הורים אהובים.
תיכף ה1 בספטמבר. תאריך עם משמעות ככ עמוסה וככ מיוחדת.
ביום זה נפרד לשלום מילדנו. החל מההתרגשות של שלום כתה א, דרך מערבולות סביב יציאה למוסדות יחודיים שונים ומשונים של הנוער שלנו וכלה בקריצה לשמיניסטים הבוגרים.
עבור חלק, המגע בקיץ הכיל מורכבות וסביב תחילת השנה יש דאגה ואכזבה. מתח ובלבול רב. לעיתים ברקע יש צעקות ואף יותר מכך, חשש ואף יותר מכך, בקורת ואף יותר מכך.
מה יהיה.. איך..

מנגד ב1 לספטמבר ישנה קבוצת הורים אחרת. קבוצה שלא תשלח את בנה או בתה לאף מסגרת.
ההורים השכולים.

חלק מילדנו נרצחו עי השונא. חלק נהרגו ב"תאונות" דרכים; חלק טבעו וחלק פשוט נפטרו ממחלה.
בספטמבר נעמוד לצד ילדינו החיים, ננסה לחייך ולחבק את הקיימים ובד בבד לחרוק שיניים עד זוב דם. להחזיק את היד שלא תזכה להכין סנדוויץ מושקע ליום הראשון ולא תזכה לטפוח על השכם ולשלוח את הילד לשנה חדשה.
נעמוד ונשתוק ונתבונן במרחק בחברים של ילדנו שעוברים על פנינו בדרכם לכתה חדשה.
ברגע זה של הפרידה- אנא אל תשכחו לחבק את ילדיכם למרות הכל. להסתכל לו בעיניים ולאחל לו שנה טובה . לעצור להיות עם הכרת הטוב על מה שקיים.
ואוסיף בקשה קטנה אם ניתן-
ביום הראשון ללימודים בדיוק בשעה 8. תעצרו לדקה בכל מקום שאתם נמצאים. תניחו הכל ותתפללו תפילה אישית לשלום ילדיכם. תפילת ההורים לקראת השנה החדשה.
תפילה שתבקע מכל מקום בארץ. בשקט, בדממה.
תפילה שיש בה הכרת הטוב ובקשה מריבונו של עולם שפשוט יהיה טוב .
שנה טובה.
מרינה אריאל.
אמא של הלל יפה היד שהיתה צריכה להתחיל כתה יא