אין תקווה?

אני לא מתאבל על זה, זה פשוט חרב

אבל איפשהו בפנים רוצה לשנות

מה חרב אצלי.
מה חסר לי.
למה אני מתגעגעת.
למה אני כוספת.

נראה לי שזה די פשוט.
המרכז הרוחני.
או, בשמו המוכר יותר, בית המקדש.

חסר לי.
חסר לי.
אני רוצה לזעוק - חסר לי!
כן, חסר לי!

אני משתוקקת לזה.

לא יודעת. לפעמים נדמה שאנשים חושבים שאין דבר כזה.
ממש לא!
זה הדבר שבאמת - איפשהו הוא הכי חסר לכולנו.

בית. מקדש.
רק לומר את השם, לדמיין את המציאות המופלאה הזאת מצמרר אותי.
שלאבא שלנו יהיה שוב בית.
שוב נהיה אנשים שלמים.
לא יהיה לנו חוסר כזה גדול וקורע.
שנזכה לבנותו במהרה בידינו.

אנחנו צריכים לעורר אותו

הרבה.. העם שלנו חרב, הפילוג בעם שזה ממש כואב לי המציאות הזאת, חרב האהבת ישראל, המצב הזה שיש שינאה בעם..
חרב לי הארץ שלנו, הארץ שלא שלימה, הארץ שמקריבים ומוסרים לאוייבים.
חרב לי התורה, התורה שלא מוערכת ככ אצל כולם..
חרב לי האני העצמי, המצב שאני לא מספיק כואבת על כל הדברים שככ חשובים לי.
חרב לי בית ה', כן זה מאוד כואב לו שאני יושבת בבית שלי ולה' יתברך אין בית.. לאבא אין בית.. למי שתומך בי ושומר עלי..אין בית..
כואב לי.
זה חרב לי..

ומלא פוגרמים. גלות נוראית בהיסטוריה ידועה שהיתה ביום הזה.


מאות אלפי/ מליוני יהודים שנרצחרו ועלו השמיימה על קידוש ה' בדרכים נוראיים ביום הזה. גוש קטיף. מלחמת לבנון השניה. גם היתה בסמיכות זה טיפונות מהדברים שקשורים ממש יחסית קרוב אלינו