יש כאלו שפנו אליי בפרטי ואני מעריכה את זה, אבל בטוח שיש עוד פה

אני ממש מבקשת שתענו לי כי זה יעזור לי מאוד לשפוך אור אני תקועה במצב שלי כבר יותר מידי  זמן!

מסיבות של תקשורת יותר, ולא של חוסר אהבה, 

אני אשמח אם תוכלי לקשר בינינו. 

אני ממש לא רוצה לקבל החלטה פזיזה , להתגרש כשהמצב אפשרי ועוד יש תקווה. 

אני באמת רוצה לדעת שעשיתי כל דבר אפשרי כדי לא לוותר

תודה!

בזמן של ההחלטה שתיהן הרגישו הקלה ושמחה מעורבב בעצב, ואחרי תקופה קצרה התחילו לעלות להן התלבטויות האם זה באמת היה הצעד הנכון או לא וכל מיני סיטואציות מהעבר ואיך היה אפשר לעשות אחרת.
בהמשך- אחת מהן שהתגרשה בגלל שבעלה נהיה חילוני והם נפרדו מתוך הבנה שלא מתאים להם להיות זוג ולא מתוך כעס, אז היא הרגישה שלמה עם המצב, היתה בצער אבל ללא חרטה, וממשיכה הלאה,

והשניה שנפרדה על בסיס מריבות וכעסים התחתנה שוב אבל הרבה בעיות שהיו בזוגיות הקודמת קיימות גם עכשיו.

אני לא מחפשת שיגידו לי מה לעשות כמובן. 

אני מנסה להגיע לתובנות בעצמי שמתאימות לי , ואני לפעמים חושבת שאני רואה את הדברים מנקודת המבט הצרה שלי, ואולי אם אראה דברים מזווית אחרת, כמו למשל ממחשבה לאחור של אנשים אחרים, אולי זה ייראה לי אחרת, אולי זה ישפוך אור ויתן לי פרספקטיבה שונה על בחירות והחלטות לפני שאני מקבלת אותן. דוקא בגלל שזה כל כך גורלי להתגרש ואנחנו ממש עומדים בפתח החלטה כזו, אני לא רוצה לוותר סתם , ואולי עוד כמה זמן להביט לאחור ולהתבאס על כל מה שהפסדתי.

מבינה אותי?

מהפפלאפון ולא יצא לי להגיב. 

כתבת הודעה והשקעת מחשבה, אני ממש מודה לך..

לגבי בעלי- בעלי אמר לי ביום ראשון (דהיינו לפני 3 ימים) שהוא רוצה שננסה לנהל שיחה בערב איך מפרקים את החבילה (לא שיש לנו ילדים אבל עדיין) עם כל הקושי, הגיע הערב והוא פשוט לא אמר מילה!

עברו הימים ועדיין לא אמר לי דבר על זה. 

אתמול בוטסאפ שאלתי אותו אם רוצה בערב לצאת לאכול, ואז נפתח לו הפה (יותר נכון האצבע) וכתב לי כמה דברים. שמרגיש שאיבד חברה טובה, שאני לא נעימה איתו, שאני אף פעם לא מרוצה, שקשה לו לשוחח איתי ולכן הוא נמנע כי לאנעים לו לשוחח איתי. אמרתי לו שאני מבינה, הוא אמר שעם אחרים הוא יודע שאחרים מאוד אוהבים לדבר איתי כי אני קשובה ונעימה, אבל שהוא מרגיש שאיתו אני לא כזו. 

והוא צודק. 

יש באווירה בינינו איזה חיכוך. משהו לא נעים. לא משדר על אותו הגל. 

כך שבעלי גם מתחיל להרהר בהחלטה. הוא כתב לי שהוא חושב אבל לא יודע. לא יודע איך נפרדים, איך עושים את זה, לא יודע אם זו ההחלטה הנכונה, ובגדול לא יודע כל כך מה לעשות וקצת מחכה לפגישת היעוץ שלנו השבוע. 

לכן, שנינו באותו המצב. 

קשה לנו לעשות צעד דרמטי. 

אנחנו זוכרים לעצמנו המון רגעים יפים. אנחנו מפחדים משינוי. אנחנו אוהבים אחד את השניה. אנחנו מאמינים שאפשר לעשות את זה טוב יותר למרות שזה לא מתקדם הרבה וזה קשה מאוד מאוד. 

אנחנו מפחדים מלחזור למשבצת הלבד, לא לחיות עם בן זוג, מפחדים מלחזור לעולם ההכרויות ולהתחיל הכל מהתחלה. 

אנחנו חוששים מה יגידו המשפחה והחברים. 

איך זה יצטייר.

אנחנו חוששים שנרים ידיים על משהו שהיה לו פוטניצאל, כי השנה וחצי הראשונות שלנו יחד היו דבק. היו מהממות. ומשהו השתנה.

ופה שנינו עומדים. רק שאני מוכנה לדבר על זה והוא לא. 

לגבי מה שכתבת אלו דברים אמיתיים , כנים, וגם מתחברת אליהם. 

לגבי מה שאכתוב הלאה- חשוב לציין שאין לנו ילדים-

אנחנו די משקיעים ומבלים יחד. בתקופה הזו פחות אבל בכל תקופה אחרת אנחנו לא תקועים בבית. 

יש נופשים, אנחנו יוצאים לאכול בחוץ , לסרטים, עם חברים, לטעמי לא מספיק אבל פה יש פער בצרכים. אני אוהבת יותר לעשות איתו דברים,הוא לא צריך כל כך הרבה אטרקציות.

אנחנו חוגגים תמיד אירועים מיוחדים, ימי נישואין, ימי הולדת, בחגים -קונים מתנות זה לזו. (יותר הוא לי , כי הוא לא אוהב מתנות)

אנחנו רבים מלא. אין אדישות. יש פה לא מעט צרחות מניחה שהשכנים לא מבינים מה קרה בשבוע וחצי האחרונים ששקט פה. 

 מסכימה. חייבים לעשות עבודת המידות. אני חושבת שבעלי עוד יבין שהוא צריך להבין מה זה אשה.. שאני לא האשה הרגישה היחידה בעולם שמפריע לה שהוא צורך יותר מידי זמן מסך

אני לא יודעת מה אני חושבת על להשאר נשוי גם אם לא טוב. אולי זה נכון יותר כשיש ילדים?

בכלליות זה נראה לי אמירה לא נכונה .

מעניין שיש כמה זוגות שאת מכירה שחזרו להיות יחד ,או לפחות רצו. הכהן והגרושה - חבל ממש....

בקיצור זה מורכב ללא ספק......

זו אחת הבעיות, שהוא לא רוצה\לא מדבר אליו לשבת לארוחה או לצאת ולשוחח על הדברים 

הוא פשוט לא מסוגל לעשות את זה. עוד לפני שהתחלנו לדבר על הקשר, או לומר מילה הוא כבר עצבני, הוא לא סבלן לתהליך הזה של לדבר על מה שקשה לנו או על מה שקשה לו איתי. 

אני מאוד פתוחה לשמוע.

כשהוא כתב לי אתמול שהוא יודע שאני כך וכך מול אחרים, הוא רואה את זה, אבל לא מרגיש שאני ככה אליו, אני אמרתי לו אני מבינה מה אתה אומר, וזה נכון 

אבל הוא לא פותח מולי כלום. הוא לא מסוגל לדבר. 

הוא אמר בעצמו אתמול וזה בדיוק כך-

הוא לרוב בוחר להבליג, או שהוא בסוף מתפוצץ.

זו בדיוק הבעיה שלי איתו. 

במקום שיבוא ויגיד לי , "תשמעי, ממש קשה לי שאת כך וכך" "הייתי שמח אם היית שמה לב לזה ולזה. "

רק שידבר! אבל הוא שותק ושותק ובולע וסופג ולא מוכן לדבר על כלום, ואני יוזמת הרבה פעמים שיחות והוא לא מוכן. 

כל החלק של לתקשר אצלו פשוט לוקה בחסר, לא יודע איך לגשת לכזה דבר 

בעיניי זה חלק מקשר לשבת לדבר על מה שלא הולך, על מה שמצפים ולא קורה. 

גם מהצד שלי וגם מהצד שלו. 

אבל הוא לא פתוח לשמוע, ההוא לא פתוח לשיחה. 

הוא מעדיף לטאטא, לא לדבר על זה, להתעלם ולהתקדם כאילו כלום 

הוא לא עומד בעימותים. 

הדרך היחידה שלו להתמודד עם עימות היא להתרגז, "לרדת נמוך"

הוא כועס והוא מתחיל לירות לכל כיוון ולומר דברים שהוא גם לא מתכוון רק מתוך כעס עליי.

זה לא דרך. ולצערי הוא לא לומד להיות פתוח להקשבה מכילה. 

כשמשהו נראה לי לא בסדר הוא לא זמין בכלל.

למשל, המון זמן ישב לי על הלב התחושה הזו שהוא קובע לנו ולי אין "סיי" על איפה נגור. 

ולא יכלתי לדבר איתו על זה כי הוא פשוט לא היה נגיש, לא היה מוכן להקשיב או לתת הרגשה שהוא מבין למה זה בכלל מפריע לי. הוא רק לא הבין איך אני לא מעריכה את זה שיש לי איפה לגור, ושחוסכים כסף וכו וכו ושהמקום בעיניו מושלם (פה הוא גדל). ובשבילי הוא לא מושלם! הוא לא היה מסוגל בכלל להבין איך אני לא רואה מה שהוא רואה. וזה ממש קשה שאין לו היכולת להבין אתותי . לקח המון זמן עד שהצליח קצת להבין אותי. ועדיין מרגיש כמו ילד שמחזיק צעצוע שהוא יודע שהוא צריך להחזיר ולא מוכן. ומחזיק אותו בעקשנות אצלו. 

כאילו לא נותן לי תחושת שותפות בדברים שאנחנו לא מסכימים עליהם. ולא נותן תחושה שהוא נותן מקום לזה שאני לא מרגישה אותו הדבר.

לעומת זאת, כשזה הפוך, כשאני רוצה לצאת לשבת אצל חברים שלי והוא כאילו אומר שאין לו בעיה אבל בפועל תמיד מטרפד את זה כך שזה לא יוצא לפועל-- מעניין ששם הוא רואה את עצמו יפה מאוד, ולא מוכן לתת לי להחליט בשבילנו. 

כי אני לא כזו. אני מתחשבת יותר ואם ארגיש שמשהו טיפה לא נוח לו- לי לא יהיה נעים. 

אצלו זה אחרת. 

אקח לתשומת לבי....

ברור שגם לי יש המון עבודה לעשות, אבל כמובן שכשאני מול אדם שלא מדבר לא מתקשר כל כך ומתקשה לקבל גם דברים שלא מכוונים נגדו או תוקפים, אלא רק מתוך מקום שלי, זה באמת הופך את העבודה לקשה שבעתיים. 

כי יש פה ענין של חיבור. גל.

יש שם נראה לי קצת נפש חסומה למרות שחווה ילדות טובה מאוד, ההורים שלו נורמטיביים, אנשים טובים ומקסימים. 

יש כמה קווים מקבילים לזוגיות של ההורים שלו. אמא שקצת ניג'זה לאבא והיתה כעסנית, לא הרפתה, והאבא ניסה להתמודד על ידי השתקה , האבא רגוע, ומנסה לא לעשות עניין מכלום, ונראה לי שבעלי חווה הרבה את המריבות שלהם מהצד כאילו היא רק רוצה להמשיך ולהתלונן ולא מרפה ולא עוזבת והאבא כאילו המסכן שהיא לא מניחה לו. 

קשה קצת לתאר אותם באופן שנאמן למציאות. כי זה נשמע שהאבא כזה טטאלה. 

זה לא המצב.

ההורים שניהם אנשים טובים , האבא איש טוב, פטפטן, האמא אשה טובה ויותר אצורה .

