חצי שעה לפני כניסת החג אני מגיחה מהמקלחת ורצה להתאפר. יוצא לי כל כך יפה שאני מרגישה מהממת, ולא מכוערת מינוס כמו בדרך כלל. כשאני יוצאת מהחדר אני מגלה שהבנים כבר יצאו לבית הכנסת. השנה התפללנו בבית כנסת חדש כי סגרו את הישן, אז איכשהו מצאתי מי שיסביר לי איפה בית הכנסת ויצאתי לדרך. הייתי עם עקבים וחצאית צרה אז לקח לי זמן, אבל בסוף הגעתי. הם היו כבר הרבה אחרי מנחה, אבל לפני ערבית. התפללתי. בכיתי. בהרניסטיות נעצו בי מבטים. בסוף התפילה אמרתי חג שמח ואפילו לא פעם אחת שבת שלום, ומיהרתי הביתה עם שאר המשפחה. סימנים, חלוקת שנות טובות, אוכל טעים ויאללה לישון. ביקשתי מאחי שיעיר אותי בשבע וחצי כדי שאתארגן ואצא איתם לבית הכנסת, והוא באמת זכר להעיר אותי. רק שאני התעוררתי עם מיגרנה של החיים. לא יכולתי לקום, אבל גם לא יכולתי להמשיך לשכב. קמתי, הסתובבתי קצת בבית, למזלי כולם כבר היו ערים. אחרי שעה עשינו קידוש קטן. בסופו הרגשתי כבר כל כך גרוע שריססתי שני תרסיסים שונים לאף ובלעתי שני אופטלגין. אחרי האופטלגין השני הקאתי. הלכתי לנוח. העירו אותי כדי שנצא לשמוע שופר. הלכנו עד בית הכנסת הרחוק. הגענו חמש דקות לפני התקיעות. אחרי שסיימנו רצתי הביתה ונשכבתי במיטה במזגן. ישנתי שעתיים עד שהם חזרו. קמתי, סעודת חג, בירכתי ברכת המזון (לראשונה מזה שנה) והלכתי לקרוא. אחרי כמה עמודים נרדמתי. קמתי בשש וחצי, נמרחתי, בשבע וחצי התחלנו לבשל. האורחים הגיעו מהר, אבל הם חברים טובים של המשפחה ואפילו אני אוהבת אותם. עשינו קידוש. שוב סימנים, הרבה אוכל שאף אחד לא אכל כי כולם שבעים ויאללה לישון. היום קמתי בעשר ורבע. אימא ביקשה שאזדרז כי חייבים לצאת לשמוע שופר. התלבשתי תוך שניות ויצאנו לבית כנסת. שוב שופר, שוב הביתה. בבית הייתי עם חנה המתוקה שהולכת ונהיית מדהימה מיום ליום. באחת וחצי כולם חזרו. סעודה, קראתי ספר, נרדמתי, שוב קמתי בשש וחצי. חיפשתי אוכל- הייתה רק עוגה שאף אחד לא נגע בה. טעמתי והבנתי למה. בשבע ורבע אימא חזרה עם הילדים. מרחנו את הזמן, הבדלה והנה אני כאן, וכבר חייבת לרוץ להכין לחם מטוגן לכל הילדים. כן, עשרה ילדים, מחבת קטנה, המון חלה מיום ראשון בבוקר. בהצלחה לריעות עם טיגון של כארבעים פרוסות לחם.
כמו כן, אני מאמינה שביהמק ייבנה בשעות הקרובות כי פשוט אין סיכוי שאני צמה מחר ואני מעדיפה לחשוב שלא צפויה לי התמוטטות.
שנה טובה, חברים