קודם כל- את לא לבד. זו תופעה מאד מאד נפוצה. במיוחד אחרי לידה ראשונה.

מעולה שעלית על זה! כל הכבוד לך. יש הרבה דרכים לעזור. 

תקבעי תור לרופא משפחה. הוא אמור להפנות אותך אם יש צורך מעבר לזה. 

בעלך ואמא שלך, עם כל הכבוד, טועים בגדול.

תני להם לקרוא את הספר "אחרי לידה" של מיכל פינקלשטיין.

תתקשרי לארגון ניצה  025002824

הנה האתר שלהם-http://www.nitza.org/

ותזכרי שזו תקופה והיא תחלוף בעז"ה ובעזרת התמיכה שאת צריכה לקבל!!

יש לך חברה קרובה? שכנה? שנעים לך לדבר איתה? אמא שלך או אמא שלו? זה הן צריכות להגיד לו. 

צריך להבין שכמו שאחרי לידה יש דימום למשל, וכל מיני תופעות גופניות אלו ואחרות- כך יש דיכאון לפעמים. זה מצב נפשי שנגרם בגלל מצב כימי מסוים במוח אחרי לידה. את לגמרי לא אשמה. ומגיע לך לקבך את הטיפול הטוב ביותר!!

חמודה, תתקשרי דחוף לארגון ניצה- הם יעזרו לך גם בזה. 

תחזיקי מעמד!! את לא לבד!!  

תפני לארגון ניצה, תחפשי בגוגל.

את לא לבד ואת תצאי מזה!!

את אמא נהדרת ואני חושבת שאת גיבורה שפונה לעזרה זה כבר חצי פתרון.

שיהיה לך בהצלחה והרבה נחת!

טוב שעלית על זה לבד.

ואת משתפת אותנו. מודעות זה חצי פתרון,ב"ה אפשר להחלים מזה ויש מה לעשות.

מצטרפת לקודמותיי. לפנות לארגון ניצ"ה.

לבנתיים להקפיד על מנוחה,אוכל ושתיה,לעשות סיבוב ביום. ולצאת קצת להתאוורר.

המלצה: את צריכה סדר יום במקביל לטיפול בתינוקת.

1. מלבד עניני הבית, את צריכה עיסוק חלקי נוסף מהבית. משהו שיענין אותך.

2. לצאת כל יום עם התינוקת להתאוורר בחוץ. לא להשאר בבית.

3. פעם/פעמיים בשבוע לפחות לצאת עם בעלך אפילו לשעה עם התינוקת/ להשאיר אותה עם אמא שלך/שלו.

4.  יש לך חברה שילדה לא מזמן או עם תינוקות - דברי איתה כמה פעמים בשבוע בטלפון או תיפגשו.

בס"ד שלום לאנונימי הראשונה

גם אנחנו עברנו משהו כזה (אצלנו זה היה גבולי כי זה היה די הרבה זמן אחרי הלידה (קצת פחות משנה) אז לא היה ברור שזה לגמרי קשור, בכל אופן דיכאון זה דיכאון)

לכתוב את כל מה שעברנו וכל התובנות אין לי כח בנוכחי 

אולי כמה דברים: אם צריך ואפשר אני אשמח לדבר עם בעלך להסביר לו שיש דברים כאלה ודבר שני, תיעזרי באנשים במיוחד כאלה שמבינים ואל תהססי לפנות לעזרה מקצועית יש להם הרבה מה לומר.

שה' ישמח אתכם!

מזל טוב!   

לטיפת חלב/לרווחה??

א. הם אמורים לסייע במקרים כאלה (הן לך נפשית ופיזית, הן בטיפול בילדה-

בהתאם למצב) וגם יוכלו לעזור לבעלך להבין את המצב...

איך האחות טיפת חלב שלכם?? אפשר לדבר איתה?

היא בעקרון אמורה לבדוק שאין לך כזה דבר בפעם הראשונה שאת מגיעה עם התינוקת..

נשמע קשה מאד..

מלא כח!

בבקשה אל תזניחי, ואל תקווי שזה יעבור וזהו...

כמו שכולן כתבו - זה דבר נפוץ מאוד, לא תלוי בך ובטח לא באשמתך, וכמו כל מחלה אחרת מגיע לך לקבל את הטיפול הטוב ביותר.

אפשר לקבל טיפול מצוין, בחינם, דרך משרד הבריאות, עם עו"ס שהוכשרו במיוחד לדיכאון אחרי לידה - ממליצה בחום, פני אלי באישי אם את מעוניינת.

יש גם ארגון שנקרא "אם לאם" שבו נשים מגיעות בהתנדבות לנשים אחרי לידה, פרויקט מדהים לדעתי אבל אני לא מספיק מכירה, כדאי לחפש באינטרנט

וגם כמו שאמרו לך, ארגון ניצה. מה הם נותנים? יש להם קו טלפוני לסיוע שיושבות בו נשים שהוכשרו לזה. יש גם מרכז, כך שמעתי אבל אני לא יודעת בבירור, שנותנים שם טיפולים מפנקים ליולדות בחינם. תדברי איתם, מה תפסידי?

פני לניצ"ה. אני מאחלת לך שתצאי מזה מהר ושתרווי הרבה נחת מהתינוקת שלך. מאוד מוצא חן בעיני שמישהו מניצ"ה ידבר עם בעלך ואמך..

קודם כל - חיבוק ונשיקה  

עלית על הבעיה לבד, למרות שאין לך תמיכה בבית או מאמך.  

את מדהימה!!!!!   

