בס"ד

מכאן:

"פרופ' דב לנדאו - ביקורת על הספר Monsieur Chouchani של שלמה מלכה (תשנ"ד), מוסף 'הצופה':

היה זה בשלהי שנות החמישים כשכותב שורות אלה, בימים ההם סטודנט באוניברסיטת בר-אילן, נתקל בדמות אפרורית, לבוש חליפה מרופטת ועניבה מקומטת, שנשאה באותה עת מבין כל שמותיו הרבים את השם בן שושן. כך לפחות הוא הציג עצמו וכדי לתמוך בטענתו, הוא הוסיף שהוא יהודי שבא ממרוקו. עם הזמן, אחרי שנדד למקומות אחרים והרצה את דבריו לפני אנשים אחרים, למדנו שיש לו שמות נוספים כגון מרדכי שושני וכגון הלל פרלמן. 
באותו יום עמד האיש במסדרון של מסעדת הסטודנטים ודרש בסוגיה מן התלמוד. על אף שהאוניברסיטה היתה עדיין קטנה, כשלש או כארבע מאות סטודנטים בסך הכל, עמד האיש במרכז וסביבו הצטופפו כחמישים סטודנטים. ניסיתי להתקרב כדי לשמוע, אבל היה שם צפוף מאד ולקח לי כרבע שעה עד שהצלחתי להתקרב כדי שאוכל לראות את האיש ולשמוע את דבריו. אני זוכר חליפה חומה שהייתה גדולה מעט ממידותיו, וסביר היה להניח שכבר ראתה ימים טובים יותר. קשה לי לזכור בדיוק, אבל נראה לי שקומתו לא הייתה יותר מבינונית. אם הוא היה מכוסה כסוי ראש או בלעדיו – לא אוכל לזכור. אילו נשאלתי, הייתי מיחס לו מעמד של פקיד מפוטר או מורה זוטר במעברה. המוזר ואולי המעניין או המרתק שבמעמד היה, שהכול עמדו סביבו והאזינו לדבריו, מהופנטים מעצמתו הרוחנית של האיש. שמעתי אותו מדבר בלהט קרוב לשעה אך לא הבנתי כיצד מתקשרים דבריו אל דברי הגמרא. עם זה הכל הקשיבו לו מרותקים ממש. לא הייתי שם בראשית דבריו, ולכן לא יכולתי לדעת כיצד השיג הקשבה זו. לבסוף ערער על דבריו אחד הסטודנטים שלמד שנים רבות בישיבת חברון וטען שהציטוט נמצא בכלל במסכת אחרת. האיש ביקש שיביאו לו גמרא. הגישו לו את המסכת שבקש, והוא פתח במקום הנכון. אחד מן המאזינים בקש להתגרות בו ושאל אם הוא יודע רק את הדף הזה או שמא הוא יודע יותר. כתגובה ביקש סיכה ואחת הסטודנטיות נתנה לו. הוא תקע את הסיכה בגמרא והחל לצטט את השורות מסביב לחור במקום חדירת הסיכה. 
ידענותו המופלגת של שושני לא היתה עבורי בגדר חידוש. הכרתי בחיי מספר אנשים שידעו ש"ס בע"פ. בעלה של נחמה ליבוביץ' שהיה סגי נהור, ישב כל הימים ולמד גמרא עם רש"י ותוספות בע"פ. פעם הזדמנתי אצלם וחיכיתי למורתי נחמה. האיש ישב בפינת החדר ולמד. פתאום הוא שאל אותי אם מבין אני באותיות הקטנות. כשעניתי בחיוב ביקש ממני לקחת גמרא מן הארון, לפתוח בדף פלוני ולקרא לפניו דבור מתחיל אחד בתוספות. הוא הסביר לי שנתקע ואינו זוכר את ההמשך. קראתי לו מספר שורות עד שהגעתי למקום שנתקע בו. שם עצר אותי ואמר: "עכשיו קרא לי עוד מלה". קראתי, והוא מבלי לומר תודה המשיך בלימודו, ואני עמדתי המום מהתפעלות. 
