לתוך שקיות שחורות, אתה
גורף מהשולחן
כמו צעצועים
הר
של נשמות אבודות,
כבדות כעופרת.
הן מתנגשות זו בזו בפנים,
נוקשות
כמו פרסות סוסים
על אספלט.
אתה ניגש לארון,
מסובב את המפתח,
ודוחף פנימה את כל השקיות.
קיר של אוויר
מפריד בינינו,
ורק הוא מונע ממני לצעוק
לך
לקחת
גם את שלי.
"במקרה של חנק מגוף זר, יש לבצע דחיקות ברום הבטן..." (קורס מד"א)
לֵב זָר
מְמַלֵּא אוֹתִי אַט אַט,
וְשִׁבְרֵי אֱנוֹשׁ חוֹרְטִים בִּבְשָׂרִי.
רַק לִבִּי שֶׁלִּי נֶחְנָק, מְרֻחָק וְעָמוּם,
דּוֹחֵק בְּחַזִי:
לִנְשֹׁם, לִנְשֹׁם---
אֲבָל מֵעֵבֶר לַגּוּף הַזָּר,
מִי כָּמוֹנִי יוֹדֵעַ -
הַנְּשִׁימוֹת אֵינָן
אֶלָּא תְּנוּעָה מְהִירָה
שֶׁל שְׁאִיפָה וּנְשִיפָה, שְׁאִיפָה
וּנְשִיפָה.
המלך הוא
יוצא לשדה,
ישן בשטח:
גם לו הרסו את הבית לפני
יותר מדי זמן.
גם הוא רוצה לנוח אחרי
מלחמות ההתשה האלה -
מסתתר תחת עץ
משמש מעשה ידיו,
עוצם עיניים כבדות
כמוני
נרדם בשמירה:
נותן הזדמנות להתגנב
קרוב קרוב
אולי
למראית אין.
לחישת ילדים תעירנו:
הביטו, המלך בשדה---
זמרת מיוחדתבלב המוזיקה
אנחנו
מקפצים על עור התוף
מנסים
להתעופף,
לגעת אולי
בשמים.
אנחנו
כמו סולו תופים:
רודפים
אחד אחרי השני
בקצב קדמוני מוזר;
לעולם לא נוגעים.
לא נוגעים.
אלוהים, לו רק
היה
שומע
מעיף מבט---
כל מה שאתה
מפחד ממנו, ילד -
רק כי אתה
לא יודע:
אין מפלצות מתחת למיטה.
כשאתה מחבק את
עצמך
אתה לומד בדרך
הכי טובה שיש:
אין מפלצות מתחת למיטה.
רק בחריצי כפות
הידיים.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲנִי
מְקַפֶּלֶת אֶת הַבַּדִּים וּמַכְנִיסָה
לָאָרוֹן,
וְנִפְרֶדֶת מִכָּל הַפְּרָטִים שֶׁל הַשֶּׁטַח
הַזֶּה:
הַתְּמוּנָה שֶׁל הַצַּדִּיק
וְהַקּוֹל שֶׁל הַשָּׁכֵן שֶׁעוֹשֶׂה הַבְדָּלָה
וְטַס הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו קִבַּלְתִּי אוֹתִי.
וְנוֹסַעַת.
"אליהו יושב בכל מוצש"ק תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל...
שגם הריקים שבישראל כל העולם משותת עליהם." (עולת ראי''ה ב')
א.
על שלושה אנשים העולם עומד
כבר יותר מדי זמן.
הברכיים שלהם רועדות,
הגב תפוס, הכתפיים נקרעות.
התורה והעבודה והחסדים
התישו את כוחם,
וכבר אין בהם כוח לקבל עליהם דבר.
אפילו לא את השבת.
ב.
השבת לעולם אינה מחזרת על הפתחים;
היא נכנסת בהם.
כשהשבוע נפרד מן העולם ומשאיר צוואה
היא כבר ממהרת לצעוד פנימה,
והעולם - כל פעם מחדש - נופל מרוב תדהמה.
'ירד גשם בחוץ', היא מתנצלת. 'לא היתה לי מטריה'.
השבוע נושם נשימה אחרונה.
העולם כולו מונח בקרן זווית,
מבויש מפני העולם הבא,
מחכה
עד שיבוא אליהו.
א.
הבור ריק, יוסף
אין בו מים.
ביקשת את אחיך
והם נסעו מזה,
ואביך לא יבקשך.
חלומותיך - שווא ידברו,
עולמך - טרוף טורף,
יוסף.
ב.
בתהומות האהבה
נראית לו בחלון
דמות דיוקנו של אבא,
והוא בורח:
אין הוא יכול לשאת
את זכרונות עמק חברון.
את חלומותיו שלו
אינו יכול לפתור,
אינו יכול להתיר עצמו
מבית האסורים.
ג.
שניים ילדה לו אשתו,
ושוב יש לו בית
ומשפחה.
בית אביו אינו
אלא אבן
בתהום הנשייה.
(אולי הכי עצוב שלי)
כבר שנים שתופסים
את מקומו
שקרים של אין בית
ודמיונות שווא של יתמות:
הגוש בגרון שלי
מתגעגע לכתף חמה
שיוכל להתגלגל עליה
את כל הגלות
והבית. והאישה שבי
כמו קיבלתי אותה בירושה
מאמא שלא קיימת:
גם היא
כאילו לא.
מיום שנעקרה דמעה אחרונה מפניה
נותר ליבה עקור
ועקר,
מפיל תמיד פירות כאבו המלוחים.
צוחק בלי משמעות, ושותק:
מה כבר אפשר לומר
כשהרגש מוכנס לבידוד?