יש יותר מדי מקרים (גם מקרה אחד הוא יותר מדי) שאמהות\משפחות פנו לרווחה (או לטיפת חלב במקום שהצוות אינו מיומן ועדכני) וקבלו יחס הפוך ממה שרצו - במקום עזרה עם התינוק\הילדים, איימו לקחת למשפחה את התינוק\ילדים, והמשפחה היתה צריכה להשקיע הרבה זמן וכסף להלחם ברשויות שהיו אמורות לעזור לה   .  אני אישית מכירה משפחות כאלה.

מאוד יעזור לך לדבר ולהתיעץ עם מומחים\מומחיות בנושא,

צוות שאת יודעת מראש שהם בקיאים בדיוק בנושא בו את צריכה עזרה!!!

תוכלי לשמוע מהם מה עוזר, ממה להמנע, 

הם יוכלו לעזור לאשר לבעלך ולאימך שאת לא מתפנקת, לא הוזה וגם לא משוגעת.

את נורמלית לחלוטין!!!!

אגב, העובדה שזה קרה בלידה אחת אינה מחייבת תופעה דומה בלידות אחרות.

כמו שכשיש בעיה באוזן, לא הולכים לכירורג כף רגל, אלא לרופא אף אוזן גרון, 

כך עכשיו - המקום בשבילך הוא מקום עם מומחיות בדכאון לאחר לידה.

שם כבר יידעו למי להפנות אותך ולמי לא.

יישר כח עצום שעלית על הבעיה בכוחות עצמך!!!!!!!

את מ ד ה י מ ה ! ! ! ! !

אשת חיל מי ימצא???  כנראה בעלך מצא!

עוד  לסיום!

רק אלוקים יודע מה הייתי עושה בלי הפורום המדהים עם הנשים הצדיקות האלו!!!!!

הרווחה לא מוציאה ילדים בגלל שאמא שלהם עוברת תקופה קשה.

אם את לא יודעת אז עדיף לא לכתובשטויות ולהטעות סתם.

זה קורה להמון נשים, הרבה אחרי לידה ראשונה.

יש הרבה מה לעשות, וכנראה שהישועה כרגע לא תגיע מאמא שלך ומבעלך. אגב, הסיבה הנפוצה לדיכאון בארצות מערביות היא אכזבה מהאמא, בעל וכ'...

אל תתרכזי במה הם יגידו, תתרכזי בך.

קודם כל לפנות לעזרה יש את ארגון ניצה. כדאי גם רופא משפחה. את רק חודשיים אחרי, יכוליות שזה יחלוף מהר...

אם בעלך רוצה ללוות אותך, מצויין. אם לא, תמצאי את הגורם התומך, ובעלך עוד יצטרף אחרי שיבין שהוא עלול לאבד אותך (מבחינה נפשית הכוונה).

תחשבי שאולי זו אופציה החל מגיל 4 חודשים לשים את הילדה אצל מטפלת לכמה שעות כל יום, אולי זה יעודד אותך.

אולי יש לך אחות שיכולה לתמוך בך? או חברה בשביל ללכת לבקר אותה עם התינוקת...

לכי לקבל טיפול והעולם יראה אחרת. את מוזמנת לכתוב פה בפורום ולקבל עזרה אבל זה לא מספיק

בהצלחה!!!

תקשיבי לעצות החכמות שנתנו לך כאן.

תני למישהו שאת סומכת עליו ושמסוגל לדבר עם בעלך בנחת להסביר לו.

תני לו לקרוא את השרשור הזה או את החומר שהנשים כאן הציעו.

בהצלחה לך.

הכי תיזהרי מיזה שבעולם!!!!!!! אני לא רוצה לספר מה היה לי איתם באופן אישי אבל אם תתחילי איתם את לא תצאי מזה

עצם זה שאת משתפת זה כבר יעזור לך להישתחרר מהמצב,לפעמים דיבור עם חברים זה יותר טוב מכל הפסיכולוגים שיש,כל הכבוד,אל תתיאשי, את אמא טובה.אולי מי שצריך ללכת ליעוץ זה בעלך כי באמת הם לא מבינים בעינין הזה כלום,לא מכיוון רע פשוט הם לא מבינים וצריך להסביר להם

תלכי בבית ותגידי לעצמך: איזה מעולה אני איך קמתי אל הילדה, כל הכבוד ששרתי לה שיר.

באמת תעשי את זה וככה תחזיקי מעמד כי אני מבינה מדבריך שכולם ברחו ואת לבד עם הקשיים שלך עם עצמך ועם הקשיים שלך באימהות וכל זה.

המון הצלחה! המון תפילות והתבודדויות אפילו של שני משפטים ("ה' תעזור לי למצוא את המוצץ. תודה")

הרבה אהבה והזדהות בחוויה!!!

אין לך איזשהי בעיה נפשית מה שאת עוברת זה דבר נורמאלי לחלוטין זה קורה לרוב הנשים זה תקופה קצרה פשוט  יש ריבוי הורמונים בגוף מהלידה הגוף עבר שינוי ,לידה זה דבר לא פשוט ולא מובן בכלל מהצד הגופני הוא עבר "טראומה" מסוימת,אני מציעה לך לחכות עם הפסיכולוגים וכמו שכתבתי הדיבור עם חברה טובה,שכנה יכול יותר להועיל לך, הרי את רק בתחילת הדרך,תשבי עם בעלך תדברי איתו תשתפי אותו ותאמיני יהיה בסדר

נכון שיש הסבר מדעי לדיכדוך אחרי לידה אבל דיכדוך ודיכאון זה ממש לא אותו דבר, ואם דיכדוך יכול לעבור ע"י עזרה של חברה או סתם לפרוק ולהתעודד, דיכאון זה משהו יותר עמוק שדורש טיפול יותר "טיפולי"! אני לא אומרת שזה סוף העולם וזה ממש לא "בעיה נפשית", אבל זה כן משהו שדורש עזרה יותר מיומנת!

