אני כבר בטיפול.

אני רוצה עוד עצות,

בינתיים, 

וגם לשמוע מנסיון של אחרים.

בעז"ה..

אני אומנת עדיין בתהליך ויש לא מעט נסיגות, אך ככל שאת מגדילה את הביטחון העצמי שלך זה מקטין את השפעת הטראומה

אפשר לעלות את הביטחון העצמי ע"י:

* כל יום לכתוב לעצמך 3 דברים שאת מעריכה בעצמך (יש לי 2 פל' אז אני ממסררת לי), זה קשה אבל לאט לאט מוצאים יותר דברים

* כל יום לכתוב לעצמך לפחות 3 דברים שאת מודה עליהם "תודה שהקופאית הייתה נחמדה", "תודה שמצאתי חנייה בקלות" וכו' וכו'... ככה מתרגלים למצוא את הטוב וממילא זה עוזר להרגשה הטובה שמביאה לביטחון עצמי

* לא לבטל מחמאות מאחרים, ז"א אם מישהו אמר "וואי הכנת אחלה אוכל" לא להגיד "אוי, זה שום דבר", כי זה לא שום דבר, השקעת זמן? גם אם טיפה ונהנת והכל, זה שווה את המחמאה, להגיד "תודה" וזהו (גם זה קשה לביצוע)

* כל בוקר כשאת קמה, כשאת עוד חצי ישנה, את אומרת לעצמך "היום הולך להיות לי יום נפלא!" לא לחשוב על דברים מבאסים אלא רק על דברים טובים! הכמה שניות האלו של ההתעוררות ממש משפיעות על כל היום!

* לא לשקוע בהערות שליליות שלא מובילות לכלום

אני צריכה לזוז, אך זה הכיוון
המון בהצלחה!!!

לקבל שהן חלק ממך וחלק מעצב שיש לך. להכיר בזה ולנסות למצוא דברים שמשמחים אותך, לראות על עצמך את כל הדברים שטובים ומקסימים בך.

לא להתעלם מהן אבל להסתכל קדימה על דברים שאת יכולה לשפר, ללמוד לעשות. טראומה יכולה להיות רק צלקת או לעטוף ולהחביא את הנשמה. לזכור תמיד שהטראומה היא לא את, אלא משהו שקרה לך.  לי עזר מאוד הזעם על הטראומה כי זה דרבן אותי לצאת לקרב ולנצח, אבל אני מתארת לעצמי שזו דרך פחות טובה אם כעס הוא דבר שמשקיע אותך.

אני גם צעקתי על אלוקים, מתוך כאב עצום. זה נתן לי להרגיש שיש לי עם מי לדבר ושאני לא צריכה להעמיד פנים ביני לבין הקב"ה, אלא מערכת יחסים יותר אמיתית ובעקבות זאת יותר אמונית. זה נתן לי כח להמשיך ולא לשקוע ובעיקר פחות לסחוב על עצמי.

תמיד לזכור שאת נפלאה ויציר כפיים של הקב"ה שהוא החליט שהעולם לא יכול להתנהל בלעדיך ושזה מה שידריך אותך.

למצוא אנשים שאוהבים אותך ומכילים אותך כמו שכתבו פה שיוכלו לתת לך חיבוק כשפתאום הזכרון מאיים. 

הטראומה היא לא אני... אבל כל כך מרגיש שזה השפיע ומדי הרבה.....

אוף... וכשזה טראומות... (ברבים)?????????????????????????

לצערי זה מוכר מאוד מאוד. העניין עם טראומות שזה יכול להשפיע על החיים שלך או שזה יכול לאכול אותם.

אם התחושה היא שזה "אוכל" לך את החיים, משתלט עליהם, קודם כל חובה לטפל בזה, זה בבחינת "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" טיפול, כדורים וכו. כמו כל דבר, צריך נפש בריאה בשביל שהחיים יוכלו להמשיך להתנהל מתוך איזושהי שמחה, יכולת להנות , שלווה ואיזון מסויים. הקב"ה נתן לנו רופאים בשביל לעזור לנו כמו בכל מצב אחר.

