מחריבה לעצמי את החיים בשתי הידיים, לאט ובטוח. מהר ובטוח.
יכול להיות לי טוב, הנה הכרתי אתמול והיום כמה אנשים טובים, מישהו חשב שאני יפה, אבא שלח בווטסאפ סמיילי עם לבבות בעיניים, ובכל זאת.
משהו נכבה בי, והשעות הארוכות האלה שאני מבלה בין שם לשם ומתאמצת להרוס לעצמי את הנפש ואת הלב ואת הגוף והכל, זה הורס כל דבר טוב שקורה. לא יכול להיות טוב כי הוא תמיד ייהרס. לא יכול להיות טוב, שמעתם? אין טוב בעולם הזה.
אין אלוהים, אין, אין ישות עליונה שרק רוצה בטובתנו ואל תנסו לשכנע אותי, כי אין.
(ואני מקנאה בכם שאתם יודעים בכזאת וודאות שיש.)
אנחנו כאלה קטנים בכל היקום האינסופי הזה, ועכשיו עם האסטרונומיה, זה בכלל מתחדד לי. אנחנו כמעט כלום. הזמן שאנחנו פה הוא כלום לעומת הכל. אז למה אנחנו מסתבכים כל כך כל הזמן.
מייקל אתמול אמר לי שאני נראית בחורה מתוסבכת, והוא לא ידע כמה הוא צדק. שלא תתבלבלי, הוא אמר, גם אני הייתי פעם כזה. שלא תתבלבלי, כל משפט הוא אמר שלא תתבלבלי.
השתדלתי לא להתבלבל, למרות שבנוסף למתוסבכת אני גם מאוד מבולבלת. תמיד.
אני מתגעגעת. נשרפת מגעגועים, נאכלת מהם, מתקפלת, לא יכולה לישון. עם כל הרע של פעם, היה לי הרבה יותר על מה להישען. עכשיו אני צריכה להתבגר כבר, לדעת להחזיק את עצמי, לדעת עם מי לדבר ועל מה, ואף פעם אי אפשר על הכל כי כבר מבינים יותר את ההשלכות. כבר מבינים שלא כל דבר יכול להיםתר בשיחה, לא על כל דבר צריך לדבר. ולא עם כל אחד. צריך לבחור בפינצטה את האנשים הנכונים, וגם אז לרוב הם מאכזבים, אבל זה כבר סיפור אחר.
בעניין אחר, אם למישהו חסר אומץ אני לגמרי מוכנה לתת לו קצת משלי. עברתי כמעט כל גבול אפשרי ששמתי לעצמי, אני עושה מה שבא לי, מתי שבא לי, מגשימה את כל החלומות הכי פרועים שהיו לי. כי אם לא עכשיו אז מתי, ואולי בכלל אמות עוד מעט, אז צריך להספיק הכל.
עד שיקרה משהו רע.
הלוואי שיכולתי להסב קצת מהאומץ שלי לזה. רק קצת, אחר כך אני כבר אסתדר.
(זה לא יקרה, למה אני משלה את עצמי סתם)
יעקב לימד אותי דברים חשובים שאני לא אכתוב פה כי ימחקו לי את השרשור. אני אשתמש בהם מתישהו בקרוב. (ואני מתגעגעת גם אליו, אבל אין שום תירוץ ללכת לבקר, כי עזבתי, אין לאן לחזור).
סוער לי בנפש, אי אפשר לנוח, אי אפשר לשכב לעצום עיניים להתכרבל ולישון, אי אפשר לתת לעצמי, ובינתיים רק מנסה להיות ערה, להעסיק את עצמי למוות, רק לא להצטרך לחשוב.
שתדעו, אחת הבעיות הגדולות של האנושות זה יותר מדי חשיבה. כמה פשוט היה לחיות אם היה לנו קצת פחות שכל. כמה רגוע היה אם לא היה פחד, אם לא היה ידע, אם לא היתה הבנה שהנה איש רע כדאי להיזהר. כמה פשוט אם לא היה רוע.
פעם חשבתי שאין רוע. שכולם טובים, שאף אחד לא עושה רע כי הוא רע, שכנראה היה משהו שאילץ אותו.
אחר כך הייתי רעה בעצמי והבנתי שיש רוע, ואחר כך הבנתי שלא רק בי יש רוע.
ועדיין, אני מעדיפה לסמוך על אנשים שהם טובי לב ולא חושבים להזיק.
בינתיים נפגעתי רק קצת. אבל כמה אנשים טובים שאני מכירה נפגעו הרבה. ואיך אפשר להאמין בבני אדם, אי אפשר, ואיך אפשר להאמין באלוהים.
איך אפשר להאמין שיש טוב מוחלט אם הוא אף פעם לא הוכיח את קיומו.
היו שלום ותודה על המקום
(ולמה בעצם לכתוב כאן כשיש לי את שם. למה פתאום אני צריכה במה גדולה יותר, יש לי אנשים שיחבקו באמת, למה צריך גם את הוירטואלי.
