ואולי כך הישיבה שלי פה גם לא תהיה לבטלה אלא לתועלת
ואולי גם כך הדברים ישארו לזכרון גם על הדף וגם בזכרון שבתאי המח.
ובכן.
פרשת פנחס היא המשך של סוף פרשת בלק.
והקב"ה מבטיח פה לפנחס ברית כהונת עולם. וזה קצת קשה כי פנחס נולד לפני שניתנה הכהונה לאהרון ולבניו. כהן זה לא קשור למעשים של האדם, אלא לסגולה.
אז איך פנחס נהיה כהן, הרי הוא נולד לפני כן? איך בעקבות המעשה שלו הוא נהיה כהן? הדבר הזה הוא "לא חוקי".
הדבר הזה צריך הבנה.
בסוף פרשת בלק יש פרשה קשה מאוד. עמ"י אחרי 40 שנה של תורה של שכינה, ומה שקורה זה דבר מביש מאוד. מגיעות בנות מואב ויחל העם לזנות ויצמדו לבעל פעור...
זה כל כך מאכזב. מה הועילו 40 שנה במדבר אם הם שוב חוטאים, אם זה מה שיצא בסוף? לא למדנו כלום?
אחכ יש דבר שעוד יותר קשה לקרוא.
משה רבינו מוכיח את העם, אומר לה' לדון אותם. ואז מגיע זימרי עומד נגד משה נגד כל העדה. מביא מדיינית בכזו חוצפה. ומשה בוכה. כולם בוכים.
איזה חוסר אונים.
משה שעמד בעגל, שהשקה את העם. עומד פה חסר אונים.
עד שמגיע פנחס והורג את שניהם. (חזל אומרים שהחוסר אונים של משה הוא בשביל שיגיע פנחס.)
אני חושב שהחטאים האלה הם לא חטאים שנובעים מהמדבר, אלא הם חטאים ששייכים לעמידה על הגבול של ארץ ישראל.
עמ"י במדבר חי באופן פלאי אבל מוזר, קודם כל כי הוא מאוד בודד, הוא לא מחובר לעמים בכלל, דבר שני הוא חי חיים מאוד נעלים. כל בוקר יש מן, ושליו, משה רבינו מלמד תורה, לא הולכים לעבודה. כולם בכולל. חיים מאוד נעלים , משהו "לא נורמלי".
ועכשיו עמ"י על סף הכניסה לארץ.
על סף הכניסה לחיים נורמלים. חיים רגילים. עם בארצו. חי חיים טבעיים. והאתגר שלו כמובן לא להיות עם רגיל אלא להיות עם ה'.
מביא גאולה לעולם כולו בזה שהוא חי בתוך העולם.
הריח של ארץ ישראל הוא מבלבל. אנשים אין להם כח למדבר. ואז מגיעות המואביות.
הם רואים, נחמדות. מה כמה נהיה עם לבדד? כמה אפשר לחיות בגטו? רוצים לחיות. רוצים חיים. מה רע ליצור קשר עם עמים אחרים?
40 שנה היינו לבד. עומד פה נשיא, ראש בית אב, אדם מכובד, אנשים אומרים משה תבין אנחנו לא יכולים יותר עם המדבר. כבר אי אפשר לשאת את המסע של חיי המדבר.
יש עוד נקודה. היחס לתאוות. (הם אומרים) למה זה כל כך גרוע? למה זה כל כך נורא? רוצים לחיות. יש לנו אפשרות לחיות. משהו לא בסדר? אתה צר עין ברצון שלנו לחיות (להנות)?
40 שנה היינו הצודקים, חיינו חיי אמת, עכשיו די אין לנו כח אנחנו רוצים לחיות.
הטענה שהם באים איתה- היא הטענה שמגיע גם לנו לחיות. להיות בפתיחות, לא רק תורה, גם תאוות. זה לא אשת איש...
זה משהו מאוד מאוד כואב וקשה. כאילו מה, לא למדנו כלום? מה עם התורה?
ייגענו.
אפשר להבין את המצוקה. באמת יש משהו לא בסדר הרגיל של החיים... לכן גם קשה למשה לענות להם. משה רבינו הוא איש של אמת.
עזוב אותנו תן לנו לחיות. עם לבדד סגפנות... ולמשה רבינו אין תשובות כל כך.