הבעיה בטראומה שאנחנו מבינים שזה לא אנחנו, מבינים שבנו פגעו ושלנו עשו אבל זה עוזר. לפעמים זה תחושת הצריבה שעשו לנו משהו, לפעמים זו הכעס שזה קרה לנו (כולל הכעס על הקב"ה), לפעמים זה העצב המקנן, לפעמים זה משהו שיושב לנו מאחורה ומסתתר שם, אנחנו יודעים שהוא שם כל הזמן, לפעמים זו מרירות נוראית ולפעמים הכל ביד.

חשוב מאוד מאוד להכיר בטראומה ומה ההשפעה שלה עלינו. איך היא מנחה אותנו, ממה אנחנו מפחדים כתוצאה ממנה ואיך החיים שלנו מושפעים מהם. גם לא תמיד אפשר להתמודד עם כל פן בה ולא תמיד צריך או כדאי לחיות את הכל מחדש. העניין הוא שככל שאת יודעת מה ההשפעות עליך את יכולה יותר להתמודד עם ההשלכות על החיים שלך. למצוא את הקונטרא, ההיפוך. את מודעת לכמה שכואב ובנושא מסויים את מקבלת את זה ובנושא אחר לא. את מגלה מה את יכולה ולא יכולה לעשות, ואז מחליטה במה את יכלה לחרוג מתחומי הנוחות שלך ובמה לא. זה להכיר את כללי המשחק של הנפש שלך, של האישיות שלך.

לקחת את הטראומה ולהלחם בה ע"י זה שאת משתמשת במידע שיש לך עכשיו על עצמך ומשליכה אותו קדימה. את באה בהפוכה: לי כואב, אני אבין מה, למה כמה ואיך ואני אשתמש בזה כדי לדעת מה אני צריכה ולא מוכנה לקבל. את לא עשית לעצמך את הטראומה לעצמך ומותר לך לכעוס על אנשים. את לא חייבת לסלוח או לקבל אף אחד שפגע בך או להיות בסיטואציה כזו שוב לעולם. זכותך המלאה.

מה שישפר לך את החיים הוא הלא לשקוע, כי את יודעת מה המהמורות. להשתמש בידע (בכל צורה שמתאימה לך) לדברים שיחזקו אותך, שיתנו לך כוחות.

לצערי זה לא יעלים את הטראומה, אבל את הכאב זה יכהה ותן לך תחושת סיפוק וגאווה.

קחי כדוגמא: אדם שמן הוא רק שמן? זה מה שהוא? הוא צריך להרזות בשביל שהוא יהיה שווה יותר? לא. כדאי שירזה אם זה מה שהוא רוצה, אבל יותר חשוב שילמד להרגיש טוב לגבי עצמו כמו שהוא ואז יראה איך הוא רוצה לזוז, אם בכלל. דוגמא מאייר: מדינת ישראל היא מדינה עם טאומות. השואה, הפגועים, הנופלים, מסירת שטח. אבל האם מדינת ישראל היא יום הזכרון? זה מה שהיא? לא! מדינת ישראל היא במהותה חיים רגילים ונורמלים (מדד האושר הוא מהגבוהים בעולם ואנחנו חיים בממוצע 5 שנים יותר מבכל העולם למרות הטראומות) ויש עוד דבר נפלא - יום העצמאות. על כל הקושי והכאב, ישראלים אוהבים אהבת נפש את המדינה. לא את הכל בה, אבל את הישות, את הנס, את הקיום הם אוהבים ומכירים.

אנחנו לא נכנעים ליום הזכרון אלא משתמשים בכח שבו בשביל לבסס את העצמאות על אחת כמה וכמה. תמיד יהיו זמנים שעצובים לנו. אנחנו שונאים את זה ומקבלים את זה, אבל רוב הזמן בסדר לנו ויש פעמים שנפלא ומדהים לנו. למה זה קורה? כי אנחנו יודעים על מה נפלו, אנחנו יודעים שזה ממשיך להשפיע עלינו, אנחנו יודעים מהם כללי המשחק, ומתוך זה אנחנו נלחם, ונעמוד ונשמח ונאהב. אני מסכימה שזה לא כיף ושזה לא פייר ומותר גם להכנע לתחושה הזאת מידי פעם כי היא טבעית, אבל כדי להתגבר על זה צריך להעצים את מי שאנחנו (גם אם זה בצורה שקטה, כל אחד והסגנון שלו), להתפלל אם זה מרגיש נכון ולמצוא אנשים ועזרה מסביבנו כי אף אחד לא נברא לבד.

