אתמול היה לי יום קשה.
הוא התחיל בריב מטופש עם אמא שהייתי נורא סוערת בגללו. כעסתי נורא.
בכיתי המון. לקח לי זמן להרגע. שוב. כמו לפני הרצח של הרב איתמר בן גל הי"ד מצאתי לעצמי סיבה מטופשת לבכות.
הייתי כל היום בהרהורים על שאמרתי לה את האמת ולמה עשיתי את זה.
הייתי עם חברות, עשינו הפרשת חלה וגם שם הייתי טרודה בשלי. לפחות יצא לי להתפלל על אנשים מדהימים ויקרים לי מאוד שאני משתדלת להתפלל עליהם יום יום.
אמא באה לקחת אותי ישר אחרי שהפרשנו את החלה למסעדה.
לאכול קינוח. ביחד עם אחיות שלי. השתחררתי קצת. קצת נרגעתי.
ואז התקשרת. לא עניתי. התקשרת שוב ואמרתי לאמא שאני יוצאת רגע לקנות איזה משהו וכבר חוזרת.
חזרתי אליך.
בכית לי בטלפון ואמרת לי:"טליה, דוד שלי מת".
פה הייתי בשוק. לא ידעתי מה לומר או מה לעשות עם עצמי. לאבד שני קרובים בחודשיים. זה קשה!
התפוצצתי מכאב. אבל לא יכולתי להוציא אותו. הזלתי דמעה. שתיים. מסרתי לך חיבוק ושנתבשר בבשורות טובות. ניתקנו.
לא שחררתי.
2 דקות אחר כך התקשרתי אליך שוב ואמרתי לך שליבי איתך. ואני מוסרת לך אהבתי.
ישבתי במסעדה. אכלתי את הופל בלי טעם.
חיצונית הייתי סבבה לגמרי. אבל בפנים התפוצצתי מכאב. רציתי רק לעזוב הכל ולברוח. לפרוק. לבכות. ולדבר עם אבאל'ה שלנו.
חזרנו הביתה. חברות היו צריכות לבוא אלי ולראות סרט. ב''ה הן לא ענו. בכל מקרה לא היה לי כח לכלום. התעקשתי עם אמא שלי לצאת להליכה כדי שיהיה לי קצת זמן עם עצמי.
אני צועדת ברחובות הישוב. משאירה אחרי עקבות של דמעות.
כמה בכיתי. כמה כאבתי.
דיברתי עם טאטע שלנו.
התקשרתי אליך שוב ואמרת לי שאת נוסעת ללוויה. כ''כ רציתי לבוא ולהיות איתך שם אבל בדיוק על זה רבתי עם אמא בבוקר.
לא העזתי אפילו לומר לה של דוד של חברה טובה שלי נהרג. אמרתי לך שאני חושבת עליך ואוהבת מלא.
דיברתי עם חברות מפה שמאוד עזרו, הכילו, הצטערו ופשוט היו פה. תודה!
(@ארץ ישראל בנשמה, @קלות הראש, @00, @להיות בשמחה!!! )
שבעתי.
שבעתי אסונות.
משפחת סלומון הי''ד – קרובים של חברה.
סבא ז''ל של חברה.
הרב רזיאל שבח הי''ד- קרוב לישוב שלי.
הרב איתמר בן גל הי''ד- פצצה שהתפוצצה. מאז. אני לא אותו בן אדם. (סיפור ארוך)
שניה אחר כך עוד סבא ז''ל של חברה.
ולא חסר ☹.
מאז. כל פיגוע, תאונת דרכים וכדומה מקפיצות אותי.
אחרי הפיגוע באדם לקח לי זמן להירגע. כמובן- בכיתי. המון. היה לי עצוב.
איך שהוא רק כשזה פתאום קרוב אלינו כ''כ זה כואב.
לפחות ככה אני חוויתי את זה לצערי הרב.
הכוחות שלי שואפים לאפס. הייתי בן אדם חזק. עד שנשברתי.
באיזה שהוא שלב זה הופך למציאות חיים שלנו. עוד אסון. עוד פיגוע. זה מקרב אותנו לגאולה. יאלה. ממשיכים..
לא!!!! זה לא ככה!!!!
אסור לנו להפוך את זה למציאות. כל אסון גובה פצועים, נהרגים, נרצחים= משפחות שכולות, יתומים, אלמנות, משפחות שנמצאות בבית חולים סביב השעון דואגות ליקיריהם. זו מציאות???!!!??!?! לא!!
זאת גלות!!
שבענו גלות. בואו נצעק את זה ברחובה של עיר. רוצים טוב. רוצים גאולה. משיח. בית מקדש. סבלנו מספיק. אנחנו כ''כ קרוביםצלגאולה השלימה. בואו נרצה את זה בכל ליבנו. נזעק לבורא עולם. נבין שזה לא מציאות מה שהולך פה. נכאב את כאבן של המשפחות. נעטוף אותן. לא נשאיר אותן לבד חלילה.
יאלה. עמ''י. לרצות גאולה!!!!
בציפייה לתחיית המתים, לבניין ירושלים.. ומחכה לראות את כולכם בבית המקדש עוד היום!!
@תהיללווששששש שלי
אוהבת אותך! את חזקה! ה' איתך!
נדבר..
