לא נוותר על כל מה שיש פה בעולם אם קיים אחד בשביל כולם לא נוותר
לא נוותר על חלון פתוח לרוחות על עיניים שתמיד שמחות לא נוותר
אז סיימתי תקופה פסיכית של שנתיים, יומיים חופש והופ מתחילים מהתחלה. ופתאום אנשים חדשים ומקום חדש ואפילו שפה חדשה לגמרי ופנים ומחשבות ואווירה וזה קשה להכיל
טשכרה רק יומיים חופש. זה קשוח בטירוף. זה לשנות את הראש במאה שמונים מעלות, לאפס אותו, ועוד לפני שאתה קולט בום
אני חושבת שאפשר להגיד שהסוף שהיה לי הוא בין הסופים הכי גרועים שקיימים בעולם. (עברו רק שבועיים ונראה כל כך כל כך רחוק)
חברתית היה דפוק, בתקן היה דפוק, עם עצמי היה דפוק אבל כמו שהרבנית אומרת כשמשהו דפוק צריך לראות איפה דופקים בתוכנו שנתעורר
אבל באמת. ישבנו בשבת האחרונה ודיברתי איתן ופתאום הבנתי כמה הן פגעו בי לאורך החצי שנה האחרונה, כמה נתתי להן לפגוע בי ולהן זה פשוט לא היה אכפת
הן אפילו לא ראו בזה משהו לא בסדר בכל מה שקרה. והי, אתן אמורות להיות חברות. בחייאת אפילו טסנו ביחד לשלושה שבועות וזה המון ואכפת לי ממך ולך כל הזמן דאגתי שלא תיפגעי כשאנחנו עושות דברים בלעדיך אז באמת ביטלנו מלא דברים ולא עשינו כלום בלעדיך, אבל כשאת נמצאת בתוך כל העסק אז פתאום לא אכפת לך שיש מישהי שלא נמצאת? שנשארת בחוץ לא משנה כמה תגידי שהיא בכלל מאוד חלק. חרטה
לא נתנת לי להרגיש חלק. היה לכם את הבדיחות שלכם ואת ההוואי שלכם ווואלה לא כיף להיות גלגל חמישי בשום צורה שהיא. וניסיתי, להיות חלק, ניסיתי הכי חזק שאני יכולה. נלחמתי על זה, אבל אחרי שחוטפים בעיטות בפרצוף פעם אחר פעם אז מבינים את הרמז ומשחררים. ואז פתאום אתן לא מבינות למה אני לא איתכן? למה אני מעדיפה להיות סגורה בחדר ולא לשמוע את השיח המעצבן שלכן שרק גרם לי לבכות כל פעם מחדש.
ונכון, לא פתחתי איתכן אתזה. רציתי לגמור את השנה בטוב, בלי כסאח ובלי רגשות לא נעימים.רציתי שנהיה חברות למרות הכל. אבל כשבערב שבת דיברתי על זה עם שאר הבנות והן לא הבינו איך אני עדיין ממשיכה להיות איתכן. ואז הבנתי. ראיתי איך נתתי לכן לדרוך עלי, למעוך אותי, ואז הושטתן לי יד ואני האמנתי לרגע שאכפת באמת
אבל כל הזמן הזה הייתי לבד. כל הזמן הזה, כל יום מחדש
וואלה מבאס לגמור ככה. לא אמרתי לכן כלום והמשכתי לחייך אבל כשקניתי לכן את המתנות רציתי לצרוח שלא מגיע לכן כלום, וקניתי רק כי ידעתי שאתן מביאות לי גם ולא נעים
אז החלפנו מתנות בחיוכים ונפרדנו. ואז יומיים חופש והתחלתי כבר את המדרשה. אז נכון אני במקום אחר ממכן עכשיו טבל למה אני מדברת איתכן ואתן מספרות לי סיפורים ואז אני מגלה איכשהו שהייתן כל הזמן ביחד, ואפילו קרוב אלי ואפילו לא חשבתן להגיד, להציע, לעדכן שאתן באיזור והי אולי עדיין אכפת לנו אחת מהשניה וניפגש. וזה שאתן מסתירות רק אומר שאתן מבינות שמשהו פה לא הגיוני ולא בסדר ושבתכלס אתן פשוט מתנהגות מגעיל.
