אני מתגעגעת לתמימות שלי.
לרגעים האלו שמוות היה משהו שקורה לזקנים, בגיל 120.
לרגעים האלו שאובדן היה משהו מהסיפורים.
לרגעים כאלו שבהם שכול היה משהו שאולי טיפה השפיע על אחת החברות שלי, אבל זהו.
לרגעים כאלו שגעגוע היה משהו שמתמלא מתישהו.
לרגעים האלו שבנות הרגישו בנוח לצחוק איתי, על כל דבר.
לרגעים האלו שהייתי חופשיה, שום נטל של מחשבות.
לרגעים האלו שהיינו סתם חבורה נורמלית של בנות
לרגעים האלו המאושרים, שאיכשהו תמיד נעצרו בשיחת טלפון או במבט מודאג.
לרגעים האלו שהייתי משתמשת בפלאפון, בחופשיות.
לרגעים האלו שלא היה אכפת לי שהטלפון מצלצל.
לרגעים האלו שהרגשתי חופשי לפתוח אתרי חדשות.
לרגעים האלו שהלכתי ברחוב בלי לסקור את מודעות האבל בחשש.
לרגעים האלו שכל שמיעה על עוד פיגוע הפריעה לי כי מגיע לנו לחיות כאן, אבל רק מהסיבה הזאת.
לרגעים האלו שהסתובבתי בעולם עם חיוך גדול ולא הבנתי למה אנשים בוכים.
אני מתגעגעת לתמימות שלי.
לרגעים האלו שמוות היה משהו שקורה לזקנים, בגיל 120.
לרגעים האלו שאובדן היה משהו מהסיפורים.
לרגעים כאלו שבהם שכול היה משהו שאולי טיפה השפיע על אחת החברות שלי, אבל זהו.
לרגעים כאלו שגעגוע היה משהו שמתמלא מתישהו.
לרגעים האלו שבנות הרגישו בנוח לצחוק איתי, על כל דבר.
לרגעים האלו שהייתי חופשיה, שום נטל של מחשבות.
לרגעים האלו שהיינו סתם חבורה נורמלית של בנות
לרגעים האלו המאושרים, שאיכשהו תמיד נעצרו בשיחת טלפון או במבט מודאג.
לרגעים האלו שהייתי משתמשת בפלאפון, בחופשיות.
לרגעים האלו שלא היה אכפת לי שהטלפון מצלצל.
לרגעים האלו שהרגשתי חופשי לפתוח אתרי חדשות.
לרגעים האלו שהלכתי ברחוב בלי לסקור את מודעות האבל בחשש.
לרגעים האלו שכל שמיעה על עוד פיגוע הפריעה לי כי מגיע לנו לחיות כאן, אבל רק מהסיבה הזאת.
לרגעים האלו שהסתובבתי בעולם עם חיוך גדול ולא הבנתי למה אנשים בוכים.
אני מתגעגעת לתמימות שלי.