כמו יתר הדברים שנקשרו בו, גם שמו ומקום לידתו של איש המיסתורין "שושני" לוטים בערפל. הוא השתמש במספר שמות והפיץ שמועות שווא מעורפלות על ארץ מולדתו. בין היתר התגורר גם בארץ והיו לו קשרים עם הרב א"י הכהן קוק זצ"ל. האיש נפטר ב – 1968, אך הואיל ולא פרסם דבר ונכתב עליו רק מעט מאוד, היה קשה ביותר להציג אותו בפני הציבור בישראל. לתודעת הציבור בארץ ובעולם הגיע שושני בעיקר בזכות עדויות תלמידיו שהפכו מפורסמים בקנה מידה בינלאומי. שלושה המצהירים במפורש על חובם למורה הדגול בעיניהם הם אלי ויזל, בעל פרס נובל לשלום, עימנואל לווינס הפילוסוף היהודי הצרפתי שהטביע חותמו על החשיבה המודרנית, והפרופ' שלום רוזנברג המלמד פילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. אלה המפורסמים, אך בצרפת ובמונטבידיאו שבאורוגווי שמעו את לקחו רבים, וכולם מפליגים בשבחו. עתה, לאחר שראה אור ספרו (בצרפתית) של שלמה מלכה, הבנוי על שורת ראיונות ועל דברי הערצה, ולאחר שהופיע ראיון סובייקטיבי בשבחו, מצאתי לנכון להעמיד דברים על דיוקם ומבלי לזלזל בערך האיש להתבונן במיתוס מפרספקטיבה אובייקטיבית יותר. 
נראה שאף שושני היה גאון. הוא ידע גמרא, תנ"ך, זוהר, מתמטיקה ופיזיקה וגם עשרות שפות. סיפרו עליו שלימד בשטרסבורג אצל משפחה, הן את הילדים והן את המבוגרים. יום אחד שאלה אותו בעלת הבית אם הוא יודע פולנית, והוא השיב שאינו יודע. כעשר דקות לאחר מכן, כאשר בעלת הבית דברה עם בעלה פולנית, הוא התערב בפולנית שוטפת. "אבל הרי אמרת שאינך יודע פולנית, והנה אתה מדבר מצויין". נכון אמר שושני, אבל לדבר לא נקרא לדעת. כדי לדעת שפה חייבים להכיר את תרבותה ואת סיפרותה על בורין. לפי עדותם של אנשי שטרסבורג, כדי ללמוד צרפתית הסתגר שושני במשך שבועיים בחדר במלון עם מילון לרוס, ואחר שבועיים דבר צרפתית טובה. אגב אורחא הוא לימד מתמטיקה ופיזיקה גם רופאים וגם פרופסורים לפיזיקה ולשאר המדעים. 
יש סבורים שנולד בצפון אפריקה אבל יש עדויות שנולד וצמח דווקא בגליציה או בליטא, בבית שדרש הרבה מן הילד. כל השבוע למד בישיבה, ובסוף השבוע, כאשר שב לביתו הוא עמד למבחן בעל פה על כל מה שלמד משך השבוע. ואולם יותר משלמד במסגרת מחייבת, הוא למד מתוך סקרנות באופן עצמאי מתוך ספרים. חי חיים צנועים מוגזמים, לבש בגדים פשוטים וישנים, והיתה לו אובססיה למזון טבעי, כחלב, לחם, ביצה, ודגים. חוץ מיין הקידוש לא שתה אלכוהול והסתפק בתה ובקפה. הוא דחה את כל ההצעות להכין לו מזון מגוון יותר, ואכל תמיד בחדרו ולא בנוכחות אדם אחר. התפרנס מכספים שהיו לו ואיש אינו יודע מניין. הוא עצמו ספר שבשנות העשרים התעשר מאוד בבורסה של ניו יורק, אבל לקראת שנות השלושים הפסיד את הכל. משך השנים עסק במתן שיעורים כמעט בכל המקצועות שנלמדו בבית הספר ובאוניברסיטה. הוא לימד יחידים, לימד במסגרת של משפחות, ואף בקבוצות. לקח מחירים מפולפלים, אבל היו לו תלמידים מובחרים שסרב לקחת מהם תשלום בכלל. כאמור, בין תלמידיו המובהקים נמנו אנשים בעלי שם בינלאומי כעמנואל לווינס, כאלי וויזל, כד"ר נרסון, כפרופ' שלום רוזנברג ועוד רבים. כל אלה הגיעו להשגים אולי בזכות רבם, אבל הרבי עצמו נשאר באלמוניות שבחר לעצמו. 