מקווה שזה עוזר.

האמת. זה הכל ביחד.. זה עצב וריק וכעס ועצבים והכל ביחד מעורבב שם....

אני בטיפול... כן.. אפילו על כדורים.. אבל זה כואב וקשה.. ומדי משפיע. אפילו לפעמים משתק.. זה הגיוני????

האמת, לפעמים קצת מרגיע שאתה יודע שיש מישהו אחר שהוא לא בסדר ושזה לא אתה אשם.. אבל מעצבן שיש לך כמה דברים כל אחד מתחום שונה.. ביחד הכל מסובך מדי () ואן את מי להאשים. אף אחד לא אשם בזה.......

זה כל כך מקשה עלי לפעמים.

זה נתון. מדובר פה על משהו שהשפיע על תהומות הנפש שלך וכיסה אותן בעננה. זה צלקת ולוקח לה זמן לבגליד, וגם אז רק עם עבודה. פייר זה קטגורית ובהחלט לא. 

תחשבי על זה בצורה כזאת - צלקות דוהות עם הזמן אבל הן לא נעלמות. החשוב הוא לעשות את העיבוד כדי שהכאב לא ישתק אותך, שתוכלי לשמוח ולהנות מדברים שממלאים אותך, שכשתראי אור תזהי אותו ותלכי לעברו ושהוא יגיע אליך, אפילו שביב. בשביל זה את עובדת, זו המטרה. שתוכלי אפילו ליצור לעצמך אור להתחמם ממנו. 

אני גם לא קונה שאין אשמים ואין את מי להאשים. יש אנשים שעשו משהו וצריך להתמודד עם זה, ויש השגחה פרטית שבחרה לתת לזה לקרות. אני לא אומרת חלילה שזה צריך להפוך לבעיה אמונית, אני רק אומרת שיש על מי לצעוק ויש ממי לבקש עזרה ויש מול מי להתחנן. הבעיה היא שכשאת לא יכולה להעביר את האחריות למישהו אחר הכל עליך ואת צריכה להתמודד עם הכל, אז זהו שלא.  לאלוקים יש אחריות, לאנשים שעשו את זה יש אחריות, רק שכדי שהחיים שלך יתקדמו, את צריכה למצוא דרך "לאכול" את זה. 

תמצאי דברים שממלאים אותך. דברים שמביאים לך אור בחיים. לטייל, ללמוד, לצאת עם חברים, למצוא אנשים שאת אוהבת, אחיינים, עבודה שממלאת אותך. זו סביבה שתתן לך לך אור רוב הזמן ותוכלי לנשום אויר. 

אל תתביישי להגיש למטפלים שלך שהתרופות לא מספיקות, לא מייצבות, עדיין נותנות לך תחושה של ריק. רופאים ומטפלים לא יכולים לעזור לך אם לא תספרי להם מה קורה. את יכולה גם להחליף פסיכולוג אם את מרגישה שהוא/היא לא מקדם אותך. פסיכולוג זה כמו רב וכדורים זה כמו פסק הלכתי - עשה לך רב. ההלכה היא שהרב שלך הוא משיהו שיגיד לך מספיק כן בשביל שתוכלי לשמוע את הלא כשצריך. כדורים הם בדיוק כאלה, הם צריכים להחזיק אותך את רוב הזרך כדי שתוכלי לראותא ת האור ששם ולהתגבר על החושך שגם חי שם. 

מעצבן זה יופי, אומר שאת חיה. תשתמשי בעצבים לקדם את עצמך ולא לשקוע בהם. כל אחד והגישה שלו - אני לא מסכימה עם ה"תקבלי, תסלחי" לא תמיד אפשר. להתגבר, להלחם, זה כלי מדהים. 