אי אפשר לדעת מה אותה אישה צריכה (במחילה ממך, אנונימית...) וככה לבטל פסיכולוג זה לא נכון בעיני.

לפסיכולוג הולכים לא רק מי שהוא חולה נפש, בכלל לא. פסיכולוג הוא איש מקצוע שעוזר לך להתגבר על קשיים בדיוק כמו שכשיש לך בעיה מסויימת ברגל את לא תלכי לרופא אף אוזן גרון ולא תסתפקי באקמול אלא תלכי לרופא מומחה שיוכל לעזור לך.

וזו גם ההמלצה שלי יקרה- אם את צריכה אז ממש אל תמנעי מעצמך ללכת לפסיכולוג או איש טיפול, הוא יעזור לך לצאת מהתחושות האלה שאת נמצאת בצורה מקצועית ובע"ה התקופה הזאת תעבור מהר ולא תחזור!

(ואני רק אוסיף, לא כדי להלחיץ, שכל מי שממליצה רק לפרוק אצל חברה או משהו זה בסדר ונחמד ונכון, אבל אם את רואה שזה ממשיך חשוב מאד מאד (!!!!) ללכת לפסיכולוג ולא להזניח כי אחרת ח"ו המצב יכול להחמיר!! אני אומרת כדי להיות מודע לזה ולא להעלים עין כי זה באמת מסוכן אחר"כ!)

בהצלחה יקירתי! 

אתמול בעלי הגיב כאן... ומצאתי לנכון לומר לך שוב את הדברים בעצמי. גם אני עברתי דיכאון אחרי לידה. אני אישית הייתי גבולית קצת פחות משנה אחרי הלידה אך כמו שבעלי אמר פה דיכאון הוא דיכאון.

הלב שלך שוקל יותר ממך, את לא מסוגלת לקום מהמיטה, את בוכה בלי סוף, חושבת שאת האמא הכי גרועה בעולם, לא מסוגלת להתקרב לילד (במקרה שלי היו כבר 2 ילדים....) וכו'... וכו'...

מתוקה יקרה שלי. אני איתך. אני חייבת לומר לך לפני הכל את מה שאמרו לי כל הזמן. 

את נורמלית! את לא משוגעת! את שפויה! את אמא מעולה!

וכמו שזה בא ככה זה הולך!

לא האמנתי. זה היה כל כך קשה שלא הבנתי מבחינה הגיונית איך אפשר לצאת מזה. הייתי בדיכאון קשה מאד. בהתחלה נתנו לי חופש מהעבודה אחר כך כמעט פיטרו אותי. למזלי שהיתה לי מנהלת תומכת ואוהבת שבסוף קלטה את המצב ואיפשרה לי מנוחה של 3 חודשים בבית. אבל התחושה שבערה בי כל הזמן זה שכמה שלא האמנתי איך זה נגמר ידעתי שאני רוצה לצאת מזה וזעקתי לעזרה מכל הכיוונים. בעלי, הורים שלי, אנשים מהעבודה, רבנים הרב של בעלי מהישיבה שליווה אותי. בקיצור חמודה יקרה ואבובה. זה שאת זועקת פה לעזרה זה כבר חצי מהתרופה. זה אומר שאת מודעת למצבך ושאת רוצה לצאת מזה.

לדעתי מה שאת צריכה לעשות זה כמה דברים:

לא טיפת חלב ולא רווחה!!! ממש לא הם הכתובת.

בבקשה ממך תתייעצי עם אנשים שחוו זאת. לשאול באינטרנט שכל אחד שלא מבין אבל מרצוןן טוב רוצה לעזור ואומר דברים שאינם נכונים זה גרוע!!!!! (ומחילה של ממש מאלה שהציעו לה כן לפנות לשם... אני פשוט הייתי בסרט הרע הזה!!!)

א. תמיכה טובה מהבעל זה אחד הדברים החשובים שעוזרים מאד ולכן דברי איתו את ואן את מרגישה שזה כבד עליך פני לחברה טובה, מישהו שאת מסוגלת לסמוך עליו. ואל תתביישי!!!! כי זה לא בושה!!!! כשקצת התחלתי לצאת מזה והיה לי יותר כח לדבר עם אנשים פשוט לא הפסקתי לדבר על זה. זה עשה לי מאד טוב. ואני אגלה לך סוד: גילתית פתאום שמיליון אנשים מסביב עברו את זה גם. זה תופעה ידועה ולכן דעי לך שאת נומרלית ואת תעברי את זה. אם יש צורך פני אלי בהודעה בפרטית בעלי יוכל לעזור לו ולהדריך אותו בידיוק איך לנהוג ומה לעשות. בעלי באמת היה תומך מאד. במיוחד שהיו לנו כבר 2 ילדים (בן 3 ובת שנה) שזה סרט אחר לגמרי.

ב. פניה לאיש מקצוע- ניסיתי הכל חוץ מאיש מקצוע. פחדתי מהמילה פסיכולוגית, פחדתי מהמילה פסיכיאטרית. פחדתי מכדורים. אני לא חולת נפש. ניסיתי תרופות טבעיות. שטויות!!! שטויות!!! שטויות!!!! אם הייתי פונה לאיש מקצוע מההתחלה יכולתי לחסוך לעצמי ולמשפחה שלי הרבה מאד סבל.