אבל הי, העיקר שגמרנו בטוב והבטחנו לשמור על קשר. יאיי
ובכיתה. אין מה לפרט חוץ מבעע אחד גדול. בתכלס מרחמת על הבת שירות שתיכנס לשם עוד יומיים. מקווה בשבילה והלוואי שהיא תסתדר כי וואו כמה שהן קשות
(וכן, די פגע בי שאפילו לא חשבתן לעשות לי פרידה ביום האחרון. אשכרה שנתיים וכלום כלום כלום. לא, לעשות שיעורון קטן שבוע קודם לילדים שחצי מהם בכלל לא היו וגם צוות בכלל לא נכח לא נחשב. זה סתם לצאת ידי חובה מעפן)
סתם מבאס שגמרתי שנתיים והדבר היחיד שאתגעגע אליו זה שמעון אהוב ליבי. לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו. הוא פשוט עוד אח קטן שלי ובאמת שאני צריכה אותו איתי בכל שלב שפשוט יחייך אלי גם כשהכל קשה ואני אדע שיהיה בסדר בסוף. אוף. השבוע תקף אותי געגוע והסתכלתי על תמונות והתחלתי לבכות בטירוף כי זה פשוט לא הגיוני להיפרד ממנו ככה
אז ככה היה הסוף שנה המרנין שלי. ואז יום וחצי לעכל את כל הבלגן הזה ומדרשה
אני שונאת התחלות. מתעבת. לא מדברת עם אנשים שלא מכירה, לא יודעת לתקשר ויוצאת סתומה בכל סיטואציה אפשרית
ופתאום כולן חמודות. וכולן צדיקות ולכולן אכפת אחת מהשניה באמת באמת למרות שהן בכלל עוד לא יודעות אפילו את השמות
ופתאום משנתיים שאני בערך הרבנית והכי דוסה וכל הדת זה מלחמה אחת גדולה, פתאום כולן יותר דוסות ממני, ופתאום אפשר רגע לנשום
פתאום אני מבינה כמה לא הגיוני היה המצב החברתי שלי בשנתיים האחרונות, כמה הוא היה מעוות
פשוט כיף שהגעתי למקום הזה. הוא בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון עם האנשים הנכונים
פתאום טוב חיוך ותורה ואמונה ופשטות ויחד
ונכון, גם קצת מורכב, ואני עדיין אני אז הכל חייב להיות מסובך, אז זה ככ מתגמד מול כל הטוב
קשה לשנות ראש. לשבת פתאום יום שלן ולהקשיב ולא לזוז ולסכם והי מה קורה רק לפני ארבעה ימים עוד הייתי בשירות ומה עובר פה ולמה את משתפת אותי ככה כשהכרנו רק לפני יומיים ואיך את יודעת לחבק בלי שאנחנו בכלל מדברות ולמה זה הגיוני שאני מרגישה יותר קשורה אליהן אחרי שבועיים מבנות שהייתי איתן שנתיים
ובאמת שהשם פשוט צדיק וקדוש ותודה תודה תודה שהובלת אותי לכאן. כנראה שאני ההיתי צריכה לעבור כל מה שעברתי ואני מנסה להיות שלמה עם זה ופשוט תודה שאתה גם נותן כל כך הרבה טוב בדיוק מכוון ומתי שצריך.
ועכשיו קצת הרגשתי שיותר מדי ושצריך בית אז פשוט יצאתי וזה מוזר שאפשר לעשות פתאום מה שרוצים ומתי שרוצים, ייקח לי זמן להתרגל
וזה סתם נחמד שזה אותו נהג עכשיו ומי שהיה בראשון שעבר כשהייתי כולי עם בטן מכורסמת מלחץ ועכשיו היא קצת רגועה
ושיר, סתם כי חייב
ונהיה גם קצת מדרשיסטית לרגע
ומרגיש לי שיש עוד מלא מלא לכתוב אז אולי נעשה חלק ב אבל נכון ליכשיו יש לי נסיעה שמוקדשת לשירים שלי שהתגעגעתי אליהם בטירוף כי איכשהו יצא שלא התפנתי אליהם שבועיים |מת|
אז היו שלום ותודה על הפילים
(יודעת שאין שום סיכוי שהוא אבל עדיין
@פינג.)
