אחרי הניתוח הראשון הבנתי שזה מההההההההההה זה לא לענין שבאים לבקר אותי כשאני כואבת, בוכה, בקושי זזה מהמיטה, הרגע הוציאו לי קטטר, לא מסוגלת להתלבש כמעט בעצמי ובקושי מסתדרת עם הנקה, ואין לי דקה לחשוב על חלוק או איפור וזה ממש הזוי "ביקור"

מאז אני  -

1. מודיעה לכולם שאותי לא באים לבקר ותודה רבה (לא תקף לאמא שלי כי אני צריכה אותה ולחמותי כי נו, היא תעלב ממש)

2. לא מסוגלת ללכת לבקר נשים אחרות בבית חולים מפחד שלא נעים להן לומר לי שהן לא רוצות אורחים, רק במקרה שמשהי ממש אומרת לי- תבואי, אז אני באה.

גברים בעיקר שלא יבואו [בבית החלמה דווקא סבבבה בתיאום

אני לאחר לידה רגילה הייתי עייפה מאוד אך גם מלאת התלהבות ואדרנלין והיה לי קשה לנוח.

שמחתי מאוד שחברות שלי באו לבקר! במיוחד שהן היו גם עם תינוקות קטנים ונתנו לי עצות להנקה ולהחלמה. הרגשתי הכי בנוח ובכיף בלי צורך להתייפייף בשבילן.

כשההורים הגיעו עם אחיי הקטנים הם נשארו די הרבה זמן..היו גם גברים והייתי צריכה להניק וכל הסיטואציה כבר העיקה. אז רמזתי לאמא שלי שילכו..

סבתא שלי נורא התלהבה והגיעה לבקר בכל יום של האשפוז (נינה ראשונה שלה)

פשוט לא ככ התייחסתי אליה כי לא היתה לי סבלנות..

אז בגדול אסכם-

-שמחתי מאוד למבקרות קרובות. זה נתן לי שמחה וחיות ותחושת קירבה.

-די העיק לי שהגיעו גברים/ מבקרים שאני לא יכולה להיות לידם איך שנוח לי.

אני חושבת שלא נכון באופן גורף לא לבוא לבקר. וזה תלוי בקירבה שלי אל היולדת ובמצבה לאחר הלידה.

יש יולדות שזה ממש חסד לבוא לבקר אותן וזה מאוד משמח אותן שמישהו טורח ומגיע וגם אפשר לפרוק לו ולדבר.

יש יולדות שזה ממש לא לעניין וגובל בהטרדה אם באים לבקר..

בכל מצב כדאי להתייעץ עם מישהו קרוב ליולדת לשאול אם באמת מתאים.

לא מבינה גם מה הצורך? הרי בחיי היום יום אף אחד לא בא פתאום לבקר אותי אז למה אחרי לידה פתאום זקוקים לאנשים?

הזמן בבית חולים גם ככה טס ואני לחלוטין מעדיפה שכולם יישארו בבית (אחיות שלי לא שמעו לי ובאו לבקר למרות שאמרתי בפירוש לא לבוא)

אחרי הלידה הנוכחית הגעתי לתובנה שלא טוב לי אורחים. וכככה כבר בכל הלידות.

כלומר- נעים לי שבאים, זה נחמד שחשבו עלי, אבל אין לי  כוח...

ב"ה לידות רגילות, עכשיו מס' 3.

סיכמתי עם בעלי שבעז"ה בפעם הבאה הוא יאמר לכולם שאני חלשה מאוד ומי שרוצה לבקר- בשמחה, אבל לא יותר מ-רבע שעה גג חצי שעה.

לרוב כן מודיעים שמגיעים, אבל בהגדרה כללית (נבוא בערב- זה מתפרש בין 7-12) ואם אני בדיוק רוצה לאכול/ להתקלח/ להניק בשקט ובנוחות? וכן, הגיעו גם לבית החלמה.

עיקר הבעיה זה ההורים שלי שהם מגיעים בלי להודיע. כי הם אבא ואמא... וזה לא ממש נוח...

אגב אני עברתי קיסרי.

