אחרי הניתוח הראשון הבנתי שזה מההההההההההה זה לא לענין שבאים לבקר אותי כשאני כואבת, בוכה, בקושי זזה מהמיטה, הרגע הוציאו לי קטטר, לא מסוגלת להתלבש כמעט בעצמי ובקושי מסתדרת עם הנקה, ואין לי דקה לחשוב על חלוק או איפור וזה ממש הזוי "ביקור"

מאז אני  -

1. מודיעה לכולם שאותי לא באים לבקר ותודה רבה (לא תקף לאמא שלי כי אני צריכה אותה ולחמותי כי נו, היא תעלב ממש)

2. לא מסוגלת ללכת לבקר נשים אחרות בבית חולים מפחד שלא נעים להן לומר לי שהן לא רוצות אורחים, רק במקרה שמשהי ממש אומרת לי- תבואי, אז אני באה.

גברים בעיקר שלא יבואו [בבית החלמה דווקא סבבבה בתיאום

בעיה רצינית שככה זה כאב

לא מבינה גם מה הצורך? הרי בחיי היום יום אף אחד לא בא פתאום לבקר אותי אז למה אחרי לידה פתאום זקוקים לאנשים?

הזמן בבית חולים גם ככה טס ואני לחלוטין מעדיפה שכולם יישארו בבית (אחיות שלי לא שמעו לי ובאו לבקר למרות שאמרתי בפירוש לא לבוא)

אחרי הלידה הנוכחית הגעתי לתובנה שלא טוב לי אורחים. וכככה כבר בכל הלידות.

כלומר- נעים לי שבאים, זה נחמד שחשבו עלי, אבל אין לי  כוח...

ב"ה לידות רגילות, עכשיו מס' 3.

סיכמתי עם בעלי שבעז"ה בפעם הבאה הוא יאמר לכולם שאני חלשה מאוד ומי שרוצה לבקר- בשמחה, אבל לא יותר מ-רבע שעה גג חצי שעה.

לרוב כן מודיעים שמגיעים, אבל בהגדרה כללית (נבוא בערב- זה מתפרש בין 7-12) ואם אני בדיוק רוצה לאכול/ להתקלח/ להניק בשקט ובנוחות? וכן, הגיעו גם לבית החלמה.

עיקר הבעיה זה ההורים שלי שהם מגיעים בלי להודיע. כי הם אבא ואמא... וזה לא ממש נוח...

אגב אני עברתי קיסרי.

הרבה עוברות לידה לא פשוטה... העניין שנראה שיש בליבך על מי שמעז לבקר... ברור שיש מי שלא מתאים לה שיבואו לבקר אותה, כמוך. ושזה יותר מלגיטימי. אבל זה דבר חיובי וטוב לבקר יולדת!!! כאילו ההסתכלות שלך על עניין המבקרים מרגיש לי שלילי... שזה בעצם דבר מדהים! זה ממש ביקור חולים...

בעלי כמובן (כמה שיותר ), הילדים - פעם אחת בכל האשפוז, אמא שלי (גם הייתי שמחה להרבה פעמים), אבא שלי ואחיי (פעם אחת), חמי וחמותי (פעם אחת. חמותי אפשר גם יותר). חברות ושאר קרובי משפחה - לא. גם לא שיחות טלפון. מספיקות לי הודעות ברכה...

יוצאת מן הכלל הייתה הלידה הקיסרית שלי, שאז האשפוז היה ארוך יותר וגם התינוקות לא היו איתי כל הזמן (בפגייה) - ואז כן שמחתי בביקורים נרחבים יותר שיתנו לי קצת תעסוקה ושיהיה לי למי לפרוק את הקשיים שלי... אבל גם כאן - רק חברות נעימות ומתחשבות. גברים זרים - ממש לא.

בכל אופן - בכל המקרים: בתיאום מראש!

אורחות - רק כאלה שאני מרגישה איתן בנוח. אבל את מי שנכללת בקבוצה הזאת כן רציתי, בהחלט!

לא אשכח איך גיסתי המקסימה הלכה בשבילי למטבח לברר אם יש אפשרות להביא לי אוכל למיטה ושלא אצטרך לקום, וחזרה עם מגש עמוס בידיים: "אמרו שאי אפשר, אז בכל זאת לקחתי".

אורחות כאלה, אחרי לידה, זו הצלה של ממש ב"ה לא חוויתי קיסרי, אבל אני מניחה שאפילו יותר.

וגם מצדי, לא התביישתי לנצל את האורחות שהגיעו אליי, וגם את ילדיי המקסימים. מאמא שלי ביקשתי להחליף טיטול לזאטוט, מאחד הילדים ביקשתי שימלא בגליון שעל העריסה את פרטי ההאכלות, ילד אחר שלחתי שימלא לי בקבוק מים...

מבחינתי אורחים אחרי לידה זה לא קבלת פנים חגיגית אלא ביקור חולים וסיוע לנזקקת. זה בדיוק השלב בחיים שאני לא מתביישת להיות נזקקת.

מבחינת יולדות אחרות, לצערי ממש לא מסתדר לי להגיע לבקר. בע"ה מקווה שבשלב אחר בחיים זה כן ילך. בבוא היום, ברור לי שזה יהיה (א) רק בתיאום מראש ואישור שמתאים, (ב) התייצבות לצורך טיפול ועזרה ליולדת, בשום פנים ואופן לא ציפייה שהיא תארח אותי, או בכלל תצטרך להיות ייצוגית כלפיי.

ילדתי ביום שישי בחמש בבוקר ובשעה תשע כבר חמי וחמותי הגיעו... זה היה פשוט נורא!!! וזה אחרי שביקשנו מהם מפורשות שלא יבואו ושעדיף שיגיעו לבית כשאשתחרר.  אני עוד לא קמתי מהמיטה מאחרי הלידה ואפילו עוד לא הביאו אליי את התינוקת והם כבר היום שם (והם לא גרים באותה עיר שילדתי בה) לפחות היה להם את הטאקט להשאר רק כמה דקות וזהו... אבל עליי זה השאיר ממש משהו לא נעים.

אמא, אחות, חמות וכמובן בעלי.

כנ''ל בית החלמה.

מי שמתקשר אני מעודדת אותו לבא כשאהיה בבית.

לא יודעת מה יהיה בהמשך, בינתיים אחרי 3 לידות זה עדיין המצב.

כשקיבלתי אורחים בעל כורחי זה היה לא נעים בעליל.

הכי כיף שבת. ניתוק מוחלט.

כמובן - מעדיפה את ההורים שלי ואחיותי היקרות, שאיתן אפשר לדבר חופשי, 

לידה ראשונה -היתה בניתוח קיסרי, חמי וחמותי הגיעו יום אחרי הלידה (בכל אופן נכד ראשון)

וזה היה ממש לא לעניין, עדיין הייתי עם קטטר, ישבתי בכרוסא, והחבאנו בצד כל מיני דברים לא נחמדים...

ואז התינוק בכה, והייתי צריכה להניק, ולא ממש ידעתי איך להניק בצניעות

בקיצור - היה קצת לא נעים, אבל עדיין שמחתי שבאו, כי זה קצת הוציא אותי מהדיכאון על הניתוח, והם גם הביאו הרבה מתנות ופינוקים - והיה תינוק שאפשר לשמוח בו, 

אחיות שלי הגיעו בימים שאחרי - וזה ממש היה מצוין, כבר לא הטראומה של היום הראשון, בלעדיהם הייתי בטח מאד משועממת, בכל אופן חמישה ימים,

לידה שניה - לידה רגילה ב"ה, ילדתי בחמישי, הבית חולים רחוק מהעיר, וחוץ מההורים שלי - אף אחד לא הגיע, אבל זה גם היה בסדר, כי האשפוז היה הרבה יותר קצר.