לא נוותר על חלון פתוח לרוחות על עיניים שתמיד שמחות לא נוותר
אז סיימתי תקופה פסיכית של שנתיים, יומיים חופש והופ מתחילים מהתחלה. ופתאום אנשים חדשים ומקום חדש ואפילו שפה חדשה לגמרי ופנים ומחשבות ואווירה וזה קשה להכיל
טשכרה רק יומיים חופש. זה קשוח בטירוף. זה לשנות את הראש במאה שמונים מעלות, לאפס אותו, ועוד לפני שאתה קולט בום
אני חושבת שאפשר להגיד שהסוף שהיה לי הוא בין הסופים הכי גרועים שקיימים בעולם. (עברו רק שבועיים ונראה כל כך כל כך רחוק)
חברתית היה דפוק, בתקן היה דפוק, עם עצמי היה דפוק אבל כמו שהרבנית אומרת כשמשהו דפוק צריך לראות איפה דופקים בתוכנו שנתעורר
אבל באמת. ישבנו בשבת האחרונה ודיברתי איתן ופתאום הבנתי כמה הן פגעו בי לאורך החצי שנה האחרונה, כמה נתתי להן לפגוע בי ולהן זה פשוט לא היה אכפת
הן אפילו לא ראו בזה משהו לא בסדר בכל מה שקרה. והי, אתן אמורות להיות חברות. בחייאת אפילו טסנו ביחד לשלושה שבועות וזה המון ואכפת לי ממך ולך כל הזמן דאגתי שלא תיפגעי כשאנחנו עושות דברים בלעדיך אז באמת ביטלנו מלא דברים ולא עשינו כלום בלעדיך, אבל כשאת נמצאת בתוך כל העסק אז פתאום לא אכפת לך שיש מישהי שלא נמצאת? שנשארת בחוץ לא משנה כמה תגידי שהיא בכלל מאוד חלק. חרטה
לא נתנת לי להרגיש חלק. היה לכם את הבדיחות שלכם ואת ההוואי שלכם ווואלה לא כיף להיות גלגל חמישי בשום צורה שהיא. וניסיתי, להיות חלק, ניסיתי הכי חזק שאני יכולה. נלחמתי על זה, אבל אחרי שחוטפים בעיטות בפרצוף פעם אחר פעם אז מבינים את הרמז ומשחררים. ואז פתאום אתן לא מבינות למה אני לא איתכן? למה אני מעדיפה להיות סגורה בחדר ולא לשמוע את השיח המעצבן שלכן שרק גרם לי לבכות כל פעם מחדש.
ונכון, לא פתחתי איתכן אתזה. רציתי לגמור את השנה בטוב, בלי כסאח ובלי רגשות לא נעימים.רציתי שנהיה חברות למרות הכל. אבל כשבערב שבת דיברתי על זה עם שאר הבנות והן לא הבינו איך אני עדיין ממשיכה להיות איתכן. ואז הבנתי. ראיתי איך נתתי לכן לדרוך עלי, למעוך אותי, ואז הושטתן לי יד ואני האמנתי לרגע שאכפת באמת
אבל כל הזמן הזה הייתי לבד. כל הזמן הזה, כל יום מחדש
וואלה מבאס לגמור ככה. לא אמרתי לכן כלום והמשכתי לחייך אבל כשקניתי לכן את המתנות רציתי לצרוח שלא מגיע לכן כלום, וקניתי רק כי ידעתי שאתן מביאות לי גם ולא נעים
אז החלפנו מתנות בחיוכים ונפרדנו. ואז יומיים חופש והתחלתי כבר את המדרשה. אז נכון אני במקום אחר ממכן עכשיו טבל למה אני מדברת איתכן ואתן מספרות לי סיפורים ואז אני מגלה איכשהו שהייתן כל הזמן ביחד, ואפילו קרוב אלי ואפילו לא חשבתן להגיד, להציע, לעדכן שאתן באיזור והי אולי עדיין אכפת לנו אחת מהשניה וניפגש. וזה שאתן מסתירות רק אומר שאתן מבינות שמשהו פה לא הגיוני ולא בסדר ושבתכלס אתן פשוט מתנהגות מגעיל.
