חיכיתי לו.
חיכיתי לו השנה.
כן. למשיח.
אני עוד מחכה.
קראתי לו. חיפשתי אותו.
יצאתי לבדוק האם הוא נמצא על גג בית המקדש.
אבל גם מקדש לא מצאתי.
וחרבתי.
כסיני הייתי, שוממה.
אך דרשתי קרבת אלוקים, שעלי תינתן תורה.
הגיעו הימים שכואבים מנשוא...
ימים שבהם מצאתי עצמי בוכה.
ימים שמצאתי עצמי מפחדת, מפחדת שאשכח את מהות הימים.
ורציתי לשמוח, אבל הרגשתי ריקה.
ורציתי מקדש אך כוחי רק לחש..
צעקתי לו:טאטעעעע!
אולי רק תקשיב??
התחננתי שיסתכל עלינו,
אנחנו ילדים יתומים!
הרגשתי מדממת פשוט עלובה,
גם השנה אבא?
גם השנה שוב לא ראויה?
מתחשק לי לצרוח!
שעם ישראל ישמע!
צריך לצאת לרחובות לבקש גאולה!
צריך לצעוק אליו-אבאאאא נמאס מגלות רוצים גאולה!!!
אבל, אנחנו ביישנים...כן ורחמנים וגומלי חסדים.
אז די כבר עם זה..מרגישה התמרדות פנימית,
בואו נהיה חצופים פעם אחת..ונצא לרחוב בפשטות איומה..כדי לצעוק!
לצעוק..שישמע,פשוט כך.
אבא.רוצים גאולה.
ואולי אם נצעק,נתעורר בעצמנו?
ואולי אם נצעק,נקיים את דברי רבנו?
להיות כחיות!
הנוהמות ביער..לילות שלמים.
איפה האש שלנו?אנחנו חיים או מתים?
ריבונו של עולם,הגענו עד הנה ושוב כחולמים.
הדמעות חונקות!
את מי שעוד מצליח לבכות..
ואולי אולי כבר קצנו.
אולי נרצה לבנות?
צריך לבנות מקדש בעליונים,
וצריך לבנות מקדש בתחתונים.
תתעוררו על עצמכם!
אין בית לאלוקים!!!!!!!
תזדעזעו.תקרעו את הבגד הגלותי הזה..
תלבשו כבר גאולה,
שמלת שבת.
נמאס לי מגלות.
אני מרגישה כמו דמות במקלט,
אבל אין צבע אדום ואני סתם משוגעת.
אני רוצה סנהדרין וארץ שלמה,
רוצה משיח שיבוא על חמור וזה כבר לא משנה על מה..
אבל שיבוא!
עם שופר כזה..שהולך וחזק.
שיבוא ויעיר אותנו,
לפני שהלב מת.
עם ישראל,אתם מצליחים לזכור מי אנחנו?
באמת?
אין בי מילים כי אני סתם עוד אחת.
אבל יש בי חלום ותקווה שנוכחת.
השבת ט באב,
התחיל בשבת.
ואמא אמרה שאסור לבכות..
אך כשהשעון הראה על כניסת הצום,
כבר בכיתי.
סליחה אבא שבכיתי בשבת.
הכאב לא שאל אותי אם מותר.
ואני...אני הרגשתי פשוטה כדי לומר לו שלהלכה, זה אסור.
כי הלב שלי...רציתי שהוא ימשיך לפעום.
אני לא רוצה לחיות עם לב קר.
אז בכיתי.רעדתי.
ואמא שאלה,את בוכה על בית המקדש?
אז רעדתי יותר.ובכיתי ממש.
כן.אני בוכה על בית שלא הכרתי.
בוכה על בית המקדש.
בוכה על זה שאולי יום יבוא ונפסיק לבקש.
בוכה על בית שחרב ומאז כבתה איזו אש.
בוכה על הרגל וגלות.
בוכה על זה שאנחנו קצת מגעילים..אבל מלאים מתיקות.
בוכה שכואב לי ולא כואב לי מספיק.
בוכה שאני מאמינה שהוא יגיע אבל גם לא מספיק..
בוכה על זה שקל לי לריב.
וקל לי להיות עצובה.
וקל לי לשכוח מעבודת המידות.
וקל לי לחזור בתשובה,
רק כשמישהו צורח-
כפרת עוונות.
בוכה על זה שגם השנה יושבים על הקרקע במקום להתקרב לשכינה.
בוכה על זה שבעולם שאני חלק ממנו עכשיו,
עולם של מבוגרים..כן ככה זה נחשב.
יש כאלו שהתייאשו כבר ממשיח.
יש כאלו שזה נשמע להם חלום תמים של משוגעת כמוני,שלא רוצה להתבגר..
וחולמת בקול על שכינה אמיתית..
אורים,תומים,כהנים קרבנות וסנהדרין...
חולמת על בית ה' שעוד יקים.
ואם זו תמימות,
ואם שיגעון...
אני רוצה להיות ילדה,
תמימה.
פשוטה וכוספת.
תקראו לי משוגעת.
תקראו לי בכיינית.
אני לא רוצה לשכוח את מטרת החיים האמיתית.
ומתחשק לי לטלטל את עצמי,
לתת לי כאפה.
תקומי כבר!!!
תתחילי להאמין באמת.
תרצי להיות טובה.
ולא רק היום...
תיהי ילדה טובה!
תעשי הכל כדי שאבא יחזור לכנסת ישראל...
כמה זמן אבא יכול ללכת מהבית?
ואני שואלת אותו,מה,אבא,
אתה מסוגל לראות אותנו ככה עוד שנה?
ואני לא מבינה אותו.
כי חשבונות שמיים,
אני לא מבינה.
אבל אם משיח מגיע,
תאמרו לו שציפיתי, ציפיתי לישועה.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?