אבל בזמן האחרון יש בי מחשבה אחת בראש, האם המרדף לא עייף אותנו?! האם חוסר ההצלחה והחלום שנגוז מול עיננו כל פעם מחדש לא גרמו לנו להסתגר בתוך עצמינו. כאילו דווקא התהליך שאמור לגרום לנו לבנות את הבית הוא שגורם לנו להתרחק מהוספת הלבנה בבנין מקדשינו.
אותה מחשבה נובעת מהרגשה פנימית אצלי וגם מהסתכלות מסביב. לעיתים התהליך גורם לנו להיות מעט אנוכיים. לחשוב על עצמינו בלבד. בפנים, אנחנו האחרונים שנפגע באנשים. באמת, כפי שכולנו מעידים על עצמינו בהודעת הוואטספ שהרצנו בכל כך הרבה קבוצות, אנחנו באמת טובי לב וגומלי חסדים. אך רגע לעצור, לקחת הפסקה ולחשוב על הצורה שבה אנחנו ניגשים לדייט. האם המצב רוח שאיתו אנחנו מגיעים יכול להוביל אותנו לחתונה או שאנחנו הולכים לדייט רק כי זה התהליך. רק כדי להיות עם מישהו. רק כי אני באמת רוצה להקים את ביתי אבל בתכלס אני לא מסוגל לזה עכשיו מבחינה נפשית. אני מגיע עם מבט משועמם, כאילו הצד השני כבר לא יכול לחדש לי דבר. כבר שמעתי על ישיבת X כל כך הרבה פעמים שוואלה, זה ממש לא מעניין. אבל מה לעשות, אני מחויבת לשמוע. ועוד כל מיני תחושות כאלו ואחרות.
אז מה אני רוצה? רגישות היא לא רק לדאוג שלבחורה לא יהיה קר בדייט. אלא בראש ובראשונה הוא לשים לב למצב רוח. להתעניינות. לפני שמאשרים הצעה לדעת שאני הולך עליה בכל כוחותי. לא לאשר רק כדי שאהיה עם מישהו. לא לאשר רק כי חבל לפספס. לאשר כי אני מסוגל. כי אני רוצה. כי אני מאמין שבעז"ה אם זו אשתי אז אצא מכאן עם חתונה. ולבוא עם אופטימיות ואמונה ברבש"ע. מבחינתי זה הא' ב' ברגישות. השאר, כבר בונוס.