פני לפסיכיאטרית שתיתן לך טיפול תרופתי שיאזן אותך נפשית. זה לא בושה וזה לא ממכר. אני פחדתי מכדורים כי היו כל מיני שמועות שזה ממכר. שטויות במיץ עגבניות. תוך שבוע את בן אדם אחר. תוך שבועיים את על הרגליים!!!! במקביל תתחילי טיפול פסיכולוגי. מניסיון- לא שיחות על ספת הפסיכולוג כי לפעמים זה רק משקיע אותך עמוק יותר בבוץ. אחרי שתרגישי טוב עם הכדורים את תראי שהדיכאון יהפוך למין זיכרון רע שקשה למחוק, למין טראומה. ולכן הפיתרון הטוב ביותר הוא פסיכולוגית שמטפלת ב-emdr. שיטת טיפול מעולה באמצעות אלקטרודות שאת מחזיקה בידיים ומפעילות עלייך רטט פעם בצד ימין ופעם בצד שמאל ביד. השיטה הזו גורמת למח לעבד בצורה פלאית את התחושות והרגשות שלך. אחרי כמה חודשים (חודשיים, שלושה) את תגלי שהזיכרון כמעט לא מפריעה לך... יכול להיות שאת תיזכרי אבל זה יעבור לידך כאילו כלום. אני אומר לך שאני כבר שנה אחרי הדיכאון ומרגישה טוב ופועלת ועובדת וחיה וכבר חושבת על הריון הבא מתוך רצון עז וכמיהה. וקלטתי שפתאום שוב אני נזכרת בזה המון. ולא רציתי. אני רוצה לחיות טוב!!!! אז בלי בושה חזרתי לפסיכולוגית לעשות EMDR. וזה פשוט קסם כמה זה עובד!

את הטיפול הפסיכולוגי חשוב להתחיל כמה שיותר מהר סמוך לטיפול התרופתי כי זה המתכון הכי מוצלח להבראה מהירה וטובה באמת!!!

אם את רוצה המלצות על פסיכיאטרית דתית ופסיכולוגית מעולה תיפני אלי בהודעה פרטית. אני בעצמי לא רוצה לתת פה פרטים מהסיבות הברורות.

אבל נשמה טובה. את אמא מתוקה וטובה!!! וזה קורה למלא נשים גם אם הן לא מספרות על זה.

זה סרט רע. באמת. זה התקופה הכי שחורה בחיים שלי. אבל זה כבר לא מזיז לי כי היא מאחורי. ועכשיו טוב טוב לי טוב לי!!!!! ב''ה!!!! ומגיע לך גם טוב!!! ומגיע לך גם להינות מהתינוק שלך!!!!! וזה יקרה!!!!! יש לזה טיפול!!!!

בבקשה ממך יקרה,

אל תפחדי!!!! ושימעי לעצותיי!!!! עברתי את זה!!!! זה קשה!!! אבל זה עובר!!!

מחבקת אותך חיבוק גדול!!!

בהודעה פרטית אשמח לתת לך טלפון שלי ושל בעלי ליעוץ ותמיכה באמת 24 שעות ביממה. אני יודעת מה את עוברת ואני באמת מוכנה להיות שם בשבילך לומרות שאיני מכירה אותך!!!!

שנזכה כולן לבריאות הנפש ובריאות הגוף!!!! ולהרבה הרבה שמחה בעז''ה!!!

הבינו את המצב בגדול

עזרו, ליוו, ולא הלשינו לשום רשות מקומית...

הילדה בחזקתי 

איך אגיע אליך?

זה לכל מני קשיים רגשיים-גם אם הם נורמאליים

רוצה לשתף אותך ולומר שגם אני עברתי את זה, בלידה השנייה, וברוך ה' – יצאתי מזה.

קודם כל – את אמא נהדרת! שפשוט חולה עכשיו, ולכן לא מסוגלת לטפל בתינוקת שלך.

קשה מאוד שסביבתך אינה מאמינה ותומכת בך, אך בכל זאת את לא לבד.

כמו שזכיתי אמרה – פני לארגון ניצה, הם כבר ידריכו אותך מה לעשות, וידעו לזהות באיזה מצב את נמצאת (אם את צריכה פסיכולוג/פסיכיאטר). קני גם את הספר "אחרי לידה", זה יעזור לך ולבעלך להבין מה עובר עלייך.

אם את לא מצליחה לתפוס את ארגון ניצה, פני אליי באישי, ואתן לך שם של יועצת מדהימה, שעזרה לי.

כן זו אני מההודעה הארוכה כאורך הגלות ממקודם. האמצת שעל אירגון ניצה לא שמעתי אז אין לי כ כך מה לומר. אך אני חושבת שלא משנה באיזה מצב דיכאון את נמצאת קל, קשה או עמוק... את צריכה טיפול פסיכולוגי ותרופתי. אין שום סיבה לסבול הרבה. כמו שכואב הראש לוקחים אקמול. כשכואב הלב לוקחים פרוזק או פקסט. זה לא מפחיד ולא צריך להיבהל מזה. לפעמים הנסיונות לצאת מזה לבד מכבידים יותר ויותר. כשכדור אחד יכול לחסוך הרבה מאד טראומות נפשיות. אני גם אניסיתי לצאת מזה עם שיחות ותרופות טבעיות וזה פשוט לא!!! ה' נתן לרופאים את היכולת לרפא. והמילה פסיכיאטר היא לא מילה גסה!!! עכשיו שאני כביכול במצב הנורמלי אני צועקת את זה לכל מי שמסביבי בלי להתבלבל בכלל. כמו שכואב הגרון הולכים לרופא אף אוזן גרון כאן הולכים לפסיכיאטר שפשוט מתמצא במגוון התרופות הקשורות לנפש. 