בואי נדבר על הטראומות הלאומיות הכי הכי שלנו, נגיד חורבן בית ראשון. אשמתינו? הבוודאי. אלוקים עשה לנו את זה? גם בוודאי. בבל עשתה לנו את זה? גם בוודאי. בנבואות ירמיהו ה' יעניש את בבל? וחצי הוא יעניש. פייר? לא. מה עם ישראל עושה עם זה? הוא שוקע לו בגולה ובמרירות עד שיש אנשים כמו זרובבל, עזרא ונחמיה, חגי וזכריה שמשתמשים בכל זה כדי לגדל, לרומם ולהחזיר אותנו לארץ ישראל. אותו דבר השואה, אותו דבר השואות הפרטיות שלנו. על אף הכל ולמרות ואף על פי אנחנו נקום ונזרח ונהיה לאור, לנו ולכולם. צלקות יהיו אבל איזה אור!

להמשיך לזוז קדימה, להמשיך לעבוד אבל למצוא משהו ששווה לעבוד בשבילו, משהו שימלא לך את כל העולם. ותרגישי בבית, לרוב האנשים בעולם יש את זה, את לא לבד. אנשים עברו את זה ויעברו את זה ועוברים את זה, ההתמודדות היא אנושית וסבירה והגיונית. ושוב, את לא לבד, בכלל בכלל לא. 

אם ילד עושה משהו.. אפשר להגיד לו שייקח אחרויות על המעשה.. אבל אי אפשר להגיד לנער בוא וקח אחריות על מעשה שעשית כשהיית ילד.. שאז מן הסתם הוא בכלל בכלל לא הבין את המשמעות של מה שזה אומר.....

וברורש שאפשר לדבר עם ה'.. זה לא אומר שזה קל......כאילו.. בחייאת.. עם אתה רואה שזה רק מרחיק אותי וזה רק מקשה עלי יותר ודי משתק אותי...אז למה אתה ממשיך עם זה ורק מסבך אותי עוד יותר??????????

וסליחה ממש ממש על הניסוח.. זה באמת ההרגשה שלי...

ומה.. עם נגיד ה' נתן איזה מחלה להתמודד איתה... אז אף אחד לא אשם בזה... ולפעמים אירועים מסביב גורמים טראומות.. (לפחות כמו שהיה בסיפור הזה בהקשר שלי...)

וזה באסה.. ואת מי תאשים?? את מ שגם לך להיות בטראומה? הוא עשה הכי טוב שהיה אפשר.. הגיל שלי לא בעיה שלו...

די.. זה מעצבן אותי.. באמת שזה עצוב שזה ככה.....

אוף.. כן.. ישלי דברים לעשות... ובכל זאת...

זה מעצבן

אותם בכלל אני שונאת לקחת... לוקחת רק כי צריך.. הקטע שאולי באמת יהיה צריך להחליף אותם.... אבל באלי להפסיק איתם כבררר

אלי זאת אני שכינית את עצמי האנונימית השניה...

אוקיי תקשיבי.

בעיקרון בתור הקדמה: הייתה לי ילדות מפגרת. לא על אפחד.

וזה ממשיך עד היום.

ישלי אינספור טראומות, שהלוואי שהייתי שוכחת אותן. באמת.

עכשיו-

רק השנה אזרתי אומץ ללכת לטיפול. (גם בעקבות טראומה מטיפול אחר)

זה לא כדורים, לא פסיכולוגיה, לא מתעסק במה שקרה אלא בהתקדמות אל העתיד.

קוראים לזה קאוצ'ינג.

אני עדיין די בהתחלה, אבל מה שהיא אמרה לי:

יש דברים שיש לנו שליטה עליהם, ויש דברים שאין.

על העבר אינלך שליטה.. מה לעשות? היינו נורא רוצים אבל אין.

ואנשים כל הזמן תקועים, גמאני, כי הם שקועים בעבר.

זה ארוך יותר, אבל ברגע שנתחיל לחשוב ככה זה פשוט ילך לנו. נוכל להתקדם.

אנחנו צריכים להיות בהווה, להתרכז במה שאנחנו עושים ולא באחרים, פשוט כי אינלנו שליטה על זה!

אנלא יודעת אם זה מתאים לכולם,

אבל תאמיני לי שעברתי חיים בשביל 8 אנשים. ואני לא גדולה.

זהו.

