בס"ד
קודם כל שאלות יפות וחשובות!
ועכשיו לעניין:
1. במשנה כתוב עול תורה. ובשאלה שלך כתבת קבלת מצוות ולימוד תורה. זה אותו הדבר? המושג תורה הוא מושג רחב, ואין ספק שהוא מתבטא בלימוד התורה ובקיום המצוות, אבל הוא יותר מזה.
ובשאלה שלך עצמה ישנה מחלוקת תנאים בין רשב"י לר' ישמעאל בגמרא ברכות דף לה עמוד ב: "ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא, יד) ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן".
חז"ל מלמדים אותנו ששני הדברים נכונים, אבל ההדרכה שונה בין אדם לאדם.
אפשר לראות במסילת ישרים שהוא עומד על שני שלבים: אחד זה הפרישות ואחד זה הקדושה. בפרישות כל דברי העולם הזה הם דברים שליליים שמפריעים לאדם בעבודת ה', ולכם המגמה של הפרישות היא למעט בהם ככל האפשר. אבל בשלב הקדושה אין זה כך. הקדושה מחפשת את האידיאל שבכל דבר שיש בעולם הזה גם בדברי החול שבו. קדושת האכילה למשל הופכת ל"כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". חלק משיא עבודת ה' היא אכילה! וכך גם באכילת קרבן הפסח שנאכל על השובע שזה בכוונה כדי לתקן את האכילה שלא מגיעה מסיבות גשמיות, אלא תיקון העולמות דרך עולם החומר. וכך כתוב בספרי החסידים על העלאת ניצוצות. אז בפרנסה ובצבא ובכל הדברים האלו, כל עוד יש להם מטרה שדרכה אפשר לקדם את העולם הם יהיו, אבל הם לא יתפסו לנו את אותו מקום בנפש. וזה לדעתי הדגש במשנה. עול זה לא רק הדבר עצמו - עשיית המצוות או העיסוק בעולם החומר, אלא איפה זה פוגש את הנפש של האדם. ואדם שעולם התורה ועבודת ה' זה לב החיים שלו אז דברי החומר לא יטרידו אותו. אבל לא צריך בשביל זה לבטל דברים מהחיים.
2. אם אדם עושה למרות שקשה לו, זה מקדם אותו בכמה וכמה נקודות. דבר ראשון "לפום צערא אגרא". ההתמודדות בהצלחה קודם כל נותנת שכר. אבל יותר מזה. המתיקות בתורה ובמצוות מגיעה דווקא אחרי קושי, והרב קוק מסביר את זה גם בעין איה. מסירות הנפש היא הדבר שהכי מקדם את האדם בעבודת ה'. אם קשה זה סימן שהאדם מודע לעצמו, הוא לא משקר או חי בסרט, ואם מתוך זה הוא מחליט לא להיכנע אז אין ספק שהוא יתקדם הרבה ברוחניות.
אבל בכל מקרה. את המצוות תמיד צריך לקיים. וגם מי שלא מצליח צריך, השאלה היא לא רק מה צריך אלא האם אני מצליח לעשות, והאם אני מצליח לעשות נכון..
נ.ב. תמיד יש מה להוסיף בנושאים כאלה, אבל כל מחשבה היא חשובה