ככה?
עבר היום הראשון.
אז נכון שיצאתי בתחושה די טובה, ברוך השם. כי דיברתי עם הילדה המהממת הזאת והיא שימחה אותי וגם נסעתי ביחד עם *** הביתה ודיברנו אז היה טוב.
אבל לפני זה?
זוועה.
בבוקר עוד הייתי שמחה ורגועה. הגעתי לשם, ובום. זהו.
הקירות האלו סוגרים עליי. הצרחות של המפגש המחודש רק מעלות לי דמעות. לפגוש אנשים. והמקום הזה. רק להיות שם עשה לי רע.
הגעתי לשם. פגשתי אותה, ואני אפילו לא חברה שלה יותר מדי. היא אומרת לי כזה- את לא נראית שמחה מי יודע מה... עניתי שנכון.
היא הלכה ויצאתי החוצה והתחלתי לבכות.
לבכות. אחרי מלא זמן שלא בכיתי כל כך הרבה. בכיתי היום אולי חמש פעמים.
ושאלתי את עצמי ואת אבא מה אני עושה פה בכלל.
וזה כל כך לא המקום שלי, אז מה.
והתחילו. והמורה מדברת ואני לא שם והמחשבות שלי נודדות רחוק. מה אני עושה פה לעזאזל?!
ולמדו. אשכרה זהו. לומדים. חוזרים ללימודים. והייתי עייפה ולא מפוקסת ומכל מילה רציתי לבכות. ועצרתי את הדמעות בכח.
ויש לי מורה מוזרה שאני לא מצליחה ללמוד איתה.
ופשוט מוזר לי.
מחר אני אביא את הליקוטי עצות ונלמד. אבל עדיין.
כל כך הזוי לי להתחיל לימודים. להמשיך. לחזור לשם. למקום שהוא הכי לא המקום שלי.
אני החלטתי למצוא את הנקודות הטובות.
אבל...
קשה. קשה מדי.
ואני עייפה ובלי כח לכלום, אז למה שיהיה לי כח למצוא את הנקודות הטובות.
ומחר אני צריכה להיות שם ב8 ואין לי מושג איך אני מגיעה. אין לי כח לזה.
(והיא. היא תלמד אותנו.
אני רציתי למות כששמעתי את זה.
מה אני אעשה? איך אני אשרוד את זה?
לא יכולה לראות אותה. אוף. מה לעשות???)
יהיה טוב.
אבל אבא, אני כל כך לא רואה איך זה לטובה.
והרגשתי באמת כל היום שאתה איתי. באמת. אבל עדיין היה לי כל כך קשה. ודווקא בגלל שהרגשתי אותך ואני איתך, אז זה היה כל כך לא קשור עכשיו לימודים ואני רוצה מדרשה או בית.
בבקשה אבא. תאיר את עיניי. אני רוצה ממש. רוצה שיהיה טוב.
בבקשה...
אהובה שליי!
הייתי בהלם, כי היא בעיקרון ממש כזה רק הרב קוק, אבל כנראה רבנו מתחיל להשפיע על העולם
אבל גם יש מלא בנות חסידיות...) פשוט האולפנה כזה לא מוכנה לקבל דעות אחרות, וזה מתבטא באפס סובלנות כלפי כל בקשה או ניסיון לשאול דברים... וגם בקטעים של שחרורים וכאלו..