אבל עובדה, עשיתי את זה.

היא דואגת מאוד. יותר מידי לטעמי. אני צריכה אותה לידי.

אני מותשת למהסתיר הכל ושלא יראו ויחשדו.

נמאס לי שהיא הכריחה אותי להגיד כמה לקחתי. לא רציתי. פליטת פה. הלאה.

כיף לי שטוב לה. שהיא רגועה. שהיא מתחילה להתאזן לאט לאט.

אני מפחדת עליה ומעצמי.

כוסעמק.

את תלמדי מטעויות. אבל אפשרי בלי פשוט?

ודי לקחת ללב כל-כך.)

יש אותו ואת גרעין דביר ,
מה שזה לא יהיה בכלל...

אולי את באמת כזו?

כבר שנים שלא עקצצה לי התחושה הזו בגוף.

והנה פתאום שוב, זה נוכח, וזה מבהיל.

לא יודעת אם אני רוצה,

אבל אני רוצה.)