בכיס שלו יש
תמיד שני סכינים,
חוט קצר, לב שלה
שגילפה בצורת עפרון.
(רק הוא רואה:
לב זקן וערירי.)
בכיס שלה תמיד
כמה חוטים פרומים
מחולצה קרועה שלו,
מילים שלו שנתן
בלי לשים לב,
פיסת געגוע שתלשה
מקצה הרגש
כשנסגרה עליו
הדלת.
(רק היא רואה:
בכיס שני שלו
מפתח לדלת)
אֶפְשָׁר לִפֹּל, יַלְדָּה
אֲנִי אוֹמֵר לָךְ:
אֶפְשָׁר לִפֹּל.
אֲפִלּוּ מְשׁוֹרְרִים
נוֹפְלִים, אֲפִלּוּ נְבִיאִים.
שָׁנִים, שָׁנִים הֵם
בּוֹרְאִים נִיב-שְׂפָתַיִם,
מִתְנַבְּעִים, מִתְנַבְּאִׂׂׂים
אֶל הַדַּף,
מִתְלַבְּטִים וְגוֹנְזִים.
כָּל לֵיל חֲמִישִׁי הֵם
מְשַׁנְּסִים מָתְנַיִם וְיוֹצְאִים אֶל הַשּׁוּק
(גַּם אֲנִי, אַתְּ יוֹדַעַת
אִלּוּ הָיָה לִי כֹּחַ)
לֶאֱהֹב:
לְהוֹכִיחַ וְלִכְעֹס וְלִשְׂנֹא
וְלִצְעֹק זַעַם וְחֻרְבָּן
וְנֶחָמָה בֵּין סְלִילֵי הֶעָשָׁן.
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד
אֵין בָּהֶם כֹּחַ יוֹתֵר
לָדַעַת וְלִכְאֹב,
וְהֵם צוֹנְחִים בְּאֶמְצַע הַשּׁוּק
לְצַד הַנַּרְקוֹמָנִים.
לִפְעָמִים מוֹצְאִים אֶת הַבֹּקֶר בְּתַחֲנַת מִשְׁטָרָה,
עֲצוּרִים בְּאַשְׁמַת נְבוּאָה.
אֶפְשָׁר לַעֲצֹר, יַלְדָּה
וּלְהֵעָצֵר, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ.
לֹא תָּמִיד חַיָּבִים לְהַמְשִׁיךְ
לֶאֱהֹב.
קְחִי לָךְ רֶגַע,
תִּפְּלִי אוֹתוֹ עַד הַסּוֹף
בִּצְנִיחָה חָפְשִׁית.
אֲנִי מְחַכֶּה לָךְ
לְמַטָּה
כל הלילה דפק הלב שלי
כמו משוגע:
פתחי לי---
בסוף נרדם על המפתן.
הרהורי עזיבה קשים
מעזיבה.
(אתה לא זוכר?
יש מפתח מתחת לאבן
בכניסה לחדר השמאלי)
איך את מציירת
אותי
בעוד שנים:
חורטת בעט
את כל החלומות,
צובעת בצבעי מלחמה
זכרונות עלומים.
פעם צבעת אותי
בלבן, ודימיתי
אור בידייך.
איך את מציירת
אותי
כבר שנים:
אפילו לא דומה.
אולי ציור זה
לא התחום
שלך
היום בנסיעה ראיתי
סוודר שנשכח
זרוק על הגדר
דמיוני תעתע בי:
גופה נרכנת מעל תהום.
תמשיכו לנסוע, אתם
לא שמים לב, מקרה
התאבדות
תמשיכו תמשיכו אתם
נוסעים לאיבוד
תמשיכו את עצמכם
לדעת.
אל תצאו
בין רגבי אדמה רטובים
רטובים
וריח חדש-ישן של גשם
ראשון
מגיע נבט ירוק
מבשר:
היום נצא לרקוד
בשלוליות שנקוו
בשדה, ונאסוף שבלולים.
ומחר כבר
תפלח המחרשה את
כל היופי הזה
להצמיח לחם לעבודת
האדם -
לומר עליו
תודה.
בלילות האחרונים
קצת קשה להירדם לבד:
כשמונחים התלתלים הלחים עדיין (מהגשם שבא היום לעולם בשעה טובה, עוד אין לו שם. מזל טוב, תודה) על הכר,
הופכים הם פתע
לשונות של ארגמן מצליפות:
הרי אלו
שלו.
בלילות האחרונים
הלב מתגעגע, הבדידות חונקת.
בואי, אמא---
(חבקי אותי חיבוק-לילה-טוב עד שאתעלף אל תוך ענן הרוך המשכר, עד שאשכח את הכיסופים: להיות שייכת.)
עדיין לא אדע:
מי המכריז ומי בעל האבידה ואילו סימנים יתן בי.
(מי יהיה לי מים
במדבר שהנני?)
אולי מחר יהיה בי האומץ להפוך את הכלים,
לרוץ בין הכרמים,
להוביל
אל אבן הטוען,
אל אבן הטועים.
אולי יבוא בעל האבידה
עדי, ויצמא, וילך:
הן בירושלים
אבן השתיה, ואני
רוח ואש ועפר
ומדבר---
הם לא רוצים שתדעו: שאת תאיר- בני נער רצחו.
ילדים יכולים להיות אכזריים
מה אני צריך את כל השריטות האלה?
איפה את @ענבל
פורום שריטות ליליות.
אני לא צריך צרות של אנשים אחרים על הראש שלי.
האשכנזים מצטרפים לספרדים ואומרים סליחות החל ממוצ"ש.