אני לפני לידה ראשונה שלי ואני ממש לא רוצה שיבקרו אותי. אני בכללי אדם שאוהב מאוד שקט ואני לא אדם שמקבל בקלות שינויים וכל הקטע של לידה ותינוק חדש שמתווסף וההרמונים שמדברים עליהם מעדיפה לעכל את זה לבד. אצל גיסתו של בעלי שילדה לפני חודשיים חמי ברגע ששמע שהיא נכנסת לניתוח קיסרי (הם ביקשו מחמתי לשמור על הילדה) הוא חיכה מחוץ לחדר ניתוח ובכללי כל יום היה בבית חולים.. (ניראלי מוגזם ומעיק) כששמענו שהיא ילדה בעלה ביקש מבעלי לבוא למרות שאישתו הייתה עדיין בחדר התאוששות (ממה ששמעתי ממנה שהייתה לה חויה קשה..) וגם שמעתי שהיא לא יכלה להרים את הילדה במשך שבועיים בגלל תפרים וגם הלכו שבוע אחרי זה שוב לבית חולים בגלל כאבים מהתפרים.. מכל מה ששמעתי ביקשתי מבעלי שאף אחד לא ידע שאני בחדר לידה ולא לספר גם שילדתי רק יום אחרי (אם צריך) כי חמי יכול לקחת את האוטו באותו הרגע ולהגיע.. ולבעלי קשה להגיד לאבא שלו לא לבוא כי יעלב (במיוחד שזה נכד ראשון אחרי שתי נכדות (הם רק שני אחים).

ילדתי בחמישי בצהריים, לידה זוועתית שבכל מקרה לא היה לי אפשרות לקבל אורחים אחריה (נתנו לי לרדת מהמיטה רק בבוקר שלמחרת!).

אז בשבת כשכבר התחלתי טיפ טיפה להתאושש (בעלי היה איתי בשבת), דווקא היתה לי ציפיה שיבואו, אבל לא ממש באו (מבינה אותם, זה קצת הליכה). הפתיעה לטובה חברה רווקה שגרה סמוך לבי"ח שבאה לבקר בשבת בבוקר, כשבעלי היה בתפילה, והיה לי ממש נחמד.

ועוד בונוס (מקווה שלא עושה לעצמי אאוטינג), אחותי שבאה ללדת בשבת, ועברו דרכי

אז אם לסכם- נראה לי שזה תלוי לידה, איך היא הייתה ואיך את מרגישה אחריה (גם ריגשית, לפעמים ההורמונים גורמים לזה שלא בא לראות אף אחד, לפעמים רוצים לראות ולשתף ולחוות ביחד...)

בקיצור צריך משפחה וחברה עם טקט

לידה ראשונה, לידה רגילה.

התינוקת היתה בפגייה, ויכלו להכנס לשם רק ההורים והסבים.

אז לשאר לא היה כל כך עניין לבוא, בלי לראות את התינוקת.

אז באו רק ההורים שלי, וחמי וחמותי.

בסך הכל הרגשתי די בסדר אחרי הלידה, אז בלידות הבאות נראה לי שאני כן אשמח לביקורים.

לגבי לבקר יולדות- אף פעם אני לא הולכת.

(חוץ מבתור ילדה, כשאחים שלי נולדו).

אין לי חברות קרובות שאני אבוא לבקר, ואחיות שלי גרות רחוק...

לא ניסיתי

לא עשה לי בכלל עצירות ובעיות..

אני ילדתי בלידת מים בעין כרם לפני כמה חודשים

היה מדהים ממש, בלידה עצמה היה מושלם (הייתי במים בערך 14 דק)

הרגשתי מאוד מחוברת וקשובה לעצמי ולתינוק וקצב הנכון שלי. ממש הייתי בניתוק מכל מה שקורה סביבי, אף אחד לא נגע בי או דיבר איתי והיה לי מאוד נכון וטוב.

היה לי קשה שני דברים:

1. חייבים להגיע למוניטור מושלם מושלם, השקעתי הרבה זמן בלהגיע לניטור מושלם. לא בטוחה שזה היה שווה להעביר ככה צירים על המיטה... היה לי מאוד קשה.

2. יולדים את השליה על מיטה, אז כמה דקות אחרי שילדתי לקחו ממני את התינוק, והייתי צריכה לצאת מהמים, לעבור למיטה וכו. היה לי מאוד קשה להיפרד מהתינוק ככ מוקדם.

לגבי המוניטור- ממש רציתי לידת מים באתי מוכנה לזה. הגעתי מוקדם. שמרו לי את החדר המתאים. דיברתי מראש עם מיילדת משם שאמרה שלא אמורה להיות בעיה אם אין לי סיבוכים רפואיים למינהם.

בסופו של דבר המוניטור זז. מה זה זז? יצא מהחגורה. כמובן שככה, נראה שיש ירידה בדופק כי לא מודדים כלום... לא הסכימו לי. אמרו שהרופא לא מאשר בגלל הירידה בדופק. למרות שאמרתי להם שהמונטיור זז (חבל שהחזרתי לחגורה אולי זה היה משכנע אותם קצת יותר..)

ב"ה נולדה תינוקת בריאה. בלי שום סיבוכים. מה שמחזק עוד יותר שלא היו באמת שום ירידות בדופק. ילדתי לידה טבעית בלי שום זירוזים. פעם ראשונה שהרגשתי ממש את הגוף לוחץ מעצמו. אבל התבאסתי על הקטע עם המים שממש רציתי. מקווה בשביל הפותחת שאצלה כן ילך. אבל תבואי מוכנה לזה.

באתי מוכנה

שמרו חדר

ואז המוניטור לא היה מושלם אז הרופא לא אישר.

ב"ה כל ההמשך היה בסדר גמור

אז כן. להתכונן גם לכזו אפשרות :/

וואו!

והיה ממש בסדר!!

העקירה עצמה לא הרגשתי החלק המעצבן זה ההרדמה אבל זה לא הרבה זמן

ואחכ היה רק קצת כואב עבר מהר

בהצלחה!!

הצלחת לאכול אחרי זה? בכל זאת מחר יום שישי 😂

לא זוכרת אם יום או משהו אחר

ומיד אחרי עדיף לאכול יותר דברים רכים זה יוצר קל

אבל לא זכור לי משהו נוראי סביב זה

מבינה אותך, באמת מלחיץ.

את יודעת אם השן בחוץ או כלואה? אם היא בחוץ זה אמור להיות יותר קל.

אצלי העקירה הראשונה הייתה כירורגית קשה, חששתי מאוד, אבל הנוספות היו ממש קלילות יחסית אם זה מעודד אותך

פשוט יש בה כבר חור אז לא מטפלים רק עוקרים

תעדכני

לק"י

שיתנו לנו להחליט מה עדיף לנו.

(אני צריכה לעשות צילום סיטי שיחליטו אם אפשר לעקור את השן בקופת חולים או רק בבית חולים כי היא ליד עצב🫥)

אני עשיתי פנורמי בשביל זה

אם ישלמו להם מספיק כסף

אני למשל לא מתכוונת לעקור את שלי

זה שלא מטפלים בשיני בינה קשור למיקום שלהם שלא מאפשר להגיע עם המכשור באופן יעיל בלי לפגוע בשאר הפה.

לק"י

אז אולי באמת אין איך לטפל ( @124816 ).

אבל טוב לחשוב על אופציה של מצבים שאולי זה יתאפשר.

למה לעקור שן בריאה

כאב לי ממש לראות אותה מונחת ככה על המגש

ולא בציבורי, מניסיון מר של חברה.

לי הייתה שן ממש על העצב וב"ה היה בסדר, עשיתי אצל רופא פרטי בירושלים אם רלוונטי לך

לק"י

יש סיכוי שאלך לפרטי, כי הרופאה בקופה אמרה לי שהתורים בבי"ח ממש ארוכים.

ירושלים לא רלוונטי.

ותודה על התגובה!!

גם לי יש עוד שבועיים ואני דוחה ודוחה

הפחד שלי זה לא מההרדמה או מאחכ אלה מההרגשה של השן שמתנתקת, זה נוראיי (היה לי בעבר) לא כאב אבל הרגשה מזעזעת

תעדכני איך היה שאני ירגע אחרייך...

בהצלחה 🙏

סתם משהו מעניין..

כי אחכ בלידות גז צחוק עשה לי ממש רע

וכן, יש לי חברה שגם מספרת שהגז ציוק בלידה היה לה קשה ממש

אני עקרתי שן עם חור שהיתה בחוץ

יצאתי מהעבודה, עקרתי, חזרתי לעבודה...