מקסימום נמחק אחר כך)
יכול להיות לי טוב, הנה הכרתי אתמול והיום כמה אנשים טובים, מישהו חשב שאני יפה, אבא שלח בווטסאפ סמיילי עם לבבות בעיניים, ובכל זאת.
משהו נכבה בי, והשעות הארוכות האלה שאני מבלה בין שם לשם ומתאמצת להרוס לעצמי את הנפש ואת הלב ואת הגוף והכל, זה הורס כל דבר טוב שקורה. לא יכול להיות טוב כי הוא תמיד ייהרס. לא יכול להיות טוב, שמעתם? אין טוב בעולם הזה.
אין אלוהים, אין, אין ישות עליונה שרק רוצה בטובתנו ואל תנסו לשכנע אותי, כי אין.
(ואני מקנאה בכם שאתם יודעים בכזאת וודאות שיש.)
אנחנו כאלה קטנים בכל היקום האינסופי הזה, ועכשיו עם האסטרונומיה, זה בכלל מתחדד לי. אנחנו כמעט כלום. הזמן שאנחנו פה הוא כלום לעומת הכל. אז למה אנחנו מסתבכים כל כך כל הזמן.
מייקל אתמול אמר לי שאני נראית בחורה מתוסבכת, והוא לא ידע כמה הוא צדק. שלא תתבלבלי, הוא אמר, גם אני הייתי פעם כזה. שלא תתבלבלי, כל משפט הוא אמר שלא תתבלבלי.
השתדלתי לא להתבלבל, למרות שבנוסף למתוסבכת אני גם מאוד מבולבלת. תמיד.
אני מתגעגעת. נשרפת מגעגועים, נאכלת מהם, מתקפלת, לא יכולה לישון. עם כל הרע של פעם, היה לי הרבה יותר על מה להישען. עכשיו אני צריכה להתבגר כבר, לדעת להחזיק את עצמי, לדעת עם מי לדבר ועל מה, ואף פעם אי אפשר על הכל כי כבר מבינים יותר את ההשלכות. כבר מבינים שלא כל דבר יכול להיםתר בשיחה, לא על כל דבר צריך לדבר. ולא עם כל אחד. צריך לבחור בפינצטה את האנשים הנכונים, וגם אז לרוב הם מאכזבים, אבל זה כבר סיפור אחר.
בעניין אחר, אם למישהו חסר אומץ אני לגמרי מוכנה לתת לו קצת משלי. עברתי כמעט כל גבול אפשרי ששמתי לעצמי, אני עושה מה שבא לי, מתי שבא לי, מגשימה את כל החלומות הכי פרועים שהיו לי. כי אם לא עכשיו אז מתי, ואולי בכלל אמות עוד מעט, אז צריך להספיק הכל.
עד שיקרה משהו רע.
הלוואי שיכולתי להסב קצת מהאומץ שלי לזה. רק קצת, אחר כך אני כבר אסתדר.
(זה לא יקרה, למה אני משלה את עצמי סתם)
יעקב לימד אותי דברים חשובים שאני לא אכתוב פה כי ימחקו לי את השרשור. אני אשתמש בהם מתישהו בקרוב. (ואני מתגעגעת גם אליו, אבל אין שום תירוץ ללכת לבקר, כי עזבתי, אין לאן לחזור).
סוער לי בנפש, אי אפשר לנוח, אי אפשר לשכב לעצום עיניים להתכרבל ולישון, אי אפשר לתת לעצמי, ובינתיים רק מנסה להיות ערה, להעסיק את עצמי למוות, רק לא להצטרך לחשוב.
שתדעו, אחת הבעיות הגדולות של האנושות זה יותר מדי חשיבה. כמה פשוט היה לחיות אם היה לנו קצת פחות שכל. כמה רגוע היה אם לא היה פחד, אם לא היה ידע, אם לא היתה הבנה שהנה איש רע כדאי להיזהר. כמה פשוט אם לא היה רוע.
פעם חשבתי שאין רוע. שכולם טובים, שאף אחד לא עושה רע כי הוא רע, שכנראה היה משהו שאילץ אותו.
אחר כך הייתי רעה בעצמי והבנתי שיש רוע, ואחר כך הבנתי שלא רק בי יש רוע.
ועדיין, אני מעדיפה לסמוך על אנשים שהם טובי לב ולא חושבים להזיק.
בינתיים נפגעתי רק קצת. אבל כמה אנשים טובים שאני מכירה נפגעו הרבה. ואיך אפשר להאמין בבני אדם, אי אפשר, ואיך אפשר להאמין באלוהים.
איך אפשר להאמין שיש טוב מוחלט אם הוא אף פעם לא הוכיח את קיומו.
היו שלום ותודה על המקום
(ולמה בעצם לכתוב כאן כשיש לי את שם. למה פתאום אני צריכה במה גדולה יותר, יש לי אנשים שיחבקו באמת, למה צריך גם את הוירטואלי.
מקסימום נמחק אחר כך)
