותר.

אני מתלבטת כמה כדאי להתחיל ללמוד כל מקצוע שהוא לא 100% מול אנשים. הבינה המלאכותית מתפתחת במהירות מטורפת ולא בטוח בכלל שעוד 4 שנים כשהיא תסיים את התואר עולם התעסוקה יראה אותו דבר, עוד 10 שנים הוא בטוח ישתנה...

זה לא ממש תשובה על מה ששאלת, סתם תהיה כללית על  כמה כדאי בכללי להשקיע בתואר היום...

למשרה חלקית יש חסרונות רבים.

עדיף לשים דגש על גמישות בשעות העבודה, עבודה מהבית וגמישות בנפח התפקיד.

משרה יכולה להיות מוגדרת 7 שעות עם נפח עבודה של יותר ממשרה מלאה,

ומשרה יכולה להיות מוגדרת 9 שעות עם נפח עבודה של 7 שעות שפויות.

משרה יכולה להיות 7 שעות+ נסיעות

ומשרה יכולה להיות מלאה ללא נסיעות כלל.

הדרך לקבל את המשרות השפויות והמתגמלות ממה שראיתי, זה להשקיע כמה שנים במשרות סטנדרטיות, להשקיע בפיתוח קריירה, להיות צעד לפני כולם.

הכוונה לחקור, להסתקרן, ללמוד עוד, להבין מהמומחים מה הם יודעים וממש לשאוב מהם ידע והתמקצעות. ליצור קשרים מקצועיים.

לראות איך קולגות ממחלקות אחרות מתסכלים,

לצבור שם טוב.

לשקף החוצה את העשיה ואת התועלת שמופקת מהעשיה (עוד נקודה שנשים ככלל חלשות בה מאוד)

בהתחלה כולם מתחילים כג'וניורים, אבל בהמשך כל אחד ומה שהוא מצליח להתקדם בו והידע הניסיון והיכולות שהוא מביא.

ואז אפשר לדרוש תנאים שהמעסיקים מסכימים להם כדי לקבל עובד טוב וחיוני.

היום למצוא מועמדים זה קל יחסית.

אבל לגייס עובד טוב, זה כבר קשה ממש ואני מכירה את זה מבפנים.

את הקושי הזה של המעסיקים כדאי לתפוס ולהבין מה מונע ממאות מועמדים להיות העובד המוצלח שהם מחפשים ולסגל את המיומנות הזו.

לדעתי דווקא לאמהות יש את הדרייב להוכיח מה הן שוות, כדי להצליח לקבל את מה שהן רוצות. זה גם עניין של אופי וגישה לחיים באופן כללי, וגם ניהול סדר עדיפויות. לדוגמה בחופשת לידה (במיוחד אם מאריכים) זו הזדמנות נהדרת ללמוד עוד על שוק התעסוקה, השינויים, לבדוק את נקודת המבט של המעסיק, לבדוק איפה זה פוגש את היכולות והדרישות שלי, לרכוש ידע באופן עצמאי ולהשתדרג לקראת התפקיד הבא.

אני חושבת שהרבה פעמים יותר ממה שהמשרה עצמה מגבילה, הגישה היא עצמה המגבילה.

למשל מי שרוצה לעבוד 7 שעות,

יכולה לרשום את זה על גבי הקורות חיים, לציין זאת כדרישת סף בראיון הטלפוני, לבוא בגישה של אני עובדת 7 שעות תתאימו את עצמכם אלי,

או לכוון לוויב של אני עובדת חרוצה ומשקיעה, מביאה ערך מוסף הרבה מעבר לשעון, אמנם אני יוצאת מוקדם אבל תראו שבהתנהלות נכונה של שני הצדדים זה יהיה בסדר, ובכל מקרה אם יש משהו דחוף אני זמינה גם בערב מהבית, ולתת הרגשה שיש על מי לסמוך.

יש מקצועות ותפקידים שהגישה השניה לגמרי יכולה לתפוס ולאפשר להינות משני העולמות.

הייתי משתפת אותה במחשבות שלך ובחששות שלך

פותחת אותה לעוד מקצועות שיכולים לדעתך להתאים לכישורים ונטיית הלב שלה.

ושתחשוב על זה..

בסופו של דבר שילוב בין בית לעבודה הוא אף פעם לא קל, והיא תמצא את האיזונים שמתאימים לה. 

ואני מסכימה שגמישות היא שיקול משמעותי, אבל גם משכורת מאוד משמעותית, שלרוב תהיה הרבה יותר גבוהה בהייטק מאשר בתחומים יותר גמישים.

עם החגיגי קצת מסתבכת.

או במכירות או בפינק ליידי

קצת אשכר וממש קצת הדרא

ולפעמים קמיליון

אשכר והדרא לא נופל ממנה באיכות בעיני

וגם להללו ואורה מטפחות יש דברים יפים במחירים יותר נגישים

קמיליון

הדרא

ולפעמים כל מיני מציאות

יש מעצבות זולות יותר. כמו למשל הלל, מור ותפארה, בנועם מטפחות

קונה בעיקר בקמיליון לשבת ובאתכסיא ואביה ששון ליום חול

ליום חול משתדלת שלא יעבור את ה100₪ למטפחת אז קונה כשיש מבצעי עומק שווים.

לשאלתך למה דווקא שם- אוהבת את הסגנונות, המבחר והבדים.