יכולים להיות שני דברים הפוכים:

יתכן שהוא פשוט חושש. מפחד מה יקרה/קורה לאמא שלו - מאז התאונה - וככה הו אמנסה כאילו "להחזיר" בצורה מטופשת את המצב הקודם..

ויתכן גם ההיפך, שהוא עם חוצפה של הגיל. אם כי זה שהענין התחיל אחרי התאונה, מעורר שאלה.  אולי שילוב של שני הדברים.

מכל מקום, אולי תקחי אותו לשיחה. תגידי לו: שמע. אני מצטערת שהגעתי לומר לך דברים קשים על איך שדיברת אלי, אבל כעת אני רוצה להסביר לך משהו בנחת. כדאי שתקשיב. בבית יש הורים, ויש ילדים. ב"ה משתדלים להשקיע בכם, אתם לא צריכים לפרנס את עצמכם, דואגים ללימודים, לאוכל, ליחס - והילדים אמורים לכבד את ההורים. מעבר לכך שזו פשוט מצוה.

אני עברתי תאונה, מאז אני קצת יותר חלשה, גם התרופות מחלישות קצת; אבל לא צריך לדאוג, זה יתרפא בעז"ה.

מה שאתה צריך לעשות, זה לדבר בצורה נעימה, כמו שהיית רוצה שידברו אליך. בוודאי שאתה לא אומר לאמא ש"תתאמץ".. ממש לא שייך. בכלל, בן לא  אומר לאמא שלו מה לעשות. צריך להגיד תודה שיש בית. זה כל כך נראה מובן מאליו, שאתה לא תופס כמה זה טוב. ובוודאי שאם אמא עברה תאונה, אתה לא יכול להרגיש "במקומה" מה היא מרגישה. להיפך, אתה יכול להציע עזרה.

אז נסכם: אם אתה דואג - אל תדאג, אני בעז"ה אבריא.  אם אתה חושב שסתם אפשר לנצל את זה שאמא מרגישה ונראית לא טוב, או לומר לה מה היא צריכה לעשות - זו טעות לגמרי.

אז מעכשיו, נעזוב מה שכבר היה - אתה תשתדל לדבר בצורה מכבדת, נעימה, מצוות כיבוד הורים - ואני אשתדל שגם לך תהיה אווריה נעימה בבית. אם חס ושלום יהיה דיבור בצורה שלא היית רוצה שידברו אליך - אני לא אוכל להתייחס. חבל. יותר טוב שיהיה יחס נעים.

יש להניח שהוא ירטון קצת אחרי זה (בן, ובגיל הזה. פחיתות כבוד לקבל..), אבל יתכן שיעבד בתוכו את הדברים.

אם הענינים יסתדרו, מה טוב. תני פידבק טבעי, מתון.

אם ימשיך - כדאי לא להתייחס כל פעם שמדבר לא כהוגן. כאילו את לא שומעת. לא לעשנות, לא להשיב לבקשה. כשמבקש משהו יפה - תתייחסי במאור פנים. ילמד מהמציאות.

אם הדברים יהיו קיצוניים - כדאי שתסבירי לבעלך, שבפניו הוא לא מדבר כך, אבל כשהוא לא נמצא כן. תני דוגמה - ותבקשי אם יוכל להסביר לו את המצב ושלא מדברים כך אל אמא.  חשוב שהיחס ביניהם יישאר טוב. לפחות זה..

וככלל, זה גיל קצת "מטורלל"... תסתכלי עליו בתור ילד, אל תתרשמי מידי. יעבור..

רפואה שלימה בעז"ה.

את כואבת - כי את הרי במצב לא קל, ועוד "לשמוע דברים כאלה"... אפשר להבין.

אבל הילד עבר כנראה משהו קשה. הפוך ממה שנראה כעת כלפי חוץ. היה מאד איכפת לו ממך, התפלל, חושב ש"לא נענה".. זו כנראה הדרך שלו "להתמודד", כביכול; "כועס על אמא" שאינה עומדת כביכול במה שהוא רוצה שתהיה.... וגם האבא אולי קצת מגונן על עצמו עם הענין הזה. לפעמים גברים נוטים "לפתור" ככה דברים.. אולי קשה לו לעמוד חזיתית מול מצב כזה, שבעצם הבן אומר, התפללתי, לא נעניתי, לא מתפלל, כועס על אמא.... כשלא יודעים מה בדיוק לעשות, מעדיפים לאחוז את המושכות בידיים, ולהחזיק את העגלה כמה שיותר יציבה..

כדאי לקחת את הבן לשיחה. אפשר לנסות בעצמך - אין סיבה שלא יצליח. ואם לא ילך, יש מקום לשיחה עם מישהו שהוא מעריך ומבין ענין. אולי מחנך, רב.. מישהו שמכיר. או האבא, אם יכול לעשות שיחה כזו, אם כי נראה לפי דברייך שאולי האבא כרגע לא בפונקציה הזאת.

אתם צריכים להבין, כנראה, שהבן שלכם עבר משהו עם התאונה הזו. לאמא שלו קרה דבר קשה, הוא התפלל, מסכן.. כמובן, ההתמקדות היא ברפואה של אמא, אז פחות אפשר לשים לב ל"ריקושטים"... לא מאוחר מידי.

תנסי לדבר איתו, באהבה:

אולי תנסי "לשקף" לו משהו.. תאמרי לו שאת מבינה שהוא התאכזב מזה שהתפילות שלו אחרי התאונה לא נענו. אולי גם חשש מה יקרה מזה, ולאיפה זה הולך.

ותאמרי, שצריך לדעת שעיקר האדם זו האישיות שלו. שאת ב"ה לא נפגעת בשכל וגם לא ברגש, וגם לא באיכפתיות ממנו וגם לא ביחס. אפילו שהיית צריכה קצת יותר לעסוק בלטפל בעצמך. ושצריך לשמוח שזה לא גרוע יותר. יש כאלה שעוברים תאונה, הגוף כאילו בסדר - אבל מבפנים...

אז קודם כל, שידע שאת ממשיכה להיות אמא שלו. לא פחות מאשר קודם.

דבר שני, הקב"ה לא הבטיח לאדם שכל תפילה שלו תיענה מיד באופן גלוי. כמו שאנחנו צריכים להשתדל על רפואה, כך אנחנו צריכים להשתדל בתפילה. אבל הקב"ה לא "עובד אצלנו"..  עם זה, צריך לדעת שאף תפילה לא הולכת לאיבוד. אם לא השפיעה כעת, אולי תשפיע אח"כ. אם לא עבדה על מה שביקשנו, עשתה לנו בפנים משהו טוב יותר. וגם, מי יודע אם לא עזרה. אולי חס ושלום היתה גזירה קשה, או סתם תאונה קשה, ובגלל התפילות שלו המצב לא נהיה יותר חמור. אי אפשר לדעת.

יהודים התפללו אלפיים שנה לחזור לארץ. אם היו אומרים, לא נענינו, נפסיק.... מי יודע אם היינו כאן כעת..

אבל קודם כל - את צריכה לדעת בעצמך, להיות משוכנעת, שאת אכן  נשארת את. אל תזהי את עצמך עם "התאונה". העיר האישיות. זה נשאר לך.  כשתהיי בטוחה בזה, יהיה לך יותר קל להקרין את זה.

ואחרי שתדברי עם הבן, יש גם אפשרות לנסות לפתוח ערוץ מחדש. להתענין מה עובר עליו, באופן יזום. לשאול על דברים שהיו בבהי"ס, על חברים, על עיסוקים. להציע רעיונות טובים. אולי לקנות לו משהו.  להרבות באהבה.

הצלחה רבה.

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.