בריאות טובה ובקלות בעז"ה 🙏

אחת עם תפרים אחת בלי

זכור לי רק בלילה הראשון אי נעימות שנאלצתי לקחת משכך

אבל עבר ממש בסדר גמור

בהצלחה!

עם רופא ממש נחמד

2 זריקות של הרדמה

קצת משך והיה לי צמרמורת מהרעש הזה של התלישה וזהו

5 דקות בחוץ.

אני עדיין עם הרדמה ולקחתי טיפות של אופטלגין לכל מקרה

תחתונה זה יותר התאוששות ארוכה

(לא היו להם מקום בלסת והם התחילו לדחוק את כל השיניים האחרות)

הגעתי מפוחדת

נערכתי עם כל המשכחי כאבים האפשריים

הודעתי מראש שאני שבוע במיטה

העקירה עברה סבבה אבל שקשקתי מפחד מהרגע שההרדמה תפסיק לעבוד

בפועל- עוד באותו הערב הרגשתי ממש אחלה

חשבו שאני לא נורמלית

אבל מרוב פחד

אמרתי שזה או עכשיו או שאני לא חוזרת..

גם אני מתתי מפחד

אבל הרופא היה מעולה .

זריקת הרדמה...לא עברה דקה והשם כבר בחוץ...

יום יומיים הרגשה מוזרה .. לא כאבים או משהו

עבר חלק ברוך השם

אבל תלוי אם היא כלואה אז זה יותר מסובך הבנתי

שיהיה בהצלחה !!

לי יש טראומה מעקירת שיני בינה.

עשיתי לפני עשור ובאמצע העקירה כנראה חטפתי תגובה אלרגית לאיזה חומר וכל הפנים שלי התנפחו שאפילו הרופא נבהל חחחח

אני זוכרת זה היה יום שישי והרופא חשש שתיהיה החמרה לקשיי נשימה ופעם ראשונה שרופא התקשר אלי ביום ראשון בכבודו ובעצמו לשאול לשלומי😂

לא התנסיתי אבל כנראה כשתפגשי אותו תוכלו לשאול על זה אני מניחה.. כדאי כי זה יעשה לך סדר בתהליך

עוד חיבוק אמא אלופה שאת!

למה ללכת בכלל? סתם יעשה לי שחור שיוסיף עוד יותר על הקושי וההתמודדות ביומיום

הרך זה אומר שהוא גם נותן טיפול כלשהו אחרת למה הוא שם? זה תחום התמחות ספציפי

אני לא מכירה מקרוב כאמור כן? אבל לכי בראש פתוח תשאלי אותו מה הטיפול המוצע במקרה שלכם במידה והיא מאובחנת עם חרדות

לדעתי זו השתדלות ראויה ונצרכת אם טיםול רגשי לא הניב תוצאות. בשבילך ובשבילה. שתיכן סובלות.

שנותנים רק אבחנה.

אבל עם האבחנה כנראה אפשר לקבל טיפול במרפאות בקהילה / בהתפתחות הילד.

בכללי לבעיות כאלה של קטנים יש איך לטפל חוץ מהדרכת הורים?

מה אתם עושים בהדרכת הורים?

כי נשמע שהקטנטונת שלך באמת סובלת ואתם איתה, וממש מפתיע שאין שום התקדמות.

חרדה היא בסה"כ סימפטום ולא הבעיה עצמה. אם הנושא הזה לא התברר עדיין בהדרכה הייתי מחליפה מדריכה...

מוזמנת לפרט כאן או באישי אם תרצי

כי באופן כללי חרדה היא לא רק סימפטום היא הרבה פעמים הפרעה בפני עצמה

אני יודעת שיש בDSM הגדרה להפרעת חרדה (ועוד שלל הפרעות נפשיות שונות) אבל הDSM מתאר סימפטומים ולא עוסק בסיבה שגרמה להם.

מה שאני יודעת ומבינה היא שחרדה היא דרך של המח "לכבות" בהלה גבוהה מידי. ולכן אין טעם להתעסק בטריגר שעליו התיישבה החרדה אלא לטפל בשורש שזה בהלה והיכולת להרגיש אותה.

בהדרכה פרטנית אפשר למפות ולהבין את גורמי הבהלה בחיים של הילד ולהפחית אותם, ובמקביל להכניס עיבוד של הרגש כדי להעלות את הסיבולת לבהלה.

אני אשמח לשמוע ממך באיזו דרך אחרת אפשר לעזור לילדה כל כך צעירה שסובלת מחרדה, הרי CBT לא רלוונטי בגיל הזה (בפרט שהיא סובלת מאילמות סלקטיבית), וטיפול תרופתי הייתי מנסה כקו שאחרי האחרון גם אצל ילדים גדולים ממנה...

מעניין אותי מה נעשה בהדרכה שלא עזרה עד כה.

מטפלת 1 שהיינו אמרה תפחיתו לה גירויים וזה יצמצם את הפחדים וההסתגרויות בבית. סבבה ומה הלאה? איך אני עוזרת לה בחיים? מאופנוע שעובר ויש רעש חזק היא ממש נבהלת ונסגררת לכמה זמן אחכ- על זה אין לי שליטה כמובן שלא יעבור אופנוע , לא לשים לה בגדים קצרים/ארוכים בעןנה? לא שייך עכשיו במעבר לארוך זה םשוט סיוט סיוט - אז אי אפשר לא לעשות, אצל סבא סבתא לא ללכת? שם היא עוד יותר נהיית קפואה וננעלת

בקיצור עזבתי אותה. מטפלת שניה ונוכחית מנזה להסביר איך לעזור לה ולתווך לה מצבים מסוימים כדי להקל אבל זה לא עוזר, בגן נניח המטפלת קיבלה הדרכה קצרה ואולי זה עזר מעט אבל גם המטפלת עצמה מדהימה אז לא דוגמא, אבל בכל הסיטואציות בבית ובמרחב הציבורי זה לא עזר, שיש רעש פתאומי חזק אופנוע/מטוס אמרה לי לחבק אותה חזק כי המגע ירגיע אבל היא לא מוכנה למגע חזק בכלל, בריכה וים בקיץ אמרה לחשוף בהדרגה ממש אז רק הסכימה לשבת על החוף עם כף ודלי, אבל היןם היא אומרת כל הזמן" נכון בים אני בוכה? אני מפחדת " זה לא עזר לה

בבית בשבת שסבתא באה (קבוע) היא לא עוזבת אותי לשנייה, אמרה לנו המטפלת שהיא תדובב אותה /סיפור/תיקח לגינה או סיבוב הילדה לא מוכנה וזה יוצר מצב שעוד יותר היא ננעלת

להזמין חבר לבית זה סבבה כשזה 1 על 1 אבל כשזה מתרחב ויוצאים מעט לגינה אז זהו איבדתי אותה שוב

כאילו לא מצליחה, נתתי פה כמה דוגמאות אבל זה סביב כל היום

ךלנונקשה עוד בסדר מסכנה מה היא, אבל לפעמים היא הילדה הכי פורחת , הכי רוקדת ושרה אז לא יודעת מה הטריגר שגורם להינעל ככה פתאום

אולי תקופות?

מבינה ממש את המצוקה..

קודם כל חיבוק גדול על ההתמודדות. את עושה כל כך הרבה בשבילה ולאורך זמן המצב לא משתפר.

ברור שזה לא מקרה לעצות על גבי הפורום, כן?

אני רק אגיד שבעיני צריך קודם כל להבין לאן חותרים.

כלומר יכול להיות שהילדה שלך היא לדוגמא עם רגישות גבוהה מאד, והעולם באופן קבוע הוא "יותר מידי" בשבילה. הדרכה טובה לא תוכל לשנות אותה, והיא תישאר עם רגישות גבוהה - אבל אתם תוכלו להתאים עבורה את הסביבה כך שבחלקים משמעותיים מהזמן היא תרגיש בטוחה, החרדה תרד והא תוכל להתפתח ולהבשיל.

או למשל אם את ו/או בעלך לא מאד פנויים כרגע מסיבות פנימיות א חיצוניות, אז בהדרכה טובה כמובן תהיה עבודה משמעותית על יכולות הויסות שלכם והביטחון שאתם יכולים לתת לה כי חרדה כמעט תמיד יושבת בעומק על פחד מפרידה. אבל גם בזה למרבה הצער אין קיצורי דרך ועבודה פנימית לוקחת זמן ככה שצריך לראות למה אתם מסוגלים כרגע בהורות שלכם, ולהתאים את הציפיות.

