וחברות שלי מזכירות לי
שאבא הקדוש פה איתי, אוהב אותי,
מאמין בי,

לפעמים זה ידיעה בלי הרגשה וזה מתסכל
אז פשוט מתחילה לדבר איתו,
ואז שוב מרגישה הילדה הקטנה
שאבא יגן עליה מכל דבר.


ושלא מצליחה לדבר ,זה יותר ממתסכל
,זה כואב.
כאב פנימי עמוק שסודק ומזעזע.

שהייתי אצל רבי נתן עליתי עוד,אחרי הציון
לטבע- ל-אבא.
ופשוט לא הצלחתי לדבר.
כלום!!
אבל ממש כלום!
פחדתי שאיבדתי את יכולת הדיבור,
(ניראלי חברות שלי היו שמחות.. בכל
זאת -אני לא!)

וניסיתי להגות אות אות,
ולאט לאט יצאו לי צלילים חורקים.

בסוף שכולי רועדת מתוסכלת
, מלאת סיחרור הצלחתי להגיד
א ב א
עם שטף של דמעות,
שדיברו הרבה יותר מכל המילים
שהיו לי.

אבא
כמו בפעם הראשונה
שילד מגלה על מי הוא נשען.

למה אני כותבת את זה פה עכשיו?
אין לי מושג..