אני לא מגוש קטיף. לא גרתי שם, ולא גורשתי משם, בכלל לא.
וזה עדיין כואב לי מאוד. שכבר 13 שנה לגירוש, ועוד לא שבנו לשם. בתים שנחרבו לאנשים רבים בתוכנו, לאחים שלנו , עוד לא נבנו בחזרה. משפחות שהתפרקו, ולא התאחדו. ילדים שנפשם נשברה, שאיבדו אמון, שאיבדו אמונה ולא שבו. פרנסה שהלכה לעולמים , ובעיקר געגוע עמוק לשם. לבית שהיה מקור לחום ואהבה וכעת הוא שטח לפעולות חמאס. לחולות, לים, לאנשים.

מענין אחר, לאותו הענין;
את חורבן ביהמק אני לא מרגישה . לא מבינה. אפילו, אל תספרו לאף אחד, אני לא באמת עצובה . מה קשה לי? שאני לא יכולה לשמוע שירים, להתרחץ, לאכול בשרי, לשמוח.
לא קשה לי שהיום נחרב המקדש! לא קשה לי עם זה שאנחנו בגלות! לא קשה לי עם זה שאני יודעת שכל דור שלא נבנה בו בית המקדש, כאילו נחרב בימיו!
אני חושבת על עצמי.. על חיי היום יום הגלותיים שלי. ולא חסר לי. לפחות לא מרגיש לי חסר. יש לי פה כאילו הכל. כל הנאות העולם , מדינה, הכל. אז פה ושם יש פיגועים , מחלות? בכל זאת לא גורם לי לרצות דבר בלתי ידוע שעומד לנחות עלינו , מהשמיים, זומבים שיוצאים מהקברים, עולם הפוך, ואיזה בית מקדש ענק באמצע ירושלים ששוחטים בו פרים, עושים טקסים לא מוכרים, קורבנות, דרגות, כלים מיוחדים..
נשמע מוזר ומענין, אבל איך למען השם זה קשור אלי?! ואני אמורה להתאבל עליו!
אני לא באמת מבינה את המשמעות של הגאולה. ואולי אני לא היחידה.
הלוואי שאדע, שארצה . שאביא לבניתו גם בלי שאני מבינה בכלל מהו ביהמק , רק שיבוא, עוד היום. ויבנו הבתים ביחד איתו לכולם, אמן!

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?