@שמחה260
@משיח!!!
הוא התחיל בריב מטופש עם אמא שהייתי נורא סוערת בגללו. כעסתי נורא.
בכיתי המון. לקח לי זמן להרגע. שוב. כמו לפני הרצח של הרב איתמר בן גל הי"ד מצאתי לעצמי סיבה מטופשת לבכות.
הייתי כל היום בהרהורים על שאמרתי לה את האמת ולמה עשיתי את זה.
הייתי עם חברות, עשינו הפרשת חלה וגם שם הייתי טרודה בשלי. לפחות יצא לי להתפלל על אנשים מדהימים ויקרים לי מאוד שאני משתדלת להתפלל עליהם יום יום.
אמא באה לקחת אותי ישר אחרי שהפרשנו את החלה למסעדה.
לאכול קינוח. ביחד עם אחיות שלי. השתחררתי קצת. קצת נרגעתי.
ואז התקשרת. לא עניתי. התקשרת שוב ואמרתי לאמא שאני יוצאת רגע לקנות איזה משהו וכבר חוזרת.
חזרתי אליך.
בכית לי בטלפון ואמרת לי:"טליה, דוד שלי מת".
פה הייתי בשוק. לא ידעתי מה לומר או מה לעשות עם עצמי. לאבד שני קרובים בחודשיים. זה קשה!
התפוצצתי מכאב. אבל לא יכולתי להוציא אותו. הזלתי דמעה. שתיים. מסרתי לך חיבוק ושנתבשר בבשורות טובות. ניתקנו.
לא שחררתי.
2 דקות אחר כך התקשרתי אליך שוב ואמרתי לך שליבי איתך. ואני מוסרת לך אהבתי.
ישבתי במסעדה. אכלתי את הופל בלי טעם.
חיצונית הייתי סבבה לגמרי. אבל בפנים התפוצצתי מכאב. רציתי רק לעזוב הכל ולברוח. לפרוק. לבכות. ולדבר עם אבאל'ה שלנו.
חזרנו הביתה. חברות היו צריכות לבוא אלי ולראות סרט. ב''ה הן לא ענו. בכל מקרה לא היה לי כח לכלום. התעקשתי עם אמא שלי לצאת להליכה כדי שיהיה לי קצת זמן עם עצמי.
אני צועדת ברחובות הישוב. משאירה אחרי עקבות של דמעות.
כמה בכיתי. כמה כאבתי.
דיברתי עם טאטע שלנו.
התקשרתי אליך שוב ואמרת לי שאת נוסעת ללוויה. כ''כ רציתי לבוא ולהיות איתך שם אבל בדיוק על זה רבתי עם אמא בבוקר.
לא העזתי אפילו לומר לה של דוד של חברה טובה שלי נהרג. אמרתי לך שאני חושבת עליך ואוהבת מלא.
דיברתי עם חברות מפה שמאוד עזרו, הכילו, הצטערו ופשוט היו פה. תודה!
(@ארץ ישראל בנשמה, @קלות הראש, @00, @להיות בשמחה!!! )
שבעתי.
שבעתי אסונות.
משפחת סלומון הי''ד – קרובים של חברה.
סבא ז''ל של חברה.
הרב רזיאל שבח הי''ד- קרוב לישוב שלי.
הרב איתמר בן גל הי''ד- פצצה שהתפוצצה. מאז. אני לא אותו בן אדם. (סיפור ארוך)
שניה אחר כך עוד סבא ז''ל של חברה.
ולא חסר ☹.
מאז. כל פיגוע, תאונת דרכים וכדומה מקפיצות אותי.
אחרי הפיגוע באדם לקח לי זמן להירגע. כמובן- בכיתי. המון. היה לי עצוב.
איך שהוא רק כשזה פתאום קרוב אלינו כ''כ זה כואב.
לפחות ככה אני חוויתי את זה לצערי הרב.
הכוחות שלי שואפים לאפס. הייתי בן אדם חזק. עד שנשברתי.
באיזה שהוא שלב זה הופך למציאות חיים שלנו. עוד אסון. עוד פיגוע. זה מקרב אותנו לגאולה. יאלה. ממשיכים..
לא!!!! זה לא ככה!!!!
אסור לנו להפוך את זה למציאות. כל אסון גובה פצועים, נהרגים, נרצחים= משפחות שכולות, יתומים, אלמנות, משפחות שנמצאות בבית חולים סביב השעון דואגות ליקיריהם. זו מציאות???!!!??!?! לא!!
זאת גלות!!
שבענו גלות. בואו נצעק את זה ברחובה של עיר. רוצים טוב. רוצים גאולה. משיח. בית מקדש. סבלנו מספיק. אנחנו כ''כ קרוביםצלגאולה השלימה. בואו נרצה את זה בכל ליבנו. נזעק לבורא עולם. נבין שזה לא מציאות מה שהולך פה. נכאב את כאבן של המשפחות. נעטוף אותן. לא נשאיר אותן לבד חלילה.
יאלה. עמ''י. לרצות גאולה!!!!
בציפייה לתחיית המתים, לבניין ירושלים.. ומחכה לראות את כולכם בבית המקדש עוד היום!!
@תהיללווששששש שלי
אוהבת אותך! את חזקה! ה' איתך!
נדבר..
@שמחה260
@משיח!!!