שאתה עוד נורמלי.. שלא רצית לעשות.. אבל נקלעת למציאות כזאת.. זה משחרר מתחים אצלי... לפעמים.. אני חייבת לסייג....

אוף. לא. כרגע.. בסיטואציה הנוכחית זה לא באמת אפשרי לדבר איתו... כל הבאסה....

המבט לאחור עכשיו עושה לי רע. אבל אין לי ברירה. אני חייבת ללבן את זה כדי לעבד את הכל בצורה טובה ונורמלית. זה חשוב לי. וגם רק ככה אני באמת יוכל להצליח להתקדם...

רק שבנתיים... בנתיים זה קשה...

אוף..אתן מדי חכמות.... אני לא יכולה עכשיו... לא יכולה לעאשות כל מה שאני רוצה.. אני מוגבלת.. אוף.

הטיפול שלי הוא... הוא גם בא ממשהו אחר... אבל אני חייבת ללבן ולעבד את הדברים האלה בצורה נורמלית כי אחרת אני ממשיכ לחיות עם צל מוזר ולא מובן שמלווה אותי ומשתק אותי.. ו.. אוף. מבינה... זה...זה.. זה מעצבן.

באמת שאין כוחות יותר...

באמת.

גם לי אין כוח.

בכלל.

הכל מעאפן.

מסובך.

מטומטם.

רק שתדעי שאני מבינה. מבטיחה.

את אפילו לאידעת כמה

צריך מוכנות להכל. הצעד הראשון  הוא להכיר בכך דהיה משהו, בכך שיש לו השפעה והרצון לעבור אולו.

לצערי קל זה לא, אבל זה שווה את זה. לאט לאט, בקצב שלכן.

גם לעבד חוויה של פגיעה מינית מצד משהו מהמשפחה זה לא נחמד...

וזו לא הסיבה היחידה

את הטראומה שיש מהחוויה הזאת, אבל אני בטוחה בכמה דברים:

1. צריך להשתמש בכל הכלים האפשריים כדי לא לתת לעצמך לשקוע

2. צריך למצוא לעצמך דברים שמרוממים אותך ונותנים לך רצון להמשיך הלאה, אם זה טיול, לימודים, לבלות עם אחיינים או כל דבר שנותן לך כח ואנרגיה ורצון לחייך

3. צריך לנשום עמוק, לפנים שזה קרה ולהבין שלוקח זמן להבריא. אם אפילו מוירוס לוקח 3 ימים, אם לחתך פיצי ביד לוקח הרבה זמן, צריך גם כאן זמן. 

כל הדברים הנ"ל קשים וחובה לזוז בהם, אבל לאט לאט ועם כל העזרה האפשרית, מכל מקום. הקצב לא משנה, העיקר קודם כל לעמוד בהווה ואז לזוזו קדימה.

יש בקבוצות תמיכה לאלכוהוליסטים, מכורים לכל מיני מנטרות מסויימות שרלוונטיות להרבה מאוד מצבים בחיים. אחת אומרת: 

One day at a time. לא לנסות לתכנן ולצפות את כל העתיד, לקום בבוקר ולהתמודד עם כל יום. הצלחת היום - נפלא. נפלת היום- נפלת רק היום וכל יום הוא חשוב.

עוד אחת מדברת על תפילת השלווה: 

"אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים".

הרבה אנשים חושבים שההפך מקושי הוא שמחה ואושר. לדעתי ההפך מקושי הוא שלווה. לא השלמה כואבת, אלא קבלה שזה מה שהיה, שהייתי קרבן למשהו שלא הגיע לי. החלק השני אומר: בסדר, איך אני אני מתקדמת מכאן והחלק השלישי הוא להפריד בין מה שקרה לי למה שאני.

