זמן ביום שבו נמצאים בוראי ואני.
אין אחד מלבדינו.
כל העולם שוקט. דומם.
פעם בצורה הזאת ופעם בצורה אחרת.
זמן להודות לו על כל החסדים שגמל עלינו. עלי.
גם דברים קטנים.
תודה אבא שקמתי בבוקר.
אין עוד מלבדך.
שפתי לוחשות תפילה.
מודות לך על כל שניה ושניה.
ואז מתחילות לבוא הדמעות.
שזורמות ללא הרף.
דמעות של אהבה ותחנונים.
דמעות שמשתפות את אבא בדברים הקשים והפחות נעימים.
דמעות שמבקשות עזרה.
אני מסבירה לו.
מה אני צריכה ומה לכאורה מגיע לי.
מסבירה שוב ושוב.
מחדדת.
שלא תצא תקלה תחת ידי חלילה.
דקות של שקט.
של מחשבה.
אני ובוראי.
הוא מקשיב.
ועונה ללא מילים.
שקט.
אני מרגישה אותו בתוכי.
את החיבוק שלו.
מסיימת בהודאה.
על כל הטוב שזכיתי לו.
שותקת.
מרגישה אותו.
ונרדמת.

@שמחה260