שניהם לא אנשים רגשנים, יש ביניהם תקשורת מאוד מעל פני השטח. לא רואה אותם יושבים ומדברים על דברים. האמא סגורה כזו ולא  מפגינה רגשות כל כך.  אני מניחה שהוא חווה מריבות ביניהם , שאמא שלו נתפסה למשהו, האבא ניסה להתעלם מהקריזה שלה, ניסה לרכך אותה וזה לא עזר.

פתאום נופל לי האסימון עכשיו בזמן שאני כותבת את המילים האלו. 

אולי כשבעלי אומר לי- ואם הייתי מקשיב לך, ואם הייתי אומר לך תשובות רכות ועדינות זה לא היה עוזר גם כן! 

אני חושבת שהוא מתיחס לאמא שלו בתת מודע.. ולכן הוא לא מנסה את זה בכלל איתי!

יכול להיות שאני צודקת בפיסכולויגה בגרוש שלי לעצמי?

כי אף פעם הוא לא מנסהה להרגיע אותי. אני חושבת שהוא פשוט ראה איך אבא שלו ניסה לענות יפה, ורגוע ולהחליק דברים ואמא שלו לא נרגעה, אצלם זה לא עזר. אז אולי הוא משליך מזה עליי אז הוא אפילו לא מנסה. הוא ישר או מתעלם ולא רוצה לדבר איתי, או שהוא מגיב בצורה שהוא מתפוצץ. 

כמו שהוא התפוצץ כשההורים שלו נכנסו למצב הזה, שהוא לא היה מסוגל לשמוע יותר והוא ניסה להתערב ביניהם ולבקש שדי כבר ואמא שלו לא הפסיקה גם כשהוא ביקש. והוא נאלץ לצאת מהבית כדי לא לשמוע אותה כי זה כבר עשה לו רע. 

את המשפט האחרון שכתבת לא הבנתי מה זה אומר שאת חושבת שבבסיס של הילד שלנו הוא די חזק ?

יש לי סיפור "מכונן" בשנה לנישואים שלנו. שהיינו בנופש משפחתי עם המשפחה שלו והוא לא כל כך היה איתי. כל פעם שעצרתי קצת מאחורה הוא היה מתקדם עם כולם ובכלל לא שם לב (הייתי נעצרת כדי לצלם קצת)

ואז כשהיה קולט שאני שניה תקועה מאחורה הוא היה חוזר אחורה ותוקע לי פרצוף של- למה את לא ממשיכה ולמה את מעכבת את כולם . הוא היה ממש לא סבלן, במקום לחכות לי עם חיוך ולתת לי יד ולומר בואי תתקדמי עם כולנו, הוא היה נותן תחושה שאני לא בסדר.

אני מאוד מאמינה ב"כל הפוסל במומו פוסל".

אני חושבת שבעלי יש לו קוצר רוח מאוד משמעותי. אני לא אוהבת את זה אצלו בכלל. אני רואה את זה בהמון מצבים. 

לא נעים לי ללכת איתו לסופר, לא נעים לי ללכת איתו לחנויות בגדים *בשבילי*, בשבילו?- אני מאוד סבלנית. אני יושבת מחווה דעה, מייעצת ומחכה לו בתא מדידה והוא נהנה להראות לי ולשאול. אבל בשבילי? הוא על קוצים. 

לא נעים לי לפעמים לעשות איתו דברים כי הוא חסר סבלנות ותמיד יודע יותר טוב מה לעשות, ואומר לי "לא לא עושים ככה" ויש לו כל מיני התנהגויות דומות במצבים שונים. אני נזכרת אחורה עכשיו, כשניסינו לבנות ארון של כתר יחד, כששתלנו יחד עציצים, כשהוא חיכה לי עם המשפחה, כשהיינו בנופש בחו"ל .

הוא תמיד יודע . הוא מבטל את מה שאני אומרת . הוא חסר סבלנות ולא נעים. הוא מתפרצף ולא מחייך.

הוא לא רך. 

בנופש עם המשפחה שלו חיכיתי לחדר ואמרתי לו שהוא עצבני עליי והוא לא מחכה לי כמעט, שאין לי עם מי להיות כי זה ההורים והאחים שלו (ובזמנו לא ממש הכרתי אותם כמו היום, מן הסתם, עברו 3 שנים, והם כאלה סגורים שלא יפנו אליי כדי לתת לי להרגיש בנוח),

ושאני מבקשת שיהיה איתי יותר, שילך איתי ולא ילך עם אבא שלו ולא ישים לב איפה אני.

הוא בתגובה התפרץ עליי ואמר לי שאני אגואיסטית, שאני מרוכזת בעצמי ושאני הורסת לו את הטיול, 

התחלתי לבכות כי זה הרגיש ממש לא רגיש, וההיפך ממה שציפיתי וממה שאני הייתי מגיבה לכל אחד, והוא פשוט יצא מהחדר והלך לאנשהו, אולי לחדר אחר של ההורים שלו . 

בקיצור החוויה שם נצרבה לי בזכרון. הוא ממש לא שם לב שהוא לא נותן לי יחס מיוחד שם והייתי זקוקה לזה כי הרגשתי עדיין זרה ולא מחוברת. ובמקום להבין את זה ולהיות רך ואמפתי לאשתו, הוא התנהג ממש בגסות.

קשה לי לשכוח לו את זה. זה ממש פגיעה באמון. 

זה היה אירוע די קיצוני, אבל התחושה שהוא מתעצבן כל פעם שאני אומרת לו שהוא לא שם לב שהוא מתעלם ממני, שאני מדברת כשאנחנו בקבוצה ווהוא לא שם לב ומתחיל לדבר ועולה לי על הדברים, 

כל זה לא מרוע אלא מחוסר תשומת לב ורחפנות שלו, וזה יצר פגיעה בי, ובמרקם בינינו .

בעיני זה א-ב ביחס לבן זוג. כשנמצאים בחברה, להקשיב לו, לתת מקום לדבריו, במיוחד כשזה חברה שלו ולא המקום הנוח שלי. 

אבל הוא לא היה מודע לדברים האלה. 

ועד היום הוא עובד על זה. 

זה השתפר , ב"ה, אחרת אין סיכוי שהייתי מחזיקה מעמד בכזו מערכת יחסים. אני ההפך, אני מאוד שמה לב, אני מאוד נותנת יחס, המשפחה שלי מאוד משתדלת לתת לו להרגיש בנוח ופונים אליו ומכניסים אותו, ואני חמה יותר. אני אתיישב לידו ואתן לו להרגיש שכולנו יחד. הוא טוען שהוא לא זקוק לזה, אבל לי זה נראה בסיסי כי אנחנו זוג. 

בכל מקרה, זה נראה לי מעביר היטב את הקושי שלי מולו לאורך השנים. 

אני לא חושבת שאני חופרת לו, כמו שהוא מתקשה להבין את הצורך הזוגי שלי מולו, וחושב שאני מרוכזת בעצמי או צריכה יותר מידי תשומת לב, בעוד הוא ממש לא יודע לתת תשומת לב ולהתיחס . הוא לא חושב איך אני מרגישה בתוך קבוצת האנשים הזו.  והיום זה שדוקא "חפרתי לו" ולא הנחתי, והייתי מסבירה לו שוב ושוב שאלו דברים שחשובים כמעט לכל אשה ממוצעת והוא פשוט לא מודע אליהם, זה דוקא מה שעורר אותו להבין. וגם היעוץ שהתעקשתי ללכת . 

לאחרונה היועצת קצת יותר בצד שלו לתחושתי. כל הזמן מסבירה אותו, כל הזמן כשאני מבינה אחרת היא אומרת לא זה לא מה שהוא התכוון. מה את מפרשת אותו בכלל? 

כנראה היא התעצבנה שאני מעזה לבקר את ההתנהלות שלה בזה שהיא לא רציפה בטיפול. 

מה לעשות. 

אני מסכימה איתך במאה אחוזים

הבעיה אצלנו זה שהוא מתרגז עליי על הצורך הזה. 

הוא כועס ומסתגר. הוא מרגיש מותקף וכאילו הוא לא בסדר. 

וקורא את המפה הפוך לגמרי. הוא לא רואה בזה בקשה ממני לצורך שלי. 

זה קצת עיוות .

אם היתי מאותתת לו והוא היה מרגיש ונענה לזה ברצון וברגישות המצב שלנו היה הרבה יותר טוב. 

ללא ספק לא כולם בעלי צרכים זהים.  ונכון, גם אצלנו בעלי פחות זקוק לזה מאשר אני...לכן גם קשה לו לגלות הבנה לצד שלי.

לא רק את מתפללת על נופש מושלם

הוא כמעט תמיד יתנצל יום אחרי

זה מגיע למצב שאני אומרת לו כשהוא מדבר ככה "אתה מחר תבוא תתנצל ואני לא מוכנה לשמוע. "

במובן של- שיקח אחריות בזמן אמת על המילים שלו. 

כי כבר התרגלתי שהוא מגיע לנקודת רתיחה, מדבר בלי להתכוון, ולאחר זמן הוא בא ואומר שהוא מצטער ושאני יודעת שהוא לא התכוון למה שאמר.

זה מתסכל...

גיסך וגיסתך התקדמו בבניית המשפחה שלהם תוך כדי מריבות, אז זה לא דומה.

השאלה אם בן הזוג הזה רוצה לבנות משפחה,

או שהוא מפחד מלהביא ילדים שיקבלו אחר כך חינוך דתי. 

לא יודעת למה אחרי שנה וחצי טובות, במקום להתקדם לילדים, הופיעו התנודות האלה ביחס שלו.

לפי מה שכתבה החפירה הפסיכואנליטית כבר התבצעה אצל המטפלת.

הדפוס הזה של ההורים - כמה אפשר לטחון אותו? אז אמא שלו הציקה לאבא שלו, הבנו. בכל זאת הוא נולד, נכון? גם שם לא עצרו את הילודה בגלל בעיות בזוגיות. 

אסטרטגית - הייתי מפסיקה לבקש ממנו יחס. גם הייתי מתעלמת מעלבונות ופרצופים. צריך לדעת האם השקיעה במסכים, זה השקט שדרוש, או שזה תירוץ 

הוא טיפוס ביישן וסגור רגשית. 

זה לא שהוא שקט. במשפחה שלי הוא התערבב יופי. 

אבל הוא לא אדם שיתעניין, או יתחיל לספר על עצמו. הוא כמו שאומרים "keeping it simple"

אבל אני משוכנעת שלהתפרצויות של אמא שלו על אבא שלו יש קשר ישיר לאיך שהוא חווה את הפעמים שאני מנסה לפנות אליו. 

ואולי אפילו בגלל זה הוא מתנתק ונסגר ואוהב ספורט וטלויזיה. 

כי מבחינתו ככה נמנעים מעימותים, מעצבים, וככה הכל נשאר בסדר.

תמיד הוא היה אומר לי במריבות "הכל בסדר"... וזה תמיד הי הנראה לי נורא לא קשור לכלום. אבל אני מתחילה לחשוב שאולי זה קצת משם. מההיסטוריה של ההורים שלו . אולי אבא שלו היה אומר את זה לאמא שלו, או שאבא שלו היה אומר לו את זה, או שאולי בעלי היה אומר את זה לעצמו כדי לשכנע את עצמו .... לא יודעת. 

השאלה איך את יכולה לשנות את התקשורת שלכם מההבנה הזו??

סורי שזה על חשבונך, אבל אני לומדת מלא מהשרשור הזה.

אני ובעלי הפכים. 

לא מרגישה השלמה. לא מרגישה שהוא משלים אותי בהרבה. 

אני מתה מפחד לעשות את הצעד של להתגרש. למרות שעמוק בפנים אני מרגישה שארגיש הקלה. 

הפחד מה יגידו אחרים. 

הפחד להכנס לעולם ההכרויות שוב .