לא לסבול!!!

כשמדובר בנפש  לא לשחק!!! חבל!!! נשים יקרות שקוראות אותי עכשיו.... דעו לכם שאני פחדתי מפסיכיאטרית לא רציתי ובאמת שגם הפסיכולוגית לא לחצה עלי כי היא חשבה שאוכל לצאת מזה לבד. עד שהיא אמרה לי: "גברת למה את מתעקשת? למה לך לסבול!!!" בנות, אחרי שבוע אתן בן אדם אחר. למה לא לחסוך את כל הסבל הנפשי הזה?

ואני גם נגד כדורים בדר''כ ולצאת מזה לבד עם תמיכה ואם צריך אז תרופה טיבעית. אוייי... אם הייתי הולכת לפסיכיאטרית מההתחלה כמה סבל יכולתי לחסוך לעצמי. שבוע!!! רק שבוע!!! והכל עובר!!!!

אני כותבת פה עם כל כך הרבה אהבה ועם כל כך הרבה רצון לעזור!!

זה הדבר הנכון ואני כל כך יודעת ובטוחה בזה!!!

כמובן שאם זה מגיע למצב שאת לא מסוגלת ולא רוצה לטפל בילדה,להניק להאכיל לקום בלילה להחליף טיטול והילדה גורמת לך סלידה ממנה. (וכן אני מכירה מישהי כזאת) כמובן שזה עינין אחר אחר לגמרי ואז צריך טיפול פסיכולוגי וכו. אני מדברי הכותבת הבנתי שזה מצב רגשי יותר מאשר נפשי,ריבוי הורמונים והרגשת דכדוך,הרי היא בסך הכל חודשים אחרי לידה.

אני לא עושה לה כלום חוץ מלהניק ולפעמים להחליף לה טיטול (רק של קטנים)

לטפל!!!

לא לוותר,

בעיקר לא לוותר לעצמך!

אנחנו רוצות אותך בריאה שלמה ושמחה!!!

תקחי בחשבון שעייפות היא גם גורם מכריע בתפקוד.

מאוד יכול היות ששינה טובה בלילה תעזור לך להיות נורמלית ביום.

את בטח רוצה לתלות אותי... "מה זה בדיוק שינה בלילה אחרי לידה?!"

אני יודעת, זה כמעט בלתי אפשרי כשאת לבד במערכה.

אבל לפני כדורים וכו' (שד"א לפעמים גורמים לנדודי שינה!)

את צריכה לסדר לך אופציה לשינה מספיקה.

תחזיקי מעמד.

כן...גם אני עברתי את זה...

חיבוק גדול

כן, מנסיון...!

אבל גם דיכאון בהחלט יכול לגרום לנדודי שינה.

על כל אחד זה משפיע אחרת.

אני מצטרפת לחלוטין לאנונימית שפחדה מכל איש מקצוע שמתחיל ב"פסי...".

כן, גם אני הייתי שם, וסבלתי מאוד מאוד!!!!!!!!!!!!!!!

ומסתבר שטיפול תרופתי ופסיכולוגי הם ממש מצילי חיים! אין לי הגדרה אחרת!

ולכל הממליצים להסתדר בלי-

אם אני הייתי משתכנעת מהדעות שלכם, במחילה, לא הייתי כאן היום.

שולחת המון כח וסבלנות.

יש תרופות מצויינות שיגרמו לך להתחיל לחיות בזמן קצר מאוד,

אל תפחדי לא מתמכרים בקלות לתרופות האלו

ויש תרופות שגם רופא משפחה יכול לרשום (כמו פלוטין שהוא נוגד דיכאון)

ובמקביל חשוב להתחיל פסיכולוג כי זה יעזור לך.

אני מטופלת כבר 6 שנים בתרופות, בסוף הריון

ומרגישה הכי טוב שיש מבחינה נפשית

ולא נעשה לי שום נזק כי טיפלתי בעצמי!

מאוד יכול להיות שזה מוסיף על זה. 

את צריכה לקבל טיפול ראוי ומקצועי. נפש זה לא צחוק. מכיוון שלפי תאורך בעלך/אמא שלך לא יבינו אותך, את צריכה למצוא משהי שכן מבינה, כמו רבנית או אחות . משהו שיבין את נחיצות טיפול ראוי ומתאים לך.

טיפול זה לא מותרות.זה מציל חיים.

עצה שלי: לכי, בלי לספר להם- לרופא המשפחה שיפנה אותך לאבחון מקצועי- וכשתהיה לך ביד אבחנה רפואית על המצב שלך, אז אמא שלך/ בעלך לא יוכלו להתווכח עם זה.

יקרה, תהיי חזקה. אם  את מאזור המרכז אני מוכנה בלי נדר בחודשים הראשונים לעזור לך לטפל בתינוק. שלחי מסר אישי אם את מעוניינת.

ואולי זה יפקח לו את העיניים

את כותבת אמיתי ומתארת את זה במדויק. גם אני הייתי שם וזה נורא וזה איום.

אבל זה יכול להיות אחרת. באמת. מאד חשוב שתדעי שזה לא לתמיד, למרות שזה נראה ומרגיש כמו משהו שאף פעם לא ישתנה. חשוב שתדעי שאת עוד תהיי אמא ואישה נפלאה. 

