אתמול בצהורי היום שקע עולמך בעננות גבוהה, הנחת
לפנינים מלוחות ליפול על צווארך.ואת, מבעד הגדר שמעי לי
ואומר לך ימים שעלייך לזכור, שכחת ותזכרי ותשכחי את אלה.
אני אומרת לך.
הבה אדבר אתך על זריחות.
כשהלילה מחזיק בשמים מתעייף הוא ונמס אל האור באשמורת,
כך נולדת זריחה. ומדהים הוא המופע, וזיו הודו נעלם מעיניי רבים.
כך זריחותייך שלך נחבאות מעיני כולם, אך אלה האחרונות נדירות
ופחותה תדירותן. זכרי אותן ויהיו לך לשלל.
זכרת את מראה עינייך כשקרני שמש ריססו אותן כחול וירוק מסנוורים,
זכרת את חמימות עורך בבוקר אחד כשאת עוד שיכורת שיינה,
זכרת את קו לסתך המחוטבת כנגד טלטולו של עגילך
ועוד זכרת את שערך שהצטבע אדום בשעת דמדומים.
כמה מעודן הילוכך פעמים, קולך, שינייך נחשפו לחיוך.
את הכוכבת אות הצופה ואין עוד איש מלבדך.
זכרי אותן, שמחי בהן, כי זריחות כתמתמות - סמקמקות שכאלה
נשארו רק תשעים ושבעה.