הרבה עוברות לידה לא פשוטה... העניין שנראה שיש בליבך על מי שמעז לבקר... ברור שיש מי שלא מתאים לה שיבואו לבקר אותה, כמוך. ושזה יותר מלגיטימי. אבל זה דבר חיובי וטוב לבקר יולדת!!! כאילו ההסתכלות שלך על עניין המבקרים מרגיש לי שלילי... שזה בעצם דבר מדהים! זה ממש ביקור חולים...

בעלי כמובן (כמה שיותר ), הילדים - פעם אחת בכל האשפוז, אמא שלי (גם הייתי שמחה להרבה פעמים), אבא שלי ואחיי (פעם אחת), חמי וחמותי (פעם אחת. חמותי אפשר גם יותר). חברות ושאר קרובי משפחה - לא. גם לא שיחות טלפון. מספיקות לי הודעות ברכה...

יוצאת מן הכלל הייתה הלידה הקיסרית שלי, שאז האשפוז היה ארוך יותר וגם התינוקות לא היו איתי כל הזמן (בפגייה) - ואז כן שמחתי בביקורים נרחבים יותר שיתנו לי קצת תעסוקה ושיהיה לי למי לפרוק את הקשיים שלי... אבל גם כאן - רק חברות נעימות ומתחשבות. גברים זרים - ממש לא.

בכל אופן - בכל המקרים: בתיאום מראש!

אורחות - רק כאלה שאני מרגישה איתן בנוח. אבל את מי שנכללת בקבוצה הזאת כן רציתי, בהחלט!

לא אשכח איך גיסתי המקסימה הלכה בשבילי למטבח לברר אם יש אפשרות להביא לי אוכל למיטה ושלא אצטרך לקום, וחזרה עם מגש עמוס בידיים: "אמרו שאי אפשר, אז בכל זאת לקחתי".

אורחות כאלה, אחרי לידה, זו הצלה של ממש ב"ה לא חוויתי קיסרי, אבל אני מניחה שאפילו יותר.

וגם מצדי, לא התביישתי לנצל את האורחות שהגיעו אליי, וגם את ילדיי המקסימים. מאמא שלי ביקשתי להחליף טיטול לזאטוט, מאחד הילדים ביקשתי שימלא בגליון שעל העריסה את פרטי ההאכלות, ילד אחר שלחתי שימלא לי בקבוק מים...

מבחינתי אורחים אחרי לידה זה לא קבלת פנים חגיגית אלא ביקור חולים וסיוע לנזקקת. זה בדיוק השלב בחיים שאני לא מתביישת להיות נזקקת.

מבחינת יולדות אחרות, לצערי ממש לא מסתדר לי להגיע לבקר. בע"ה מקווה שבשלב אחר בחיים זה כן ילך. בבוא היום, ברור לי שזה יהיה (א) רק בתיאום מראש ואישור שמתאים, (ב) התייצבות לצורך טיפול ועזרה ליולדת, בשום פנים ואופן לא ציפייה שהיא תארח אותי, או בכלל תצטרך להיות ייצוגית כלפיי.

ילדתי ביום שישי בחמש בבוקר ובשעה תשע כבר חמי וחמותי הגיעו... זה היה פשוט נורא!!! וזה אחרי שביקשנו מהם מפורשות שלא יבואו ושעדיף שיגיעו לבית כשאשתחרר.  אני עוד לא קמתי מהמיטה מאחרי הלידה ואפילו עוד לא הביאו אליי את התינוקת והם כבר היום שם (והם לא גרים באותה עיר שילדתי בה) לפחות היה להם את הטאקט להשאר רק כמה דקות וזהו... אבל עליי זה השאיר ממש משהו לא נעים.

אמא, אחות, חמות וכמובן בעלי.

כנ''ל בית החלמה.

מי שמתקשר אני מעודדת אותו לבא כשאהיה בבית.

לא יודעת מה יהיה בהמשך, בינתיים אחרי 3 לידות זה עדיין המצב.

כשקיבלתי אורחים בעל כורחי זה היה לא נעים בעליל.

הכי כיף שבת. ניתוק מוחלט.

כמובן - מעדיפה את ההורים שלי ואחיותי היקרות, שאיתן אפשר לדבר חופשי, 

לידה ראשונה -היתה בניתוח קיסרי, חמי וחמותי הגיעו יום אחרי הלידה (בכל אופן נכד ראשון)

וזה היה ממש לא לעניין, עדיין הייתי עם קטטר, ישבתי בכרוסא, והחבאנו בצד כל מיני דברים לא נחמדים...