מישהי כתבה משהו מאוד חכם לגבי התפילה הזאת והנמשל שלה רלוונטי לכמעט כל דבר:

"אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים".
תפילה זו נאמרת כל יום על ידי מיליוני אנשים ברחבי העולם המנסים להיגמל מהתמכרויות והיא פותחת את המפגשים של קבוצות האלכוהוליסטים האנונימיים, אכלני היתר, המכורים לסמים, לקניות, להימורים, לתלות בבני זוג ובעצם לכל התמכרות.
בכוחן של כמה מילים אלו לעשות שינוי עצום בתפיסת החיים. ביכולתנו ליישם את התפילה מול כל מתרחש בחיים – בהחלטות היומיומיות הקטנות והגדולות, בהתנהלות מול הזולת, בסוגיות הרות גורל: לנסות ככל יכולתנו לאמוד מה בכוחנו לשנות ולעשות זאת, לקבל בשלווה את מה שאין ביכולתנו לשנות (וגם את חוסר האונים שלי בפניו) וכמובן להיות מסוגלים להבחין בין שניהם. למשל, הבנתי שאיני יכולה לגרום לגופי לשקול 60 קג' לאורך זמן. אחרי שנים של מאמצים הבנתי שהדבר מעבר לכוחותיי. אך גיליתי שאני יכולה לוותר על 100 קלוריות ביום ואת זה אני יכולה לשנות. הפחתה של מאה קלוריות מהתפריט היומי מביאה לירידה של קילו בשבעים יום, שהם חמישה קילו בשנה. ועשרה קילו בשנתיים. ואת זה אני יכולה לעשות.
קבלת הדברים שמחוץ ליכולת ההשפעה שלי היא ברכה גדולה. היא מאפשרת לי להפנות את כוחותיי לעשיית הדברים שהם בתחום יכולתי. התבונה הפנימית מגלה לי את ההבדל בין השניים.
אפשר להוסיף משפט קטן בסוף התפילה: …ואת חוש ההומור כשאין לי את התבונה"

לאט לאט ולעשות את מה שאצת יכולה, העיקר לעשות.

תכילי את הכאב, תכאבי אותו, אבל בבקשה שימי בצד את הקולות המייסרים

גם זה יעבור עוד תפציע לך השמש מבין העננים 

ממש חיבוק מהלב אני מבינה אותך

מדהימה שיש לך הכרת תודה את נשמה טובה!

אכפת לנו ממך ומאחלים רק טוב ושיהיו לך הכוחות להתמודד 

לא הרבה, משהו כמו 30-40 אני חושב

ושיהיה רפואה שלמה. מאחל שהבדיקה תלמד מה יש ומה אין ושיהיה לרפואה.

לא יודע לגבי פענוח.

ביחס למה לובשים, אסור באיסור חמור משהו ממתכת, כל דבר ממתכת חובה להוריד!!!

חוץ מזה, אני לא בטוח. (יש מצב שחובה חלוק של בית חולים, אבל אם יש ריצ'רץ' על הבגד אז אסור אותו)

ממליץ להתקשר אל המכון mri ולשאול אותם

לדעתי, מומלץ מלווה, יש סיכוי סביר שהבדיקה עצמה אפילו תגרום לטשטוש מסוים ואיבוד משקל.

ביחס לאיזור בגוף שאותו מצלמים.

לי צילמו את הקרסוליים, ולא הייתי צריכה להוריד עגילים למשל

כדאי פשוט לשאול

רופא רגיל יכול לקרוא את הצילום ולהבין את הפענוח

לא עשיתי עם חומר ניגוד אז אני לא יודעת, אבל למיטב הבנתי זה לא משפיע על המצב הפיזי.

בכל אופן כדאי עם מלווה, כי בבדיקות רציניות לא כדאי להיות לבד וגם התורים ארוכים (במיוחד עם חומר ניגוד)

אני מנסה להבין אם יש משמעות למקום בו אני עושה את הבדיקה..

כי בעצם אם הרדיולוג לא מפענח נכון הרופא לא יוכל לדעת את זה? אז זה משמעותי מי יהיה הרדיולוג?

מאחל בריאות איתנה וכוחות להתמודד.

לגופו של עניין, אני לא יודע.

לא מומלץ בכלל.

כבר עדיף אנשור וזהו..

בכל אופן, אם מישהו מכיר תחליף סביר לאנשור, אשמח ממש לשמוע.

תודה.

בהערה אציין שאין לנו יכולת לדעת אם מי שנמצא בצד השני של המסך מנסה לסייע או לנצל ולכן הזהירות נצרכת בשני הכיוונים וכדאי להיזהר בשיח אישי בנושא