בס"ד
אז אנושיות
כולנו (כלומר אני) מסכימים שזה דבר דוחה ושעדיף שלא יתקיים
אבל לא ממש שאלו אותנו ועם מצבים נתונים עדיף להתמודד
אז התנהגות
באיך פגשתי יש פרק שלילי מתנהגת אחרת כשחברה שלה באה
אני מרגישה קצת שהפורום הוא מקום כזה בשבילי
מוציא מקומות מאוד ספציפים בי
ואני אני
זה לא שאני פחות אני פה
אבל אני לא יודעת אם אלו הצדדים שאני רוצה בי
אני מנסה לחשוב מה מאיים עלי בלהיות פה
מה הצדדים שיוצאים ממני?
התשובה הברורה היא דיכאון
אבל למה?
כנראה שזאת התניה שנוצרה בי מתישהוא
שסבל שווה תשומת לב ופה המשוואה הזאת עוד פועלת
אבל אני לא רוצה
מה עוד יכול להיות?
שכשאני פה אני חושבת הרבה יותר במקום לשים את המוח על הולד
בעיקרון אנחנו בעד לחשוב וסולדים מהמחשבה שלחשוב עושה לנו רע
זה גורם לנו להרגיש מוגבלים
אבל אולי
מתי מר בחור ישוב?
אני עושה דיונים עם מר בחור ואני כן חושבת ביום יום
אבל פחות משפעם ועל נושאים אחרים
נושאים אחרים
זה העניין
כשאני פה אני שקועה בצדדים המדכאים של הקיום
וכמובן שבמשחקים ודיונים
אבל הם רעשי רקע לדיאולוגים המכאיבים שמתנהלים בי
ויש לי מספיק כאב בחיים למה אני צריכה את זה?
ואם כבר דולפים
מה הנטיה המטופשת ללחוץ על הפצע ולכאוב אותו עוד יותר?
ולא רק מטאפורית
אוי
הפסקה
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר