ולא, אני לא מדבר על קנאה, או על "הקנס" הכספי, או משהו דומה. אני מתכוון בהיבט שזה עצוב לראות בן אדם שאוטוטו עומד להתחתן,
ואני לא רואה עליו טיפת שמחה. רק פחדים חששות והתלבטויות במשך תקופה ארוכה. בן אדם שעומד להתחתן מתוך ידיעה שבסבירות לא מבוטלת או שהוא יתגרש אחרי זה או שהוא יהיה אומלל.
חבר שלי. בחור לא דתי, הכיר בחורה דתייה לפני כמה שנים. טלנובלה שלמה. ממש ממש בקרוב הוא עומד להתחתן, אחרי שהיא לחצה עליו והציבה לו אולטימטום, ואני כנראה האדם הראשון שהוא הביא לו הזמנה. אני מתלבט אם יש טעם בכלל ללכת לחתונה.
ישבתי איתו אתמול ואמרתי לו בפשטות, אם היה לך האומץ המעשה הנכון זה לבטל למרות כל הקושי, כי הקושי להתגרש אחר כך יהיה יותר גדול (וגם כלפיה למרות הצער והכאב, זה חסד. עדיף שתבטל לה ארוסין מאשר שתהיה גרושה עוד פרק זמן. ואני לא מדבר על הנקודה אם הוא יצליח להשאר נאמן לאשה שהוא מרגיש איתה אומלל, כאשר אין לו ממש מערכת ערכים של תורה בהקשר הזה) אבל אם אתה מוכן לעבודה קשה ולמלחמה על הזוגיות שלך אז לך על זה. הוא לא ממש הבין על מה אני מדבר, ניסיתי להסביר לו אבל...
אגב. גם ההורים שלו מאוד מתנגדים וחופרים לו על זה כל הזמן. ובהתחלה גם ההורים שלה התנגדו עד שהם נכנעו.
אקיצר, עצוב.