אתה בא למישהו: בא אני אוכיח לך שהתורה מן השמים. הוא אומר: עזוב לא מעניין אותי. אני רוצה לחיות. תן לי לחיות.
וזאת הסוגיה שלנו. גם אנחנו פה במובן מסויים אחרי 40 שנות מדבר, אחרי 200 שנות גלות.. עמ"י היה בגטו, חי חיי קדושה מאוד פרושים. לא נתנו לו לחיות. גם אחרי 2000 שנה יש כאן אמירה של בא נהיה נורמליים, תן לנו לחיות. החיים הם ראויים להיות. תן לנו לחיות.
זה שתי שפות שונות. יש שפה של אמת של צדק של מוסר, ויש שפה של חיים, אני רוצה לחיות. עזוב אותי מלהיות צודק.
זה שיח מאוד מודרני קיומי של היום. לא מעניין אותי, אני רוצה להיות אני. לא רוצה שיגידו לי מה לעשות.
ואז באמת יש פה בעיה, מה התשובה לדבר הזה?
השפה של משה זאת שפה של אמת של צדק של נצח.
וזאת שפה אחרת לגמרי. מה באמת התשובה לדבר הזה?
וכאן מופיע פנחס. עם הרומח. והורג את זמרי ואת כזבי. וזה לא משה שעושה את זה.
אומרים חזל, שפנחס בא למשה ואמר לו, (הרי אין ציווי הריגה על מי שבא על גויה) לא לימדתנו רבינו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו?
מי שבועל ארמית הוא לא נידון בבית דין, אבל יש התר להרוג אותו.
מי שחם ליבו ומקנא לה'- מותר לו להרוג אותו.
אמר לו משה (בארמית...והתרגום: ) מי שמביא את האיגרת הוא יבצע אותה, בקיצור: בכבוד.
ואז פנחס לוקח והורג אותם.
בעצם יש פה תורה מיוחדת שהיא לא באה מבית הדין, היא לא באה ממשה, היא באה דווקא מהשטח.
דווקא מי שהוא חם, בשעת מעשה, הוא עושה. אבל זה לא בא מהמשפט המסודר, זה משהו שבא מהתעוררות מלמטה.
למה זה ככה? למה זה חייב להיות ככה?
אני חושב, שפנחס במובן הזה, הוא דומה לזימרי.
שניהם מהדור הצעיר. הם מדברים באותה שפה.
זימרי אומר: אני רוצה לחיות. משה אומר: זה לא אמיתי, זה לא צודק...
זימרי אומר: זה לא צודק שאנחנו לא נחיה.
זה שפה של חיים.
ופנחס, הוא לא בא מהספר, הוא בא מהלב. מה הוא אומר?: זה חיים?? זה לא "לא צודק", זה לא חיים! זה איכס. זה החיים של עם ישראל?
הוא מקנא, מה זה מקנא? מישהו שהוא בא מפנים. הוא בא בשם החיים.
זה לא חיים שראויים להיות.
החיים האלה לא ראויים להיות.
לא כואב לי מה שכתוב בספרים.
גם אני רוצה לחיות! השאלה היא מה הם החיים? זאת השאלה. מה זה אומר לחיות. והאלטרנטיבה שאתה מציג היא חיים טמאים, היא כיעור. היא לא חיים.
משה זה לא השפה שלו בכלל. משה הוא "תורה מן השמים" ודווקא פנחס הוא מהדור שהולך להכנס לארץ, הוא כהן משיח מלחמה, הוא מקנא לכבוד ישראל, לכבוד קדושת ישראל.
ובשם החיים עצמם הוא בא ואומר-
אני מסכים איתך. אבל איזה חיים אנחנו רוצים? אלה החיים שאנחנו רוצים?
זה חיים שיביאו עושר? זה חיים שיש בהם משהו מעבר לרגע? אלה חיים שיגרמו לנו להתפורר...
החיים שלנו זה ה'- ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום.
הוא חוזר למשה מנקודה אחרת לגמרי, לא מנוקדת האמת אלא מנקודת החיים, מההכרה שאין חיים שהם לא דבוקים באמת.
זו לא אמירה חדשה, זה פנים חדשות לאמירה של משה.