הפחד לוותר על בן הזוג אותו אני מאוד אוהבת והיו לנו המון המון ימים יפים ונפלאים מלאי אהבה. 

מתוך הבנה שבאמת, אין רוגע ביחד. אנחנו לא שלווים זה עם זו, אנחנו לא יודעים להרגיע אחד את השניה. 

קשה לו להכיל אותי, וכל קושי שעולה לי מולו נתקל בחומת בטון. 

אם אני מרגישה שהוא לא שם לב אליי, קשה לו להכיל את זה והוא נוטה להתגונן. 

אני מרגישה עייפות להלחם על הקשר ועל מה שאני זקוקה לו נפשית במקביל. 

מפחדת שלא אמצא, מפחדת שאני אהיה מבוגרת מידי להביא ילדים (אני בת 34)

זו החלטה שלא האמנתי שאקח לעולם!

אבל הפערים, בדת, בשאיפות לאיך הבית שלנו ייראה מבחינת ערכים, לאיפה נגור(בעלי די מחליט בשביל שנינו איפה נגור וזה ממש מתסכל בעיני שאין לי תחושה של שותפה להחלטה באמת)

הפערים בשיחה , הפערים באופן פתרון בעיות בכלל, ובפתרון בעיות בינינו- לי נראה בסיסי לשבת לדבר על מה שקורה בינינו. והוא יכול להתהלך כמו זומבי בבית ולפלוט פה ושם משפט , בלי לדבר על הפיל הגדול בחדר. 

מחכה לפגישה עם היועצת, כאילו הוא צריך פה שידבר בשבילו איתי. 

פשוט מרגישה שאני לא מספיק סומכת עלינו כזוג לעמוד במשברים יחד, או במשברים בינינו, כי יכולת התקשורת שלנו לא מצליחה להתפתח. הוא אומר שהוא רוצה להשתנות עבורי ועבורנו, אבל בנתיים התגובות שלו נשארות ילדותיות, רגזניות ולא סבלניות, הוא לא משתף אותי בכלום שעובר עליו מבפנים , שזה כבר קשה לי, ולדעתי היה פותר הרבה, אם רק היה יושב ואומר לי מה קשה לו מולי, הייתי לפחות יודעת. זה היה מקרב. 

אבל הוא כבר 4 שנים הולך וננעל  . והצרכים הנפשיים שלי הולכים ונשארים לא ממומשים. 

צריכה ללמד אותו לנהל שיחה איתי, היועצת מסבירה לו שצריך ליצור קשר עין. לעזוב את העיתון\הפלאפון\הטלויזיה לסגור, ולהסתכל עליי כשאני מדברת , כי אפילו את זה הוא לא עושה. הוא לא מסתכל עליי או לי בעיניים כשאנחנו מדברים. הוא תמיד עם הראש הצידה. הוא לא שואל שאלות מובילות מתעניינות אני יכולה להפסיק את הסיפור שלי באמצע, אחרי שני משפטים והוא לא ישים לב. ואני אצטרך לומר לו- ממי התחלתי לספר לך משהו. והוא יגיד, מה אני מחכה שתמשיכי....

ויש לי סיפורים מהעבר שהם פחות סימפטיים מזה. פעם עוד הייתי שומעת שאם משהו מעליב אותי בהתנהגות שלו "אז זו בעיה שלי" , "זו בעיה שלך שאת מרגישה ככה".

ואני רואה שבכלליות, קשה לו להיות זוגי. אני מלא זמן רציתי לעשות איתו משהו יחד והוא פשוט לא משתף פעולה. 

חברים שלי הזמינו אותנו לשבת, והוא כבד כזה ויצא שעד עכשיו לא נסענו אליהם. 

מרגישה שהוא לא כייפי. לא זורם על דברים שזורמים לי .

לאחרונה הוא עושה כאילו, אבל לא באמת . 

הוא קצת שלילי לגבי דברים שאני נלהבת לגביהם , וזה מוריד לי את הכייף.

וזה על קצה המזלג. 

כרגע אני לא מרגישה בטחון להביא יחד ילד לעולם. 

כשהוא עייף, או קם משינה אין עם מי לדבר.  ישר הוא מצקצק בלשונו ומתעצבן ("אוף, את לא רואאה שאני ישן??")

ואני חושבת שאם יהיה תינוק בוכה, ואני אקום להניק ואהיה סחוטה וארצה עזרה או שסתם יהיה ער איתי יחד בשביל המורל לפעמים, אין סיכוי שהוא ישתף עם זה פעולה. אני כבר רואה בעיני רוחי איך הוא לא קם, איך הוא אומר לי אני עובד מחר אני חייב לישון, אני גמור. 

יש בו משהו כזה שנכנע למצב העייפות והופך אותו למאוד לא נעים ולא נגיש. 

זה טבעי מצד אחד, מצד שני אני לא כזו... אני יכולה לעשות סויצ' אפילו שאני ממש עייפה ולראות את האחר. 

ולו זה לא בא טבעי. 

יש לי לא מעט חברות שחיות בזוגיות עם המון תלונות על בן הזוג, לא רגיש, עצבני, לא רגוע, לא עוזר עם הילד מספיק , חיות ככה שנים ולא מאושרות, כבויות, 

יש בנים כאלה, שהם יותר "נכים רגשית" או סתם פחות טיפוסים זוגיים והם סגורים, או שעברו חוויות ילדות קשות יותר שהפכו אותם לכאלה, או שלא ראו מודל זוגי בבית כדי לשאוב ממנו השראה לזוגיות בריאה ושיתופית. 

אבל אני לא רוצה להיות אחת מאותן חברות שלי. שעוד כמה שנים עם ילדים היא מרגישה שבעלה לא מספיק רואה אותה, לא מספיק מבין אותה, לא לוקח חלק.

בעלי עובד קשה מאוד. 

אני בשנה האחרונה עובדת חצי משרה. אבל כשאני שם אני עובדת בלי הפסקה ובלי רגע מנוחה. ואני עובדת בעבודה טיפולית לפי תורים. זה אומר ש 7 שעות אני בעבודה- אז 7 שעות אנשים נכנסים ויוצאים ממני ויש לי 5 דקות פה או שם שאני גונבת .

עם זאת, אני מנקה את הבית, אני שוטפת כלים, אני אחראית על הכלב, אני מסדרת, עושה כביסות.

בעלי לאחרונה הפסיק לקחת חלק בניקיון הבית. זה רק שלי.

 הוא עושה קניות בסופר אחת לשבוע שבועיים ובזה נגמר תפקידו. 

משגע אותי שאחרי שאני שוטפת כלים הוא בא ומניח שם דברים ולא יכול לראות שאפשר לשטוף ולא להשאיר לי כל הזמן כלים שאני אעשה. 

אני לא עוזרת הבית, אני עושה יותר ממנו במה שקשור לבית, ואני עובדת גם כן. 

וזה משגע אותי ,שהוא משאיר אחריו בלאגן , ולא יכול לנקוף אצבע, רק כי הוא עובד משרה מלאה 9-7.

אז אני אכין ארוחת ערב, אפנה את הכל מהשולחן ואשטוף כלים רוב הזמן. אבל לפעמים תראה שאתה שם לב . 

תציע עזרה.  תגדיל ראש.  אל תחכה שאגיד לך- אתה יכול לשטוף כלים היום?

בואו רק נגיד , שאם זה היה בעיקר דברים כאלו קטנים אז זה לא היה מפריע לי .

יש תחושה כללית של אדישות וחוסר תשומת לב מצידו פשוט . 

עם זאת הוא כן מחמיא לי ,מפרגן לי , חם אלי. אומר לי המון (לא לאחרונה אבל לאורך הקשר כן) שאוהב אותי. אם חסר לי מצרך לעוגה הוא יסע לקנות לי בלי שום בעיה ובכיף רב.

הוא מבשל לנו ארוחות ערב מושקעות מידי פעם. 

הוא עושה לי תמיד ימי הולדת מאוד מושקעים ומיוחדים. 

הוא כן מתאמץ להשתנות. והוא כן נעשה קצת יותר רך וקשוב עם הזמן.  המשפט "זה בעיה שלך שאת מרגישה ככה" לא שמעתי כבר זמן מה. 

והוא מגיע ליעוץ הזוגי למרות שבשנים הראשונות הוא לא היה מוכן לשמוע על זה, בסוף הוא בבא והוא מתייצב כל פגישה. 

 לפעמים הוא ממש ילד שמתקשה לראות אותי, להכיל , להקשיב , ולפעמים הוא ממש מתאמץ להיות שם בשבילי.

וזוהי תמצית הקושי בקבלת ההחלטה שלי. 

אני נשואה אוטוטו 4 שנים בלי ילדים. את חושבת שמישהו ממהר להביא פה ילדים לזוגיות הזו?

קצת רגישות ... הנימה שלך לחוצה מידי 

רק שתדעי לך שאני מייחלת לילדים וזה מעכב אותי, כי אני לא מסוגלת להביא ילדים לפני שנסדר את המצב בינינו, 

אני תקועה בנושא הזה בדיוק בגלל האחריות לא להביא ילדים לזוגיות "קלוקלת"

אז בלי פניקה... הכל בסדר. לא נתרבה בנתיים.

בכלל לא מתחברת לכל הסגנון שלך, את ממש מתנסחת בתוקפנות..

את לא מכירה אותי, לא אם אני לחוצה או אם אני בפניקה, או את הדעות שלי.

(יש כאלו שחושבות שיביאו ילד יסדר הכל. ממש לא אני .

ועוד אחרי שאני גם כותבת לך שאני מחכה ושאני מייחלת לתינוק ועדיין עוצרת את התכניות שלי - את לא מתנצלת אלא ממשיכה בשלך ועל זה אני מאמינה כתבה לך לאיאומן שאת מתפרצת לדלת פתוחה. 

אולי את לא מבינה את משמעות הביטוי, אבל הכוונה שלו שאת מתייחסת למשהו שכבר נלקח בחשבון, או שידוע. 

במובן הזה אני כבר חושבת היטב על ההשלכות של להביא ילד למצב שלי, ואין לך צורך לומר את זה ,ועוד בהתנסחות גסת רוח כפי שעשית)

אם הייתי לחוצה כבר מזמן הייתי מביאה ילד, ומתעלמת מהבעיות שלנו ויהי מה. 

הניסיון שלך פה לבוא לעזור לא תורם לי, את מוזמנת להפנות את כוחות היעוץ שלך למקום אחר. 

את סתם עושה הרגשה לא נעימה ולא טובה, לפחות לי מרגיש ככה אז אודה לך אם לא תגיבי לי יותר...

כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם.

אני לא מדברת ככה. אבל לפעמים צריך לענות לאנשים בלשון שלהם עצמם. 

אי אפשר לדעת על אנשים היום,

איזה שדים יש בפנים.

זה משעשע אותי.

אבל כנראה שבאמת כיף לכם יחד

בעלי לא נעים אליי גם כן. 

הרבה פעמים הוא מתנהג כמו ילד קטן , הוא לא קשוב, אני מדברת אליו והוא לא עונה. 

אנחנו יוצאים לאכול בחוץ, הוא שותק ולא מפתח שיחה, אם יש מסך במקום שאנו יושבים בו הלך עליי כי הוא מתחיל לצפות שם, בעיקר אם מדובר במשחק כדורגל , או אפילו פוטבול(שאת מי זה מעניין אבל אותו כן)

מרגיש שהוא יעדיף לעשות כל דבר מאשר באמת לבלות איתי זמן, בקטע של לדבר, לצחוק, לפתח שיחה.

אני לפעמים מספרת לו משהו כשאנחנו יוצאים לבית קפה, והוא ממש זז באי נוחות, לא יוצר קשר עין, מתקשה להתעניין באמת. 

יש תחושה שגדול עליו כל החלק התקשורתי בינינו.

הוא טיפוס שלא זקוק ליחסי חברה יותר מידי. ביום יום שלו הוא לא יוצא הרבהה מספיק לו החברים מהעבודה. 

הוא לא מזמין אליו חברים. 

הוא הרבה יושב עם עצמו בפלאפון, או מול הטלויזיה. 

אז ככה זה גם הצורך שלו בקשר אישי איתי. 

לא חסר לו כשערב שלם מסתובבים בבית במקביל ובקושי אני מדברת איתו. נעים לו השקט הזה.

לי לא עושה טוב השקט שלו. 

אני אוהבת שמחת חיים, צחוק, שיחה , לשתף. אני מחפשת חיבור והוא מתנתק. 

כשפעם היינו הולכים לחתונות יחד הייתי ממש מתבאסת. הוא היה יושב לידי ולא ממש מדבר, לא מתערב בשיחות עם אחרים. 

לא מחייך לאף אחד או מנסה ליצור קשר. טוב לו בשקט הזה. מידי פעם קם איתי להביא אוכל, אבל נגיד הייתי רוצה ללכת לרקוד, או לתא צילומים הזה שלפעמים יש- הוא לא היה רוצה בכלל. 

היינו עומדים בחופה, והייתי רוצה להחזיק לו את היד, או לדבר איתו. הוא לא היה ממש מקרין הדדיות, קשה להסביר. אבל לא מחזיק לי את היד חזרה, (לא בכוונה, אבל כזה הוא), לא עונה לי כשאני זורקת לו הערות ביניים על החופה, וכשהייתי אומרת לו- ממי שמעת מה אמרתי? אז הוא היה מתרגז בתגובה- מה?, אני מנסה להתרכז בחופה

במקום להגיד לי מה אמרת?

איזה מין חוסר זמינות כמעט תמידית שהוא משדר לי. 

הוא לא מגיב, לא שם לב כשאני מנסה להתקרב אם זה מבחינת מגע או מבחינת דיבור סתמי אפילו, סתם סמול טוק בין חברים טובים, ואם אני מעירה לו בעדינות שהוא לא שמע אותי או לא התיחס אלי הוא לקח את זה קשה, ממש התרגז, "מה את רוצה" "אני מדבר עם אנשים אחרים אז לא יכול עכשיו לשמוע מה אמרת" "טוב לא בא לי ללכת להצטלם"

בקיצור תחושה כזו שאני מנסה לשמוח יחד, לדבר, להיות יחד, והוא בדיוק עסוק, בדיוק לא בא לו, לא מבין מה אני רוצה, 

ותחושה לא נעימה. לא של "אה סליחה ממי לא שמתי לב ".

ממש תחושה שאני "רודפת" אחרי הקשב שלו. 

זה ממש מעייף לא נעים ונותן תחושה שעדיף היה שהייתי הולכת לשמחה הזו עם עצמי מרוב שהוא מנותק. 

אם הייתי הולכת לחתונה עם חברים שהכרתי, וחברים היו באים לדבר איתי, הוא במקום לבוא להעמד איתי לידי, או להתערבב בשיחה הוא היה נשאר עומד במרחק כמה מטרים, והייתי רומזת לו עם המבט שיתקרב ויהיה איתי, והוא היה ושה לי מבט עצבני חזרה שאני אעזוב אותו 

בקיצור, ממש קצרים בתקשורת. 

וזה הכי לא ברור, כי ברור לי כמה הוא אוהב אותי, מעריך אותי, כל הזמן מחמיא לי לאוזניי ולאוזני אחרים, תומך מפרגן, אומר לי שכיף לו לדבר איתי. 

אז איך זה שבמקום עם אנשים אחרים, באירוע, בשמחה או מפגש חברתי, מרגיש לי שהוא מנותק ממני לגמרי, ולא נענה לכל יוזמה שלי ליצור קירבה, לדבר או להתקרב.

כאילו הוא לא זקוק לזה ברמה שהוא ממש לא רוצה בזה. 

וזה לא מודע, זה הכי מוזר

בקיצור כל פעם שניסיתי להעלות את התחושה הזו שלי מולו בסיטואציות חברתיות, הוא לא הגיב לזה טוב בלשון המעטה. 

היה מתרגז עליי שאני רגישה מידי וצריכה תשומת לב יותר מבחורה ממוצעת.

וזה ממש לא נעים שזו הדרך שלו להגיב כשאני נפתחת ומבקשת ממנו משהו שחשוב לי או שמוזר לי בינינו...

הייתי  מצפה שהוא יגיב בצורה יותר רכה, אמפתית. יגיד לי שהוא לא עושה את זה בכוונה נגיד אבל שישתדל לשים לב יותר ונשיקה. וזהו. זה היה גומר את הסיפור. 

כשאני אומרת את זה ביעוץ , שהיה עוזר לי אם היה מגיב אחרת לבקשות שלי (שהוא רואה בהן "תלונות" שזה כבר מראה שהפרשנות שלו לכל הקטע הזה היא שלילית), אז הוא אומר לי- וזה היה באמת עוזר? אם הייתי עושה או אומר כך וכך זה באמת היה מרגיע אותך?

ואני כזה- כן! ברור! אתה אפפעם לא מגיב בצורה כזו אמפתית, מקבלת ומכילה. תמיד הוא מרגיש מותקף ומתגונן בחזרה, ובכלל לא ניסיתי לתקוף, ניסיתי לשתף אותו במשהו שחסר לי או קשה לי .

וזה מתסכל שהוא אומר ככה מול היועצת... כי זה פשוט לא נכון! הוא לא מנסה להגיב בטוב, או אחרת, אז למה אתה ישר קופץ למסקנות בעצמך שגם אם היית מגיב בצורה תומכת אז זה לא היה מספק אותי?

זה קשה בשבילי מאוד להתמודד מולו במצבים האלה. 

גם מראש הוא לא רגיש, לא שם לב לסיטואציות ולא אליי,

וגם כשאני פונה אליו לפתוח את זה מולו כדי לשפר את זה , הוא כועס עליי,

והוא טוען שגם אם היה מגיב אחרת אני עדיין הייתי לא מרוצה. וזה מבאס, כי זה לא בא ממקום של "אני לא מרוצה, אתה צריך להיות מושלם"

זה בא ממקום טוב של רצון להיות קרובה אליו. לשמוח איתו ובחברתו.

סליחה על החפירה. אני בימים טעונים . 

הכל עולה לי. 

ויש לי עוד המון דוגמאות לתת של קצרים כאלו. שהוא לא נעים , עונה בקוצר רוח, לא מבין אותי בכלל, למרות שאני באה להסביר את עצמי ממקום טוב ולא ממקום תוקך ומבקר. 

אבל קצרה היריעה מלהכיל..... וגם ככה אני משתפת אתכם פה המון המון..

אני נורא צעירה ואין לי ניסיון וכו', ואני נשואה רק 3 חודשים.
אבל נשמע ממה שאת כותבת שאת כן היית רוצה להיות נשואה אליו פשוט את מרגישה שאתם לא על אותו גל בתקשורת.

שהוא לא מבין בדיוק את הצרכים שלך אפילו שדיברת ואמרת את זה פול פעם ואולי גם את לא מבינה אותו ואת הצרכים שלו בדיוק, והוא מרגיש מותקף כשאת אומרת לו את זה.
אני אגיד לך מה המדריכת כלות שלי שהיא היתה ממש טובה אמרה לי לפני החתונה. (אני מקצרת ואומרת במילים שלי, מקוה שאני לא אפספס דברים.) היא אמרה לי שבנישואין יש מושג של 5 שנים ראשונות (וזה נע בין 4 ל6 שנים.) שנה ראשונה שממש מרגישים איך אוהבים ומשוגעים אחד לשני והאהבה מכפרת על הכל ומאוד חשוב בלשמור את הזכרונות הכיפים והיפים של הביחד הזה, אח"כ שאר השנים זה השנים של היצירה האמיתית של הנישואין, ואז פתאום קופצות כל מיני תכונות מרגיזות ומשתלטות על המרחב, וכל הזמן רק רואים הוכחות לתכונות המרגיזות. ולכן בשנים האלו מאוד חשוב לתפוס כל רגע חיובי ולהעצים אותו, ונגיד אם הוא מפנק אותך לומר לו בקול שנעים לך שהוא מפנק אותך וזה גורם לך לתחושות --- וכשמשהו מרגיז אז לבדוק האם הוא באמת מתנהג ככה כדי להרגיז או שהוא לא שם לב ולא זוכר שזה מרגיז אותי, ולומר את זה בצורה רגועה ומתוך הערכה והבנה שהוא באמת משתדל לגרום לי רק טוב.
והיא גם אמרה לי שכשמישהו מרגיש מותקף, סימן שאיכפת לו ממך, והוא מנסה בכל בכח לעשות לך טוב ואז את באה ואומרת לו שהוא לא מבין אותך ולא משתדל אפילו אז הוא מרגיש כאילו את נגדו ולכן זה גם סימן טוב שיש מה לעבוד.
ואז בסוף השנים האלה עדיין צריך לעבוד על הזוגיות אבל זה כבר ממקום בנוי ולא מההתחלה.
לא קראתי את כל השרשור אז יכול להיות שכבר אמרו לך את זה.
 

את כזו סבלנית.

כתבתי פה כבר עשרות פעמים ואת תמיד מקדישה את הזמן לתשובה מלאה ותומכת. 

שתבורכי

אני מבינה אותך מאוד. 

אני יודעת שאני מצטיירת כמאוד תובענית ביקורתית וקרציה. 

אני חושבת שחלק מזה מולבש עליי בעל כורחי כי באמת זה לא שבעלי נסגר בגללי, הוא סגור מעצמו ככה , 

זה לא שהוא מנסה לקבור את עצמו תחת המסך או לא להגיב כי קשה לדבר איתי, אלא מראש הוא עצמו מתקשה בשיחות ובהבנת סיטואציות. 

זה מאוד הביצה והתרנגוללת. מאוד קשה להפריד את התגובות שלו מההתנהגות שלי, או ההיפך, אבל יתכן וזו הבעיה בדיוק בשורשה

אנחנו יוצרים דינמיקה שקשה מאוד לסובב אותה לחיובית, משהו בסגירות שלו ובפתיחות שלי, 

באטימות שלו וברצון שלי לתקשר ולשוחח פשוט מנוגד , מתנגש ויוצר חיכוכים שמוציאים את הרוח והאווירה בבית ומורידים מוטיבציה למצוא את הנתיב הנכון. 

ואולי פה המקום להפיק את הלקח שמרוב שאנו שונים, ויש צורך בהמון למידה כדי לדעת לקרוא את מפה בצורה נכונה יותר- אולי אין לנו את הכוחות והמשאבים של זמן וסבלנות כדי ללמוד, ואם זה לא בא מעצמו ויותר בזרימה ובקלות, וזה דורש כל כך הרבה אנרגיות- אז אולי עדיף להרים ידיים ולמצוא פרטנרים דומים יותר בצרכים ובקריאת המפה.

אני לא רוצה להרים ידים. באמת.

אבל מרגישה שניסינו המון, ועובדה שאחרי שבוע שבועיים של טוב אהבה והבנה פתאום שוב מגיעה תקופת הדרדרות.

שאגב, המטפלת שלנו ממש מעצבנת כי היא לא מאפשרת רצף טיפולי, ויש המון הפסקות כל הזמן והיא טוענת שזה לא שייך (בטח שהיא תגיד את זה, כדי להגן על עצמה) אבל זה מאוד שייך.  חבל לי. 

אם היא היתה נמצאת והיה טיפול שבוע אחרי שבוע בלי כל הטיסות שלה לחו"ל אז אפשר היה לייצר רצף ממושך יותר ותחושה טובה יותר שההתקדמות היא משמעותית ולא התקדמות נסיגה התקדמות נסיגה שמעייפת אותנו....

