הרהורים נוגים על כמה דברים שאבדו לנו בכביש המהיר, ושאולי היינו צריכים לאסוף אותם.
לכל מי שפספס, או אולי סתם טייל לו בשמי קליפורניה הצלולים, קדימה מרכיבה ממשלה... וכו'- זה לא מאמר חדשות כאן, אין לי כח לפרט בנושא הכל כך טחון ביממה האחרונה. אנא, פנה למאמר אחר.
כאן אני כותב על פשלה. פשלה גדולה, ענקית, אפילו.
עם ישראל, חברים וחברות. תקוע עמוק, עמוק מאוד. זו לא ביצה, או מדבר, או גיא צלמוות ואפילו לא בור.
עם ישראל תקוע בתוך הלב היהודי, לרוע המזל, הלב היהודי של כל אחד באופן אישי ולא כלל ציבורי. אפשר גם לומר שעם ישראל מחפש את עצמו בתוך הארנק, או שעם ישראל רוצה רק בטחון בבנקים, אבל הכל מגיע לנקודה אחת:
לעם ישראל אכפת רק מעצמו.
והוכחה מוצקה ניצבת עימדי: הגימלאים.
אתם לא באמת סבורים, תמימים שכמותכם, של750,000 אנשים בארץ אכפת כל כך מהמצב של הקשישים האומללים, והם מוכנים לתת את הקול שלהם למען משה מנהריה בן השמונים. הם פשוט חושבים שעוד מספר שנים גם להם תהיה פנסיה וקופות גמל... הכל חוזר לכסף שלי.
למה אנשים לא מצביעים? כי לא אכפת להם מאנשים אחרים. הם מסודרים כלכלית ואין להם כוח לבטל חופשה עם המשפחה בשביל איש כלשהו שינזק אם הם לא יצביעו. ש-י-ד-פ-ק-!
גם ממקרה עמונה לא היה אכפת למישהו. לא פגעו בנו- למה שנפעל?
ועכשיו מגיעים לקטע שקשור אלינו, הציבור האידיאליסט, הנחמד, הציבור הטוב בארץ.
אידיאליסט?
שטויות, גם לנו אכפת רק מעצמנו. הכול בגלל שאנחנו גרים בישובים שעומדים לפנות, זהו עצם העניין. אז נכון שתודעת הציבור שלנו כללית יותר (עיי' ערך: משפחה יהודית גדולה...),ונכון שיש לנו יותר אידאלים,
אבל בסוף אנחנו חוזרים לציבור שלנו. ולא ל"חרדים? השחורים האלה? איכס! מסריחים.. שיצאו לעבוד!" או ל"החילונים? אכפת להם רק מעצמם, למה אנחנו צריכים לעשות למענם משהו?".
נכון שיש ציבור שעובד ופועל למען עם ישראל, אבל חברה,כמה זה כבר?
אני פונה לבני הנוער, כי גם אני נמנה בתוכם, אבל קריאתי מופנית יותר למבוגרים השרויים איש איש בחלקת הכרס הקטנה שלו. קומו, אנשים, תיעשו איכפתיים יותר פועלים יותר, פנים אל פנים אפשר לעשות גם לא לקראת בחירות ולא רק ממניעים אישיים. יש את ראש יהודי, יש מעייני הישועה, גרעינים תורניים. אפשר לעשות!
וכבר אמר בני אלון: מי שלא יצא מהבית בסוף ישאר בלי בית.
קומו, או שלא יהיה למה לקום.