את צריכה טיפול מקצועי, כנראה של פסיכיאטר ופסיכולוג, מה את בדיוק צריכה יוכל להגיד לך רק איש מקצוע, למשל רופא הנשים או רופא המשפחה שלך. הם מאד מנוסים בכל מה שקשור לדיכאון לאחר לידה מאחר ולפי המחקרים ההערכה היא כי אחוז הנשים הלוקות בו נע בין 5% ל-25. טיפול פסיכיאטרי אמור למצוא את התרופה שתרפא את המחלה שלך (דיכאון נחשב למחלה כמו ששפעת וסרטן הם מחלות) וטיפול פסיכולוגי אמור לעזור לך להתמודד עם הקשיים שלך כבת, אישה ואם וגם עם הסביבה הלא מבינה שלך.

המון המון המון בהצלחה, ורק טוב

אמא (עכשיו מאושרת) לבן ובת אהובים.

תוספי תזונה כמו חומצה פולית, ויטמין B12, אומגה 3 ועוד..- חשוב מאוד לקחת בתק' ההריון וההנקה, ויכולים לשפר את המצב של הדיכאון. יש מארז מוצרים של חב' אלטמן: מארז אלספה 9 חודשים + פרנטל מולטי ויטמין - שמכיל את כל מה שצריך.

http://www.altman.co.il/?CategoryID=769&ArticleID=2306- קישור

בהצלחה רבה

וגם כמויות גדולות של ויטמין D3

וחשיפה כמה שאפשר של העור לשמש

ראשית, אני מכירה את הרגשותיך מקרוב... אל דאגה גם אם הרגשתך איומה לגמרי דעי שזה תקופתי וזה עובר!!!!!! שנית, פני לאחד מהארגונים או היועצים הקימים באזורך יש ארגון מאוד מומלץ לענין זה ששמו ניצה הם יכולים להדריך אותך בכל בעיה הקשורה בנושא אתרי את המספר שלהם בספר טלפונים או בבזק. ושלישית, והכי חשוב פני להשם תבכי אליו, תתחנני אליו הוא תמיד קרוב אליך מבין אותך ושומע אותך!!!!

בהצלחה ובהרבה אהבה!!

כלנו אתך!!!

לאחר שקראתי את ההודעות האחרות אני מצטרפת לבנות שיעצו לך לפנות לנצה זה ארגון אידיאלי מאוד לבעיתך!!

ב"ה

קודם כל- בבקשה הירגעי.

האמת היא שבמקרה פתחתי את הפורום הזה, וראיתי את ההודעה שלך. לדעתי זה לא במקרה..

גם אני עברתי דיכאון אחרי לידה..

אבל לי, שלא כמוך, היו דווקא כמה סיבות.. עברה עליי לידה קשה. סיפור ארוך. הייתי בטוחה שאני עומדת למות. פשוט כך. המיילדת הייתה כל כך לא סימפטית, והתמיכה הרגשית שקיבלתי בחדר הלידה ממנה שאפה לאפס.

כששמו את הבת המתוקה שלי עליי לראשונה, לא הרגשתי כלום. ממש מתביישת לומר.

גם אני נבהלתי בימים שלאחר מכן. לא הפסקתי לבכות. לא היה לי חשק לכלום. פשוט סבל.

יותר מזה, כל הזמן בחנתי עד כמה אני "מתחברת לבת שלי", וכשראיתי שזה לא כמו בחלומות הוורודים שלי- נבהלתי מאוד, הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר איתי, שאני לא  ראויה להיות אמא.

עברו עליי ימים קשים שאין לתאר. עצבות, בכי, רצון "להחזיר את הגלגל אחורה".חוסר ביטחון. פחד.

עד שדיברתי עם מישהי, ששינתה לי את הגישה.

הרגיעה אותי, אמרה לי להרפות. לתת לזמן לעשות את שלו. אין לאן למהר. לאט לאט, היא אמרה, את תראי איך  את מתחברת אליה. לאט לאט, בקצב שלך, אף אחד לא בוחן אותך.

והנס קרה. צעד אחר צעד. כל יום טוב יותר מקודמו. ברוך ה', הקשר ביני לבין בתי מדהים.

לאט לאט, תחזרי לעצמך, לאיתנך. בנחת. אף אחד לא רודף אחרייך.

אני לא מכירה אותך, אבל אני יודעת שאת נהדרת. את תהיי אמא למופת!

תביטי רק בהודעה ששלחת, כמה דאגה יש לך לתינוקת שלך. נכון, את עכשיו קצת בדאון. מותר לך. את אחרי לידה, ועוד לידה ראשונה! לא פשוט בכלל. תרפי. תאהבי את עצמך. תראי את השמחה חוזרת אלייך. אני מבטיחה לך!

יש לך את הכוחות לגדל את בתך, ויש לך המון שמחה ואושר להעניק לה! אשריה שהיא זכתה באמא שכמוך!

כדאי לך להתקשר למשהי בשם הדסה אורי קאלוש. היא גרה בבת עין ומטפלת בדיוק במצבים כאלו הקשורים למערכת ההורמונאלית ע"י צמחים. לי היא מאווווווד עזרה ושמעתי שיש הרבה נשים שהיא עזרה להן. היא לא יקרה בכלל. לפני שאת פונה לכל מיני תתקשרי אליה: 0506512971 בהצלחה

תסלחו לי על התקיפות החריפה. בסוף... שכל אחת תעשה מה שהיא חושבת לנכון. אבל מניסיון אישי, מר וכואב... לא ללכת במקרים כאלה לרופאים טבעיים!!!! ממש לא!!!! הסכנה שכרוכה בכך היא גדולה מאד. הנפש עלולה לעבור טראומות ולהשאיר צלקות כואבות ומכאיבות להרבה שנים אחר כך. אנחנו רוצות להיות חזקות פיזית ונפשית, להיות שמחות ומלאות אנרגיות כדי לגדל את הילדים שלנו!!!!!