שיש לי את הספר. שותפה שלי קנתה אותו לפני שהתחתנה. בזמנו תמהתי, אבל כמו קופי קט זה בדיוק מה שאני עשיתי כשהתחתנתי וקניתי את הספר. אני קוראת בו מפעם לפעם. 

אני מודה שבכל פעם אני קוראת אותו בשלב אחר בנישואיי. וזה די מדהים שבכל פעם זה נראה לי אחרת לגמרי, יש קטעים שלפעמים במקרה אני חוזרת אליהם ואני פתאום מבינה אותם אחרת לגמרי שזה מאוד מפתיע..

אני רואה שהתרנגולות מככבות פה היום

אני אדבר עם היועצת בפגישה הבאה שלנו. 

אם פנינו לנסות להמשיך, אני אבהיר לה ולבעלי שאין סיכוי להמשיך אם לא יהיה מאמץ גם עם החגים המתקרבים ובאים שאין שבוע שלא נפגשים בו. 

ואני לא מדברת איתך על הפסקה פה ושם. אני מדברת על 4 מפגשים לכל היותר שהגענו באופן רציף ואז הפסקה של שבוע, או שני מפגשים ואז שבועיים ושוב מפגש ואז הופ היא מבשרת ששבוע הבא היא שוב טסה. 

כבר דיברתי איתה על זה פעמיים. פעם ראשונה היא אמרה שאני צודקת והמשיכה לדון על דברים אחרים , ובפעם השניה היא כתבה לי שזה לא שייך למצב של הזוגיות שלנו שלא עובד. 

קצת הרתיח אותי. זה נראה לי מאוד לא מקצועי . אני בתור מטפלת ברור לי שאם היה מגיע הורה עם ילד לטיפול ואני הייתי אומרת לו שכל כמה שבועות אנחנו מדלגים טיפול אין סיכוי שהילד הזה היה מגיע לטיפול אצלי כי ללא עקביות אין תהליך של התקדמות .

אני אפסיק לדבר על זה כי ככל שאני כותבת על זה אני יותר מתרגזת עליה. 

בכל אופן , נכון, אני גם מאמינה שיש לנוו את הפוטנציאל כי עובדה שהיו כמה פעמים השנה האחרונה שהוא גם הקשיב, וביקשתי שיצור קשר עין וזה גם הפך לסוג של בדיחה והוא אמר הנה אני יוצר קשר עין ובאמת היתה אוירה טובה שאנחנו יותר קשובים אחד לשני. 

רק השבוע הוא אמר לי תשאירי לי לשטוף את הכלים. 

יש לו את זה. 

אני בטוחה שזה משהו בדינמיקה בינינו, וצריך לגייס אותו קצת יותר ....

אבל באמת שאין לי כוחות לפעמים לכל ה"אוטיזם" שמתבטא אצלו . זה מעייף אותי לא לשים לב לכל מה שהוא לא שם לב ..

אני מתפללת בעיקר בהדלקת נרות, שמה שצריך לקרות שיקרה כמה שיותר מהר כי אני מרגישה שאני מדשדשת יותר מידי זמן. . 

בכלל השנה האחרונה היתה מאוד אינטנסיבית בשבילי. 

מכל בחינה שהיא היו לי "מבחנים"

וב"ה גיליתי שאני מאוד חזקה .

אבל הייתי שמחה להיות גם במקום שקט וודאי יותר. 

אני מקוה שנהיה ביניהם/

אני יודעת שאני מאוד מנסה לעבוד על עצמי כל יום.... עבודת חיי.

תודה שאת פה, את עושה את הפורום מקום בטוח;)

אני עובדת 4 ימים בשבוע. 

הוא עובד 5 ימים 10 שעות ולא 12

בכל מקרה , זה לא שאני שועטת עליו ברגע שהוא נכנס הביתה

אני בדכ מחייכת באה ללתת נשיקה וחיבוק

אני מכינה ארוחת ערב, מכינה קפה אחרי זה, 

מדי פעם יוצאים. 

זה לא בדיוק כמו שאת מתארת, כי אולי ככה זה הצטייר,

אבל בכללי הוא מגיע ומתנתק. אני יכולה להתחיל לספר לו משהו או לומר משהו והוא פשוט לא מגיב ואני רואה שהוא בוהה במסך טלויזיה. 

אני יכולה להציע שניסע לעשות שבת אצל חברים שלי והוא לא יגיד יאללה מתאים לי נשמע נחמד, הוא יגיד בעייפות" אפשר..."

אנחנו יכולים  להיות בנופש, ואני מספרת לו משהו והוא לא יקשיב כי זה לא הכי מעניין אותו

כזה.

זה לא שהעייפות היא הסיבה העיקרית להתנהגות המנותקת שלו. 

הוא מנותק. 

וזה מתבטא בעוד דברים ומול אנשים אחרים גם.

הפרעת קשב. כשהוא עושה משהו הוא מאוד מרוכז בו, ומשקיע את כל הקשב שלו בזה. 

הוא לא יודע לפצל קשב. 

הזכרון שלו גם לא משהו (וזה גם משהו שהייתי יכולה להסביר איך זה שייך לקשב מתחום המקצוע שלי אבל לא ניכנס לזה כי זה לא אשמתך שאני קלינאית תקשורת)

אבל הוא מוסח בקלות, הוא לא יוצר קשר עין, הוא לא ממוקד. הוא לא קשוב וקשה לו להקשיב. 

אני אמנם מדברת הרבה, אבל אני גם לפעמים מאוד שקטה. 

אני לא אדם מוחצן, אני אדם רגיל למדי. אני פשוט מאוד זוגית ושיתופית . והתקשורת זה משהו שמאוד חשוב לי (ולא זה לא קשור למקצוע שלי בכלל. זה פשוט מי שאני)

אני אוהבת להקשיב, אני אוהבת לשוחח, אני אוהבת לחבק, ולתת ואני אכפתית . וזה חלק גדול ממה שבעלי מאוד אוהב בי. 

עם זאת הוא לא כזה וזה מקשה על החיבור בינינו. 

א. אני קלינאית תקשורת

ב. הוא לא באמת עם אוטיזם כן?... שיהיה ברור. 

אבל יש לו בהחלט אספקטים שאפשר לקחת מעולם האוטיזם...

ולכן זה קשה.

אמרה לי מישהי שמצאו במחקרים שמבנה המוח עם אוטיזם הוא הקצנה של מבנה מוח גברי 

(אם את מבינה בזה- האמיגדלה והמערכת הלימבית , בנטיה הפוכה אצל הגבר ועוד יותר מוקצן אצל האוטיסט לעומת המבנה הנשי) 

מעניין..

את תכילי בסבלנות את הבעיות תקשורת שיש לי מעצם היותי 'גבר',

ואני אכיל בסבלנות את כל הרגשות שיש לך מעצם היותך 'אשה'.
 

אבל באמת אני נורא מתפללת על זה שלא יהיה בום חזק מידי כשנרד מהענן של החתונה...

מאחלת לכם המון אושר יחד...

באמת. 

נשמע שאתם מאוד מודעים על ההתחלה וזה המפתח בעיניי לזוגיות מצליחה. 

נישואים  מודעים זה כל החוכמה. 

מי שלא מודע בתוך הנישואים יכול להדרדר בקלות למקומות לא פשוטים 

באמת השקענו המון לבוא לנישואים מוכנים, כי כשהתחתנו 4 חברות שלי התגרשו ונלחצתי נורא.
ואני מקווה שבע"ה גם אצלכם יסתדרו העניינים ואם לא ביחד אז בפרק הבא, ותהיו מאושרים לנצח!

בד"כ לא יהיה מודע לזה או יצליח להבין ולצחוק על זה. 

אז נשמע לי שאתה יכול להיות בטוח שאתה לא באמת

הרי מהסוף של מה שכתבת אפשר להבין שיש כאן אדם טוב, מתחשב ואכפתי. לעומת זאת מההתחלה של מה שכתבת אפשר להבין שהוא לא אכפתי (לא עוזר בבית, מניח לך כלים בכיור וכו'), לא קשוב וכו'.

אני משער ומקווה שאמרת לו את הדברים בדיוק כפי שאת כותבת אותם כאן בפורום, אם כן, מה תגובתו?

קצת קשה לחזור ולתת תשובה מלאה כמו שנתתי קודם, כי אני באמת כותבת פה לא מעט .. אפילו הרבה מאוד, 

אבל אני אנסה לענות לך בקצרה - אני חושבת שיש דברים שהוא מודע אליהם שהוא לא מתנהג באופן זוגי, ושקשים לו, והוא מבין שבבכל נישואים הוא יצטרך לעבוד עליהם. הטמפרמנט שלו, האופן שהוא מגיב ויורה ומחכה לפיצוץ במקום לומר את מה שהוא רוצה. 

מצד שני הוא מרגיש שלי יש יותר מידי דרישות, וקשה לרצות אותי. 

אני חושבת שהוא צודק, אבל אני חושבת שיש בו משהו מאוד לא רגיש ולא שם לב במהות שלו, ולכן אני צריכה להגיד לו הרבה פעמים , ועבורו זה נתפס כביקורת או התקפה אישית. 

יש לי דוגמאות לתת ונתתי לאורך הפוסט הזה. אם יהיה לך כוח לקרוא

תודה על התגובה שלך והאכפתיות.. 

סה"כ נשמע כמו כל זוג נורמלי, נישואין זו עבודה, לעיתים קלה יותר ולעיתים קשה.

לך יש דרישות שקשה לרצות, והוא יש לו את הבעייתיות שלו. נשמע שבשיחות משותפות, רצון טוב ועבודה זוגית תוכלו להיות זוג מאושר מאד.

אני גם מאמינה בזה, זו האמת.

הבעיה היא שהוא לא בנוי לשיחות משותפות. 

זו הבעיה שלי בדיוק. זו הסיבה שהתעקשתי על יעוץ זוגי עד שבסוף הוא "נכנע" לבקשתי, 

ואני גם אמרתי ליועצת סוף סוף גם פנים מול פנים, שאם אין רצף טיפולי, מאוד קשה להחזיק את השינויים שהשגנו. 

ואין כל כך. זה בעיה .

היו לנו תקופות קצרות שהשגנו שינוי, שבעלי היה מאוד מאופק ומודע לעצמו. אבל אחרי שבועיים זה יורד, כי אין לו את היכולת לדבר איתי או לשוחח בפתיחות (שזו בעיה גדולה לתפיסתי) והוא עושה את זה רק מול היועצת. וכשאין פגישה והיא נסחבת לאחרי שבועיים או שלושה, אז המצב מתפוצץ, ויש נסיגה. 

שתדברו ותשוחחו ותגיעו להסכם

אבל כנראה שיש אנשים שלא מבינים. שלא כל האנשים אפשר לנהל איתם שיחה!!!

אם היה אפשר לנהל שיחה ולהגיע לעמק השווה לא היה בעיה.

כל הבעיה שקשה לייצר שיחה. אז איך פותרים את זה?

אנשים גם כותבים אם יש רצון טוב וכ זהו שלא תמיד יש בכלל רצון טוב בצד השני

יש כאלו שכותבים לא לעניין ודברים סרי טעם ובטוחים שהם חכמים גדולים, 

וזה לא משנה שהרבה כתבו דברים דומים לשלהם ברעיון, אבל התנסחו הרבה יותר רהוט ונעים ורגיש, 

אז כמו שהם "לא שולטים בעצמם" וחייבים להמשיך בקו הגס והמטופש שלהם

לי יש את השריטה שלי ואני לא יודעת לשתוק לאנשים טפשים.

במיוחד שהם מתנהגים כמו איזה שד משחת.... ומחככים כפות ידיים בהנאה כשרואים שהם רק מלבים את האש.

"אשתו של בעלי" בנימה זו את ממש לא אשמה שאת לא העפרון הכי חד בקלמר.

