או חוסר אמון בקודש, או בהבנה שלו...
נשמע שאת תופסת את עולם התורה והקודש ועולם החיים כמין מאזן שבו כל אחד מחליט לאן להטות את מאזני- אישיותו, רובם של האנשים לא מסוגלים או לא רוצים להיות (או שסתם בפועל הם לא) מחוברים לשני העולמות האלה, כי כל אחד שונה ומושך לכיוונו, אבל את כן.
בפתח הנושא, חשוב להיזכר במשמעות של תהליך הבריאה. העולם התחיל מערכים רוחניים, דיבור אלוקי, וקצה קצהו הוא העולם המגולם והסופי שעינינו רואות. רוצה לומר- תהליכי העומק באדם ובעולם מתעצמים ככל שמקורם פחות מגושם.
לכן, דווקא התרבות, שלכאורה אינה חלק אינטגרלי מהוויית התורה והמצוות, משפיעה מאוד על האדם ונפשו.
כשזמר גוי מוזג את נבכי נפשו לתוך מילים של שיר נפלא, ומוסיף לו מנגינה שכאילו נבראה מששת ימי בראשית אך ורק כדי לנגן את השיר הזה, ואני כיהודי שומע אותו- זה מפעפע בי כרעל, נוסך לתוכי את כל נפשו הסרוחה, שטופת התאוות והשיפלות. השיר לא רע כי הוא לא אמיתי ולא מתאר חוויות בצורה אמיתית ולא נוגע בי, אלא דווקא בגלל שהוא כן. וזה נכון לגבי שירים, וספרים, ומהלכי מחשבה. בניין התום הדקיק והטבעי לנפשנו המיוחדת נשבר בקלות כשחודרים אליו מחשכים, ותכליתנו להגן עליו ולבנות אותו.
לגבי ההבדלה בין הלכה לחומרא ובין מה שאת בוחרת לקבל מהדוסיות ומה לא- סליחה, אבל על איזה תקן? אם את טוענת- ישבתי כמה שנים בישיבה, למדתי כל סוגייה לעומק, קיבלתי כושר פסיקה- סבבה. אבל לרוב האסמכתאות הן איפשהו בין "ברור שזה חומרא, עובדה שהרבנית צפרירית גולדנברגמנסקי-שנורקל מתירה, ובכלל זאת הלכה שמופיעה לראשונה בכתבים משלהי ימי הביניים, וברור כשמש שנובעת מעותק לא מדויק של המשנה" לבין "תשמע, זה מוגזם, זה חונק, ויש מלא שלא עושים ככה." שאלו טענות שאינן מחזיקות מים באמות מידה יהודיות (בהנחה ואלה אמות המידה הרלוונטיות).
כנ"ל לגבי 'הלכות דעות', אם את פחות מתחברת לשיטת הרמב"ם בנוגע לטעמי מצוות, ולהסבר של הרמח"ל יותר, ובמקרה שמעת על זה שיעור של הרב שרקי שסידר לך את העניינים- נפלא, מתוק מדבש. אבל אם יחס הרמב"ם לנשים לא מקובל עלייך, חשוך ומדיר, ולדעתך נשים בורכו בכישרונות שהעולם הגברי יכול לקוות לפתח רק עוד שלושה סבבים אבולוציונים, כי עובדה שיש היום רבניות למדניות לא פחות מגברים, ונשות עסקים ממולחות לא פחות מאנשים, וכבר יש מפקדות טייסות, דברים שלא היו הגיוניים עד לפני עשורים בודדים- שוב, מי שמך לקבוע, ואיזה גז צחוק צריך לשאוף כדי לקחת את הטענות האלה, שביחס לנושא 'חילוני' לא היו מחזיקות רגע בדיון מושכל, ברצינות?
אני כמובן לא טוען נגד שמיעת כל הדעות, לימוד מעמיק של כל שיטה ורעיון, ופתיחה של המרחב הרעיוני ככל הניתן, אלא שבעוד שאת קובעת את הפתיחות ואת המקובעות כשני הפכים, אני חושב שדרך הקודש בדיוק הפוכה- ככל שהמקובעות בקודש חזקה יותר, ככל שהמקדש הפנימי יותר בנוי ומבוסס, אפשר להוסיף יותר ויותר לאופק הרעיוני, כי כך כל האופק הזה נתפס כהרחבה, העמקה וזרוע של הקודש, ולא גורם נוסף, אולי מנגד, אולי מתחבר, במשוואה שבה גם הקודש קיים (כשזה כלל לא משנה כמה מקום הוא תופס בה), נקודת מבט שמשתמעת מדברייך, כאמור.