אנא ממכן... התרופה היא פשוטה ואין שום צורך להתחמק ממנה. אני סבלתי חודשיים מדיכאון ומהתקפי חרדה שהיו מלווים מכך ונטלתי תרופות טבעיות וניסיתי להתמודד עם הקושי בדרכים טבעיות. אפילו הלכתי לפסיכולוגית במקביל. אבל זה לא מספיק!!!!

יש חומר במח שנקרא סרטונין. החומר הזה אחראי על המצב שרוח הטוב של האדם. כאשר אישה נמצאת במצבי לחץ ובמצבים נפשיים מעורבבים בעיקר אחרי לידה הגוף סופג הרבה סרטונין. מה שקורה הוא שהגוף סופג יותר מאשר הוא הוא מייצר, נוצר חוסר בסרטונין ולכן הנפש שלנו מגיבה בדיכאון. שתבינו עד כמה זה פשוט ועד כמה איננו אשמות בכל מה שנקרא דיכאון אחרי לידה. הגוף שלנו משתבש מהמון לחץ ועייפות כתוצאה מהריון ולידה. מה גם שהעובר מחודש 7 להריון מתחיל לספוח מינרלים מהאם על מנת שיהיה חזק ויוכל לצאת לאויר העולם בריא וחזק. המינירלים (ולא הכוונה למי...9 אלא לחומרים שונים בגוף הם אלה שעוזרים גם לגוף לייצר סרטונין מה שגורם לגוף הנשי שלנו עוד יותר מחסור בסרטונין. ולכן אחרי הלידה יש מה שהנקרא: מצבי רוח! עד שהמערכת של האישה מייצרת חזרה את המינירלים שחסרים לה ואת הסרטונין ברמה המספקת לגוף ולנפש. לפעמים נוצר מצב של חוסר איזון במינרלים בגוף וחוסר חמור בסרטונין ולכן נוצר דיכאון שלאחר לידה שמופיע לעיתים גם עם התקפי חרדה.

את כל מה שאני מסבירה לכן עכשיו הסבירה לי הפסיכיאטרית. אנחנו נורמאליות ושפויות!!!! חשוב לי לצעוק את זה בקול רם!!! גם אני חשבתי שאני לא שפויה, שיש לי בעיה נפשית שאני לא בסדר. וכשהיא הסבירה לי את זה הבנתי שזה בכלל לא תלוי בי. 

הכדורים הפסיכיאטריים (וואו... נשמע מפחיד?- ממש לא!!!) הניתנים לדיכאון אחרי לידה הם מעכבים את הספיגה החוזרת בדם של הסרטונין כך שהמח מייצר סרטונין אך לא סופג אותו חזרה בדם ואז נוצרים במח מאגרים שמחזירים לך את המצ רוח! כמה פשוט!!!!

התרופות הטבעיות שאני בדר''כ נורא אוהבת!!! (באצת!!!) לא מתאימות במיקרים כאלה. האישה נמצאת במצב כל כך קשה והפגיעות בנפש יכולות להיות חמורות. ועכשיו אני כן רוצה להפחיד אתכן.... אישה שאינה מטפלת כראוי בדיכאון לאחר לידה יכולה להגיע למצב נפשי קשה מאד עד כדי אישפוז פסיכיאטרי. ולמה? למען ה' למה? כל החיים לפניכן!!! אנחנו רוצות לגדל עוד המון ילדים בריאים ושמחים!!! אנחנו אוהבות את החיים!!! ואין סיבה שנעצור את זה כי המילה כדורים מפחידה אותנו.

אני פניתי לטיפול טיבעי ובמשך חודשיים המצב רק הידרדר וגרם להרבה צלקות בנפש לי, למשפחת. כמעט פיטרו אותי מהעבודה. חיסכו מעצמכן!!!!

באמת שהכל זה תהליכים במח שנובעים מחוסר איזון של החומרים בגוף.

לאחר שנוצרת כמות מספקת של סירטונין ואת מתחילה להרגיש טוב כמובן במקביל לטיפול פסיכולוגי שעוזר לך להרגיש נינוחה עם הטראומה. ניגשים שוב לפסיכיאטרית ומורידים את הכדורים בתהליך איטי כדי שהגוף יתרגל. אין שום פחד להתמכרות!!!!

זה לא כדורי הרגעה!!!!

לא כדורי שינה!!!!

בנות, זה לא להאמין כמה הגוף והנפש שלנו קשורים בקשר מוחלט. זה תהליך פיזיולוגי שגורם לתחושות נפשיות קשות.

הטיפול הטוב והמומלץ ביותר הוא טיפול תרופתי ופסיכולוגי יחד.

זה הדרך הנכונה להחלמה מהירה ללא שום תלקות נפשיות!!!! באמת באמת אם לא הייתי עוברת את זה לא הייתי כל כך נוקבת וחריפה.

טוב לי עכשיו אני אמא מאושרת.יש לי עבודה, ילדים, ואני בן אדם שמח ומאושר כאילו כלום לא קרה.

