למרות שחטאנו כל כך.

 

 

וכל פסוקי הנחמה באיכה...

השנה הקריאה היתה הרבה פחות טראגית משנה שעברה.

שנה שעברה בכיתי.

השנה יצאתי אסירת תודה לרבונו של עולם על הגאולה

בכלל הייתי בעולם אחר שקראתי סתם השפתיים אמרו איזה משו. 

מידי פעם שמעתי איזה פסוק חזק מהבעל קורא שחידד לי באוזן.

אז מה שכולנו בהסתר פנים נוראי.(אולי זה לא באמת כולנו ואני סתם מדמיינת...הלוואיייייי)

אז מה שהאנשים המחליטים במדינה והמשפיעים מפחדים מכל פיפס שהאומות משמיעות.

אז מה.

 

אנחנו בארץ ישראל?

כן.

רוב תושבי הארץ יהודים?

כן!!!

יש בירושלים יהודים?

כן.

בתי כנסת?

כן

בתי מדרש?

כן

תלמודי תורה?

כן

אנחנו מדברים עברית?

כן

ברחובות יושבים זקנים וזקנות על אלפי הספסלים בעיר?

כן

כל פארק ורחוב ומתחת לבניין מלאים בילדים משחקים?

כן

יש צדיקי אמת שיושבים ולומדים תורה 24\7?

כן

יש קול לתורה בעולם?

כן כן כן!!!!!!!!

 

עדיין יש אנשים מאמינים?

כן.

עדיין קמים תחת כל עץ רענן אולפנה\ישיבה\גן\פעוטון?

כן.

ארץ ישראל נותנת פירות וירקות בעין יפה?

כן!

יהודים עולים כל שנה בהמוניהם?

כן

אנחנו משמשים דוגמא טובה כלשהי לעמים?

כן ועוד איך!!

הילודה בארץ בין הטובות בעולם?

כן!

אנחנו נחשבים למדינה מפותחת?

כן!

 

אנחנו לא צריכים לא צריכים לנדוד מארץ לארץ בתקווה למצוא מחסה?

לא

לא טובחים בנו כמו צאן?

לא

יש בתים נאמנים וטובים בארץ?

כן

יש משפחות מדהימות בהמוניהן?

כן

יש לנו צבא?

כן

החיילים שם מדהימים ומשקיעים את כל כולם?

כן

יש לנו ממשלה יהודית?

כן

יש ישובים בכל הארץ?

 כן

יש לנו זכות להתנגד לאנטישמיות?

כן

יש לנו חנויות בהחזקה יהודית?

כן

הארץ יפה?

כן

יש תיירים שמתפעלים ממנה?

כן

ירושלים שוב עיר בירה של העם היהודי?

כן

 

 

יש עוד מלא אבל אין לי כח (ומוח) לכתוב הכל

תוסיפו!!!

כל מה שעולה לכם!!

(או שזה לא ממש מתאים לט' באב....או שזה הכי מתאים)

 

 

אז גאולה או לא?

עכשיו אני כבר הרבה יותר מאמינה שהמשיח יכול לבוא כל שניה ולגאול אותנו משאריות הערפל האלה

 

 

 

 

מאמר 'נחמו עמי' במאמרי הראי"ה (איך הרב לא מסוגל להתנחם).
וממליץ גם שיחת הרצי"ה על ט' באב, הרב פשוט ממרר בבכי..
אין צורך להזכיר שהם חדרו לעומק הדור והגאולה.

על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו"

נראלי אחד התשעה באבים שאני הכי מצטערת על הדברים שאמרתי\חשבתי בו...

שתדעי מה חשבת...

שיהיה על מה לעשות תשובה

בשורש, בפנים, מה שעם ישראל באמת - אנחנו לא שם.
אין כלום.
עם ישראל זה נביאים, זה קודש ברמה אחרת לגמרי, משהו שאנחנו לא מכירים לצערינו.
אז היום, היום בו נחרבנו -
אין כלום.

וזה חסד עצום מרבונו של עולם

בכוחנו ועוצם ידינו בנינו כלי "מדינת ישראל" יסוד כיסא מלכות ה'

עכשיו צריך לזכור שה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חייל ולמלא את הכלי באור של קדושה


עיקר העבודה עוד לפננו...

ממש!!
לא יצא לי לשמוע ממך הרבה דברים כאלה נכונים ומחזקים שאני מסכימה איתם..
אבל תדע שכשאתה אמיתי זה נוגע..
ואתה כותב נכון ויפה..
מקווה שנזכה כל השנה לשמוע כאלה..
ועכשיו אני שמה לב שאתה ממש תלמיד חכם..
ובלי קשר מה שאמרת ככ נכון פתחת לי תעיניים..

אבל אסור להתעלם מכל מה שה' נותן לנו למרות שאנחנו לא 100...

בתשעה באב צריך להתמקד במה שחסר

צריך להתמקד בחסר אבל לדעת שיש התקדמות ומפה צריך להשתפר..
לא להתמקד להשאר בדיכאון וזהו.. להתמקד ומפה לעלות.. וכן צריך להסתכל לאחורה כי זה יכול לעזור לנו לעלות..
זה נקודת עצירה לדעתי שממנה רק צריך לחשוב איפה אנחנו ומה צריך להשתפר ולבכות על זה שלא השתפרנו אבל שזה לא יעצור אותנו מלעלות

זה לא שעכשיו אני רוקדת או משהוא....

 

פשוט אני מנסה לכתוב את מה שעבר לי בראש כשקראו מגילה....

 

 

 

 

 

ותמודדו עם זה שיש לי בעיות בניסוח.

עד שאני אצליח לעבוד על זה

לא היו השאלות האלה.
תחשבי על האדם הכי גדול שאת מכירה. הכי טוב, הכי קדוש - זה לא נביא! ואנחנו עם של נביאים.
זו לא סיסמה, זו המציאות האמיתית שלנו.
ובמקום להיות במקום הזה, אנחנו עם ככל העמים, יש הוה אמינא שאנחנו עם ככל העמים:
'זכו נזיריה משלג, צחו מחלב, אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם' - עמ"י ניכר! זה יורד עד העצמות! ותחת זאת:
'חשך משחור תוארם, לא ניכרו בחוצות' - תחת עמ"י שניכר בחוצות, עכשיו כבר עמ"י נראה ככל העמים.
ממליץ לעיין עוד באיכה.
ו..לא לפחד להצטער, לבכות, להרגיש את החורבן. זה לא סותר במאומה את תהליך הגאולה שאנחנו נמצאים בו, רק מוסיף בנו את ההבנה של מי אנחנו ולאן מגיעה גאולתנו.

אלו דברים לגיטימיים שאנחנו מתמודדים איתם.
יש יום בשנה שאומר לנו:
זה לא הגיוני! זה לא יכול להיות!

כאב האומה,
על נופלי מערכות ישראל
עם הרוגי ביתר,
על הרוגי השואה
עם גולי ספרד,
וכאב כל הדורות עולה
ועל כולם אנחנו בוכים,
מקוננים,
כואבים.

הקינות לא נכתבו לשעתם, איזה משהו ריגשי, או להתחבר לכאב החורבן דרך הכאב של אותו דור.
זה כאב האומה, הבכייה לדורות.

אשכרה.