היתה לו אובססיה למסעות וכבר מגיל צעיר היה מחליף תכופות את מקומות שהותו. גרמניה, צרפת, שוויץ, ספרד, מרוקו, ארה"ב, ארץ ישראל ובסוף ימיו כשתי עשרות שנים בדרום אמריקה במונטוידאו בבירת אורוגווי. בשנותיו המוקדמות הופיע בשטרסבורג ובילה שם שנים אחדות, אני זוכר אותו מן הארץ לקראת סוף שנות החמישים. היה מופיע במקום כלשהו על גבי הגלובוס, מוצא מקום ולפעמים משפחה כדי להתגורר ולאכול שם. לאחר מכן מצא לעצמו שעורים כדי ללמד ולהתפרנס, ועד מהרה יצא שמו ככוח אינלקטואלי בלתי רגיל. 
יש מספר וריאציות לסיפור כיצד ניצל מן הגרמנים? הסיפור המענין ביותר הוא הסיפור שלפיו טען במטה הגסטפו שהוא מוסלמי. הביאו אליו את איש הדת החשוב ביותר בפריס, והלה ישב והתדיין עמו שעות ולבסוף אמר עליו: "הוא יודע הרבה יותר ממני". על יסוד חוות דעת זו הניחו לו הגרמנים ללכת לדרכו. איש אינו יודע מה מידת האמת בסיפור זה. על מותו אמרו רבים שהייתה זו מיתת נשיקה. היה זה ביום ששי כ"ח טבת תשכ"ח, ינואר 1968, במהלך סמינר השתלמות לחניכי בני עקיבא ולמורים דתיים שהתקיים במלון צנוע בכפר דורסנה שבאורוגוואי, כחמישים ק"מ ממונטווידיאו. שושני התמוטט, הובהל לבית חולים, שם נקבע שנפטר מהתקף לב. בשעת מותו היה על ידו תלמידו שלום רוזנברג. שמו נרשם כ – מרדכי בן שושן בן 63 שם אביו יוסף, אזרח מרוקאי. (נתונים אלה הם כמובן רק אחת האפשרויות מני רבות). על מצבתו נרשם: "הרב והחכם שושני ז"ל, לידתו וחייו סתומים בחידה". 
דומה לי ששלמה מלכה עשה לעצמו מלאכה קלה. הוא ראיין אנשים, רשם כל מה שבפיהם והביא אותם אל הקורא במינימום של עיבוד. התוצאה היא חזרות רבות מדי, ואף שינויים בהצגת העובדות, שלעתים נראות כסותרות זו את זו. בספרו מביא מלכה רק סיפורים על חיצוניותו, ועל מוזרותו ואין כאן כלום על תורתו. מצער שמלכה לא עשה מאמץ מספיק לתאר סוגיות ששושני לימד. כל כך הרבה תלמידים, מעריצים כל כך גדולים הטוענים שעקר תורתם משושני, ואיש מהם אינו זוכר דבר, לא דיון על בריאת העולם, על מדרש קשה, על מקרא לא מובן או על סוגיה בגמרא. חוששני שמלכה עשה שרות דב לשושני וחבל, על אף שהדברים מרתקים מעניינים ומסקרנים גם כך. מכל מקום לפי ספר זה נראים הדברים פנטסטיים כלפי חוץ, אבל הם נשארים ריקים מבפנים. 
מספרים ששושני יכול היה להסביר משך שעות שורה או אפילו מילה מן הגמרא, בלי לחזור על אותו דבר פעמיים. בעזרת פיסקה קטנה או דף מן הגמרא (או מטקסט אחר) הוא הצליח להסביר את כל הבעיות האקטואליות של דורו. מצער מאד שתלמידיו כל הזמן מספרים סיפורי נפלאות מן הסוג הנזכר, ואין בפיהם אף לא דוגמא קונקרטית לתוכן הממשי של דבריו. שושני, הם אומרים, הצליח ביותר להשפיע על שומעיו ולקרבם לאהבת התרבות היהודית על-ידי היכולת לחשוף בטקסט כל מה שיש בו. ושוב חבל שאין אנו זוכים לניתוח מלא של טקסט אחד כזה לפחות. 