את רואה שאני כותבת פה ממר לבי, שאני לא מביאה ילדים ומחכה עם זה למרות שזה ממש קשה לי, שאני מתלבטת על הנישואים ומסתכלת למציאות שלי בעיניים לגמרי, אני לא מחפשת שייפו לי אותה אני יודעת טוב מאוד איפה אני ומה אני חווה ועד כמה הדילמה שלי גורלית, מלא כותבים לי פה לכאן ולכאן ולא רק את, ואף אחד לא מדבר אלי ב"פוצי מוצי" , אנשים מאוד ענייניים, חלקם גם מוסיפים "חיבוק" או מעט אמפתיה, אבל לך יש כנראה לקות נפשית כלשהיא שתוקעת לך את הרגישות ככה שזה לא יוצא לך ואת עוד בטוחה שאת "מכניסה לי".

אז תחיי בסרט שלך ותתני לי להמשיך לסדר לעצמי את המחשבות בשקט! תתקדמי לפוסט אחר כמו שבעבר ראיתי שכבר הגבת שם והרעלת את הפוסט... יש אנשים כאלה. שהם פשוט רעל. את נשמעת כזו.

לכן אמרתי לך- לבריאות. אין לי ספק שגם למישהי כמוך יש את הצרות שלך בחיים ...

האנרגיה השלילית אצלי. ככה אני עונה וסוגרת את החשבון ומתקדמת הלאה

אקח את עצתך ומדפדפת...

זה סתם לא עושה טוב לשתינו.

באמת מאחלת לך רק אושר, ואולי באמת הלואי שתהיה לי זוגיות כמו שלך ושלא תדעי את הדילמות שלי, כולל עם הידיעה שיש לי שעון ביולוגי שלא פועל לטובתי. אולי תוכלי למצוא בעצמך קצת חמלה ולהפסיק להתחמם על ריק.

שנה טובה ומתוקה.

זו עצה מעולה

אני באמת אקח את זה על עצמי לחפש משהו בשביל עצמי , איזה חוג

תמיד רציתי איתו, אבל חבל לחכות לו אם זה יעשה לי טוב. בלי קשר לעם או בלי בעלי

לדעתי יש לך שתי אופציות. ראשונה להשלים עם מה שיש, בתכלס לא תיארת שום דבר נורא שאי-אפשר לחיות איתו. וגם כתבת שאת אוהבת את בעלך.

שנייה - להתגרש ומהר. כי ניסית לשנות אותו במשך ארבע שנים ולא הלך לך.

ובגיל שלך באמת כדאי להתחיל לחשוב על ילדים. חבל לדחות עד גיל מאוחר ואז לגלות שאיחרתם את המועד.

כולם כתבו שבעלך אוטיסט אבל יכול להיות שהוא מתנתק כי את קצת חופרת, האם את מקשיבה לו, מתעניינת גם במה שמעניין לו, נגיד כדורגל או שאת רק מצפה שהוא יקשיב ויקשיב? אולי הוא לא רוצה. אולי הוא באמת באמצע צפייה  בתוכנית מעניינת ורוצה קצת שקט אחרי יום עבודה במקום מלא אנשים? 

ולריב על שטיפת כלים? אתם רק שני אנשים, כמה כבר כלים יש? מקסימום תיקנו חד-פעמי. 

לפני כשנה היתה תקופה של כמה חודשים שחיפשתי עבודה יותר קרובה לבית זה הכל, 

אבל תמיד עבדתי

ובטח שאני מתעניינת בו... איזו שאלה.

למזלנו אני גם אחת שקצת רואה ספורט, אני מבינה בזה ומתעניינת אז הרבה פעמים אני צופה איתו. במונדיאל ראיתי איתו את המשחקים (לא כולל אלו שבשבת שהוא ראה לבד ...מה לעשות. חילוני).

זה לא לריב על שטיפת כלים כל כך, כמו שזה לריב על זה שהסדר והניקיון בבית הפך להיות רק תפקיד שלי. 

פעם הוא היה עוד שואב אבק לפעמים, לאחרונה ביקשתי ממנו את זה והוא אמר שהוא לא אוהב את זה ושאני אעשה את זה. 

מה זה לא אוהב את זה.

זה לא נראה לי שבגלל שהוא עובד יותר קשה ממני, זה אומר שכבר המון זמן רק אני מנקה, עושה אבק, מסדרת, מחליפה מצעים ומגבות, וכן גם שוטפת כלים.

נראה לי שאפשר לבקש שישים לב שיש כלים בכיור ולא כל פעם אני צריכה לגלות אותם ולשטוף בעצמי. 

הוא יכול לפקוח עיניים ולהראות שהוא לא משאיר את זה כל פעם בשבילי. 

אולי מישהי אחרת היתה מחליקה את זה. 

אני מרגישה שהוא עובד, עושה קניות בסופר ויותר מזה לא. 

אנחנו שותפים בבית הזה. ובדיוק בגלל שאנחנו רק שני אנשים ואין המון כלים בכיור אפשר להראות רצון טוב ועזרה ופעם פעמיים בשבוע לעשות את זה מבלי שאני אסב את תשומת לבו ואבקש. 

קצת להראות שהוא לא עד כדי כך מנותק ומרוכז בעצמו.

בטוח שיש לי חלק בזה

אין לי ספק

ובטוח שזה ענין של דינמיקה בין שנינו ולא רק הוא

אני עם הצרכים שלי והוא עם שלו

אני עם האופי שלי והוא עם שלו

והוא עדיין עד היום לא מבין אותי. 

אני מבינה אותו ואני יכולה להיות סבלנית לכעס שלו ולו רק אם הוא מבטיח שהוא מנסה להיות מודע לזה ולדאוג לעבוד על זה

אולי הוא צריך מישהי יותר רגועה, פחות זוגית.

לא יודעת כבר. באמת 

יש גבול לכמה אפשר לעבוד על דברים. 

יש דברים שהם צורך שלך ואתה לא יכול לשנות.

אני לא יכולה להיות עם מישהו שאי אפשר לשוחח איתו בכלל. רק מול יועצת פתאום נפתח לו הפה. 

בעיניי זה לא זוגיות טובה.

כל הכבוד!!

איזה משמח לשמוע 

אני מקוה שתמשיכו ככה הלאה תמיד

נחמד שלא עלה נושא הגירושין כנראה היה ברור לכם שאתם יחד בזה. 

המשיכה אצלנו קיימת אבל גם שם זה מחרב אותה המצב הרגשי.

שאיפות דומות?- תגדירי בבקשה.

לנו מרגיש לי שאין ממש שאיפות דומות

אני דתיה הוא חילוני. 

אני רוצה לעשות דברים , הוא יכול להעדיף להשאר בבית..

אני אוהבת לחוות איתו עוד דברים והוא אין לו ממש צורך בזה

מציע לפנות לארגונים שמתמחים בזה כמו פעמונים/מקימי ולהעזר בהם גם להתארגנות לטווח הקצר - בעיקר בדיקה יסודית של האפשרות לצמצום הוצאות ובעיקר לטווח הארוך - הגדלת הכנסות והתנהלות כללית נכונה.

חוץ מזה ובמקביל - להתפלל מכל הלב.

מקווה שתעבור את זה

חסרים נתונים ראשוניים על מנת שנוכל להתחיל חשיבה

מס' נפשות

מקורות פרנסה סכום ויציבות

האם קיימים פערים לא שגרתיים

וכד

מטרת הפורום היא התייעצות אנונימית בלתי מקצועית

לא מקובל באישי בפרט משתמש לא מוכר ומילא אף אחד לא מכיר אותך

אין ברוך כלכלי שלא ניתן להתגבר עליו אם אתם נורמטיביים.

פנה לפעמונים ותבקש מהם עזרה. זה יצריך שיתוף פעולה מלא שלך ושל אישתך.

חבל לחיות ככה חבר. תרים טלפון לארגונים כמו פעמונים הם יודעים לעזור בהתנהלויות כלכליות כאלה.

מה שכן, השאלה אם אשתך מגויסת לנושא, או שהיא רק מצפה ממך.

ברגע ש 2 בני הזוג מתגייסים להוציא את העגלה כמו בכל קושי המתמודדים אתו בבית, שרצוי ש 2 בני הזוג יתגייסו לפתרון, זה הרבה יותר קל בעז"ה.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

אולי עובר עליו משו...מצוברח ממשו...

ניסית לדבר איתו על זה?

התעלמות זו אלימות לכל דבר.

טיפול זוגי אולי יעזור. 

זו התנהגות חריגה ואכזרית כלפייך. לפעמים אין כוחות ואז קצת יורד החשק לדבר, אבל אם זה דפוס אי אפשר לתרץ כנפילה. את אשתו, הוא חייב להתאמץ עלייך. הוא מרגיל אותך בהענשה על התנהגויות שלא כפי רוחו, והעונש הוא נטישה.

אם זה באמת כמו שתיארת זה מאוד מאוד לא תקין. טיפול זוגי דחוף, אין משפיל מההתנהגות הזו.

ממליץ לא לתקוף חזרה אלא לפעול חכם. מן הסתם הוא גם בחור טוב ולכן אתם ביחד. אבל זו התנהגות אולטרה בעייתית, תיזהרי מאוד לא להיות מכילה כלפי דבר כזה

הייתי שולח אותו לתחקור של כמה דברים לנסות להבין איך הנפש שלו פועלת ולמה הוא מתגונן ככה. אבל הוא לא.

איך את מרגישה? מה עובר לך בגוף כשהוא עושה לך את זה ?

חלק מהחברה' כאן לקחו את זה קיצוני קצת, לטעמי. זו לא בהכרח אלימות, זה לא דורש טיפול דחוף, זה גם ממש אבל ממש לא מה שנקרא "טיפול שתיקה".

בסך הכל, מדובר לכאורה באדם טוב שעובר עליו משהו והוא מגיב לזה בצורה מסוימת. חבל באמת שהוא ככה מתנהג, וגם חבל שעובר עליו משהו, אבל זה קורה במשפחות הכי טובות. בשביל להבין כמה זה לא מבהיל, תדמיינו שהשטלה הזו הייתה נשאלת על ידי גבר, ביחס לאשתו. ברור שהתשובות היו שונות לגמרי, וזה משום שלנשים יש יותר לגיטימציה להביע רגשות, להעיר, לעמוד על דעתן וגם להתנהג בצורה כזו. אצלן זה נורמלי שיש תנודות במצב הרוח. מותר להבין שיש גם גברים כאלה. אף אחד לא מת מזה, וכנראה גם אף אחת לא תמות מזה.

לדעתי, תחכי קצת שזה יפשיר ותדברו, ותנסי בכנות להבין מה שורש העניין. דווקא ככל שתאפשרי לו לדבר בפתיחות, יש יותר סיכוי שהוא ילמד לדבר ולהעיר אם גרמת לו עוגמת נפש (אכתוב כאן משהו שיפחיד חלק מהחברות/ים, אבל יש מציאות כזו! יש שיח אלים מאוד כיום כלפי גברים, שגורם להרבה גברים עדינים לחוש שאסור להם להעיר ולדבר על מה שמפריע להם, ואז זה יוצא בצורות כאלה. אז אם באמת רוצים לפתור את הבעיה, צריך לגרום לו כן להעיר ולדבר ואולי זה יעזור).

כמובן שיש עוד הרבה אפשרויות. יכול להיות שזה מזג האוויר (פתאום נזכרתי בשיר היפה "מת אב ומת אלול" של ר' שמואל הנגיד, שמתאר את החוויה הזו בצורה מליצית ויפה), יכול להיות שזו איזו חוויה נפשית או אישית וגם יכול להיות שמישהי מדליקה אותו בחוץ ואז כשהוא חוזר אלייך הוא נכבה (לא תמיד זה סוף העולם, אבל אדרבה, ככל שתנהגו בחכמה ותפתרו את העניין בקלות, הוא יישאר אצלך ויבין כמה זה טוב).