ויכול להיות שהמסרת שבה היא נמצאת גדולה עליה ועם כל הרצון הטוב שהיא תסתגל זה פשוט לא תואם את המצב שלה וכדי לראות שיפור צריך להוציא אותה משם.

אני יודעת שחרדה זה דבר מאד מבהיל וכמעט תמיד זה גם פוגש אותנו בכל מיני אזורים בנפש שהרבה יותר נח לא לפגוש... וטכנית זה מגביל ומעיק ומקשה מאד על החיים. וממש רוצים למצוא את הפתרון המושלם בשביל להיפטר ממנה. אבל רק הבנה מעמיקה של האירוע הזה תאפשר לך לבחור בדרך המתאימה לעזור לה ולכם.

שוב חיבוק ענק

אם תרצי עוד חומר בנושא אשלח לך בשמחה.

קראתי את מה שכתבת, וקודם כל חיבוק גדול, זה באמת קשוח ומתיש! ​תוך כדי קריאה פתאום זיהיתי עד כמה הבן שלי היה בדיוק ככה בהרבה מהסיטואציות שתיארת. גם אצלו היה פחד גדול מים, רעשים חזקים כמו אופנוע או אמבולנס היו גורמים לו לבכות ממש, והוא היה נסגר מול אנשים שלא בא לו עליהם. יש עוד המון דוגמאות, ואני ממש זוכרת שבתוך הסיטואציות האלה של ההימנעות והחרדה הייתי חושבת לעצמי שזה ממש לא רגיל. ​מצד שני, הגישה שאימצתי הייתה פשוט לא להכריח כלום. לא לנסות "לעניין" אותו בדברים שהוא נרתע מהם, לא לדחוף אותו להיות עם אנשים שהוא לא רוצה, ואפילו לא לנסות לדובב אותו או לבקש שיגיד שלום. כלום! פשוט זרמתי איתו לגמרי. ​למשל, במעבר בין עונות הייתי זורמת עם הבחירה שלו, ורק מציינת ברוגע שיהיה לו חם עם בגד ארוך. מול אנשים שהוא נסגר לידם (כמו משפחה), הייתי מתנהגת איתם בשיא הטבעיות ומנהלת שיחה רגילה – בלי להתנצל עליו או לדבר "עליו" בקול לידם. הייתי רק לוחשת לו ברוגע שהוא ממש לא חייב לדבר איתם או לתת חיבוק אם הוא לא רוצה, וזה בסדר גמור. ​היום הוא כמעט בן שלוש, ולאורך התקופה הזו ראיתי איך לאט לאט הוא מסיר מעצמו עוד ועוד מגננות. היום הוא הרבה פחות חושש ומסתגר, ופתאום הוא זה שיוזם, מציע ורוצה לעשות דברים שבעבר לא הייתי חולמת שיסכים להם. אולי זה הגיל והזמן שעשו את שלהם, ואולי זה קרה כי פשוט שחררתי לחלוטין את הניסיון לשנות את זה ונתתי לו להוביל בקצב שלו. שולחת לך המון כוחות!

אם היא קטנטונת אולי הייתי חוששת להכניס לגוף חומרים שאולי לא מותאמים לגיל במינון וכזה.

אבל בגיל גדול יותר למה לא בעצם?

הייתי חושבת שהתרופה תוכל להוריד במידה מסויימת את החרדה ותאפשר לעבוד עם הילד. לטפל מעבר.

אולי גולשת משאלת הפותחת, אבל מעניין אותי להבין.

כי ממה שאני ראיתי טיפול תרופתי יכול להיות משמעותי ולתת פניות לטיפול נוסף...

להכניס למערכת חומרים שמשפיעים על מערכת העצבים, בעיני זה מוצא אחרון.

אם אין ברירה ומוצו כל האפשרויות האחרות אז אפשר בצער לשקול את זה אבל זה כאמור קו אחרון.

הסיבה העיקרית היא שתרופות פסיכיאטריות לרוב מעמעמות רגש, ורגש שלא מורגש כמו שצריך הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות. אז לא רואה פה איזו תועלת מיוחדת חוץ מהנוחות שבניהול ההתנהגות של הילד, רק שהנוחות הזו למרבה הצער לא משרתת את ההתפתחות שלו.

סיבות נוספות - שלל תופעות לוואי

תלות לאורך זמן

חסר עוד?

עם הרישא אני מסכים, תרופות פסיכיאטריות בכל גיל ועוד יותר בגיל הרך, הן מוצא אחרון.

אם אפשר לטפל ולהביא הקלה בעזרת פסיכולוג, טיפול רגשי, קלינאית תקשורת, טיפול באומנות/רכיבה/שחייה וכיוצ''ב, אז כמובן שזה עדיף, כל עוד זה באמת מקדם את המטופל.

אבל כל ההמשך של דברייך, סותר לחלוטין את מה שאנחנו יודעים על פסיכיאטריה.

תרופות פסיכיאטריות לא ''לרוב מעמעמות רגש'', יש אינספור תרופות פסיכיאטריות שמטפלות במצבים שונים על ידי חומרים שונים שגורמים לתופעות שונות, ולא נכון להכליל שרובן מעמעמות את הרגש.

''רגש שלא מורגש הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות'' - לא נכון, זה אולי נשמע רומנטי ויפה אבל הסיבות העיקריות לבעיות נפשיות הן גורמים גנטיים, מבנה נוירולוגי, ויסות חושי וכיוצ''ב.

''נוחות שבניהול התנהגות'' - אף פסיכיאטר לא רושם תרופות כדי שיהיה נוח לסביבה, אלא רק כדי לשפר את חיי המטופל עצמו. לפעמים הורים חושבים ''המורה רוצה שהילד ייקח ריטלין רק בשביל שיהיה לה קל בשיעור'', והם לא מבינים שילד לא מווסת ולא מרוכז פוגע קודם כל בהתפתחות של עצמו (וכמובן בלי קשר, זה לא מקומו של איש חינוך להמליץ או לא להמליץ על טיפול תרופתי).

בקיצור אף פעם לא מביאים תרופה בשביל שקט תעשייתי אלא רק כדי שהמטופל יוכל לחיות בשלום עם עצמו ולהתפתח כמו שצריך.

''שלל תופעות לוואי'' - בשביל זה ממשיכים עם המעקב, מחליפים ומתקנים במידת הצורך. זה לא שיש תופעות לוואי שכיחות ובלתי הפיכות. ואת שוכחת שאם הגעת למצב שרופא רושם לך תרופה, אז הוא לוקח בחשבון את המצב הנוכחי ומבין שתופעות הלוואי פחות קשות מהמציאות הנוכחית (כמו שתופעות לוואי של מוקסיפן פחות קשות מדלקת הריאות שבה רוצים לטפל).

''תלות לאורך זמן'' - שוב, הכללה גסה שבכלל לא נכונה לכל מקרה, למשל רוב מוחלט של תרופות הקשב והריכוז לא ממכרות והגוף לא מפתח אליהן תלות.

בכיף שלך, לא רק כשאתה חייב

אקדים ואומר שמאז הקורס האחרון שלקחתי בכימיה של תרופות ילדתי 6 פעמים, אז אני לא הולכת להסתכן בויכוח על המנגנונים של כל התרופות הפסיכיאטריות איתך.. בשרשור בנוכחי דובר על חרדה. תרופות נוגדות דיכאון וחרדה בהחלט מעמעמות רגש, ודאי הנפוצות שבהן, וקהות רגשית מצויינת ברופן רשמי כאחת מתופעות הלוואי.

מאז אמצע המאה הקודמת, המהפכה הפסיכופרמקולוגית, השימוש בתרופות פסיכיאטריות השתלט על הפסיכיאטריה, ושיטות טיפול אחרות נזנחו. התרופות לא מתעניינות בשאלה מדוע המח "השתבש" אלא "מתקנות" את התהליך החסר ומפסיקות/מפחיתות סימפטומים.