ולכן חייב אני לשאול את מר מלכה כיצד לא הצליח להציל משהו ממשי ממרואיניו. חייב אני לשאול גם את אלי ויזל הסופר שזכה בפרס נובל, ואת ידידי הפרופ' שלום רוזנברג מה הדבר המהותי שהם למדו אצל שושני. לא הפלגות על האישיות הפלאית של האיש אני מחפש, אלא משהו מתורתו שאפשר להיאחז בו. קושיא זו מתייחסת ביתר עוצמה גם אל הפילוסוף המנוח עמנואל לווינס. האמת היא שאף אני שמעתי את שושני בערך כשעה ואיני זוכר דבר מתוכן דבריו. לעומת זה בערך באותה תקופה עצמה שמעתי שעתיים של הרצאה מפי הפרופ' ארנסט סימון, ואני זוכר עד היום את עיקרי דבריו. הוא אמר אז שלעולם חייב המורה ללמד מעט מעל להשגת תלמידיו. לעולם אין המורה רשאי לרדת לאורך זמן לרמת תלמידיו, כי בשעה שהתלמידים מבינים את כל דברי השיעור בלי להתאמץ כלל, הם רואים את הדברים כקלי ערך וכמיעוטי חשיבות. כאשר הם אינם זקוקים לכל מאמץ כדי להבין את הנלמד הם גם מתרגלים שלא להתאמץ בלימודיהם. האם היה זה שושני שאין מה לזכור מדבריו, או שמא אין זו אלא אשמת תלמידיו בלבד? מה שברור הוא, כי לפי ספרו של מלכה אין בידינו דבר ממשי מתוכני תורתו של האיש המופלא הזה. 
אפילו סיפורו של הפרופ' שלום רוזנברג על "תורת האצבעות" של שושני שלפיה קמיצת האצבעות מלמדת אותנו שצריך להיות קמצן ביותר בכתיבה (שהרי כותבים בעזרת האצבעות) ובפרסום, וכן סיפורו על "קבלת הרמב"ם", שלדעת המעריצים היא אינה הקבלה המקובלת, אלא קבלה מיוחדת במינה התואמת את תפיסת הרמב"ם, אינם מאפשרים להציץ לנבכי תורתו של האיש. רוזנברג עצמו מודה בראיון שהתפרסם ב – "מקור ראשון", שיש לו טראומה מכך, שאינו מסוגל להעביר הלאה את תורתו של שושני. אף המחברות שנשארו אחרי שושני, ואשר בהן הוא ניסה לשמור את תכניו, תכנן אינו ברור, ואין הן מאפשרות להבין את התורה הנסתרת של האיש הנסתר. 
המחבר מלכה מכיר היטב את הטענות שהזכרתי. בעמוד 117 של ספרו, הוא מביא תחילה סיפור שלפיו, מעולם לא הצליח איש לרשום את תוכן שיעוריו של שושני. אחר הדברים האלה הוא מספר עוד, שאיש הרוח אנדרה נהר, איש שטרסבורג, שנחשב כמעט כנביא של יהדות צרפת, לא העריך ביותר את שושני, שלדעתו היה אמנם אינטליגנטי באופן בולט, אבל חי בלי מידות, בלי הרגלים מסודרים, בלי עקרונות ובלי איכויות. ובעמוד 118 מוסיף מלכה לספר, שאיש לא ידע לתאר את תורתו של שושני, ולכן בעניין תכניו איש לא ספר דבר. דמותו של שושני מתחמקת מכל הגדרה ומכל תוכן מוחשי. מלכה מביא אפילו דעה, שהדבר הנורמלי היחיד בחייו של האיש היה באופן פרדוקסלי דווקא מותו, כפי שזה מסופר על-ידי שלום רוזנברג. נראה ששושני נהנה מן המעמד המיסטי של אישיותו, הוא אהב את הפוזה של המצוי מעל לכל בני תמותה, ובנה את המיתוס סביב עצמו בכוונת מכוון. לכיוון זה מעידות גם כל המוזרויות של התנהלות חייו. נראה גם שכל ימיו נהנה מן המסתורין סביב אישיותו, ונראה גם שהיה שחקן בדם וכל חייו שמשו אותו כבמה להצגותיו ביחס לאורח חייו, לידיעותיו ולדרכי ההוראה שלו. 
אין זה מקרה ששושני לא נכנס לפנתיאון של גדולי האומה היהודית. ליהדות חושים מאד מפותחים ביחס לגדולי האומה במיוחד בתחום הרוחני. מסיפורו אפשר ללמוד כי בעם ישראל מצפה גורל דומה של שכחה, לכל מי שבונה את אישיותו, אם בכוח עצמו ואם באמצעות מעריצים, כדמות המוצגת בפאתוס מוגזם ומנופח. לפנתיאון של גדולי ישראל זכה להיכנס רק מי שתכני תורתו ותכני חכמתו גלויים לכל ומדברים בעד עצמם."

בס"ד

האמת שראיתי שאחד ויגודה כתב דוקטורט על לוינס והתייחס לתורה של שושני מצד עצמה, רק צריך למצוא אותה.

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים