כאמור, אין אזכור לחג בתורה וגם לא במקורות חז"ל. אמנם ישנו אזכור לאסון שאירע בתקופת ספירת העומר בתלמוד:

"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (לימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה... כולם מתו מפסח עד עצרת".(מסכת יבמות סב ע"ב)

ובמדרש יש תוספת לסיפור:

"אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא (מפני) שהייתה עינם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה!" ("בראשית רבה" סא).

אך לא נאמר כאן בפירוש שהמגפה פסקה ביום ל"ג בעומר.

בתקופת הגאונים, כאשר כבר נהגו את מנהגי האבלות בספירת העומר, אין כל אזכור של היום כיום שמחה, ובכמה מקומות הוא מוזכר דווקא כיום צום לציון מותו של יהושע בן נון ורעש אדמה כלשהו. הראשון שמזכיר את הטענה שפסקה המגפה שהרגה בתלמידי רבי עקיבא ביום זה (אם כי כמסורת מימי הגאונים), הוא רבי מנחם המאירי, בסוף המאה ה-13. עם זאת לא ידוע על מנהגי שמחה ביום זה.

שמחה מסוימת נקשרה ליום זה על ידי האר"י, ותלמידו, רבי חיים ויטאל, כתב כי י"ח באייר הוא "יום שמחתו של רשב"י". לאורך השנים הועתקו כתביו פעמים רבות. אחד המעתיקים קיצר זאת ל"יום שמ' של רשב"י" ומעתיק שלאחריו הבין "יום שמת" במקום "יום שמחת" וכך נוצרה האמונה כי רשב"י מת ביום זה.

לאחר שהחל היום להתפשט בעם, התנגדו רבים מחכמי ישראל להפיכת ל"ג בעומר ליום טוב, והחת"ם סופר שנלחם ברפורמה כותב:

"אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום... לעשותו יום שמחה והדלקה... לא ידעתי אם רשאים לעשות כן".

ל"ג בעומר בהר מירון

בל"ג בעומר נוהרים אלפים למקום ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי למרגלות הר מירון, לחוג שם את החג (לדעת החת"ם סופר אין לעלות כלל למירון בל"ג בעומר, משום שלא ייתכן עוד מקום שיעשו אליו עלייה לרגל חוץ מירושלים). מגיעים לשם יהודים מכל העדות: על הגג חוגגים החסידים, במקום הציון חוגגים בעיקר אנשי הציונות הדתית, ובמורד ההר חוגגים בני העדה המרוקאית.

מזה כשישה דורות ברציפות, משנת 1833 ואילך - חגיגות ל"ג בעומר המסורתיות במירון נפתחות רשמית בטקס החגיגי של תהלוכת ספר התורה העתיק של משפחת עבו מביתם ההיסטורי בצפת אל קבר הרשב"י במירון. שורשיה של מסורת עתיקת יומין זו נעוצה באבי השושלת בארץ, שמואל עבו, שעלה ארצה עם הוריו ומשפחתו מאלג'יר בשנת תקע"ז (1817) והשתקע בצפת. הוא שימש בעת ובעונה אחת רב ראשי וקונסול צרפת בגליל; עד מהרה הפך למנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית בכל האזור. שנים ספורות לאחר עלייתו, במחצית הראשונה של המאה ה-19 - רכש הרב שמואל בכסף מלא את חלקת הקבר של הרשב"י במירון, שהייתה מוזנחת ושימשה מרעה ומרבץ לעדרי צאן של הכפריים הערבים. הוא גידר את חלקת הקבר והקים שם את מבנה בית הכנסת ההיסטורי הקיים עד עצם היום הזה. הוא גם שיקם את בית הכנסת של האר"י ברובע העתיק של צפת ולאחר הרעש הגדול שפקד את צפת התמסר לבנות את הריסות הרובע היהודי. לאות הוקרה על פעליו העניקה לו הקהילה ספר תורה על שמו, ובערב ל"ג בעומר תקצ"ג (שנת 1833) הובל ספר תורה זה לראשונה בשירה ובריקודים מבית עבו לבית הכנסת של הרשב"י במירון, וחגיגות ל"ג בעומר המסורתיות נפתחו ברוב עם. הייתה זו תחילתה של מסורת מיוחדת, שהפכה במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הדתי-עממי של צפת והגליל כולו. שנים אחדות לאחר מכן, הוחלף ספר התורה הראשון, שנידבו יהודי צפת, בספר תורה עטור כסף וזהב, שתרם בנו של הרב שמואל עבו, הרב יצחק מרדכי, וספר תורה זה נישא עד היום בתהלוכה החגיגית היוצאת בערב ל"ג בעומר מבית עבו למירון.

	מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים.
– ש"י עגנון

המנהג לעשות שמחה ביום "פטירתו" של צדיק עורר את התנגדות חכמי ההלכה, אך כיום כבר פשט המנהג. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום "בל תשחית" מדברי סופרים.

לפני כמאתיים שנה קנה רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, מזקני צפת, את הזכות להדליק את ה"הדלקה" הגדולה על גג ציון קברו של רשב"י בל"ג בעומר. הוא עצמו לא זכה להגיע ארצה, אך צאצאיו, אדמו"רי בויאן, הגיעו למירון וזכו לקיים את שירשו מאבותיהם. כיום, מדי שנה בשנה, מדליק את ה"הדלקה" האדמו"ר מבויאן, רבי נחום דוב ברייאר, נכד-נכדו של האדמו"ר מרוז'ין, שמתגורר עם עדת חסידיו בירושלים.

נהוג לאחר ההדלקה על גג ציון קברו של רשב"י לקיים הדלקה שנייה אחר חצות הליל ליד קבר רבי יוחנן הסנדלר האירוע הזה שקט יותר ואין רוקדים בו, החוגגגים יושבים למרגלות הקבר שרים עם הכליזמרים ומאזינים לנגינתם‏‏^[1].

בבוקר שלאחר ה"הדלקה" בחצר שליד מקום ציון קברו של רשב"י, נוהגים לערוך את טקס החאלקה, בו נוהגים לספר לראשונה, בטקס חגיגי, את שערות ראשם של הילדים שהגיעו לגיל שלוש, את הטקס מלווה בדרך כלל נגינה של כליזמרים.

מנהגי היום

הבערת מדורה, ממנהגי היום

אין אומרים תחנון בל"ג בעומר, אולם אין תוספת מיוחדת לתפילת היום. נוהגים לעשות ביום זה שמחות נישואים וכן נהגו להדליק מדורות גדולות. יש הנוהגים גם לירות בחץ וקשת, ויש המוצאים בכך חיזוק לסברה שיום זה קשור למאורעות בתולדות מלחמות עם ישראל. הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה.

חניכי תנועת "בני עקיבא" מתאספים בל"ג בעומר למדורות מרכזיות, וחוגגים את ל"ג בעומר כיום הולדתה של התנועה, כיוון שבל"ג בעומר בשנת ה'תרפ"ט, 1929, הוכפל מספר החברים בקבוצה, והיא הפכה בצורה רשמית לתנועת נוער, שממשיכה לפעול עד היום הזה.

הרבי מלובביץ הורה לערוך ביום זה תהלוכות ילדים תחת הכותרת "יחד כל ילדי ישראל" ואכן מתקיימות תהלוכות כאלו בכל רחבי הארץ

במדינת ישראל, לא מתקיימים לימודים בל"ג בעומר, אך מרבית מקומות העבודה פועלים כסדרם. ל"ג בעומר נחשב ליום שמחה לתנועות נוער.

בקרב נוער נהוג לערוך מדורות גדולות, בהן מקובל להכין תפוחי אדמה (על ידי עטיפתם בנייר אלומיניום והשלכתם לאש), "על האש", ולעיתים קרובות גם שתיה אלכוהולית. קיימת בחג בעיה גדולה של איכות הסביבה, כיוון שלרוב יש שימוש במדורות בכלים חד פעמיים, והמספר הרב של המדורות פולט כמות רבה של פחמן דו חמצני המגביר את אפקט החממה. המדורות לרוב נמשכות עד מאוחר בלילה.

בל"ג בעומר מתקיימת הילולה דתית של יוצאי לוב בבית הכנסת בושאייף שבמושב זיתן. בבית הכנסת בושאייף יש במה עם תזמורת נגני העדה הלובית אליה מגיעים ח"כים, שרים, רבנים ואישי ציבור, דוכני מזון של העדה הלובית, חדר הדלקת נרות ושמן. מנהג ההילולה התחיל כבר בבית הכנסת בושאייף בזליתן שבלוב ומתקיימות עד היום בבניין שהוקם בישראל עם קום המדינה.

מרד בר כוכבא

בישראל נהוג לחגוג את ל"ג בעומר לזכר מרד בר כוכבא. המנהג של הדלקת מדורות בל"ג בעומר – ביום י"ח באייר מקושר גם להסבר המבוסס על הקשר בין מרד בר כוכבא ובין ל"ג בעומר: המורדים הדליקו משואות אש על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. והמדורות שמדליקים היום בל"ג בעומר הן זכר לאותן משואות.

גם מנהג החץ והקשת קשור לזכר מרד בר כוכבא: קשתות וחצים שימשו בימי בר-כוכבא ככלי הנשק העיקריים בקרב. לזכר מלחמת בר-כוכבא ברומאים נהוג להכין בל"ג בעומר קשתות וחצים ולשחק עימם ליד המדורה. מנהג נוסף הוא לערוך ביום זה ימי ספורט וטיולים.[1]

איסוף עצים לל"ג בעומר

אירועים שהתרחשו בל"ג בעומר

בי"ח באייר, תאריך ל"ג בעומר, אירעו מספר אירועים חשובים:

• במקרא נכתב כי יום קודם נכנסו נח ובני ביתו לתיבה, ובמשתמע, יום זה הוא תאריך התחלת המבול.
• ביום זה, בשנת 363 לספירה, החלו יהודי ירושלים לבנות את יסודות בית המקדש השלישי (ביודעם כי בחודש זה החלה בניית שני בתי המקדש הקודמים), באישורו של הקיסר הרומי יוליאנוס הכופר. בערבו של היום סוכלה כוונתם בשל רעש אדמה חזק מאוד ונודע כי הקיסר נרצח ואישורו בוטל.
• כאמור לעיל, בכמה מקומות מתקופת הגאונים מוזכר ל"ג בעומר כיום צום לציון מותו של יהושע בן נון ורעש אדמה כלשהו.

• בל"ג בעומר בשנת ה'תרפ"ט הוקמה תנועת הנוער "בני עקיבא".
• הפלמ"ח הוקם בל"ג בעומר בשנת תש"א - ה-15 במאי 1941.
• הגדנ"ע הוקם גם הוא בל"ג בעומר. ניתן לראות בסמלו חץ וקשת - שהם מסמלי המועד. בל"ג בעומר צוין בעבר יום הגדנ"ע.
• בתחילת המאה ה-21 קבע צה"ל את ל"ג בעומר כיום הצדעה לחיילי המילואים שלו.

ראו גם

• ליל גאי פוקס

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ל"ג בעומר
טקסט בוויקיטקסט: ל"ג בעומר

• ספירת העומר ול"ג בעומר, באתר aish.co.il
• ל"ג בעומר, באתר אמונה
• הרב אליהו בקשי דורון, ל"ג בעומר, באתר דעת
• ל"ג בעומר בעדות שונות האזנה לפיוטים ומוזיקה, באתר הפונותיקה הלאומית
• הרב אורי שרקי, שיעורים על ספירת העומר ול"ג בעומר, סדרת שעורים, מתוך האתר של הרב אורי שרקי ואתרים אחרים
• ל"ג בעומר באתר בית חב"ד
• מה יש, קצת אש - גלעד קריב על מקורו של החג בעיתון הארץ
• ל"ג בעומר וימי הספירה, באתר צעירי אגודת חב"ד
• ל"ג בעומר והקשר לתנועה הציונית לפלמ"ח ולגדנ"ע באתר מט"ח
• ל"ג בעומר, באתר לקסיקון לתרבות ישראל
• אליעזר מלמד, שיעור על ל"ג בעומר, הילולת רשב"י, המדורות, "חלקה", באתר ישיבת בית אל

• מנחי בתי מדרש, דפי לימוד לל"ג בעומר, אתר מדרשת
• מבחר מאמרים בנושא: ל"ג בעומר, קבלה לעם.

הערות שוליים