צורת הבנה אחרת של הנפש והדפוסים שלה, שתופסת תאוצה בשנים האחרונות, רואה את המח כרשת עצומה של מעגלים חשמליים ("קונקטום") שעובדים יחד ובתיאום כדי לאפשר לאזורים שונים במח לבצע פעולות מנטליות, ובתפיסה הזאת שיבוש בפעילות של מעגלים - או במילים אחרות חיווט לא נכון - הוא הגורם לבעיות פסיכיאטריות, וכדי לפתור אותן צריך לחווט מחדש את האיזורים הרלוונטיים במח.

לגבי הגורמים לבעיות נפשיות, שכחת לציין גורמים סביבתיים כמו טראומה, התעללות/הזנחה בילדות, הפרעות נפשיות של ההורים, סטרס, בדידות ומשברי חיים.

לגבי הנוחות שבניהול התנהגות, גם למטופל עצמו יותר נח שההתנהגות שלו תחת שליטה. זה ממש לא רק טובת ההורים. ומנסיון גם כמורה וגם כאמא, היד קלה מאד מאד על ההדק.

אותו כנ"ל לגבי תופעות לוואי, אפילו אם מדובר על תופעות לוואי קלות - יכולה להגיד שאצלנו ילד שנטל ריטלין במשך חודשיים בלבד ונדפק לו התיאבון, נשאר עם בררנות כבר שנתיים מאז אותו ניסוי.

קהות רגשית, חוסר תיאבון ועוררות יתר בגיל שבו מתרחשת התפתחות מואצת זה בעיני תופעות לוואי לא פשוטות בכלל..

ושוב, אם דבר על קשב כי שם אני יכולה לדבר מנסיון אישי, היד קלה מאד על ההדק ורושמים תרופות כקו ראשון בלי לעשות שום התערבות אחרת למרות שיש כל כך הרבה מה לעשות. אבל כשלפסיכיאר עש מעט זמן, אפילו שעה, הוא לא יכול להתעמק מעבר לתסמינים.

לגבי דלקת גרון ואנטיביוטיקה, אם מגיעים למצב אקוטי זה מצב שכדאי להתמש בו בתרופות כמו אנטיביטיקה או תרופות פסיכיאטריות. אבל כמו שאנטיביוטיקה לא אדפטיבית ולא תמנע את ההדבקה הבאה, גם תרופות פסיכיאטריות לא מרפאות.

לפעמים תרופה פסיכיאטרית יכולה לאפשר התערבות פזיכולוגית או אחרת כמו שכתבה @מתיכון ועד מעון ואז כן יתכן שיפור אבל העבודה צריכה להיעשות.

ולא ספר שנותן בד''כ פרוגנוזה.

אבל אני לא חושבת שכל חרדה היא רק סימפטום לקושי, הרבה פעמים החרדה עצמה היא בעיה.

CBT מאוד רלוונטי, לא עבורה אבל בהחלט עבור ההורים, ועבדתי ועדיין עובדת עם הורים בהדרכה על CBT בגיל הרך.

לגבי טיפול תרופתי, זה בעיני מאוד תלוי במידת הסבל, לעיתים הטיפול התרופתי הוא מצא שמאפשר על גביו לעשות תהליך טיפולי שיאפשר עם הזמן הפחתה של הטיפול התרופתי, אני ממש חושבת שכל מקרה ומקרה לגופו

ואני ראיתי טיפול מאוד מוצלח באילמות סלקטיבית באמצעות חשיפה הדרגתית אצל ילדה הת 3.

בהלה היא רגש ליבה, רגש ראשוני שמופעל ע"י האמיגדלה כתגובה לאיום מיידי ומעורר תגובת הישרדות בסיסית. תפקיד הבהלה הוא להניע לזהירות וכשהסכנה עוברת גם הבהלה מתפוגגת. אם התנועה הטבעית של זהירות לא מתאפשרת מכל מיני סיבות, המח עושה כל מיני טרנספורמציות לרגשות ליבה והם הופכים פחות מורגשים ואת מקומם תופסים רגשות שניוניים כמו חרדה-

חרדה היא תחושת דריכות וסכנה שלא מופיעה בתגובה לזיהוי של איום אלא ממחשבות - על דברים שעשויים לקרות למשל. לכן אי אפשר "לטפל" בה ע"י להוכיח לאדם שאין סכנה (אני אדליק את האור ותראי שאין פה שום מפלצת).

משמח ומעודד מה שכתבת על אילמות סלקטיבית. רוצה לפרט?

בוודאי אצל ילדים...

כשהמוח מעבד את המידע החושי סביבה בצורה מועצמת למשל, הרעשים יותר חזקים, המגע יותר חודרני, הריחות יותר מציפים וכו'-הילד חווה את העולם כמפחיד יותר .

במקרה כזה גם רק אבחנה יכולה לסייע כי היא תעזור למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם העולם ולהתאים עבורה את העולם, למשל מסגרת מותאמת, קטנה ועוטפת-כמו מעון שיקומי.

כל מיני עזרים, תלוי בדיוק מה הקושי בוויסות ואיך זה בא לידי ביטוי-אבל עבור זה את צריכה הדרכה מאיש מקצוע טוב ורלוונטי, וגם זה פסיכיאטר מקצועי מאוד יכול לכוון, למשל למרפאה בעיסוק שמתמחה בתחום. (למשל אוזניות שמפחיתות רעשים, שמיכת כובד בלילה, אפילו איך לגעת בה ולהבין איזה מגע נעים לה...)

בהצלחה וחיבוק, נשמע מאתגר מאוד!

זה חלילה יכול להעיד על הפרעה אחרת כמו אוטיזם וכאלה?

אוטיזם מגיע עם קשיים בוויסות החושי, גם הפרעות קשב, ויש גם סתם אנשים שיש להם קשיים בוויסות החושי בלי קשר למשהו נוסף.

אני גם אגיד שהיא נולדה לתוך המלחמה, כל הילדים שאני מכירה שנולדו למלחמה-יש להם קשיים בוויסות (חושי או רגשי) הם נולדו למציאות מטורפת.

הגיוני שזה יתאזן עם הגיל, והיא גם יכולה ללמוד טכניקות שונות לוויסות , בגיל הזה היא עוד צריכה לזה המון תיווך מכם, אבל עם הגיל וככל שהיא תלמד לווסת את עצמה בכל מיני דרכים בתיווך שלכם-היא גם תוכל ללמוד לעשות את זה בעצמה.

ובעיניי מסגרת מותאמת זה הכי חשוב, כי במסגרת היא נמצאת המון שעות במהלך היום, ואם תייצרו לה גם שם סביבה בטוחה זה ישפיע עליהם לאורך כל היום, והגיוני שגם בבית היא פחות תיצמד אלייך, נשמע שכרגע את מהווה עבורה את המקום הבטוח, ויכול להיות, שוב, צריך להכיר יותר כדי לדעת, כשהיא נצמדת אלייך היא מווסתת את עצמה בדרכים שהיא יכולה להעתיק גם לאמצעים חיצוניים, לדוגמא-אם היא תופסת אותך חזק, יכול להיות שגם לתפוס כדור קוצים יכול לעזור לה כי הוא נותן פידבק חזק... או לחילופין-את תעזרי לה לווסת את עצמה בדרכים יותר מותאמות, למשל עיסויים חזקים לפרקי זמן מוגדרים כשאת יודעת שיש משהו שמלחיץ אותה....

לא חשבתי שעד כדי כך זה עמוק ומסובך 😔

אני ככ אוהבת את הילדה הזאת שפשוט כןאב לי שהרבה פעמים היא "כלואה" בתוך עצמה מעין בועה ולפעמים היא הכי פורחת בעולם, לצערי הבןעה הזאת יותר קיימת מאשר הילדה השמחה שיש לי

אני גם בנקודה בחיים שהחלטתי לעשות "שינוי" והתחלתי פסיכולןגית טובה לטפל בעצמי קצת כי היה לי קשוח מבחינת הכל אז לא יכולה להעמיס עליי יותר מידי ולכן גם הורדתי כרגע את ההדרכות עבורה מה גם שלא סייעו לי בזה כמעט

אבל אני מבינה שזה הדרך היחידה לעזור לה אז אין לי ברירה ולהמשיך את זה ברגע שאתפנה נפשית לתהליך כי זה ממש התמסרות

ככה היא ילדה שכל כולה צומי אחד גדול כאילו חסר לה, מתכרבלת עליי בלי סוף ולא זזה ממני לשנייה בחוץ ובבית

בגן היא יחסית עוד בסדר אני חושבת שהפחד מול המטפלת זה מה שגורם לזה ,מה שהיא אומרת לה היא תמיד מבצעת גם אם זה לשים מוצץ בצד מה שבבית בחים לא קורה, אבל שוב אין דיבור בגן , אין משחק עם חבר וכואב לי לראות אותה ככה

נראה מה יגידו באבחונים

בכל מקרה תודה נתתן לי כיווני מחשבה ועצות!

