לגבי השאלות שלה- אני מקווה שבאמת יעבוד אם אני אסביר לה משהו כזה...

אני אנסה דברים שאמרת שוב תודה!

כשזה מגיע למצב שבו זה לא רק סקרנות- אלא גם שהיא חושבת שהיא אחראית להכל, זה יותר קשה לי להתייחס לזה בשעשוע.

אני מתכוונת שאם היא אומרת משהו בצורה של 'אני חייבת לדעת הכל', בדרך שמרגישה לי קצת פחות נעימה, אז יותר קשה לי להתייחס לזה בצחוק...

ולגבי הרעיון שהעלית עם המתנות והנקודות- כי שוב- אני לא אמורה לחנך אותה, זה פחות קשור אליי... זה לגיטימי שאני אעשה את זה..?

מהתיאור שלך זה בהחלט נשמע כמו דרישה מוגברת לתשומת לב, כמו שכתבת.

אבל לי, כקוראת מהצד, זה לא נשמע כמו פינוק, אלא כצורך פנימי חזק מאוד. יצא לי לראות ילדים (בעיקר בסביבות גיל ארבע, ובתוספת אח קטן חדש זה ממש יכול להתאים בול) - עם תקופות כאלה של צורך חזק מאוד בתשומת לב *מרובה* . ממה שראיתי, כשהצורך סופק, תוך כמה זמן הוא התמוגג. זה לא לנצח, למרות שכשמגיעה תקופה כזאת היא נראית אינסופית. כשהיא עוברת היא פתאום נראית קצרה

מהתיאור שלך נשמע שגם אם היא מקבלת הרבה תשומת לב, היא לא מצליחה להשיג סוג מסוים של תשומת לב, שחיי הנפש שלה מאוד רעבים לו עכשיו. נגיד כמו אדם שיש לו מחסור רציני בשומנים בגוף. יכול להיות שהמשפחה האוהבת שלו תראה שהוא מחפש אוכל באטרף, ותגיש לו מלפפונים, עגבניות, ביצים קשות, אורז, וכלום לא יעזור, והוא יאכל את כל אלה וימשיך להיות תובעני ולצעוק שהוא רעב. כי את מה שהגוף שלו מחפש, הוא לא קיבל.

מה את אומרת, יש מצב שזה מה שקורה כרגע עם האחיינית החמודה שלך? שעם כל המתיקות שלה, היא גם נצמדת אלייך כמו עלוקה וצועקת לך בשפתה הילדותית 'לא מספיק, עוד!' 'לא מספיק, עוד!' ולא משנה על כמה עשרות שאלות כבר ענית לה?

זה יכול להיות בשבילך מעייף בטירוף, מתסכל, ואפילו ממש מקומם ומרגיז - אי אפשר להשביע אותה! או לפחות, לא ממלפפונים.

אם פספסתי לגמרי, תניחי בצד. אבל אם נראה לך שהתיאור הזה יכול להתאים לילדונת הנחמדת, אני חושבת שמכאן יש לך בחירה: את יכולה להחליט שזה לא התפקיד שלך להשביע אותה, ובעיניי זה לגיטימי. אין לך מחויבות של הורה. קשה לך, לא נוח לך, מייגע אותך - צמצמי קשר. כמו שכתבו לך למעלה, את יכולה להודיע שיש לך כמה עיסוקים שקטים שאת צריכה לעשות בחדר, ולהיעלם. היא תראה שממך היא לא תוכל להשלים את הצרכים שלה, ובע"ה תמצא כתובת אחרת. ה' יהיה עמה, ואני בטוחה שבדרך זו או אחרת, הדברים יסתדרו.

לחילופין, אם נראה לך שאת כן בנויה לזה - נסי להבין מה היא כן מחפשת. למה היא זקוקה. מה היא מנסה לסחוט ממך בדרכה הילדותית. בזה אני לא אוכל לעזור. צריך להרגיש אותה. להכיר אותה, לראות אותה בפעולה, לחשוב עליה באיזה זמן שקט, לנסות לעצום עיניים ולהתמקד בה. להרגיש אותה מבפנים ממש. דמייני שאת היא: מה הדבר שהיא הכי רוצה? מה היא מבקשת ממך? איזה סוג של תשומת לב תספק אותה? היא רוצה שידברו איתה ויתווכו לה את העולם? היא רוצה שיקשיבו לה ויאהבו את סיפורי הדמיון שלה? היא בכלל מחפשת מישהו שילמד אותה לקרוא מספרים, להיכנס לעולם הגדולים והחכמים? רק את תוכלי לדעת, מהיכרותך ואהבתך.

ננסה לחשוב 

את יכולה אולי לתת לי דוגמה לדבר כזה שהיא מרגישה שחסר לה..?

כשהילד שלי היה בתקופה כזאת, התחלתי לקרוא לו בכל פעם שאני שוטפת כלים, ולספר לו סיפור דמיוני, מומצא על המקום. מהר מאוד שמעתי את ה'קליק' הזה של האסימון שנופל למקום הנכון - העיניים של הבחור זרחו, הוא הוצף אושר, וממש מהר הוריד מאוד מאוד את תדירות ועוצמת הנדנודים. 

אבל האמת היא שאני מאמינה שכמו שהפעילות הזאת שבחרתי עבדה טוב, גם הרבה פעילויות אחרות היו עובדות טוב.

אם נחזור למשל על האדם שיש לו מחסור קריטי בשומנים, הוא יקבל ממך בחפץ לב חמאה אם תיתני לו, או אבוקדו, או גבינה צהובה, או טחינה... הרבה אפשרויות. אז לא חייבים לקלוע בול לדבר האחד והיחיד הנכון.

וחוץ מזה, גם לך יש מקום. זו מערכת יחסים בין שתיים, ושתיכן צריכות להיות מרוצות ממנה. בחרתי בתור התחלה לנסות סיפורים, כי זה מסוג הדברים שאני אוהבת לעשות. עבד - אז נהדר. לא היה עובד - הייתי מנסה משהו אחר. לא חייבים לקלוע בול בניסיון הראשון...

אז אני מציעה שתחשבי מה בא לך לנסות לעשות איתה, מהיכרותך עם עצמך ואיתה - מה יכול להיות הכי כיף ביחד - ותיתני לזה צ'אנס. אם זה לא ירגיש נכון, תמיד אפשר לנסות משהו אחר 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....