בזכות אחד מחברי הפורום שהאיר את תשומת ליבי, אני רואה שלא מדובר באירוע חד פעמי שקרה לאחרונה, אלא באירוע שקורה מפעם לפעם.

אם זה אכן כך, זה שונה מהיחס המאוד סלחני שהצגתי. אם זה קורה רק בתקופה האחרונה, תנסי באמת להבין, אולי עכשיו ממש יש לו תקופה קשה (נניח, ואתן דוגמה מאירוע שהיה אצל קרובי משפחה שלי: זוג שגם ככה קצת דבוקים להורי האישה וכולם שם "לא מתים" על בעלה, מחליטים לעבור לגור אצלהם לתקופה ממשוכת, והגבר גם ככה מרגיש לא בנוח ועוד זוכה מדי פעם להערות קטנטנות מכיוונים שונים - את יכולה חהבין שזה מצב לא טוב מבחינתו, ובנוסף הוא מקבל עוד משקולת של 2 ק"ג כל יום-יומיים).

אבל כן, חד משמעית שזה לא מצב בריא וזה לא אמור לחזור על עצמו כל פעם שכועסים.

ממש ממש לא תקין

להישאר ככה זה לא יכול להיות

נשמע שכדאי לשוחח על המצב הזה בזמן נינוח ביניכם.

לשתף כמה זה פוגע בך, וכמה זה מכאיב לך, ולבקש שגם אם הוא פגוע ונסער יתנהל אחרת.

מוסיפה שיש אנשים ש"מענישים" בהתנהגות כזאת, ויש אנשים שהתגובה שלהם כשהם נסערים או כאובים היא התנתקות והסתגרות עד שהם נרגעים וחוזרים.

אם זה נעשה באופן מעניש, כדאי לפנות לעזרה חיצונית. אם זה חלק מדפוס התנהלות מסתגר בזמן קושי, אפשר להתחיל גם בשיח ביניכם.

כך או אחרת חשוב לשוחח על התחושות שלך מול זה. אפשר ורצוי, בכללית לדבר על התגובות והאוטומטים שלכם בזמני פגיעות. הרבה פעמים אצל זוגות אלה תגובות שמפעילות זו את זו.

לדוגמא צד שפגוע וצועק, ומלחיץ את הצד השני שרגיש להרמת קול, שמסתגר ומתרחק בגלל זה ואז הצד הראשון מרגיש נטוש, ויותר נפגע וכועס, וחוזר חלילה.

הרבה פעמים אופן התגובות הללו לפגיעות מוסיפות פגיעה נוספת, גם אם הצד השני צועק כי הוא פגוע, והצד המתרחק מתרחק כי הוא נסער, ושניהם לא מתכוונים לפגוע אחד בשני, אבל תכלס זה מה שקורה.

מודעות לאוטומטים האלה יכולה לסייע לשניכם (ולכל זוג) להתנהל יותר נכון בעיתות משבר.

איש שילמד שהוא כרגע פגוע וזקוק להסתגר שיגיד לפני כן, קשה לי לדבר עכשיו ואני צריך זמן לעצמי לעבד מה שהיה. הצד שהדחף שלו הוא להוציא את מה שמכעיס אותו, שילמד להגיד אני ממש ממש נפגעתי ממך ואני רוצה שנדבר על זה, מתי תהיי פנויה לשמוע אותי? וכן הלאה.

מטבע הפורמט, בני זוג עשויים לדרוך זה על הפצעים אחד של השני. זה לא באג אלא פיצ'ר, שבעבודה נכונה מאפשר לכל אחד להכיר לעומק את הפצעים והדפוסים שלו ושל בן הזוג, ולהתרפא בהתנהלות נכונה.

נשמע פה מהתגובות שאת במצב מזעזע והלך לך על הנישואים.

לא מקלילה, ובאמת זה קשה ברמות. זה השפלה נוראית וכאב מאד גדול לאישה.

רק אומרת שאני גם הייתי חווה את זה מבעלי, וב"ה אנחנו אחרי זה. אין דבר כזה היום.

הינו בטיפול טוב ב"ה. ובאמת שבאנו שתינו כדי לטפל ולא לשמוע ולהמשיך הלאה.

אבל לגמרי לגמרי אנחנו אחרי והסיכוי היום שיקרה דבר כזה הוא אפסי.

הוא פשוט הבין בעלי עד כמה זה לא רלוונטי ולא יכול להיות חלק מהחיים שלנו, ולמד להתמודד.

אש רק מעודדת אותך שאפשר לצאת מיזה. טיפול כמובן יועיל פי מאה מכל שיחה שלכם. אם יש לך סיכוי לשכנע אותו אז הכי טוב.

אם את רוצה המלצה למי שאנחנו הלכנו אפשרי באישי.

ולא אומרת לך טיפול עכשיו 40 שנה. הינו בטיפול ממוקד, כמה חודשים ואנחנו מעל זה.

בעז"ה שיהיה כה גם לכם.

חיבוק על הבדידות... לא קל בכלל.

למקרה שהדברים שאני כתבתי לא היו ברורים.

אני מסכימה מאוד עם הכתוב פה.

אני לפחות, המסר שהתכוונתי להעביר הוא שככה זה לא יכול להימשך וחייב עזרה חיצונית.

ממש לא התכוונתי שיש מקום להפסקת הנישואים.

ובכללי אני בעד הפסקה במקרים קיצוניים בלבד. 

מבינה לגמרי גם את הבהלה.

באמת זה ממש לא נעים.

אבל ב"ה אפשר לצאת מיזה. מטפלים ויוצאים והחיים אחרי הם כל כך אחרים.

החיים בצל החשש של 'אולי עכשיו משהו לא יתאים לו ויגזר עלי שקט של יומיים' זה זוועה.

אחרי שעובר החשש נפתחים עולמות. בעז"ה.

אני חושבת שלמרות שאמרת את זה בנחת, התפיסה שלך את הגברים עצובה.

אני לא חושבת שהם פוזלים לדשא של השכן. אני חושבת שהם יותר מתרשמים בקלות ממראה עיניים, אבל לפזול לדשא של השכן זה עניין של הלב ולא של מבט.

לא רואה לאן שיחה כזאת מקדמת. מילא אם היה תיאורטי, אבל הבאת דוגמא שבפועל משפילה את בעלך, וזה גם קצת מכה מתחת לחגורה, בשיחה אגבית להגיד לו שהוא התרגש מהמלצרית...זה משפיל.

את מתארת הרבה נחת וזרימה בתחילת השיחה, אבל לפי התגובה שלך בסוף את יכולה להבין שזה לא באמת קליל בעינייך - ובצדק.

את אומרת שלא נפגעת אבל זה רק כי בראש שלך נתת הסבר, אבל הנה ההסבר לא היה נכון וכן נפגעת.

וברור לגמרי למה. זה מעליב.

מיותר לגמרי מצד בעלך להגיד את זה

מיותר לגמרי מצידך לדחוק אותו לשם

וזה בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת פשוט היה מיותרת מראש...

איך הייתי מגיבה?

כנראה בצורה תינוקית נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.

כלומר, כן, ברור שגם אנשים נשואים יכולים להתרשם מאנשים אחרים בני המין השני.

וגם אני לא חושבת שזו בעיה להעלות את זה כטענה כללית מול האיש.

אני חושבת שזו בעיה להביא את זה לחיים המציאותיים האישיים שלכם.

מילא היית אומרת על אנג'לינה ג'ולי שברור שהיא יפה, או שאפילו היית אומרת על בראד פיט.

אבל זה לא במציאות.

להביא למציאות, בטח כשאת נותנת את הדוגמה השלילית *עליו* (ולא עלייך), זה לבשל לעצמך את הדייסה.

קודם כל העיקרון של להגיד על הצד השני. דמייני שהשיחה הייתה בנושא אחר - קנאה, כעס משהו כזה. את מבינה שזה מאוד שונה אם תתני דוגמה על *עצמך* שהרגשת בה קנאה/כעס, מאשר שתתני עליו?

ולנושא שלכם ספציפית… איך זה יכול לעשות טוב לזוגיות שלכם? או של כל אחד? אם מדברים על זה פרקטית. על ההיא מהמסעדה. ההוא שהסתכל והמלצרית שכך וכך.

זה קצת כמו שתדברו לפרטי פרטים איך הרגשתם כלפי איזה אקס/ית מהעבר. נכון, כנראה היו שם תחושות של אהבה ומשיכה כלשהן, אבל למה לפרט??? איך זה מועיל?

היה, נגמר, מתרכזים בזוגיות שלכם, במחויבות ובייחוד שלכם אחד לשניה. זהו. 

כמה חוכמה תבונה ורגישות יש בך! ❤

ורק לגבי הסיפא -

זו ממש לא צורה תינוקית אלא הכי אנושית שיש,

ואישה ששומעת כך מבעלה ומרגישה פגיעה הכי מוצדקת בבלעדיות, במחמאות, במבט, בכיוונון הלב, שרוצה וצריכה להרגיש היחידה עבורו מגיבה מתוך מנגנון הגנה הכי אנושי שיש בדיוק כמו שהיטבת לתאר - או כעס (FIGHT) או עזיבת השיחה (FLIGHT) או שותקת (FREEZ).

שאלו מנגנוני ההגנה שלנו עד ה120 ולא רק בינקות, וטוב מאוד שהם שם כדי להגן עלינו ולאותת לנו שמשהו כאן באמת פגע בנו והיווה איום עלינו, ע"י איום על מימוש הצרכים שלנו במקרה הזה.

ותיווך נכון ונתינת מקום נכונה לעצמינו לכל המתחולל בנו גם ודווקא אז, ואח"כ תיקשור נכון של זה לבן/בת הזוג יכולים גם להביא לצמיחה גדולה, לריפוי, לבניית קומה נוספת.

לא נפגעתי כי חשבתי שזה מראה עיניים, אבל שהוא דיבר על השפתיים הרגשתי שזה כבר עניין של הלב, ולא האמנתי שהוא ממשיך לחזור על זה...

גם כשהוא התרגש מהמלצרית במסעדה זה פגע בכבודי כי היא הרגישה את זה, אבל הבלגתי עד אותו רגע שהעלתי את זה בשיחה בשבת

ופותח שרשורים הזויים.

ולא תקין בעליל כמובן.

אין סיכוי שהוא דיבר ככה על שפתיים מבלי שהוא חשב לנשק אותן.

ולהגיד שוב ושוב זאת אפילו לא מחשבה חולפת, ממש לקח את זה איתו.

חוסר טאקט מתמשך, אולי הוא חטף שבץ או משהו.

לא מדברת ספציפית על השרשור הזה,

אבל בהחלט באופן כללי:

את צודקת לגמרי שעלולים להיות פעמים (ואף פעמים רבות לצערינו) שיפתחו שירשורים לא אמיתיים.

כלומר שכל הנכתב בהם לא אמיתי, או חלק אמיתי וחלק לא.

או שהפותחת מזדהה כאישה, אך "היא" בעצם גבר.

או שהפותח מזדהה כגבר, אך "הוא" בעצם אישה.

או שמשנים את הפרטים בצורה שקשה לקלוע לסיטואציה האמיתית ולהתאים את המענה,

או שיש באמת מקרים אפילו של מטרידים או אנשים/נשים עם כוונות לא טובות כלל שמנצלים את הבמה ואז פונים באישי להמשך ולעשות עוד רע חלילה,

או "סתם" משועממים,

או נערים/ות,

או טרולים,

או מעוניינים להביא נושאים פרובוקטיבים או עם פן "גופני" / "מיני" / "מוצנע" וכן הלאה

וחשוב ממש להיזהר.

גם לבחור למי להגיב אפילו בבמה פתוחה

ובטח שבאישי

ותמיד אם לא מתאים או מרגיש מוזר אפשר לדווח, ובעיקר לשמור על עצמינו, כל אחד על עצמו או עצמה.