יכול לעזור לילדה שלך מאד מאד.

ברכת הדרך...

וכל הכבוד על הסבלנות,ואורך הרוח.

קראתי מה שכתבת,אם לא מתאים לך פשוט תדלגי,

אפשר לסיטואציות מסוימות להסביר ולנרמל לפני,

סתם בשיחה נכון לפעמים עובר בכביש אופנוע ועושה רעש חזק? זה מאד מבהיל,גם אני נבהלת לפעמים אבל זה עןבר הוא סתם לא נחמד ומרעיש,מה יכול לעזור לך ולי שנפחד פחות?

אם זה נשמע לך מופרך אז עשיתי את זה אם הבת שנתיים שלי.

היום סבתא תבוא,סבתא אוהבת אותך ורוצה לשחק איתך שיהיה לך כיף.ואמא לא יכולה כל הזמן לחבק,אז מה נעשה? (במאמר מוסגר כל הילדים שלי התביישו מסבתא שלהם עד גיל 3-4.אבל סביר להניח שנפגשו איתה פחות מאשר הבת שלך)

בגדים כל עונה זה קשוח בגילאים הללו אצלי לפחות,הילד קבוע הרים את השרוולים עד איפה שהצליח לו,כנ'ל מכנסיים.

זה באמת נשמע שיש לה סף רגישות גבוהה,יש לי בת רגישה מאד כלפי חוץ היא נראית מאד סגורה אבל הרבה מהזמן היא פשוט מוצפת.

האמת שהבת שלך ממש מזכירה לי את ההתנהגות שלה מגיל אפס,תארת אותה כתינוקת לא קלה,מאתגרת שבוכה המון,הבת שלי גם היתה כך.

כל דבר מציף אותה,הרגיש לי שגם כל דבר מעייף אותה מאד,היום אני פשוט מבינה עד כמה כל דבר דרש ממנה אין סוף אנרגיה,לווסת את העצמה להרגיע את עצמה,לעכל.

היו לה התנהגויות לא פשוטות,אצלי אומנם היא היתה בבית עד גיל 3 איתי אבל כשנכנסה לגן זה היה 3 שנים קשוחות ממש בכתה שם המון ולא יצרה חברויות בכלל(עד היום לא פשוט לה עם חברות)

היא קולטת הכל מבינה רגשויות בצורה יוצאת דופן.

הייתי בודקת כיוון כזה יותר.

פשוט נשמע לי שהבת שלך מאד מתוקה ומפותחת אם היא נזכרת שהיה לה מאתגר והיא בכתה ועוד יכלה לתמלל לך את מה שהיה והרגישה.

וכמה טוב שאת על זה ומשתדלת לטפל בזה.

וזה שאת מטפלת בעצמך ישפיע גם עליה בעז'ה

בהצלחה🫶

וחרדה חברתית

והוא מטופל בצורה מופלאה.

דברי איתי בפרטי אם רלוונטי לך.

של צוותים פרא רפואיים בגני החינוך המיוחד..

אולי להפעיל לחץ כועד הורים אם לא קלינאית שתבוא בשוטף אז לפחות שתבוא קלינאית פעם בשבוע להדרכת הצוות

אם הם בגן כזה, לא?

הדרכה יותר מכוונת של קלינאית תקשורת, בדגש איך להכניס יותר שפה בגן

המהות של הגן הזה עיכוב שפתי אז לא מבינה איך אין שם, ולמה הקופה ככ מהר מבטלת טיפול?

1. ברגע שהילד משובץ לגן חינוך מיוחד אז הקופה יוצאת מנקודת הנחה שהילד יקבל את הטיפולים במסגרת ולכן לא תממן בנוסף גם טיפולים שלה. במידה והילג לא מקבל במסגרת אז ההורים צריכים להביא אישורים ולהגיש בקשה לקופה. אבל אכן אלה רשימות המתנה מטורפות.

2. הצוות כאמור אמור להיות מוכשר וכל הלמידה היא יותר איטית ומותאמת אבל עדיין זה לא סותר שיש צורך בנקודת מבט וזוית של קלינאית תקשורת.

3. היום הגנים האלה מוגדרים גני עיכוב התפתחותי ולא גני שפה כי הם יכולים לכלול ילדים עם קשיים אחרים שהמוקד שלהם לא בהכרח שפתי (התנהגותי, רגשי)

חוץ מלטפל היא גם מדריכה ועושה מודלינג לצוות

אבל כשאין אותה אז אין להם הדרכה

אם הם צוות ותיק ומנוסה אז כנראה שיש הרבה עקרונות שהם יודעים... אבל בסוף הם לא קלינאיות

בטח אם הם גם לא כאלו ותיקות אז זה לגמרי חסר.

קודם כל - זה באמת מצב כל כך מתסכל שעד שהוא נכנס לגן שמתאים לו, הוא לא יכול לקבל שם את המענה שמגיע לו.

וזה שהוא לא יכול לקבל מענה גם דרך הקופה זה באמת ממש מתסכל ובעייתי.

אני אכתוב פה בתור קלינאית תקשורת במשרד החינוך -

באמת יש מצוקה גדולה ומחסור גדול של קלינאיות במסגרות משרד החינוך (ובכלל בשירות הציבורי). כרגע לצערי אף אחד לא באמת מנסה לתת מענה ולראות איך משפרים את המצב, וזה באמת עוול לילדים ולהורים.

אבל בתוך המציאות הזו של המחסור, עדיין יש הבדל בין לקבל מענה חלקי כלשהו, לבין לא לקבל שום דבר.

אז קודם כל - זה שהוא בגן שפה זה בהחלט יתרון כי אני בטוחה שגם אם הצוות לא מורכב מקלינאיות תקשורת, הם כן מנוסות עם ילדים עם עיכוב שפתי, וכן למדו ברמה כזו או אחרת איך לתת דגש על למידת שפה וכו'. זה בטוח יותר טוב ויותר מותאם מאשר גן רגיל, גם אם אין קלינאית תקשורת בגן.

אבל ידע כללי איך לעבוד ולחזק שפה, שונה מאשר הדרכה קבועה שמתייחסת לילדים הספציפיים שיש בגן.

אולי הן כבר מקבלות הדרכה כזו. אבל בכל מקרה כדאי לשאול ולהתעניין. לא בקטע כועס או מאשים, אלא באמת בתור שאלה ודאגה לבן שלך - מה המענה שהוא מקבל בתחום השפתי?

(בכלל אני חושבת שעצם זה שתשאלי יעלה את זה יותר למודעות שלהן. אם יש להם הדרכה שבועית - לא תמיד מצליחים לדבר על כל הילדים כל פעם. אבל אם את שואלת, אולי יש יותר סיכוי שישימו לב לדבר ולחשוב עליו באופן אישי).

אבל זה לא הדרכה של קלינאית תקשורת.

בגן שלי שנה שעברה לא הייתה קלינאית. קיבלתי הדרכה די בסיסית מהמדריכת מתיא שלי. וההורים ממש לחצו על המועצה והם הביאו קלינאית תקשורת שהגיעה לשעתיים הדרכה שמאוד מיקדו אותי איך ומה לעבוד עם הילדים.

יש להורים הרבה כוח. ואני יודעת גם שהמועצה משלמת לה יפה.

תבקשי מהגננת דו"ח לקהילה שרשום שם שהוא לא מקבל טיפול של קלינאית בגן ושיש צורך דחוף בטיפול.

