חזרתי בערך ברבע לשש.
וישבתי בלי לעשות כלום כלום כלום.
קרסתי.
כי למי יש כח לעשות משהו.
אחרי היום הזה.
ואני עייפה.
ואין לי כח לכלום.
ואז אכלתי קצת ואז קראתי קצת.
ואני צריכה עכשיו להתקלח ולישון.
ומחר שוב קמים בשש.
אין לי מושג איך אני אעשה את זה.
מקסימום אני לא אגיע.
הם יקלטו שאני לא מסוגלת להגיע ואולי יעשו עם זה משהו. אולי. מי יודע. אבל מן הסתם שלא.
וואו אני עייפה.
אני לא מרוכזת בגרוש.
באלי לצרוח ואין לי כח אפילו לזה.
וכמעט בכיתי כל היום הזה. ובמיוחד בשיעור ההוא. מזעזע. שונאת. לא קשור אליי בגרוש ורק מעלה לי הכל שוב מחדש. פףף.
ורציתי להתבודד נורמלי אבל כל הזמן היו בנות שבאו והפריעו.
אז דיברתי קצת עם השם. קצת.
בלב בעיקר.
ואני שונאת מעגלים.
שכחתי כבר מה זה. ובום- שוב יש. שוב פאדיחות ושוב אין לי כלום להגיד ואני פשוט יוצאת או בורחת אחורה.
והיא באה! לקצת זמן. אבל טוב לראותה. אוהבת אותה.
ומחר אולי היא תבוא. אולי.
אולי לא.
תכלס הלוואי שלא.
אני לא באמת מוכנה לזה ואם אני אצטרך לעשות את זה כשאני עייפה ומעוצבנת ומתוסכלת זה יהיה גרוע ממש.
ומחר יש שיעור שיזכיר לי הכל.
כאילו, שכחי מזה שרצית לשחרר ולשכוח הכל. שכחי. אין לך סיכוי.
פףף.
אבא. תעזור.
אני כבר קצת מתייאשת.
וזה גרוע ואסור לי.
אין ייאוש.
אבל הנקודות הטובות שלי שם זה קצת החברות, וזה שאני לומדת לבד או עם **** ובורחת להתבודד. לפעמים באמצע שיעור. בעצם כמעט תמיד באמצע שיעור.
הנקודות הטובות שלי זה שאני בורחת אליך אבא. אז זה לא באמת שם.
אז מה יהיה? אה? לא יודעת.
יהיה טוב.