אז כאן ספציפית יכול להיות שהכל אמת לאמיתה? ודאי.

יכול להיות שלא? יכול.

איך נדע? לא יודעת אם אפשר לדעת בוודאות כמעט אף פעם, אבל כל אחד ומה שהוא/היא מרגישים.

וחשוב גם לעקוב ו"להיות עם היד על הדופק" אם משהו נראה חשוד.

וגם כשכתבתי את זה אישית אני באמביוולנטיות,

כי מאוד יכול להיות שהכל אותנטי ואז זה עלול לפגוע בפותחת, ומתנצלת מראש אם כך, לא זו הכוונה.

אך העיקרון באופן כללי חשוב מאוד בפני עצמו ולכן היה חשוב לי בכל זאת לכתוב ולחזק את הנקודה הזו עבור כולנו.

אינך אחראית על ולא תתורו שלו, לא באופן רוחני שתילחצי שיגיע לגיהנום , ולא ב'לחץ' להיות 'מלכת היופי' עבורו

הוא פתוח איתך וזה יפה .

הקטע שהוא המחיש לך ככה - אולי יש לו פער כלשהו נוירולוגי וכו

אינך חייבת לקחת ללב

תחשבי שבעלך יתלונן, שבגלל שקנה לך שמלה חדשה, ולמרות זאת התעכבת על כל חלון ראווה אחרי זה, סימן שאינך אוהבת אותו

ממש קשורה לנושא.

נראה שלא הבנת את כוונתי

שוב - התפעל ממשהו מסויים בחוסר טאקט

אבל משמע ששם נעצר

לגבי שיתוף עם חברותייך זה לכאורה בעייתי

כלומר, פגעו בי - למרות זאת אני יכול לפגוע בחזרה רק לפי התו'ל- הדין . ולא להשתולל יותר מדי. עם כל הכאב והכבוד .

ושוב ממליץ לבדוק אם קיים אצלו פער כלשהו נוירולוגי תקשורתי וכו

וגם אם כן, לא באתי לתת כאן דין וחשבון, נכנסתי כדי לקבל תמונה ותגובות שיפוטיות לא מעליבות אותי אבל פחות משרתות את המטרה שלשמה שיתפתי באנונימיות סיטואציה רגישה.

וזו לא סתם התפעלות בחוסר טאקט, יש פה חוסר כבוד ורגישות ופגיעה באינטימיות. זה לא נעצר שם, זה מלווה אותנו הרבה זמן...

אז כאן יש נקודה שניתן לפתוח

חוסר כבוד וכו שציינת

מתי התחיל , מדוע, האם ואיך ניתן לטפל

עוד משהו -

אנשים כאן כותבים על מנת לנסות לסייע

אז גם אם תגובה אינה מה שהפותח ציפה לקבל - לא צריך לקחת קשה

ולפעמים משהו לא בעניין עלול במבט שני לשפוך אור

נראה לי ש נגמרו לי השמות לא הגיבה כאן

מסתמא יהיה לה מה לאמר

ברור שזה אסור לו הלכתית להסתכל עליה ובטח שלא להתמוגג מיופיה.

והוא נכשל

אבל אפשר בקטע הזוגי להסביר, שהוא מעביר את ההתפעלות אלייך.

וגם לשיתוף איתך.

זה לא כל כך נורא מבחינה זוגית. לדעתי.

אולי סוג של רמז שהוא היה רוצה שתעשי עיצוב שפתיים כלשהו.

באמת אמירה מיותרת יחסית.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ברור שההסתכלות והמשך ההתפעלות אסורה.

ולא רוצה עיצוב שפתיים, יש לי שפתיים עבות ויפות וכל מי ששמע שזה מה שאמר, אמר שמוזר שהוא אמר את זה דווקא לי...

אבל הגלגל ממשיך להתגלגל...

למה עוד אנשים בסביתך יודעים עליו שאמר כך? 

שהבעיה היא לא השפתיים שלי אלא האמירה שלו

וכאילו לרמוז לאישה לעשות עיצוב שפתיים זה חכם והגיוני, יש פה תגובות מפתיעות...

כי באמת לא סביר לשתף באמירה כזו של בעלך את הסובבים אותך

לגופו של עניין האמירה לא רלוונטית

לחשוב שגברים פוזלים לדשא של השכן זה לא חשיבה בריאה ונכונה לקשר זוגי ואם בעלך פועל ככה שיעשה עבודה עם עצמו..

גם גבר שהוא לא דוס ולא עם זקן וכיפה גדולה יכול להיות נאמן..המראה זה חארטה אז שיפסיק להתמקד במראה ויתחיל לעשות עבודה פנימית

וזה מקובל עלי שחושבים שאני טרול משועמם, זה לא לוחץ עלי לחשוף פרטים שאני מעוניינת לשמור לעצמי...

אבל אם יש פה נשים וגברים שאמירה כזאת עוברת על ידם בשתיקה, וחושבים שאישה ממשיכה להרגיש נאהבת ונחשקת אחרי דיבור כזה אז כדאי שיזכרו שהחיים והמוות ביד הלשון.

ואם למישהו נראה מוזר ששיתפתי והתייעצתי עם סובבים שלי לגבי אמירה כזאת, כנראה לא מבין כמה זו אמירה שפוגעת בליבה של האינטימיות.

אבל זו הנקןדה זה שיח אינטימי של בני זוג

לא מתאים לשתף אותו עם אף אחד

פרט לבעלי מקצוע במידת הצורך...

אבל אם מציע לך לצאת איתו בהמשך תתחמקי. אל תגידי למה.

אם כבר דיברתם על הנושא שהוא פלרטטן ומסתכל על נשים אחרות והוא יודע שזה כואב לך.

כואב לך זה אומר שזה אמור גם לכאוב לו

אם אשתו עצובה בגלל שהוא מסתכל על נשים אחרות אז הוא פוגע בעצמו

מה הענין שלך לצאת למסעדה איתו ולחזור כאובה

עד שהוא לא יבין שאין פלרטוטים ואין מבטים בצורה כזאת שמכאיבים לך אין סיבה לצאת איתו

אגב אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שכתבת, גברים צריכים להעריך ולזכור מה יש להם בבית!

דרך הטבע שיש משיכות כל הזמן. כל עוד לא ממשים אותן חס וחלילה, אין מה לדבר על זה.

זה רק ייצור פגיעה, העלבה ומתח. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אם פתחת בטיפשות את הנושא, קבלי את משיכותיו בכנות. כשמבשלים חמין מקולקל - אין מה להתפלא אם יוצא מזה קלקול קיבה.

יש ציפייה ליצור משיכה, ולכן היעלבות כששומעים על משיכה לאחרות. וזה גם נוגע בדימוי עצמי.

אי אפשר לעצור את המשיכות לאחרות, זה דרכו של עולם. אפשר להעצים את המשיכה אליך. באופן חיובי, לא באופן שלילי.

כלומר: טוב ורצוי לדבר על - כמה אני יפה בעיניך, נכון שאתה אוהב את השפתיים שלי, מה הכי יפה בי שאתה הכי אוהב ונמשך. כאלה שאלות, שיעשו רק טוב.

עכשיו שכבר נאמרה האמירה שלו - מציע לך לא למסגר אותה ולעשות ממנה עניין. זו תחושה רגעית של משיכה מקומית. זה לא אומר שהוא לא נמשך אליך ולא שאת פגומה.

אבל הוא לא חכם מספיק . אם היה חכם לא היה בוער לו לבהות באישה אחרת כשהוא נמצא ליד אשתו

עד שהם אירגנו יציאה ויצאו הוא יכל להתאמץ בשעתים של היציאה לא להסתכל על אישה אחרת.

מה יצא לו? התאמצו ליציאה ובמקום להתקרב אחד לשני יצא הפוך. וכל זה למה? כי לא יכל להתאפק ביציאה הזאת לא להסתכל על אישה אחרת ולא לכבד את האישה שלו.

לצאת זה טירחה זה ביביסיטר זה ארגון הילדים.

יצא שכרו בהפסדו

המלומדות, הנבונות והלא טיפשות בכלל, מזל שאתה כאן להציל אותי מהבעירות שלי.

אפשר לנעול את השרשור אני רואה שהוא מיצה את עצמו...

או שעבר פס מגנטי בפועל

האם יש בפירוט מס' טלפון של החברה

האם חיוב מוכר שעבר בעלות

האם מישהו שנתת לו לשלם משהו דרכך

האם הוצג? כן

זה אומר הכרטיס כאילו עבר בפועל? איך זה הגיוני?

בעלי אמר שאולי זה בית עסק ששינה שם וכתובת אבל איך אני יודעת מה הוא?

תכחישי עסקה דרך חברת האשראי. הם מאוד מקפידים על הדברים האלה.

קודם לבדוק טוב מי זה העסק הזה, רק אחר כך להכחיש אם הבירור לא עזר.

לא מקבלים קנס מחברת אשראי כל כך מהר. בתור מי שמתפעל כמה עסקים שסולקים ומקבלים הכחשות.

איך אני מבררת מי זה?

כי השם ממש לא מוכר לי, ולא הכתובת

קרה לי פעם גם שהיה לי חיוב מוזר וכשהשוותי תאריכים וסכומים הבנתי שזה סתם שייק שקניתי בריבר ומשום מה בחיוב הופיע "דעבול גלצבי" או איזה משהו הזוי דומה

תנסי להיזכר מה עשית באותו יום או אולי נתת את הכרטיס למישהו אחר?

אפשר גם לבדוק באתר של החברת אשראי עצמה פעמים יש שם יותר פירוט

את גדולה! צודקת חחחח

תודה גם ל @רק נשמה זה באמת שם מוזר מאוד למשהו אחר חחח

כיוונים מעניינים

ממליץ למצוא חצי שעה פנויה ולטפל

לפחות באפליקציה של מקס.

נניח אם אני מעבירה בביט משהו תפעולי, וזה יורד מהאשראי, כתוב באשראי ביט. אז אני מוסיפה הערה קטנה מה זה כדי שיהיה לי אח"כ.

או לפעמים גם על רכישות משמעותיות שלא ברור מה הן (נניח איזה מוצר חשמל. לכי תזכרי מה קנית במחסני חשמל ביוני).

ברוב הדברים כמובן לא צריך. רמי לוי זה רמי לוי, אין יותר מדי מה להתבלבל… 

סליחה על השליליות, אבל האם יש לדעתך הרבה זוגות שמצליחים לחיות בצורה האידיאלית עליה את מדברת?

נראה שכל כך הרבה זוגות מסתבכים, וגם אצל אלו שלא, נראה שיש יותר מדי מקרים שכלפי חוץ נראים מקסימום כבינוניות, ולא כמשהו מספק מספיק.

הם בד"כ לא יפרסמו זאת בראש חוצות או אפילו בפלטפורמה מצומצמת.

ויש עוד הרבה המון אחרים שיכולים בהחלט להגיע לשם. ואם לא מצליחים לבד אז עם העזרה הנכונה והמותאמת אליהם ביותר.

ויותר מהמילה "אידיאלית" שכתבת הייתי מגדירה זאת כ"השקעה", "לימוד", "כיוונון המשאבים למקום הנכון", "עבודה הכי מתגמלת" וכן הלאה...

כי זה לא "פוף" קורה או שלא

זה לא ש"אנחנו זוג "דפוק" והם לא"

זה לא ש"אין לנו את זה" ו"להם יש"

זה לא "לחיות בחלום ורוד על ענן כל החיים בלי להשקיע"

אלא זה באמת באמת לימוד

ואף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות

כולנו

ותורה היא ולימוד היא צריכה

וכלל שיותר נלמד ויותר ניישם נגדל לתוך זה ונצמח עוד ועוד, גם בתור האדם האינדיבידואל שאנחנו וגם בתור הזוג שאנחנו ב"ה.