הוא לא זכאי לטיפולים בקופה, צריך לבקש אישור בשביל זה (תבדקי עם התפתחות הילד אצלכם איך מבקשים אישור. אם אין קלינאית בגן אמורים לאשר.) ולהסביר את המצב לקופה ולבקש שיקפיצו אותו לראש הרשימה, כי הילד באמת צריך וכרגע לא מקבל...

גם אם יקח לכם חצי שנה לקבל בקופה עדיין זה אומר שעוד חצי שנה תקבלו וזה יותר טוב מכלום.

אפשר היום לעבור קופות חולים מאוד בקלות.

תבדקו מול קופות אחרות אולי שם כן יתנו בגלל שהילד לא מקבל במסגרת.

פוגשת ילדים מכל הקופות שלא מקבלים

במיוחד אם יש אישור מהגן שאין קלינאית בגן, יהיו קופות שיהיה יותר קל למצוא תור, וגם מאוד תלוי איזור, אז כדאי להתייעץ עם אנשים מסביב

האמת שהייתי שוקלת אפילו מעבר דירה לאזור שיש בו שירותי חנמ טובים יותר

אנחנו נמצאים בקופה הכי טובה פה באזור, הקופה השניה אין בה כלום באזור הזה, אני יכולה לריב עם הקופה ולהוציא על זה הרבה אנרגיה ואז יתנו לי משהו בשעה הכי תקועה ביום אבל גם זה יקח זמן

לכן מנסה לבדוק אם לחץ על המפקחים של הגן הזה יכולים כן לעזןר. זה ילד שגם מגמגם אז בכלל אני חסרת אונים לפעמים מולו וכם בקלינאית זה גיל עוד מוקדם לטפל בגמגום

אני יכולה לתת לך קצת הדרכה לגבי הגמגום.

(לא עבדתי בתחום אף פעם, אבל כן יש לי ידע מהלימודים, וגם שני ילדים שהיה להם גמגום התפתחותי במשך תקופה, והתייעצתי עם חברה שעובדת הגמגום שנתנה לי הדרכה שמאוד עזרה אצלנו...).

מוזמנת לפרטי אם את רוצה. (בכל מקרה זה לא מחליף טיפול, אבל בכל זאת יתן לך משהו לפחות לבינתיים).

רק להקשיב לו עד הסוף, לרדת אליו ממש ולהמתין , לא לקטוע ולא להשלים אותו

וזהו, בגלל שהוא בן 3 וחצי אז אין תרגול לעשות עם זה

ככה זה?

בלי קשר יש לו עיכוב שפתי גם אבל הגמגום זה עוד נדבך שמעיק עליו ועלינו כמובן

לרוב עד גיל 4 הטיפול הוא אינו ישיר בילד אלא רק הדרכת הורים.

יש גישות שונות לגבי גמגום ביחד עם קושי שפתי. יש כאלה שאומרות להתמקד רק בשפה ואוטומטית גם הגמגום יופחת ויש כאלה שמטפלים במקביל.

מה שאני עשיתי (עם בני שנתיים) זה לתת להם הדגמה של דיבור איטי.

אצל גדולים יותר ממש מלמדים את זה. בגיל הזה אין מה ללמד אותם באופן ישיר, אבל ילדים באופן טבעי מחקים מה שהם שומעים, ולכן אם נותנים להם דגם של דיבור איטי, זה עוזר להם לחקות.

אצל הילדים שלי זה מאוד עזר (לקח זמן עד שעבר להם לגמרי הגמגום, וזה תמיד עם גלים של שיפור והחברה לסירוגין, אבל בתקופות שהצלחתי יותר להקפיד כן ראיתי שיפור).

אז לא יעזור כמה שתלחצי

אבל לא יזיק לנסות

אני מהתחום הפרא רפואי ורוצה להגיד לך שאני ממש מבינה אותך זה קשה מאוד. יכולה להגיד לך שאת הילדים בגן שלי שמתמודדים עם גמגום הפננו לטיפול בקהילה(למרות שיש קלינאית בגן אבל בגן עיכוב השעות של הקלינאיות הן ממש מוגבלות בערך 10 שעות טיפול ואין באמת זמן לתת לכל ילד מענה מיטבי) תתעקשי עוד, תבקשי מהגן דוח תפקודי שאין קלת ושיש גמגום משמעותי שפוגע בתפקוד הילד גורם לתסכול ועוד.. ומקווה שזה יקפיץ אותו לראש הרשימה.

חוץ מזה חושבת שאת יכולה להילחם על גן שיש בו קלינאית(היום כמות הילדים בגן עיכוב הולכת ופוחתת אם בעבר זה היה עד 12, היום זה יורד מאוד בגלל שהרבה מקבלים אבחון ועוברים למסגרת אחרת שתתאים להם יותר. אז מניחה שיש גנים שיש בהם פחות ילדים ואולי זה יסתדר..)

ובלי קשר אני ממש ממליצה לחפש עוד קלינאיות שעובדות בפרטי(בתקווה למצוא בפחות מ450 אולי תמצאי עם מחיר שנוח לך כי שוב הזמן שיש לקלינאית בגני עיכוב לא באמת נותן מענה מספק..)

***** משהו חשוב, אם בעלך עשה מילואים יש לכם סכום של 5000 בערך לטיפולים שאפשר לנצל לטיפולים אצל קלינאית ולקבל החזר*****

ועוד דבר שחשוב לי להגיד, לא חסרות קלינאיות וגם לא מרפאות בעיסוק, יש המון.

הבעיה היא שהשכר בקופה הוא מביש, פחות מ40 לשעה בלי הפרמיות וכו'.. שכדי להגיע אליהן צריך לעבוד בלי הספקה.

אף אחד שלמד 3.5 שנים וקרע את עצמו לא ילך לעבוד שם ולצערנו מי שנפגעים זה הילדים. הקופות לא לומדות לשלם כמו שצריך.

גילוי נאות גם אני מהתחום הפרא רפואי

לפעמים אני מפנה ילדים עם גימגום לטיפול בקהילה, לא בגלל מחסור בשעות אלא כדי שילכו למישהי שמתמחה בזה.

אבל זה בגיל שש לקראת כיתה א

בגן עיכוב יש מספיק שעות לטיפול בכל הילדים בפרטני או בזוג. כמובן זה בתנאי שהקלינאית מנצלת אותן ביעילות.

בגיל שלוש וחצי גימגום יכול להיות לגמרי התפתחותי, ובטח אם יש קשיים נוספים לא יהיה יעיל לטפל בו מעבר להדרכת הורים.

וזה לא נכון שלא חסר קלינאיות ו רפאות, חסר המון. גם בפרטי התורים הרבה פעמים לא מידיים

זה ממש לא קשור רק לשכר

יש לך כמה ילדים עם קשיים בכמה תחומים בגיל קריטי. יש גבול לגמה טיפוליםאפשר לקחת, לא רק מבחינה כלכלית. מעבר לרמה מסויימת גם הטיפולים כבר לא מוסיפים ביחס עלות תועלת, כי הילד צריך גם זמן לעכל את הדברים.

לכן ממליצה ממש לתעדף מה הכי חשוב ולא לירות לכל הכיוונים.

ולגמרי הייתי מחפשת גן עם צוות מלא

זה תחום שיש בו מחסור נקודה.

זה כן הגיוני שזה קשור לשכר- כי אם השכר נמוך, אז לא הולכים ללמוד את זה כי זה אומר שכל שנות ההתמקצעות יהיו במשכורת נמוכה מאוד ורק ביציאה לעצמאות אפשר איכשהו לקבל משכורת טובה יותר..

אם כי אחותי מרב"ע בגנים של עמותות והשכר שם קצת טוב יותר..

וזה נכון שזה לא תחום שהולכים אליו רק בגלל שכר

כמו בכל התחום החינוכי

זו שליחות

אני מסכימה שבגני עיכוב פעמים רבות השעות שקלינאית מקבלת הן מעטות לעומת כמות ילדים מרובה (יכול להגיע ל11). מה שגורם שהקלינאית נאלצת לתעדף כך שמקבלת החלטות שלא בהכרח מקצועיות אלא אילוצי מערכת למשל- טיפול זוגי במקום פרטני, הקלינאית פחות יש לה זמן להיות במרחב הגן, טיפולים יותר קצרים וכדומה.

