ל"ג בעומר הוא יום שכולו "פנימיות". הוא איננו מוזכר במשנה ,בגמרא ובמדרש.מסורת מאוחרת מתקופת הראשונים מציינת אותו כיום שנפסק מותם של תלמידי רבי עקיבא,ועל כן נהגו שלא להתענות בו.
המהר"ל מביא ש"עושים שמחה ביום בל"ג בעומר" מפני שתלמידי רבי עקיבא מתו רק משל ל"ב יום ,על כן סופרים ל"ב יום ועושים למחרת שמחה לזכר המגיפה שפסקה.
מסורת יותר מאוחרת מבית מדרשו של האר"י הקדוש ותלמידו רבי חיים ויטאל ציינה את ל"ג בעומר כתאריך פטירתו של רשב"י ,זוהי ההילולא של רשב"י. מסורת זו קשורה בקשר הדוק עם עם המסורת הקודמת: רשב"י היה מתלמידיו של רבי עקיבא! ראשיתם של מנהגי ההילולא היו בצפת ובמירון מהן התפשטו לשער ערי ארץ הקודש ולארצות הגולה. המנהג היה לקבוע לימוד בחכמת הנסתר והקבלה בליל זה.
שורשי ל"ג בעומר בעולמות הפנימיים,אבל האש הפנימית פורצת החוצה ומאירה ומחממת גם את המציאות הממשית. ומכאן המדורות של שמחה ואור אבל אם האור הפנימי חסר,אזי המדורה אינה אלא סתם שריפת קרשים!!