יכולים להיות שני דברים הפוכים:

יתכן שהוא פשוט חושש. מפחד מה יקרה/קורה לאמא שלו - מאז התאונה - וככה הו אמנסה כאילו "להחזיר" בצורה מטופשת את המצב הקודם..

ויתכן גם ההיפך, שהוא עם חוצפה של הגיל. אם כי זה שהענין התחיל אחרי התאונה, מעורר שאלה.  אולי שילוב של שני הדברים.

מכל מקום, אולי תקחי אותו לשיחה. תגידי לו: שמע. אני מצטערת שהגעתי לומר לך דברים קשים על איך שדיברת אלי, אבל כעת אני רוצה להסביר לך משהו בנחת. כדאי שתקשיב. בבית יש הורים, ויש ילדים. ב"ה משתדלים להשקיע בכם, אתם לא צריכים לפרנס את עצמכם, דואגים ללימודים, לאוכל, ליחס - והילדים אמורים לכבד את ההורים. מעבר לכך שזו פשוט מצוה.

אני עברתי תאונה, מאז אני קצת יותר חלשה, גם התרופות מחלישות קצת; אבל לא צריך לדאוג, זה יתרפא בעז"ה.

מה שאתה צריך לעשות, זה לדבר בצורה נעימה, כמו שהיית רוצה שידברו אליך. בוודאי שאתה לא אומר לאמא ש"תתאמץ".. ממש לא שייך. בכלל, בן לא  אומר לאמא שלו מה לעשות. צריך להגיד תודה שיש בית. זה כל כך נראה מובן מאליו, שאתה לא תופס כמה זה טוב. ובוודאי שאם אמא עברה תאונה, אתה לא יכול להרגיש "במקומה" מה היא מרגישה. להיפך, אתה יכול להציע עזרה.

אז נסכם: אם אתה דואג - אל תדאג, אני בעז"ה אבריא.  אם אתה חושב שסתם אפשר לנצל את זה שאמא מרגישה ונראית לא טוב, או לומר לה מה היא צריכה לעשות - זו טעות לגמרי.

אז מעכשיו, נעזוב מה שכבר היה - אתה תשתדל לדבר בצורה מכבדת, נעימה, מצוות כיבוד הורים - ואני אשתדל שגם לך תהיה אווריה נעימה בבית. אם חס ושלום יהיה דיבור בצורה שלא היית רוצה שידברו אליך - אני לא אוכל להתייחס. חבל. יותר טוב שיהיה יחס נעים.

יש להניח שהוא ירטון קצת אחרי זה (בן, ובגיל הזה. פחיתות כבוד לקבל..), אבל יתכן שיעבד בתוכו את הדברים.

אם הענינים יסתדרו, מה טוב. תני פידבק טבעי, מתון.

אם ימשיך - כדאי לא להתייחס כל פעם שמדבר לא כהוגן. כאילו את לא שומעת. לא לעשנות, לא להשיב לבקשה. כשמבקש משהו יפה - תתייחסי במאור פנים. ילמד מהמציאות.

אם הדברים יהיו קיצוניים - כדאי שתסבירי לבעלך, שבפניו הוא לא מדבר כך, אבל כשהוא לא נמצא כן. תני דוגמה - ותבקשי אם יוכל להסביר לו את המצב ושלא מדברים כך אל אמא.  חשוב שהיחס ביניהם יישאר טוב. לפחות זה..

וככלל, זה גיל קצת "מטורלל"... תסתכלי עליו בתור ילד, אל תתרשמי מידי. יעבור..

רפואה שלימה בעז"ה.

את כואבת - כי את הרי במצב לא קל, ועוד "לשמוע דברים כאלה"... אפשר להבין.

אבל הילד עבר כנראה משהו קשה. הפוך ממה שנראה כעת כלפי חוץ. היה מאד איכפת לו ממך, התפלל, חושב ש"לא נענה".. זו כנראה הדרך שלו "להתמודד", כביכול; "כועס על אמא" שאינה עומדת כביכול במה שהוא רוצה שתהיה.... וגם האבא אולי קצת מגונן על עצמו עם הענין הזה. לפעמים גברים נוטים "לפתור" ככה דברים.. אולי קשה לו לעמוד חזיתית מול מצב כזה, שבעצם הבן אומר, התפללתי, לא נעניתי, לא מתפלל, כועס על אמא.... כשלא יודעים מה בדיוק לעשות, מעדיפים לאחוז את המושכות בידיים, ולהחזיק את העגלה כמה שיותר יציבה..

כדאי לקחת את הבן לשיחה. אפשר לנסות בעצמך - אין סיבה שלא יצליח. ואם לא ילך, יש מקום לשיחה עם מישהו שהוא מעריך ומבין ענין. אולי מחנך, רב.. מישהו שמכיר. או האבא, אם יכול לעשות שיחה כזו, אם כי נראה לפי דברייך שאולי האבא כרגע לא בפונקציה הזאת.

אתם צריכים להבין, כנראה, שהבן שלכם עבר משהו עם התאונה הזו. לאמא שלו קרה דבר קשה, הוא התפלל, מסכן.. כמובן, ההתמקדות היא ברפואה של אמא, אז פחות אפשר לשים לב ל"ריקושטים"... לא מאוחר מידי.

תנסי לדבר איתו, באהבה:

אולי תנסי "לשקף" לו משהו.. תאמרי לו שאת מבינה שהוא התאכזב מזה שהתפילות שלו אחרי התאונה לא נענו. אולי גם חשש מה יקרה מזה, ולאיפה זה הולך.

ותאמרי, שצריך לדעת שעיקר האדם זו האישיות שלו. שאת ב"ה לא נפגעת בשכל וגם לא ברגש, וגם לא באיכפתיות ממנו וגם לא ביחס. אפילו שהיית צריכה קצת יותר לעסוק בלטפל בעצמך. ושצריך לשמוח שזה לא גרוע יותר. יש כאלה שעוברים תאונה, הגוף כאילו בסדר - אבל מבפנים...

אז קודם כל, שידע שאת ממשיכה להיות אמא שלו. לא פחות מאשר קודם.

דבר שני, הקב"ה לא הבטיח לאדם שכל תפילה שלו תיענה מיד באופן גלוי. כמו שאנחנו צריכים להשתדל על רפואה, כך אנחנו צריכים להשתדל בתפילה. אבל הקב"ה לא "עובד אצלנו"..  עם זה, צריך לדעת שאף תפילה לא הולכת לאיבוד. אם לא השפיעה כעת, אולי תשפיע אח"כ. אם לא עבדה על מה שביקשנו, עשתה לנו בפנים משהו טוב יותר. וגם, מי יודע אם לא עזרה. אולי חס ושלום היתה גזירה קשה, או סתם תאונה קשה, ובגלל התפילות שלו המצב לא נהיה יותר חמור. אי אפשר לדעת.

יהודים התפללו אלפיים שנה לחזור לארץ. אם היו אומרים, לא נענינו, נפסיק.... מי יודע אם היינו כאן כעת..

אבל קודם כל - את צריכה לדעת בעצמך, להיות משוכנעת, שאת אכן  נשארת את. אל תזהי את עצמך עם "התאונה". העיר האישיות. זה נשאר לך.  כשתהיי בטוחה בזה, יהיה לך יותר קל להקרין את זה.

ואחרי שתדברי עם הבן, יש גם אפשרות לנסות לפתוח ערוץ מחדש. להתענין מה עובר עליו, באופן יזום. לשאול על דברים שהיו בבהי"ס, על חברים, על עיסוקים. להציע רעיונות טובים. אולי לקנות לו משהו.  להרבות באהבה.

הצלחה רבה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....