אבל הי, העיקר שגמרנו בטוב והבטחנו לשמור על קשר. יאיי
ובכיתה. אין מה לפרט חוץ מבעע אחד גדול. בתכלס מרחמת על הבת שירות שתיכנס לשם עוד יומיים. מקווה בשבילה והלוואי שהיא תסתדר כי וואו כמה שהן קשות
(וכן, די פגע בי שאפילו לא חשבתן לעשות לי פרידה ביום האחרון. אשכרה שנתיים וכלום כלום כלום. לא, לעשות שיעורון קטן שבוע קודם לילדים שחצי מהם בכלל לא היו וגם צוות בכלל לא נכח לא נחשב. זה סתם לצאת ידי חובה מעפן)
סתם מבאס שגמרתי שנתיים והדבר היחיד שאתגעגע אליו זה שמעון אהוב ליבי. לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו. הוא פשוט עוד אח קטן שלי ובאמת שאני צריכה אותו איתי בכל שלב שפשוט יחייך אלי גם כשהכל קשה ואני אדע שיהיה בסדר בסוף. אוף. השבוע תקף אותי געגוע והסתכלתי על תמונות והתחלתי לבכות בטירוף כי זה פשוט לא הגיוני להיפרד ממנו ככה
אז ככה היה הסוף שנה המרנין שלי. ואז יום וחצי לעכל את כל הבלגן הזה ומדרשה
אני שונאת התחלות. מתעבת. לא מדברת עם אנשים שלא מכירה, לא יודעת לתקשר ויוצאת סתומה בכל סיטואציה אפשרית
ופתאום כולן חמודות. וכולן צדיקות ולכולן אכפת אחת מהשניה באמת באמת למרות שהן בכלל עוד לא יודעות אפילו את השמות
ופתאום משנתיים שאני בערך הרבנית והכי דוסה וכל הדת זה מלחמה אחת גדולה, פתאום כולן יותר דוסות ממני, ופתאום אפשר רגע לנשום
פתאום אני מבינה כמה לא הגיוני היה המצב החברתי שלי בשנתיים האחרונות, כמה הוא היה מעוות
פשוט כיף שהגעתי למקום הזה. הוא בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון עם האנשים הנכונים
פתאום טוב חיוך ותורה ואמונה ופשטות ויחד
ונכון, גם קצת מורכב, ואני עדיין אני אז הכל חייב להיות מסובך, אז זה ככ מתגמד מול כל הטוב
קשה לשנות ראש. לשבת פתאום יום שלן ולהקשיב ולא לזוז ולסכם והי מה קורה רק לפני ארבעה ימים עוד הייתי בשירות ומה עובר פה ולמה את משתפת אותי ככה כשהכרנו רק לפני יומיים ואיך את יודעת לחבק בלי שאנחנו בכלל מדברות ולמה זה הגיוני שאני מרגישה יותר קשורה אליהן אחרי שבועיים מבנות שהייתי איתן שנתיים
ובאמת שהשם פשוט צדיק וקדוש ותודה תודה תודה שהובלת אותי לכאן. כנראה שאני ההיתי צריכה לעבור כל מה שעברתי ואני מנסה להיות שלמה עם זה ופשוט תודה שאתה גם נותן כל כך הרבה טוב בדיוק מכוון ומתי שצריך.
ועכשיו קצת הרגשתי שיותר מדי ושצריך בית אז פשוט יצאתי וזה מוזר שאפשר לעשות פתאום מה שרוצים ומתי שרוצים, ייקח לי זמן להתרגל
וזה סתם נחמד שזה אותו נהג עכשיו ומי שהיה בראשון שעבר כשהייתי כולי עם בטן מכורסמת מלחץ ועכשיו היא קצת רגועה
ושיר, סתם כי חייב
ונהיה גם קצת מדרשיסטית לרגע
ומרגיש לי שיש עוד מלא מלא לכתוב אז אולי נעשה חלק ב אבל נכון ליכשיו יש לי נסיעה שמוקדשת לשירים שלי שהתגעגעתי אליהם בטירוף כי איכשהו יצא שלא התפנתי אליהם שבועיים |מת|
אז היו שלום ותודה על הפילים
(יודעת שאין שום סיכוי שהוא אבל עדיין
@פינג.)