זו הסיבה שאני עזבתי גני עיכוב.

לעומת זאת לדוגמא בגני תקשורת, כמות הילדים גם יותר קטנה ןגם כמות השעות שקלינאית מקבלת היא יותר גדולה. כך שלרוב הילד מקבל פעמיים קלינאית בשבוע- גם פרטני וגם קבוצתי.

אבל לא שלא נותן מענה

לקצר טיפולים זה גם ככה בגיל הזה, לרוב טווח הקשב קצר יותר

אני עובדת גם בגן עיכוב וגם בתקשורת ומרגישה שאני נותנת מענה טוב בשניהם. נכון שהיה אפשר יותר, אבל בנתונים הקיימים זה מענה טוב. זה לא שבפרטי הולכים יותר מפעם בשבוע.

שהמטרה של קלינאית בגן היא שהיא תראה ותחווה את הילד בסביבה הטבעית שלו, בשונה מהתפתחות הילד .

בעבודה בגני עיכוב אני הרגשתי שאני כמו 'קלינאית בהתפתחות הילד', צריכה להכניס לחדר שלי ילד אחר ילד במרץ כדי להספיק את כולם בלי זמן באמת ללוןת את הילד במרחב הגן ביומיום. בהתפתחות הילד בטיפול ההורה נמצא ועיקר העבודה היא בבית שההורים מיישמים מה שרואים בטיפול. בגן ההורה לא נמצא בטיפול ואני חוויתי שגם לא באמת היה לי זמן להדרכת הורים או הדרכת צוות.

בקיצור לכן לא התחברתי לסוג העבודה בגני עיכוב אבל אולי זה תלוי מתיא..

אבל לגיטימי שכל אחת מתחברת לסגנון אחר בעבודה.

אבל כן חשוב לי לכתוב כדי שהורים ידעו שלפחות בילק מהגנים יש מינה טןב, גם אם לא מיטבי

חלק מקבלים התערבות במרחב הגן, חלק בחדרים ככה שגם מרגישים את הגן ולא רק נכנסים לחדר לטפל.. אני גם משתפת את ההורים ומביאה להם תרגילים להמשך עבודה בבית

לא חסר, יש שפע של מרפ"ב וקלינאיות. השכר נוראי למי שעובדת בקופות, יכולה לשתף שליומיים עבודה של 8 שעות השכר יוצא 3000 וקצת בבורוטו.(וצריך להכניס לטיפולים בקצב אחד אחרי השני)

השכר בפרטי הרבה יותר שווה ושימי לב שעכשיו התחילו להקשות את התנאים על מנת להיות עצמאית שמקבלת החזרים דרך הקופה. זה כי הם חושבים שאולי ככה בנות יחזרו לעבוד בקהילה.

ולצערי גם במשרד החינוך יש לפעמים המון דרישות וקצת שעות. יש לי בגן עיכוב 12 ילדים ויש לי 10 שעות טיפוליות(שבסוף זה משהו כמו9 או 8.5 שעות באמת..) אז חלק מקבלים מענה בקבוצה, חלק בזוגות וחלק בזמן הארוחה אם שם הקושי או בזמן חצר או שולחנות בוקר וכו'.. אז לא תמיד זה המענה המיטבי באמת כמו לקחת אחד על אחד.

ולפותחת מזכירה שוב שאם בעלך עושה מילואים תנצלו את ה5 אלף לטיפולים אצל קלינאית מקבלים החזרים מהר*

בהצלחה

אולי זה תלוי איפה את גרה

מחוץ לירושלים ותל אביב וכדומה יש המון מחסור

בצד הרפואי, המחזור כולו נשמע די ארוך אם את מספיקה פעמיים להיות מותרת לשבוע, יכול להיות שהכתם הזה מופיע סביב הביוץ? יש תופעה כזו.

אבל אם זה רק כתם, אם תנסי לא להאסר ממנו פשוט. תחתונים צבעוניות או אפילו שחורות כדי לא לראות, לנגב אחרי יחסים במגבת כהה בלי להסתכל..

ואם זה יותר מורכב אז גם להתייעץ עם רב

אין סיבה להאסר מכתם

(זה ממש הפרשה ולא רק כתם...)

פעם אחת היה חלש יותר ולא נאסרנו כל השאר היה כמות מידי גדולה.

יכולות להיות כל מיני סיבות.

השלב הראשון הוא באמת רופאת נשים.

יכול להיות דימום בביוץ, לאחוז נמוך מנשים זה קורה.

יכול להיות פוליפ/ציסטה או חוסר איזון הורמונלי ובגיל הזה אפילו התחלה של פרימנופאוזה.

לא היה צפוי שזה יקרה קודם?

אם זה התחלה של פרימנופאוזה אז הסיכוי שלי להריון הוא נמוך?

עשיתי פרופיל הורמונלי והיה תקין.

הרופאה תענה לך, רק זרקתי כיוונים.

בהצלחה❤️

אבל נראה לי הגיוני שבגיל 39 הגוף מתחיל שינויים הורמונליים ואז צצות גם תופעות שלא היו קודם.

ואני רוצה להגיד בזהירות, שאולי כדאי לשאול רב נוסף. כמובן להגיד לו ששאלתם כבר והתשובה הייתה כך וכך אבל פשוט זה נשמע לי באמת מצב מורכב מבחינה הלכתית וכדאי לנסות לפנות אולי לרב בקיא יותר (לא יודעת כמובן מה מידת הבקיאות של הרב שלכם)

בסוף יש פה איזשהו עניין רפואי ששווה לברר, אבל ה'ברוך' הוא יותר הצד ההלכתי. והרב שלנו תמיד אומר שמורכבות הלכתית פותרים קודם כל בכלים הלכתיים (לצורך העניין אשה עם 'עקרות הלכתית' הוא ינסה קודם שתצליח לטבול מוקדם יותר לפני שישלח אותה לרופא שידחה לה את הביוץ).

הנוברינג עושה ממש בעיות אחרי שמפסיקים איתו

לי ולעוד כמה חברות היה ממש כמעט שנה ואפילו יותר עד שהמערכת התייצבה.

רק בלידות קודמות....

אני יודעת שזה לא היתר גורף לכולם

אבל במצב דומה הרב אמר לי ללבוש תחתונית כי רוב הכתמים אפשר להתיר בזה כי לא מקבל טומאה

לק"י

אז יש גם פסיקות כאלה.

אולי באמת כמו שאת אומרת לפי פסיקות מסויימות כן

אז לשאול רב תמיד כדאי

אצלי הרב שלנו התיר אחרי הלוך וחזור של הרבה פעמים ולא כקו ראשון

אם ככה אחרי הטבילה אז בכלל יש עוד הרבה דרכים שלא להיאסר!

ללבוש כהה

לא להסתכל

אחרי הטבילה אפשר להשמור להאסר רק אם יש דימום של ממש

ולקחתי את זה פעם אחד רק (חיברתי 3 טבעות) ובאמת זה עשה לי מלא דימומים בין לבין אחכ

תבדקי ביוץ בזמן שיש את ההפרשה הזו.

אם זה מביוץ תחזרי לרב ותשאלי שוב.

ראיתי שכתבת שעשית פרופיל הורמונלי.

פרופיל הורמונלי לא מעיד בהכרח על רזרבה שחלתית,

במילים אחרות יכול להיות שזה מתחיל בירידה לכיוון פרי מנופאזה אבל לא בהכרח יראו את זה בפרופיל הורמונלי.

אם רוצים תמונה מדוייקת יותר אפשר או לעשות בדיקת amh או אולטרסאונד מעקב זקיקים ואז גם לראות אם אין ציסטות שעלולות לגרום לדימום הזה.

יש לי תור לרופאה בעוד שבועיים, היא תדע לעזור לי מן הסתם...

גם לך @קנמון

היה לי ועשה כתמים כמה ימים אחרי סיום המחזור. סיוט.

נפסלתי פעם ביום השביעי של שבעה נקיים.

הוציאו אותו והכל הסתדר.

אגב, האולטרסאונד זה לא היה ודאי שיש פוליפ אבל בהסטרוסקופיה ראו והוציאו..

בריאות