יש משהו ברגעים האלה של לפני שבת. של אבא שמדליק את האורות על מנת שיישארו דלוקים, ואמא שסוחטת סמרטוט בפעם האחרונה ואני שיושבת, נינוחה, ומתלבטת אם כבר הגיע הזמן להתלבש.
רגע לפני שבת. עדיין יש מכוניות ברחוב. ועדיין מהשכנים אפשר לשמוע את השדרן ברדיו. ונושמים עמוק ובוחרים איזו שמלה ללבוש. הקדושה ההיא כמעט כאן אבל עוד לא.
כאילו החלטנו כולנו ביחד לעשות שלושה ארבע ו שכזה ולקפוץ לבריכה של שקט ושלווה, ועכשיו זה הרגע שלפני הקפיצה.
כולם מתרגשים למרות שהם קפצו כבר מאות ואלפי פעמים, כולם מותחים את בגדיהם ומשהו בעיניים שלהם אומר: מוכנים!
ואנחנו קופצים.
כל אחד ברגע שלו,
ומרשים לעצמנו לצלול לעשרים וחמש שעות של שבת.