אז אנא ממכן טפלו בעצמכן היטב!!!

ומי שרוצה באמת עזרה ותמיכה אנא פנו אלי בפרטי.

רפואת הנפש ורפואת הגוף ובשורות טובות לכולן!!!! 

כל מומחה/רב/רבנית/מרצה ששמעתי אי פעם בחיי מדבר על העניין הזה (ושמעתי הרבה) אומר שצריך לפנות כמה שיותר מהר לפסיכיאטר, מקבלים כדורים לכמה חודשים וזה עובר!!!

אם לא מטפלים, יכולים להישאר עם זה לכל החיים

חשוב שתפני כמה שיותר מהר לעזרה

תוכלי לפנות לרופא משפחה/עובדת סוציאלית

אבל לא לאמא שלך ולא לבעלך, זה נשמע לי כאילו הם כלל לא מכירים את התופעה, הם עלולים להוריד אותך מהרעיון וזה לא טוב! זה ממש חשוב שתקבלי עזרה כמה שיותר מהר, כדי שתיפטרי מהעניין עכשיו ולא תיסחבי עם זה לכל החיים.

אל תרגישי לא נעים

זה קורה להמון (!!!) יולדות, זה מוכר וזה בסדר, יש לזה טיפול ויש עוד הרבה כמוך

בקורס הכנה ללידה אמרו לנו שכל אדם שיש לו בעיה נפשית כלשהי, גם אם יעבור טיפול, תמיד יהיו לו שאריות ממנה

חוץ מדיכאון אחרי לידה!!!!! מי שיש לה דיכאון אחרי לידה, אם תטפל בזמן, יכולה לצאת מזה בלי יותר מדי קושי!

הבנת? כולנו אוהבות אותך, תומכות בך, מעריצות אותך, ורוצות בטובתך...

נשמח לשמוע בשורות טובות

בהצלחה רבה-כולנו.

שם הארגון הוא ניצה, טלפון 02-5332810

ואל תדאגי, זה קורה להרבה יותר נשים מאשר את יכולה לשער, ובע"ה יוצאים מזה, יוצאים מזה.

ה' יברך אותך.

גם לי היו ימים כאלו עם כל מיני מחשבות שרוטות לחלוטין , גם אני רציתי לברוח וקיוויתי שאחטוף איזו מחלה .. אבל זה עובר וזה ממש בגלל הקושי והשינוי הענק בחיים וההורמונים שמשתוללים והעייפות והבית ההפוך.. נסי לקחת כמה שיותר עזרה במיוחד מישהי שתשגיח על הילד שתוכלי לישון/ לנוח ולעשות משהו אחר שאת רוצה. אם את רואה שמחמיר שמעתי פעם שיש כדורים  שמאזנים את ההורמונים ומרגיעים את ההשתוללות הרגשית הזאת. אבל באמת נראה לי שהרוב מרגישות תחושות כאלו.. כשהוא קצת יגדל תוכלי גם להתחיל להנות ממנו ולהבין שבאמת קיבלת אוצר ששווה מליונים. עכשיו עדיין קשה לראות את זה

עכשיו כשמסקנת 100% מהכותבות היא שאת נורמלית לחלוטין, נותרה השאלה ממי ואיזו עזרה לקבל (רצוי לקבל עזרה שונה מאנשים שונים).

למי שקשה לה  (או לו) עם הרעיון של נטילת הורמונים בכדורים, יש שיטת טיפול הנקראת אייפק, שיכולה לאזן הורמונים בגוף באופן קל יחסית, בלי לבלוע ובלי למרוח.  

יש מטפלות ומטפלים במקומות שונים בארץ, לדוגמא, ירושלים, תל אביב, בני ברק, אשדוד, כרכור.

אם תרצי, או כל מי שרוצה, ניתן לפנו באישי ואמסור שמות ומספרים של מטפלות\ים שאני מכירה.

אפשר למצוא לבד גם באינטרנט.

בכל דרך שתבחרי - חזקי אמצי!

את מדהימה, מוכשרת ומצליחה!!!

שבת שלום!

שלום!

חיזקי ואמצי!

אצלי היה דיכאון קשה אחרי לידה שלישית, גם הייתי חושבת כל יום, כמה פעמים ביום שנמאס לי מהחיים.

בסוף גילו לי בבדיקת דם פשוטה חוסר טוטאלי בויטמין D, מאז שהתחלתי לקחת אותו הכל השתנה, קיבלתי כוחות, חזרתי לתפקד ולחיות.

בעקרון היום כל אישה צריכה לקחת 2 טיפות ויטמין D ביום כי כמעט אין חשיפה טובה לשמש.

בהצלחה!

ואני ממליצה לך אכן לפנות לעזרה.

קודם כל, עשי בדיקות דם, לראות אולי חסר לך משהו, או משהו בעודף.

ותפני לטיפול או לפחות לייעוץ. יש דרכים טובות לעזור לך.

ודעי לך, שאין דבר כזה "אישה לא בנוי לאמהות".  להיות אמא - זוהי מהות של אישה. היא יכולה להיות במויה או לא בנויה לכל דבר אחר, אבל לא לאמהות. פשוט את עוברת תקופה שאת זקוקה תמיכה ועזרה, זה הכול.

בע"ה תעברי את זה כפי שתעברי עוד דברים רבים בחיים.

תבקשי מהקב"ה שיעזור לך לעבור את התקופה. ואם את זקוקה לעזרה בבית - אל תחסכי על זה. ובכל מקרה, אני ממליצה לך לפנות לעזרה מקצועית.

בהצלחה.

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).