ואז התינוק בכה, והייתי צריכה להניק, ולא ממש ידעתי איך להניק בצניעות

בקיצור - היה קצת לא נעים, אבל עדיין שמחתי שבאו, כי זה קצת הוציא אותי מהדיכאון על הניתוח, והם גם הביאו הרבה מתנות ופינוקים - והיה תינוק שאפשר לשמוח בו, 

אחיות שלי הגיעו בימים שאחרי - וזה ממש היה מצוין, כבר לא הטראומה של היום הראשון, בלעדיהם הייתי בטח מאד משועממת, בכל אופן חמישה ימים,

לידה שניה - לידה רגילה ב"ה, ילדתי בחמישי, הבית חולים רחוק מהעיר, וחוץ מההורים שלי - אף אחד לא הגיע, אבל זה גם היה בסדר, כי האשפוז היה הרבה יותר קצר.

אני לפני לידה ראשונה שלי ואני ממש לא רוצה שיבקרו אותי. אני בכללי אדם שאוהב מאוד שקט ואני לא אדם שמקבל בקלות שינויים וכל הקטע של לידה ותינוק חדש שמתווסף וההרמונים שמדברים עליהם מעדיפה לעכל את זה לבד. אצל גיסתו של בעלי שילדה לפני חודשיים חמי ברגע ששמע שהיא נכנסת לניתוח קיסרי (הם ביקשו מחמתי לשמור על הילדה) הוא חיכה מחוץ לחדר ניתוח ובכללי כל יום היה בבית חולים.. (ניראלי מוגזם ומעיק) כששמענו שהיא ילדה בעלה ביקש מבעלי לבוא למרות שאישתו הייתה עדיין בחדר התאוששות (ממה ששמעתי ממנה שהייתה לה חויה קשה..) וגם שמעתי שהיא לא יכלה להרים את הילדה במשך שבועיים בגלל תפרים וגם הלכו שבוע אחרי זה שוב לבית חולים בגלל כאבים מהתפרים.. מכל מה ששמעתי ביקשתי מבעלי שאף אחד לא ידע שאני בחדר לידה ולא לספר גם שילדתי רק יום אחרי (אם צריך) כי חמי יכול לקחת את האוטו באותו הרגע ולהגיע.. ולבעלי קשה להגיד לאבא שלו לא לבוא כי יעלב (במיוחד שזה נכד ראשון אחרי שתי נכדות (הם רק שני אחים).

ילדתי בחמישי בצהריים, לידה זוועתית שבכל מקרה לא היה לי אפשרות לקבל אורחים אחריה (נתנו לי לרדת מהמיטה רק בבוקר שלמחרת!).

אז בשבת כשכבר התחלתי טיפ טיפה להתאושש (בעלי היה איתי בשבת), דווקא היתה לי ציפיה שיבואו, אבל לא ממש באו (מבינה אותם, זה קצת הליכה). הפתיעה לטובה חברה רווקה שגרה סמוך לבי"ח שבאה לבקר בשבת בבוקר, כשבעלי היה בתפילה, והיה לי ממש נחמד.

ועוד בונוס (מקווה שלא עושה לעצמי אאוטינג), אחותי שבאה ללדת בשבת, ועברו דרכי

אז אם לסכם- נראה לי שזה תלוי לידה, איך היא הייתה ואיך את מרגישה אחריה (גם ריגשית, לפעמים ההורמונים גורמים לזה שלא בא לראות אף אחד, לפעמים רוצים לראות ולשתף ולחוות ביחד...)

בקיצור צריך משפחה וחברה עם טקט

לידה ראשונה, לידה רגילה.

התינוקת היתה בפגייה, ויכלו להכנס לשם רק ההורים והסבים.

אז לשאר לא היה כל כך עניין לבוא, בלי לראות את התינוקת.

אז באו רק ההורים שלי, וחמי וחמותי.

בסך הכל הרגשתי די בסדר אחרי הלידה, אז בלידות הבאות נראה לי שאני כן אשמח לביקורים.

לגבי לבקר יולדות- אף פעם אני לא הולכת.

(חוץ מבתור ילדה, כשאחים שלי נולדו).

אין לי חברות קרובות שאני אבוא לבקר, ואחיות שלי גרות רחוק...

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק